בית מאיר על שולחן ערוך אורח חיים· רבי מאיר פוזנר
הלכות דברים הנוהגים בסעודה · סימן קעח
בפסחים דף ק"א ע"ב תוספות ד"ה כשהן יוצאין עיין בדבריהם פירשו מה דקתני כשהן יוצאין וכו' היינו מחשש שמא ישהו וכו' וכן מסיק הרא"ש פרק כסוי הדם ומבאר יותר שהוא רק עצה טובה וכשהן חוזרין ולא ברכו למפרע אין צריכין אלא ברכה תחילה ויש להקשות חדא דא"כ לר"ח דמשנינן אליבי' דההוא ברייתא ר' יודא קתני לה והת"ק באמת ס"ל דדברים הטעונין ברכה במקומן אפילו בלא הניחו מקצת חברים כשהן יוצאין אין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין אין טעונין ברכה לכתחילה נהי דפליגי בשנוי מקום וס"ל דדברים הטעונים ברכה במקומן כר"ח דשינוי מקום דידהו לא הוי היסח הדעת תינח דלהכי כשהן חוזרין אין טעונין ברכה תחילה אבל כשהן יוצאין מה טעמייהו דלא מצרכו ברכה למפרע מחשש דשמא ישהה אטו נימא דבתרתי פליגי ולא ס"ל החשש דשיהה ותו הא חשש זה דשמא ישהו עד שירעבו לפ"ר שייך נמי אף בדברים שאין טעונין ברכה במקומן וכן מדויק מן הסוגי' ע"א במה שמקשה מן הת"ק דר' יודא על ר' יוחנן אלא טעמא וכו' הא דברים שאין טעונין ברכה במקומן כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע וע"כ מההוא טעמא הוא וק' א"כ ממ"נ מה טעמא דת"ק דבדברים הטעונים ברכה במקומן ס"ל דכשהן יוצאין אין טעונין הא אדרבא איפכא מסתברא דבטעונין במקומן יותר יש לחוש לשמא ישהה עד שירעבו מפני שיקוה תמיד לחזור למקומו ולברך על העבר ובתוך כך ירעב משא"כ באין טעונין דבכל מקום יוכל לברך ובע"כ לפרש דעתם הכי דס"ל ההוא חששא דשמא ישהה עד שירעבו נתלה נמי בזה אם סתם השנוי מקום חשוב היסח הדעת ולהכי ת"ק דר"י דכר"ח ס"ל דבטעונין וכו' השינוי מקום לא הוי היסח דעת מפני שזה מעיקר הדין צריך ברכה במקומו ויודע זה ולהכי כשעמד ואינו מברך לא הסיח דעתו כלל אלא אדעתא דלגמור סעודה עומד או במקום אחר או לחזור למקום זה בזה נמי לא חיישינן שמא ישהה כיון דמתחילה עד סוף אך לגמור סעודתו דעתו ולהכי כשהן יוצאין אין טעונין ברכה למפרע אף לעצה טובה משא"כ ר' יודא דס"ל היכי דלא הניח מקצת חברים חשוב היסח דעת ממילא חייש נמי שמא ישהה ומצריך לכתחילה כשהן יוצאין ברכה למפרע ושפיר נמי דמדייק הש"ס מן הת"ק אלא טעמא וכו' הא דברים שא"ט דזה לכ"ע העמידה חשוב היסח דעת כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע מחשש דשמא ישהה עד שירעבו וכשהן חוזרין אף שלא ברכו למפרע צריכין ברכה תחילה מפני ההיסח דעת אך לפ"ז צ"ע דא"כ למסקנת הפוסקים כר"ח מן הראוי ליפסק כדדייקינן מת"ק דר"י דבאין טעונין במקומן כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע מהחשש דשמא ישהה עד שירעבו (וזה אין להקשות דא"כ מה ההבדל בין טעונין לאין טעונין לענין היסח דעת נימא אף באין טעונין מדלא בירך טרם שיצא ע"פ העצה טובה ש"מ דלקיבעא קמא הדר דז"א דכבר כתבנו דהעיקר תלוי במה שמעיקר הדין צריך ברכה במקומה כנ"ל] וזה לא מצאתי אף בהטור הכא אלא אדרבא איפכא מצאתי הרמ"א ז"ל כשמביא דעת תוס' בהגה"ה מסיים מ"מ לכתחילה לא יעקור ממקומן בלא ברכה דחיישינן שמא ישכח מלחזור ולאכול וזה להדיא נגד דעת ת"ק דר"מ שפסקו התוס' כותי' שאמר כשהן יוצאין אין טעונין ברכה למפרע ומה שהוציא דברים אלו מהר"ן פ' ע"פ וכן כתב בסי' א' דשו"ת לחכמי בריסק המעיין בהר"ן יראה כי ממנו אדרבה מוכח דלשטתי' לאו הכי דינא כי הר"ן לא נקיט השמא ישהה אלא בדברים הטעונין במקומן ומבאר בזה הפי' דמדקתני עקרו ש"מ וכו' וע"כ לא ס"ל כלל השמא ישהה עד שירעב דתוס' ולפי פסקו ופסק הרי"ף כרב ששת שפיר דינא הכי שהרי הת"ק נמי חייש היכי דלא הניח מקצת חברים לשמא ישהה ולא יחזור במקומו ומצריך להכי כשהוא יוצא לברך למפרע אבל לעדותו על המנהג ע"פ דעת תוס' ורא"ש אין מקום כלל לההוא דינא ובע"כ לומר דאך בזה חייש לשיטת הפוסקים כרב ששת לנהוג הכי לכתחילה א"נ ע"פ דעת הר"ר מנוח והיא נמי שיטת בעל המאור דהת"ק לא מתיר אף לכתחילה לצאת בלא ברכה למפרע אלא לדבר מצוה ע"ש בבעל המאור וחייש לדעות אלו לכתחילה אבל ודאי לשטת תוס' אין זה כלל מעיקר הדין:
ודע שבאמת פי' הר"ן הנ"ל והוא נמי פירוש בעל מלחמות תמוה לי דלפי' זה שהוכיחו מן החשש שמא ישהה זה דלא יחזור למקומו דבאמת אינו שייך אלא בטעונים במקומן שע"כ הברייתא איירי בטעונין במקומן ואיך מפרשים הדיוק בעמוד א' הא בדברים שאין טעונים במקומן כשהן יוצאין טעונים ברכה למפרע הא מסיים זה להוכחה דאיירי בטעונין דאילו באין טעונין אמאי טעונין ברכה למפרע והרי אין לך עקירות שהוא סילוק יותר מנמלך ונמלך קובע ברכה לפניו ולא לאחריו וצ"ע גם למה שכותב בפ' כסוי דם דיש סברא דעקירה חשוב היסח דעת יותר מנמלך בל"ז אין מקום לפירושו עיין וק"ל:
ולהנ"ל עיין בספר א"ע תראה כי לא הוכיח מידי מתוס' דלא כפסק הרמ"א שכתב מיהו אם הסיח דעתו וכו' ובודאי י"ל דנהי דהיסח דעת במקומו תוך. סעודה א"צ לברך לפניו ומשום דכן דרך הסועד שפוסק מלאכול וחוזר ונמלך לאכול היינו דוקא כל זמן שיושב במקומו אבל המסיח דעתו ועומד ממקומו לילך למקום אחר ודאי י"ל שזה אינו בכלל דרך העומדים ופוסקים מלאכול שחוזרים ונמלכים לישב ולאכול ולכן פשיטא דצריך ברכה לפניו ומה דקיי"ל לקיבעא קמא הדר היינו כשלא הסיח דעתו ודלא נימא שהשינוי מקום מן הסתם חשוב היסח דעת ומה שהקשה א"כ למה דחי התוס' הברייתא דקראו להפליג מהלכה לוקמא כשהסיח דעתו זה לק"מ דהא רישא דברייתא הכי הוא קראו חבירו לדבר עמו א"צ ברכה למפרע הפליג וכו' והרישא הא להנ"ל ע"כ איירי דלא הסיח דעתו דאילו הסיח נהי דהת"ק ס"ל בטעונין במקומן אפילו לא הניח חברים כשהוא יוצא אין טעונין ברכה לאחריו ולא חייש לשמא ישהה הא כבר הוכחנו דהיינו טעמא משום דלא חישב העמידה בטעונין להיסח דעת. והראי' דאינן טעונין דייקא הסוגי' מני' דכשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע והיינו משום דאינן טעונין חשוב עמידה להיסח דעת ומכ"ש בהיסח דעת גמור בהחלט מה"ת לא יברך מיד שהרי אין בדעתו לאכול עוד ומה"ת יסמוך לכתחילה שיברך כשיחזור ולא יחוש לשמא ישהה וכו' א"ו דאיירי כשלא הסיח דעתו ועלה קתני דהא להפליג הוי סתמא כהיסח דעת ולכן כשיצא יברך למפרע מחשש שמא ישהה וכשחוזר מברך בתחילה והיינו כר"י וק"ל והאמת כי הרב פרץ שבב"י סי' זה והוא בש"ע סי' קפ"ד לבד"א בודאי אזיל בשטת א"ע דהא איירי במי שגמר לאכול ושכח לברך במקומו שזה ודאי הסיח דעתו והיינו שהב"י הכא משיגו נמי בזה וכתב ודבר פשוט הוא דלר"ח נמי לא קאמר וכו' שמזה הוציא הרמ"א דינו והב"י ורמ"א לדעתי סוברים כדכתבתי. אך הא צ"ע איך העתיקו בסי' קפ"ד להלכה ונהי דמה שמשיג שם המ"א עליו לענ"ד לק"מ דבזה הבד"א סובב על הסעיף הקדום ולר"י ורא"ש וכו' להם נמי שייך דברי הר"פ בד"א וכמו שסדרו הטור מ"מ במה שהשיג עליו פה מטעם היסח הדעת קשה וצ"ע עיין ודוק: