בית מאיר על שולחן ערוך אורח חיים· רבי מאיר פוזנר
הלכות בה"כ
סימן קנא
בט"ז סק"ג וכתב המ"א בסי' שאח"ז וכו' אעפ"י שהיא לו לצורך אסור ע"כ יש ליזהר וכו' ולענ"ד לצורך אדם שא"א למיעבד בע"א והוא צורך לעמידתו בבה"כ שרי והראיה שהרי דין זה מקורו מהמרדכי שלמדו מדין ההיכל וברמב"ם הלכות יסודי תורה פי' הוא בלשון זה הסותר אפי' אבן אחת דרך השחתה חייב הרי ביאר דדוקא דרך השחתה אסור והשחתה לא נאמר אלא במה שאינו צורך אדם (כדאיתא באילן פירי) וכן נמי כתב אח"כ השורף עצי הקדש דרך השחתה וכו' ואילו היה נהנה מהשריפה היה בל"ז מוזהר משום מעילה ולענ"ד מיישב בלשון זה קושית תוס' מס' מכות כ"ב ד"ה אלא ע"ש ודו"ק:
סימן קנד
במ"א ס"ק י"ד מביא בשם ב"ח בשם מה ה ש"ל נראה וכו' אכן צ"ע נ"ב עיין סי' ל"ד ס"ד דעכ"פ נפשט מיניה דזה ודאי אסור ופשטן של דברים מורים לאסור אף בדין הראשון דמהרש"ל וכדכתב הב"ח:
בסוף הסימן במ"א אחד רצה ליתן וכו' חייב הראשון לעכבו ובזמנינו שקונים ע"י רמיזה ואינם מוציאים בשפתים עיין בח"מ סי' רי"ב סעיף ח' וא"כ אפשר דיוכל לומר קים לי ואין מוציאין ממון ולומר דהשמש המכריז נעשה שלוחו הא לא מצינן שליחות בח"מ סימן קפ"ב כ"א ע"י אמירה ולא מצינן ברמיזה ומה שהאחרון אינו יכול לחזור וכופין אותו לקיים היינו מצד המנהג במה שסיים השמש פעם שלישי הוי כמו רושם על המקח דקניא אך צ"ע בא"ע סי' ל"ה וסי' קכ"א סעיף ה' שם מבואר דע"י רמיזה נמי נעשה שליח אבל עיין בספרי ב"מ סי' ק"כ סעיף ד' נראה דעת הראשונים דאפילו הקדש גמור אינו ע"י שליח וצ"ע: