אור ברסלב

בית מאיר על שולחן ערוך יורה דעה· רבי מאיר פוזנר

הלכות מילה

הלכות צדקה

סימן רסב

סעיף א

ומלין מיד בבקר. נ"ב אחר התפלה בבה"כ:

ועיין בט"ז ס"ס שמ"א מדין אונן שיש לו בן למול. ואף שהכרעת הט"ז לענ"ד לא נראה שלשון הרמ"א שהעתיק מכ"י לא משמע הכי אלא תמיד יקברו קודם. וראייתו מסי' ש"מ פשיטא דיש לדחותה דאיירי באופן שאין האב אונן והרש"ל גופי' דחה הכא ראי' זו אלא שהרש"ל מסיק שהאב אונן אינו פטור ממצוה זו ולמשמעותו האב נמי יכול לברך כיון שהוא מחויב בדבר ועל זה הא ודאי חולק הרמ"א והסכים עמו דהא כתב דהסנדק יברך. וא"כ לענ"ד הי' ראוי תמיד לקבור קודם משום דקודם הקבורה כיון שהאב פטור אז אף הב"ד אינם חייבים כמשמעות הרמ"א בשם הרמב"ם סי' רס"א שאין מלין בנו של אדם שלא מדעתו אלא א"כ עבר האב דהיינו במזיד משא"כ בכגון זה דמשהה המצוה כדי לקיימה כמצווה ועושה דומה למשהה חמצו כדי לבערו שאינו עובר בבל יראה ה"נ אין על הב"ד החיוב ואי משום זריזים מקדימין זה אינו אלא מי שמחויב בדבר מחויב נמי בהזירוז אבל מי שאינו מחויב כלל פשיטא שאינו במצות זירוז ומשום זה מסופק אני אפילו אם הסנדק יוכל לברך כיון שאין החיוב עדיין על שום אדם. וראיית מהרש"ל מברייתא דמגילה מי שהולך למול ושמע וכו' לא יטמא אלא למת מצוה יש לדחות כדי ליישב דעת הרמ"א שדין פיטור אונן בכל המצות אינו אלא מדרבנן וברייתא זו נאמרה לדבר תורה ועיין תשו' ח"צ ס"א. אך מה אעשה שכבר נתפשט המנהג על פי הוראת הט"ז ואיני כדאי לחלוק עליו. אחר זמן מצאתי ת"ל כסברתי ביבמות דף ע"א ע"ב ע"ש בתי' רבא:

בש"ך סק"ב. מדחה ראיות הרא"ש די"ל דנהי דלא יצא מ"מ לא ניתנה שבת לדחות אלא על מצות מילה ממש. לדעתי זה ליתא ממה דאיתא שם דף קל"ה דאהדר רב אחא אתליסר מוהלא בשבת משום דלדעתו היה מחויב בהטפה ע"ש פירש"י. וזה ברור:

סימן רסג

סעיף ב

אשה וכו' ולא תמול השלישי אלא נמתין לו עד שיגדיל. בהגמרא לא נאמר אלא שלישי לא תמול והרמב"ם ז"ל הוסיף כלשון הטור וש"ע להמתין עד שיגדיל. ומשמע דלכשיגדיל ויתחזק כחו מחויב למול את עצמו. ואין לו טענה שירא פן ימות גם הוא כאחיו כי החזקה לא היתה אלא בקטנים שכחם חלוש. ולפ"ז הנאמר בפ"ק דחולין ההוא ערל ה"ד אי כשמתו אחיו מחמת מילה ישראל מעלי' הוא. ע"כ היינו או שמתו אחיו מחמת מילה שהיתה בגדלותם או דההוא ערל אף שהוא גדול איירי שעדיין לא נתחזק כחו וכה"ג פי' הפרישה לדברי הטור בסי' רס"ד. אמנם משמעות התוס' שם בחולין הוא דאפילו כי מתו אחיו הקטנים שנימולו לשמנה אם הציצו בהם בשעת מילה וראו דאיבלע דמם. אף כשהם גדולים פטורים מטענת יראת המיתה. וכן משמעות רבינו ירוחם שבב"י סימן ב'. ובדעת תוס' יש להסתפק אי נימא דאף האידנא שנתפרסם דינא דר"נ ולא מהלינן תינוק אדום או ירוק מ"מ סברי דאין למדין גדול מקטן מטעם שמא לא הציץ בו יפה יפה ולכן מוקמי בתי' הראשון שנימולו כשהן גדולים או דנימא דהאידנא לא שייך כלל קושייתם כי לא קאי אלא על הברייתא שאפשר בימיהם עדיין לא נתפרסם דינא דר"נ ויוכל להיות שמלו תינוק דלא אבלע דמא ולא אדעתייהו ולמעשה כ"ז צ"ע:

סעיף ג

וה"ה וכו'. נ"ב בנ"י הכי משמע דדוקא בחשש משפחה מודה רבא דבעינן דאיתחזק בג' כמבואר בא"ע אבל בחשש אחיות בב' זימני הוי חזקה. אבל בחידושי רשב"א מבואר דאף באחיות ס"ל לרבא דבעי ג' זימני. ומן הסוגי' נשמע כהנ"י דא"כ מי הכריח לומר דילמא אי הוות אתית שלישית נמי הוי אמר לה לימא לי' אחיות שאני א"ו כדברי הנ"י:

סימן רסד

סעיף א

בט"ז סק"ז כופין אותו לקיים. נ"ב עיין שבות יעקב חלק ב' סי' פ':

סעיף ה

כיצד אם נשאר מהעור. נ"ב עיין תוס' יבמות ע"א ע"ב ד"ה סוף מילה ובח"ר שם מבואר דאף ציצין דפריעה מעכבין. ובדבריהם אפשר לתרץ מה שהניחו תוס' בתימה בשבת קל"ז ע"ב ד"ה מל וכו'. ע"ש. ובלא הנ"ל צ"ע תמיהתם שהרי בדבריהם הנ"ל מבואר דהמול ימול הנאמר לאברהם אבינו על ציצין דמעכבין בהבשר ואף דשם נאמר דלא ניתנה פריעה לא"א הרי מוכח דבלא פריעה יש מציאת קיום מילה בהבשר שלא ישאר מה דחופה רוב העטרה ודוק:

סימן רסה

סעיף ד

הג"ה ראשונה אבל כשחוזרין וכו'. נ"ב יראה לענ"ד דלאו דוקא כשחוזרין מפני שלא נימול פעם ראשון כהוגן אלא אפילו נימול כהוגן אלא שאח"כ נמשך ערלתו עד שלא נראה מהול או אפילו קטן המסורבל בבשר עד שאינו נראה מהול בשעת קשוי צריך לברך דהא קיי"ל ודאי דדבריהם בעי ברכה כמבואר במס' שבת דף ק"ג. וכן הוריתי הלכה למעשה בקטן שנמשך ערלתו. ועיין מס' יבמות דף ע"ב:

בש"ך ס"ק י"א. וכתוב במהרי"ל וכו'. נ"ב ואיתא שם בבן מן הפנויה רצה אחד לדלוג תוך הברכה כי טוב וגער בו. משמע מיני' דלא לשנות גבי' במידי:

הג"ה שני'. וי"א וכו' וביום הכפורים נותנים לתינוק הנימול דעה זו מביא הב"י בשם הכלבו ודוחה אותה בשתי ידים מטעם כיון שתינוק כזה אינו כלל בר חינוך אכתי הוי ברכה לבטלה. ובמח"כ נעלם ממנו דעת הראב"ן שמביא המ"א בא"ח סי' תרכ"א והוא בהראב"ן ה' עירובין דף ע' והוא בלשון זה וא"ת מה היא חשובה טעימה זו להתיר את הכוס. איברא היא חשיבה דהא טעימת הכוס ליתא אלא משום גנאי של כוס שלא יאמרו שלא לצורך הוא ברכה זו וכי חזו דמטעמינן לי' לתינוק ליכא גנאי. ור"ל לענ"ד דודאי משום ברכה לבטלה מעיקרא ליתא דברכה לבטלה לא הוי אלא לבטלה ממש לא כן ברכה זו דניתקן הקידוש או הזמן או ברכת המילה שתהא על הכוס שוב הברכה ג"כ שבח לבורא ב"ה שברא היין לקדש עליו. וזה צרכו כמו צורך השתי' ואפשר יותר. ואין בה טעימה אלא משום דלא ליהוי גנאי לכוס. ובודאי שכן משמע מסוגי' הש"ס פסחים ק"ה ע"ב שחשוב דין זה דהמברך צריך שיטעום באחד מתמניא דיין הנשמעים מן הברייתא ולשיטת הב"י שהיא נמי שטת הרשב"א והריטב"א בעירובין ושטת תשו' הר"ן סי' נ"ב קשה מה החדוש הצריך לזה דלא ליברך לבטלה. ולשטתייהו ע"כ לידחוק דהיינו לאפוקי מס"ד דראב"ן שאין בזה משום לבטלה. אבל להראב"ן יותר ניחא וכן מוכח לענ"ד דעת התוס' מס' הנ"ל דף ק"ו ע"א סוף ד"ה זכרהו על היין שכתבו ועוד מצינו למימר דקידוש על היין דבר תורה אבל הא דאמר המברך צריך שיטעום זהו מדרבנן. הרי דמן התורה חייב לקדש ולברך על היין ואין צריך לטעום וקשה הא הוי ברכה לבטלה א"ו כנ"ל דכל שהוא צורך מצוה אינו כלל ברכה לבטלה. וכן באמת מבואר בפי' רש"י עירובין דף מ' ע"ב. (ודע דפרש"י זה צ"ע ליישב עם פירושו במס' ר"ה דף כ"ט ע"ב) דז"ל ליתבי לינוקא לשתותו דהאי שיטעום דקאמר לאו דוקא קאמר אהמברך דה"ה כי שתו אחרינא דטעמא משום דגנאי הוא לכוס של ברכה שלא יהנה אדם ממנו ותהא ברכת בורא פרי שלא לצורך ומכי טעים לי' אחרינא שפיר דמי פשטותו מבואר כדעת הראב"ן. אלא שבתשו' הר"ן סי' נ"ב דחה דעת השואל שהבין הכי מרש"י וכתב שדברי רש"י הכי מתפרשין דכי אמרינן המברך צריך שיטעום דמשמע המברך עצמו היינו טעמא משום דגנאי הוא לכוס של ברכה שלא יהנה אדם ממנו לאלתר אלא כשלא שתה אדם ממנו כלל הדבר ברור שאינו גנאי בלבד אלא איסור גמור דהא קיי"ל דמברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא. ובמח"כ מלבד שלשון רש"י ז"ל אינו סובל פירושו אף גם יש לתמוה הא דין זה המברך צריך שיטעום אינו נשמע אלא מהברייתא שבמס' פסחים הנ"ל. ולפירושו קשה על רש"י מהיכי נשמע כלל ההוא הקפידה שיטעום המברך בעצמו משום גנאי מברייתא זו הא משם לא נשמע אלא שמוכרח ליפגם וכדפי' באמת הרשב"ם שם בין על ידי עצמו ובין ע"י אחר. א"ו אין כונת רש"י ז"ל אלא כהראב"ן. ולדעתי אף דעת תוס' עמהם כנ"ל ויפה הכריעה הרמ"א ז"ל כותייהו ביה"כ. וזה לענ"ד דעת הלבוש שמשיגו המ"א בסי' רע"א ס"ק ל"ב ע"ש ודוק. כי מה שמביא המ"א ראי' מעירובין לענ"ד ליתא דכיון דא"א בינוקא מה"ת יתקנו הזמן על הכוס באופן שיהא גנאי לכוס א"ו דא"צ כר"נ. וגם מתוס' שמביא אין ראי' דמדקאמר ידי קידוש יצאו משמע כתקונו לכתחילה וכתבו דהיינו ע"י שיטעום המקדש אבל ודאי משמע מכל הפוסקים הכא דהטעימה אין עיכוב להקידוש דאל"ה פשיטא דלא הי' מועיל טעימת תינוק שלא הגיע לחינוך. וגם לא היו צריכים לטעם ברכה לבטלה או גנאי א"ו דלא כהמ"א:

סימן רסו

סעיף ב

בט"ז סק"א ומ"ש ב"י בשם הרמב"ן נראה טעמו וכו'. נ"ב א"י מה הכריחו לטעם זה כי עיין בש"ע א"ח סי' ש"ח סוף סעיף ג' וה"נ דכותה שהרי תחילה הי' בהיתר ומותר להחזיר לאיזה מקום שירצה ואולם דוקא קודם שהוציאו מידו כנלענ"ד:

סעיף ט

בש"ך ס"ק י"א. והרא"ש (צ"ל במקומו והרא"מ) והוא בהגהת מרדכי פרק ב"מ:

תוכן העניינים

בית מאיר על שולחן ערוך יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה