בית מאיר על שולחן ערוך אורח חיים· רבי מאיר פוזנר
הלכות מגילה
סימן תרפז
בגמרא איתא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה מנלן מנלן כדבעינן למימר לקמן וכתב הרשב"א איכא למידק היכי קא מתמה הכי מי שיילינן מנלן והלא ההוא דלקמן ברייתא היא וכל מאי דלא ידע מאי דאיכא בברייתא לא מתמהינן עליה עכ"ל וכן הקשו תוס' בזבחים ריש כל התדיר ד"ה מנא לן ויראה דיש ליישב ע"פ מה דאיתא בהרשב"א יבמות דף י"ד כתב שם ולי נראה דמגלה שפיר אתרצא בפירוקא דאביי משום דעיקר קושי' דר"ל מי"ד וט"ו הוא דבדדהו הוא דאיכא איסורא למקרי חד ביומא דחבריה כדאמרינן התם זמנו של זה לא זמנו של זה אבל בני כפרים אלו רצו שלא להקדים ליום הכניסה שפיר דמי קל הוא שהקילו להם חכמים להקדים ליום הכניסה ותקנתא דדהו הות כדאיתא התם במסקנא וכו' הלכך אי בעי למקרי בי"ד שפיר דמי וליכא איסורא של כלום ור"ל ל"ק לי' אלא היכי דאיכא איסורא כדאמר ליה וכו' ע"ש וא"כ שפיר מדמקשה מנלן ולא מקשה קושי' יותר עצומה דהא איכא משום לא תתגודדו ש"מ דידע דתקנתא דכפרים הוא וכנ"ל ולכן לא קשיא לך אלא מנלן ושפיר קאמר א"כ אף מנלן ל"ק וק"ל:
סעיף ב
מבטלין וכו' שאין לך דבר שנדחה מ"מ מפניו וכו' כתב התה"ד סי' רס"ו מלשון זה משמע בהדיא דשאר כל מצות קורא תחילה ואח"כ עושה המצוה דהיינו מצות מילה ואפילו באנו לדחק ולומר דהאי נדחית מפני מ"מ דקאמר רוצה לומר היכא דאיכא ספיקא אם יש לו זמן לסיים שניהם אז מקרא מגילה עדיף מכל המצות שצריך לקרותו תחילה משום פרסומא ניסא ואם יוכל לעשות שוב המצוה אחריה יעשנה אבל לעולם כל היכא שודאי בידו לקיים שניהם יקדים במילה משום דתדיר ופרסומא ניסא איכא לעולם במאוחר כמו במוקדם עכ"ל. אלא שפלפל אם מילה נקרא תדיר ולענ"ד נראה אפילו למה שלומד קודם דהיינו כהר"ן דאין שום מצוה דאוריי' נדחית מפני מקרא מגילה ולשון הרמב"ם וש"ע אינו אלא לאקדומי מ"מ יראה דדוקא משום פרסומי ניסא ברוב עם הוא דיש מעלה דקריאת מגילה להקדים לכל המצות אבל היכי דיש פרסום במאוחר כמו במוקדם כל המצות דאורייתא קודמים והכי מוכח מתוס' שהקשו וא"ת ויעשו העבודה תחילה ואח"כ יקראו ומשני משום פרסומי ניסא בצבור מבואר הא כל דפרסומי ניסא יש במאוחר כמו במוקדם ראוי להקדים העבודה וה"ה די"ל המילה דאל"ה אלא דנימא הואיל ויש בקריאת מגילה מעלה דפרסום נס יש לה מעלת קדימה לכל המצות מעיקרא לא מקשו תוס' מידי וזה נמי מוכח מלשון הגמרא שאפילו כהנים בעבודתן מבטלים עבודתם ובאים לשמוע מקרא מגילה ולא בקיצור שמבטלים עבודתם וקוראין המגילה דמבואר כדי לבא להצבור שהוא רוב עם הוא דמבטלין אבל אילו היה פרסום נס בקריאת צבור לחוד נמי ברוב עם. לא היו מקדימים קריאתם לעבודתם אלא אדרבה היה ראוי להקדים העבודה כדהקשו תוס' ומזה לענ"ד ראיה ברורה לדעת הר"ן שאין שום מצוה דאורייתא נדחית מפני מ"מ בהחלט דאם לענין קדימה כל מצות דאורייתא קודמים זולת היכי דיש בקדימת הקריאה הוספת פירסום נס מכ"ש דלענין לדחות לגמרי זה מפני זה דמ"מ נדחית מפני מצוה דאורייתא ומה שהקשה הט"ז דהא אמרינן מגילה עדיף מת"ת והתם בת"ת נדחית לגמרי מפני' דהיינו הלמוד שיש עכשיו עליו חיוב בשעה זו אי אפשר בתשלומין וכו' ולשטתו יותר היה לו להקשות דלדעת הר"ן איך למדו של בית רבי לבטל ת"ת מק"ו דעבודה מה לעבודה שכן אין מבטל לגמרי תאמר בת"ת שמבטל לגמרי אמנם באמת קושייתו לאו מידי היא דלא שייך כלל לומר בת"ת שמבטל לגמרי שהרי היא הדברים שאין להם שעור ולהכי קי"ל במנחות שאפילו בקריאת שמע שחרית וערבית קיים מצות ת"ת ותו אטו יש ה"א לומר דבשביל ת"ת לא יקרא מגילה כל עיקר דודאי אפילו רשב"י וחביריו היו חייבים להפסיק ולקרא מגילה וא"כ מה ביטול יש בזה שמבטל האידנא כדי לשמוע ברוב עם זמן זה דקריאה יהי' לו בתר הקריאה ללמוד תורה ומה דחיה לגמרי איכא בזה ואפי' ריח קושיא אין בה:
אמנם אף דלדעתי מוכח שפיר דהיכי דאין נ"מ באיחור וקידום לענין הפירסום שכל מצוה דאורייתא קודמים למ"מ מ"מ במילה בבה"כ בודאי ראוי לינהג למול אחר כלות התפלה וקריאת המגילה כי בודאי מצוה דרבים מהראוי להקדים למילה שהיא אך מצוה דיחיד ויראה לי דה"ט דנהגינן תמיד למול אחר התפלה ולא מקדימין המילה בזריזות אלא משום כבוד מצוה דרבים קודם אפי' תפלה דרבנן ומכ"ש מ"מ שתקדם ולהכי אין ראיה מעבודה דמוכח כנ"ל דלולא ביאת לשמוע ברוב עם היה עבודה קודמת לקריאתם דהיינו משום דבזה לא היה הקדימה קודם למצוה דרבים אלא שניהם היו מצוותם של כולם ודוק אך כבר יסד הרמ"א ז"ל ס"ס תרצ"ג ע"פ המנהגים דלא כדעתי] ומה שהמ"א כתב אבל בתה"ד צידד איפכא וכו' ונ"ל הטעם דיכול למול בתשיעי מלבד שהתה"ד בצידודו זה כתב עדיף מכל המצות ומה עסק לטעם זה ביתר מצות אף גם הטעם מצד עצמותו תמוה מילה בזמנה דחי' שבת ומגילה לא תידחה משום דיכול למול בתשיעי. אמנם האמת הברור כדכתב הר"ן שאין שום מצוה דאורייתא נדחית ומכל שכן מילה דלא כדמסופק התה"ד וק"ל:
סימן תרפח
סעיף ב
ובלבד עיין ט"ז כתב והב"י כתב האריך בדרכים שונים: וזה לשון הב"י על פי הר"ן שכתב אפשר דכי אמרינן ועד כמה בין אסמוך בין אנראה קאי וכי אמר ר' ירמיה כמחמתן לטברי' מיל אכולה מילתא מהדר בין לנראה עמו בין לסמוך: על זה כתב וצריך לדחוק ולומר דכי בעי ועד כמה בין אסמוך בין אנראה קאי וכי אמר ר' ירמיה כמחמתן לטברי' מיל קאי אתרווייהו ומיהו הא כדאיתא והא כדאיתא דבאינו נראה משחינן המיל במדת הליכה בקרקע ובנראה דהיינו יושבת בראש ההר לא משחינן המיל בקרקע אלא על ידי שנותנין החבל מעיר לעיר באויר ואם אין במשך אותו החבל יותר ממיל נדון ככרך דהשתא הוי טובא טפי ממיל במדת הקרקע עכ"ל ור"ל דאינו נראה משחינן המיל במדת הליכה היינו אף אם אינו יותר ממיל אלא ע"י דמשחינן הנחל שהיא יושבת ואע"פ שאילו מדדינן המישור אינו יותר ממיל מ"מ מדאינו נראה עמו אינו נידן ככרך ובנראה דהיינו יושבת בראש ההר לא משחינן המיל בקרקע כלומר דאילו מדדינן המיל בהילוך הקרקע דהיינו נמי ההליכה לראש ההר יותר ממיל אלא משחינן ע"י שנותנין החבל מעיר לעיר באויר ר"ל באויר השוה מראש עיר זו לראש עיר זו ואם אין במשך אותו חבל יותר ממיל נידן ככרך דהשתא הוי טובא טפי ממיל במדת הקרקע דהיינו ההליכה לראש ההר. זה הוא פי' הב"י ברור והוא חד עם מה שפי' הט"ז אלא דלהט"ז ביושבת בראש ההר מדינן מקצה ההר למטה: וזה ודאי אינו נראה שהרי קצי ההר רחב למטה והעיר בראשו ואילו הורד העיר למטה הא היתה רחוקה יותר ממיל ובסברתו דאנו חושבין כל ההר להעיר לא ניחא להב"י להכי פירוש דמשחינן האויר למעלה מעיר לעיר ודוק:
סעיף ד
ולא יברך עיין ט"ז והמ"א כתב ול"נ דדוקא וכו' ולא נתן טעם דהכל קשיא על החכמים למה תיקנו בברכה ומ"ש הא תרווייהו ספק הוא אבל עיקר הטעם מבואר בהריטב"א סוכה דף מ"ז משום די"ט שני שתיקנו לעשותו תיקנוהו בברכה כי היכי דלא ליזלזלו בו משא"כ שמיני דחג דאיכא למיחש נמי איפכא לזלזולי די"ט דשמיני אם יברך על הסוכה להכי יתבינן בלא ברכה כמו בכל ספק מצוה ע"ש וק"ל:
הגעתי מכתב מידידי הגאון מו"ה עקיבא איגר אב"ד דק"ק פ"ל כתב אגב אכתוב מה דנתקשתי בדברי הר"ן פ"ק דמגילה שכתב הא דחזקי' קרי בטברי' בי"ד וט"ו הוא מדת חסידות דמדינא פטור בב' דהוי ספק דרבנן א"כ מאי פריך הש"ס על ר' ומי פשיטא ליה והא חזקיה דילמא באמת ספוקי מספקא ליה והא דעשה מלאכה דהוי ס"ד ולא רצה לעשות חסידות וחשבתי לומר דהוי דשיל"מ וס"ד לחומרא אולם באמת כתב הפר"ח דספיקא דדינא לא הוי בכלל דשיל"מ. וכנלענ"ד דמוכח מדברי ר"ן בנדרים דף מ"ז ע"ב שכתב ולענין הלכה לגבי נודר עצמו וכו' הרי דמיקל אף דנדרים הוי דשיל"מ עד כאן לשונו:
והשבתי לו לענ"ד אין זה כלל בגדר דשלי"מ ל"מ לדעת הר"ת י"ט שמביא הפר"ח שתירץ על ספיקא דיומא דחדש דל"מ דבר שיל"מ דבר החוזר לאיסורו בשנה הבאה כגון חדש והפר"ח שם ובס"ק ל"ג עשאו טועה בד"מ ובאמת אפילו תינוקת של בית רבן ליכא למטעי בזה בכגון זה ולהכי כתבתי בצדו בלשון זה ולענ"ד יראה לדחוק דר"ל ודאי ספק חדש בגופו פשיטא דהוי דשיל"מ משא"כ ספק שבכל שנה בא זה הספק ל"מ דשלי"מ שהרי ההוא ספיקא דיומא וענין זה יחזיר לאיסורא דא"כ פשיטא דספיקא דמלאכה בפורים ל"מ דשלי"מ כיון דגוף ספק זה אף לשנה הבא יבא אלא אפי' לא נימא אף בזה כדעתו תינח האכילה מתבואה חדשה דעכ"פ שייך עד שתאכלנו באיסור ספק אכול בהיתר. אבל איסור מלאכה איך שייך יל"מ אטו היתר מלאכת יום זה יהיה לו היתר ואי דנימא המלאכה יש לה היתר מחר מה יעשה אם בכל יום יש לו מלאכה לעשות מתי יבא לו ההיתר לעשות בו מלאכה ממה שנתבטל יום זה לכן לענ"ד לא ס"ד לכנות זה בשם יל"מ ומה דהקשה לנפשו מדברי הפר"ח דספיקא דדינא לא הוי בכלל דשיל"מ אהובי אחי לדעתי אין מציאת לדברים הללו אלא בספיקא דפלוגתא מה דנאמר בש"ס להדיא דהולכין אחר דברי המקיל אבל ספק דתיקו או דאיבעיא דלא איפשטא דודאי גרע מספק דמציאות כדי יש מורים שרצו להורות בו אף בדרבנן לחומרא כדאיתא בספר תורת השלמים במחודשים בקונטרס הספיקות סעיף ט' ונהי דאנן לא קי"ל הכי ולומדים ספיקא דרבנן לקולא כדאיתא שם ואיך ס"ד שיהא הלמד עדיף מהמלמדו ויהא מותר אף ביל"מ זה דבר זר בעיני ומה שמביא רמכ"ת ראי' מהר"ן דנדרים דף מ"ז מדכתב אבל כשהדירו אחר וכן נמי בנודר עצמו וכו' זה בקל יש לדחות דלא נחית הכא להכי מענין יל"מ ואיירי בנודר עצמו דומיא דהדירו אחר דלא הוי יל"מ והיינו בנודר על דעת רבים שאין לו התרה וק"ל: והעיקר ליישב קושיתו (אם נחזיקה לקושי') נ"ל דמה שכתב הר"ן ודאמרינן בגמרא אטברי' והוצל שהיו קורין וכו' טברי' אגב שיטפי' תפסו ועיקר משום הוצל הוא דצריך לבא למדת חסידות אבל טברי' שהראשונים עצמם נסתפקו בפי' הקרא אף בדרבנן חייבים להחמיר כדאיתא בספר הנ"ל סעיף ח' וק"ל. ואם לא ניחא למר בהכי אלא דהר"ן מכת הסוברים דאף בזה ס"ד לקולא ונקיט אף טברי' בדיוק וגם נחזיק הקושי' דרבי לא חש למדת חסידות מ"מ יש ליישב ולומר דמעקרא נהי דמשני רבי בר י"ד הוי וכי נטע בט"ו נטע. מ"מ להאמת אף בזה לא ניחא לו מדנאמר בפורים ובשלמא למה דמסיק לרבי פשיטא ליה דבר חמיסר הוא וכי נטע בי"ד קורא לי"ד התנא פורים סתם לרוב העולם ותדע דלהכי לא מסיק לרבי פשיטא לי' דבר י"ד הוא וכי נטע בט"ו נטע אלא משום דא"כ לא היה קורא התנא פורים סתם לא לדידיה הוא ולא לרוב העולם. ומעיקרא כי משני בר י"ד הוי וכו' היה יכול להקשות וכי לזה קורא פורים אלא דיותר שפיר מקשה לו עד דאוקמי' על האמת וא"כ תו ל"ק שהרי הגאונים גופייהו כתבו ונמצא פוטרים משתיהן ומבטל ממנו בודאי מקרא מגילה לפיכך קורא בראשון ופוטר בשני וכן ודאי בדין לענין עשיות מלאכה דלא אפשר למיעבד בתרווייהו משום דאז ודאי עבר אדרבנן וכן כתבו התוס' בשבת דף קמ"א ובביצה דף י"ד וא"כ אילו היה רוצה ליישב דנהג ע"פ דין ולא במדת חסידות היה מוכרח ליישב דנהג איסור בי"ד וכי נטע בט"ו בזה לא ניחא לו דלא היה לא פורים דידיה ולא דרוב עולם וק"ל:
סימן תרפט
סעיף ב
הג"ה וי"א אם האשה קוראה לעצמה מברכת לשמוע מגילה זה פסק ראבי"ה שבמרדכי ע"פ מה שפסק כבה"ג ותימא לי דמדמברכת ש"מ שמחויבת בקריאה זו ואף יוצאה בה דאף אם מזדמן לה בתר הכי איש להוציאה אינה חייבת תו וא"כ א"י במה נשנה בתוספתא דנשים פטורות טפי מאיש הא איש נמי אינו חייב לקרא בעצמו ויוצא בשמיעה ואם אין לו מי שיוציא חייב בעצמו לקרוא וזה גופיה בדין זה היא האשה אם יש לה איש יוצאה בשמיעה ואם לאו חייבה בקריאה לעצמה ובשלמא אילו נימא דלבה"ג אין האשה חייבה כלל בקריאה ואפילו אין לה איש להוציאה פטורה כי קריאתה בעצמה אינו מעלה ומוריד כי מ"מ בתר קריאתה בעצמה אם מזדמן לה איש חייבה דוקא לשמוע מאיש שפיר שייך לשון נשים פטורות אם אין להם איש להוציא ואם כן פשיטא דלא שייך כלל ברכה על קריאתה. אבל לשטת פסק הראב"י קשה וכי מפני שאינה מוציאה אנשים שייך לומר פטורות וצ"ע
סעיף ג
טמטום אפילו מינו אינו מוציא וכתב המ"א בשם ב"י דזה אפילו למ"ד דנשים מוציאים אנשים. אמנם בספר שאגת אריה סי' ו' כתב על הב"י שדבריו אינם דברים של טעם דאם אשה ועבד חייבין למה גרע טומטום מפני שהוא ספק אשה שלא להוציא אפילו אנשים וגרע אפילו מאשה ודאית מה בכך שאינו מבורר אם הוא איש או אשה כיון דמ"מ חייב בירור זה אינו מעלה ומוריד וכתב תו והתוס' ופוסקים כתבו תוספתא זו לדברי בה"ג שאין נשים חייבות במקרא מגילה רק במשמע מגילה לבד כמבואר למעיין בדבריהם אבל לסברת רש"י דנשים יכולות להוציא אנשים הדבר פשוט יותר מביעתא בכותחא דטומטום ואנדרוגנוס יכולין להוציא אנשים וכו' האריך ומסיק ועל פי' רש"י לק"מ דס"ל דתוספתא זו משבשתא היא ואני אומר שדברי ב"י ברורים ומוכרחים חדא מן הטור שמביא תחילה גבי אשה דעת רש"י ובתר הכי מביא בסתם דין טומטום ואנדרוגנוס ומי שיש לו עין לראות יראה להדיא שלא כתב הטור דין טומטום רק לשטת בה"ג אלא לכ"ע ראי' ב' מדברי תוס' מגילה דף ד' שמקשו על פי' רש"י מן התוספתא וכנראה שם לא היה ברור להם הגירסא שמביאים בעירוכין בשם הבה"ג שמסיים התוספתא נשים פטורות והקשו על רש"י מן רישא דתוספתא דין טומטום ואנדרוגנוס והכריחו דלא כרש"י דאשה אינה מוציאה איש מפני דפשיטא להו דלא עדיפא מאנדרוגנוס שאינו מוציא אלא מינו. ומדוע לא הקשו בפשוט על רש"י מטומטום וכקושי' הש"א דאם אשה מוציאה איש מדוע טומטום לא יוציא אפילו איש וכ"ש מינו. אלא ע"כ דזה פשיטא דל"ק להו כל עיקר משום דסברו נמי דגריעותא דטומטום אינו מפני דספק דאשה היא וחבירו איש והוכרחו לזה מפני שראו דאף לבה"ג נהי דס"ל דאשה אינה מוציאה לאיש וניחא לשיטתי' דין טומטום מ"מ אנדרוגנוס קשיא דהא הבה"ג נמי מודה דנשים עכ"פ חייבין בשמיעה וכמבואר בשמו וא"כ אנדרוגנוס דקתני אינו מוציא אלא מינו הרי ממועט נמי דאינו מוציא אשה וקשה מ"ט הרי עכ"פ חיובו בשמיעה אינה פחותה מאשה אלא ש"מ דהטעם לא תלי' בזה אם החיוב שוה אלא מפני שעכ"פ אינו מינה ולהכי לא הוקשה להם מדין טומטום דסברו בזה איכא לחלק דאשה מקרי' יותר מן איש מדזה ברור איש וזו ברורה אשה משא"כ טומטום שהוא מין מסופק ואפשר מורכב כחו גרע אפילו מאשה שאינו יכול להוציאה ומכ"ש טומטום כיוצא בו דאפשר דזכר הוא משא"כ אנדרוגנוס דכיון דברי' הוא ומדאינו מוציא אפי' אשה אלא מינו דוקא לא מצאו טעם כי אם מפני שאינו מינו ולהכי אף שחיוב שניהם שוה אינו יכול להוציא אפילו אשה בזה לא מסתביר להו לחלק דה"ה אשה אפילו לרש"י דחיובה שוה לאיש מ"מ להכי לא תוציא איש מפני שאינו מינה:
ובזה לבד שהמציא הב"י ז"ל דרש"י וטור ס"ל דמאנדרוגנוס נמי ל"ק דכל מי שיוציא אחר י"ח יהיה זכר או נקיבה או טומטום דאפשר הוא זכר בעינן שהמוציא יהיה זכר או נקיבה לאפוקי אנדרוגנס דברי' הוא אינו יכול להוציא כ"א בריה דכותי' ומה שהש"א כתב נמי דהתוס' אינה מתפרשא אלא לשטת בה"ג ואנדרוגנוס אינו מוציא אלא מינו לא בא לאפוקי אלא זכרים שאינו מוציא משמעותו ברור הא נשים יכול להוציא אפילו לבה"ג זה לענ"ד כל השומע לא יודה לו דהתינח אלו היה הבה"ג מפרש התוספתא כפשטה דנשים פטורות לגמרי אבל מאחר שמפרשה חייבת בשמיעה אך אפשר דאינו מוציא אלא מינו יתפרש רק על זכרים אטו נשים מינו מיקרי. לכן לענ"ד הברור כדברי הב"י. ומה שנסתייע מפי' רש"י ד"ה וכתב שזה היה נעלם מרבינו הב"י תמה אני על דברי שאגתו וכי ס"ד שנעלם מרבינו הב"י דבר שתינוקות של בית רבן יודעים והרי מפני זה כתב לדחוק עצמו בטעם טומטום אליבא דרש"י אבל הפשוט דשם בר"ה דנשים פטורות פי' בטעם מחוור וברור אבל גבי מגילה ודאי מוכרח בין לרש"י ובין לבה"ג דטעמא אחרינא הוא בהדיי' אם באנו להסכים דין התוספתא דטומטום ואנדרוגנוס עם תלמודא דין לרש"י בין בטומטום ובין באנדרוגנוס ולבה"ג עכ"פ באנדרוגנוס במה שאינו מוציא אפילו אשה ותו דהא מה דתמה על הסברה דאם אשה מוציאה מה מעלה ומוריד אם מבורר אם לא יראה לענ"ד דמשום כבוד שמחת הקריאה תיקנו כל זה [וכבר מצינן לענין עירוכין דטומטום אף ערך אשה אין לו מפני שאינו נקיבה ודאי ותדע דהא משמע בהגהות רמ"א סעיף הנ"ל דאף לבה"ג אשה חייבת בקריאה אם אין לה איש להוציאה וא"כ מה זה טעם שיהיב הש"א לשטת בה"ג דלהכי אשה אינה מוציאה איש מדאינה חייבת בקריאה הא גם השומע ממנה אינו מחויב דוקא לקרוא בעצמו ויוצא בשמיעה מאחר ואם אין אחר חייב בקריאה לעצמו ואשה הא נמי אם אין לה איש חייבה בקריאה לעצמה א"ו אף לבה"ג אך הטעם שאינה מוציאה איש אך ניתקן לכבוד הנס וא"כ מעיקרא אין בדמיון שופר ודוק:
סימן תרצ
סעיף יח
הג"ה ויש להסתפק אם נשים [ מצטרפות לעשרה עיין בהר"ן פ"ב במתני' הכל כשרים לקרות מגילה כתב ויש אומרים שאף על פי שהן מוציאות אין מצטרפין למנין עשרה כדאשכחן בברכות לענין בה"מ וכו' ואי אפשר דהתם הוא שאינן מוציאות אנשים בברכתו אבל כאן איך אפשר שמוציאות אנשים ואין מצטרפות עמהם למנין וכו' ע"ש ותימא לי הא זה איבעיא דלא איפשטה בפרק מי שמתו אי נשים חייבין בבה"מ דאורייתא ונ"מ אי מוציאות אנשים ולמה לא פשט ממתני' דתנן בפרק שלשה שאכלו נשים אין מזמנין עליהם ואיך אפשר דמוציאות אנשים ולא יצטרפו עמהם א"ו משמע דלא תלי' זה בזה כלל משום הטעם דפריצותא וצ"ע:
סימן תרצא
סעיף א
וצריכה שרטוט כתורה עצמה: כתב המ"א מיהו וכו' לבוש וא"י מה אילמי' דהלבוש מן הא"ח שבב"י דנמי כתב דברים אלו והש"ע משמיטו והיינו מפני דברי הד"מ שאפילו מתמיה על הב"י שמעתיקו בסתם במה שהתוס' וכל הפוסקים חולקים עליו ואטו הלבוש כיפי תלה ליה לכן העיקר כדפסק הש"ע:
סימן תרצג
כתב המ"א בשם מנהגים שאומרים קדיש שלם היינו בלילה ומשמע הטעם בהגהות מיימון להלכות תשעה באב מדכתב כבשאר ימות השנה שלא ישונה הסדר משאר ימות השנה שאחר ערבית אומרים קדיש שלם משא"כ ביום מבואר בתוס' דאך ח"ק ומה שכ' המ"א ונ"ל דבמדינות אלו וכו' זה לא נראה כלל מתוס' והגה"מ ומנהגים אלא משמע סתימתם דגם אחר ואתה קדוש יאמר קדיש שלם ובמנהגי ט' באב מוכרח הגה"מ ליתן טעם שלא לומר אחר ובא לציון קדיש שלם מפני שבאיכה נאמר סתם תפלתי מבואר הא בפורים אומרים שפיר ק"ש אף שכבר אמרו קודם המגילה וכן עיקר:
שוב ראיתי שכבר מסיק הכי הא"ר ומה דלא נהגינן נמי במה שכתבו תוספות שם ואוחז ס"ת וקורא וכו' ואין מחזיר ספר תורה למקומו אלא יושב ואוחז בידיו עד שקראו את המגילה היינו משום דיתר הפוסקים משמיטו מנהג זה ש"מ דלא סבירא לי' ויראה דהטעם משום דהאוחז הא חייב לכוין לצאת שמיעת קריאת המגילה כדאיתא סי' תר"צ סעיף י"ד ואם יאחז ס"ת בידו יהא לבו על הס"ת כדאיתא בסי' צ"ו לענין תפילה וק"ל: