בית מאיר על שולחן ערוך אורח חיים· רבי מאיר פוזנר
הלכות תפילת המנחה
סימן רלב
סעיף ב
ואם התחיל באחת מכל אלו אינו מפסיק כתב המ"א ואם התחילו סמוך למנחה קטנה מפסיקין אפילו יש שהות הנה כתב זה על לשון הש"ע שהוא לשון הרמב"ם וה"נ ביאר הלח"מ לשון הרמב"ם ולענ"ד אין זה המכוון כלל בסתימת לשון הרמב"ם וש"ע ולא בלשון הרי"ף אלא דעתם הואיל ולית הלכתא כריב"ל לענין טעימה ה"ה בזה לית הלכתא כותי' דאפילו התחילו לאחר מ"ק אין מפסיד. ודלא כשטת ר"ת דמחלק בזה אלא כלהו עומדים בזה בשטת בעל המאור אך שבזה מחולקים עמו שסוברין דהנהו אקומתות שנאמרו בשבת פירושא דמתני' הלכה נינהו אף דאליבא דריב"ל נאמרים מ"מ מדחזינן דלריב"ל הפי' במתני' האיסור לכתחילה במ"ג נמי נאמר בזה עכ"פ הלכה כותיה אבל במה דלדידיה הדיעבד הנאמר במתני' לא איירי אלא במ"ג בזה אין הלכה כותיה ובכל גונא איירי אפילו במ"ק וזה על דרך בעל המלחמות ע"ש תדע דאל"ה אלא כדפי' הלח"מ קשה לשיטת הרמב"ם דס"ל מנחה גדולה לא הוי הזמן אלא דיעבד ומנחה קטנה היא עיקר הזמן כדאיתא לקמן סי' רל"ג א"כ מה מקשה בשבת על ערבית למ"ד חובה וסוכה מדתנן אם התחילו אין מפסיקין דילמא היינו דוקא בהתחיל לאחר הגיע זמן מנחה גדולה דלאו עדיין עיקר זמנו וסי כהתחיל בהיתר' משא"כ ערבית וסוכה דהוי כמו התחיל לאחר מ"ק דהוי עיקר זמנה והוי התחיל באיסור ממש ולכן מפסיקין ולשטת ר"ת ע"כ לדחוק דס"ל דלא כהרמב"ם בזה ואף מ"ג עיקר זמנה משא"כ להרמב"ם קשה א"ו דהרמב"ם בשטת בעה"מ וכנ"ל וא"כ קושיא הגמרא מהמתני' לדידן דלא פסקינן כריב"ל ואיירי מתני' בכל גווני אפילו התחיל לאחר מנחה קטנה אין מפסיקין ושפיר מקשה ובח"מ הרמ"א הגיה כדבריו והש"ע בכיון השמיט ודוק:
הט"ז סק"ב האריך ולבסוף מסיים כנלענ"ד ברור דלהאי דעה וכו' יש לאסור אפילו דיעבד בס"ג כשיגיע זמן מ"ק משמע דאפילו באמצע סעודה צריך להפסיק משום דשכיח שכרות וזה לענ"ד אינו למה דפסקינן לקמן סי' רל"ה סעיף ב' דאפילו לתפילת ערבית אף דשכיח שכרות א"צ להפסיק אלא בנטל ידיו ולא באמצע סעודה והיינו ע"פ הר"ן בשם הרשב"א דהוכיח דלא מחמרינן מהנהו טעמא דשכרות או דלא מירתת אלא אך להפסיק בהתרת חגורו ולמד מזה הרמ"א דה"ה בנט"י אבל בהתחיל לאכול ממש א"צ להפסיק אפילו למ"ד ת"ע חובה ומהרא"ש שמביא הט"ז אין ראיה לסתור דין זה דהרשב"א דהרא"ש אמתני' קאי שמפרשין רב נמי בהתחלה קלה דנט"י או הסרת חגורה ושפיר קאמר. ולענ"ד אף מהרמב"ם מוכח דסובר כהרשב"א לשטת הב"י סי' פ"ט ועיין במ"א ס"ס ע' וע"כ שסובר הרמב"ם איירי בק' של ערבית ומה שהעתיקו בש"ע בדין ק"ש של שחרית צ"ל שחזר בו בש"ע או בסי' פ"ט בב"י חזר בו וקשה ת"ל ק"ש של ערבית הא לא גרע מתפילת ערבית למ"ד חובה דצריך להפסיק א"ו כסברת הרשב"א והרמב"ם איירי בעסק באכילה ממש כמשמעות לשונו ויהיה איך שיהיה סברת הרשב"א נפסק להלכה בסי' רל"ה וממילא ה"ה דין דהט"ז לא שייך רק בהתחיל בנט"י עוד נלענ' ראיה לסברת הרשב"א שבדבריו מתורץ קושי' תוס' סוכה דף ל"ח ד"ה י"ט שני דרבנן דשם איירי בעוסק באכילה ממש כדקתני נוטלו על שולחנו ובזה אין טעם דלא מירתת מספיק להפסיק ודו"ק:
סימן רלה
סעיף א
בהטור מביא פלפול הרא"ש על ר"ת וע"ש בהרא"ש פ"ק דברכות כי העולם מקשים על מ"ש הרא"ש לסתור ראיות ר"ת מרב דצלי של שבת בע"ש בלשון זה ומרב אינה ראיה דילמא כר' יהושיע ב"ל ס"ל דאמר תפילות באמצע תקנום ושמא היה קורא אחר צאת הכוכבים והקשו דא"כ איך אזלה הסוגי' דף כ"ז אדרבה מדר"ה ורבנן לא מצלו עד אורתא ש"מ דאין הלכה כר"י מה הראי' דדלמא אינהו כר' יוחנן ס"ל דבעי מסמך גאולה לתפילה ולהכי לא צלי עד אורתא מפני הק"ש ולעולם נמי כר"י ס"ל ונראה ליישב דהא בל"ז צ"ע דבפרק תפילת השחר הלכה ו' כתב הרא"ש ולאחר יציאת הכוכבים היה קורא ק"ש בעונתה ואף על פי שלא היה סומך גאולה לתפילה כיון שהיה מכוין למצוה להוסיף מחול אל הקודש לא חייש לסמיכה ולפרש"י סותר עצמו דלדבריו בפרק ת"ה לא היה צריך לדבריו דרב כריב"ל ס"ל א"ו דבפ"ק נמי הכי כונתו דודאי לא ר"ל דרב כריב"ל לגמרי סובר דא"כ מה אירי' דצלי בשבת מבעיא בתר פלג מנחה אפילו בחול נמי א"ו ר"ל דאך בשבת מפני המצוה דהוספה כריב"ל ס"ל דלא לחוש למיסמך משא"כ בחול סובר נמי כר' יוחנן: וא"כ מסתבר לתלמודא דבסברא זו ליכא מאן דפליג על רב דודאי מצות הוספה דשבת עדיף ממצות סמיכה דגאולה לתפילה ושפיר קאמר אדרבה וק"ל: