בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר· רבי מאיר פוזנר
צלעות הבית
סימן א
מכתב שהשגתי מחבירי ידידי הרב המופלא ומופלג מו' טעבלי דיין דק"ק ליסא. וכאשר נתברר לי מפי השמועה ממגידי אמת החכם הנזכר במכתבו בשם חכם אחד הוא ניהו הרב המופלא ומופלג מו' ליב פרנבוך דיין דק"ק ברלין. (וכעת הוא אב"ד דק"ק הערץ פעלד נר"ו) וזהו לשונו שאלת חכם אחד באשה שמת בעלה בלא בנים והפילה דקים לן צריכה חליצה אי הוי חליצה פסולה וצריכה חיזור כדעת הרשד"מ ומהרא"ש או כדעת הח"צ בתשו' סי' קי"ח שמדחה דבריהם מיבמות דף מ"א דהספיקות חולצות וכו' דמשני הש"ס התם אם יבא אלי' כו' וה"נ מטעם ממ"נ הוי עולה ליבום ועוד מדחה ממתני' דיבמות דף כ"ג דקידש אחת וע"ש ורצה החכם ההוא להכריע דהוי ח"פ לחומרא ולתי' קושי' הח"צ ממתני' דקידש כו' דאחד חולץ ואחד מייבם התם הוי גבי אח החולץ חליצה כשירה דהוי עולה ליבום משום דבאותו פעם שחולץ לה הוי עולה ליבום אי חלץ האח השני לשנייה באותו זמן הוי מותר האח הזה לייבם ומש"ה עולה לייבום קרינא בי' משום דאי חלץ לשני' האח השני פקעה זיקה ולא הוי ח"פ ועל הקושי' השני' מהך סוגי' דמשני אם יבא אלי' כו' תי' החכם דע"כ ההוא תירוץ דסברת אם יבא אלי' לאו הלכתא דהנה איתא במס' ב"ב דף פ"א ר"מ ס"ל באילן א' ורבנן בשתי אילנו' ספק אי קנה קרקע ולהכי מביא ואינו קורא ומקשה הא בעינן ראוי לביל' וק' הא הוי ראוי לביל' ממ"נ כי היכי דהוי הכא עולה ליבום ההוא טעמ' א"ו דאינו הלכה ומטעם זה אינו מביא הר"מ הך דהספיקו' חולצת דקידש א' מב' אחיו' מטעם דאם יבא אלי' כו' ועוד מדקדק החכם על הח"צ במה דהוכיח דינו מסיפא דמתני' ולא מהרישא כו' ע"כ דברי החכם ואני ג"כ באתי לקיים דברי גאונים לחומרא אך לא מטעמי' וראשית דבר אשוב על דברי החכם מה שכתב לתר' קושיית הח"צ דהוי עולה ליבום כנ"ל זה אינו לע"ד בבבא דסיפא דהא הכת הראשונה שחלץ מקמא הוי אצלם ח"פ דאין עולה ליבום משום דעדיין היא זקוקה לאחים השניי' מספק והוי על החולצים ראשון אסור לייבם מחמת ספק איסור יבמה לשוק ועדיין מחוסר מעשה בגופא והוי ח"פ כן נ"ל פי' הח"צ ולהכי לא מקשה מרישא די"ל כקושי' החכם דהוי עולה ליבום דברישא אינו מחוסר מעשה בגופו אבל בסיפא הוי החליצה מכת א' ח"פ דעדיין מ"מ בגופא דלא חלצה עדיין מכת השני' ואינה עולה ליבום מחמת ספק איסור יבמה לשוק וכנ"ל. והנה לשיטת הח"צ מיושב קושי' תוס' שם ד"ה דיקא נמי כו' דהנה אי איירי בקידש אחת משתי אחיות ע"י שליח כדפירש"י בד"ה ולא הוכרו וא"א להתברר ע"י אליהו הוי בודאי ח"פ. אך י"ל דהוי כדיעבד ע' ברש"י דף מ"א בד"ה עולה לייבום כו' וא"כ הוה קשה אמתני' קושית ח"צ הא הוי ח"פ וצריכה לחזור איך מייבם הא הוי אחות חליצתו וא"ל כתירוצו דהוה עולה מטעם דאם יבא אלי' כו' הא בקידש אחת ע"י שליח הוי א"א להתברר ע"י אלי' והוי בודאי ח"פ ולהכי קתני במתני' וא"י דהיינו בהוכרו ולבסוף נתערבו ולא הוי ח"פ משם דהוה אפשר להתברר ע"י אלי' והוי עולה ליבום כתי' הח"צ ודוק היטב כי נכון הוא. מה שמקשה החכם על הר"מ ומתמיה על נושאי כליו שלא הרגישו נ"ל לת' להנ"ל דהא לכאורה ק' מה מקשה ר"ח מהך דספיקות דלמא איירי דקידש עי"ש ולא הוכרו מעולם והוי א"א להתברר ע"י עדים ואין מקום להמתין כדכתבו רש"י ותו'. אך י"ל דר"ח ס"ל כרבא וע"כ איירי בהוכרו כדי דליהוי מסורין לביאה ואנן ק"ל כאביי וקושי' הגמרא בלאו הכי מתורץ. ולהכי א"צ הר"מ לאתוי הך טעמא דאם יבא אלי' כו' ומה שמקשה מסוגי' דב"ב והוכיח דסברת א"י אלי' אינה הלכה ק' לדבריו קושית הגמ' דיבמות במ"ע אך עיקר הקושי' נ"ל ליישב למה שכתוב המ"ל פ"ט מה"א דבסד"ד לא אמרינן א"י אלי' ע"ש ולפ"ז ישבתי דעת הר"מ פ"ד מהלכות בכורים שפסק טומטו' מביא וא"ק. וקשה למה שפסק בטומטום שהוא ספק זכר וק' נמי הא בעינן ראוי לבילה ואין יכול לקרוא דמחזי כשיקרא וע"כ דעביד כריב"ח ע"ש והוה ליה לבאר בטומטום דמביא כר"י ב"ח וגם על המקשן ק' אמאי ל"מ מטומ' ולהנ"ל מתורץ דבטומ' אף דהוי ספק אמרינן א"י אלי' וכקושי' רפ"מ דלא הוי סס"ד אלא דמספקינן אם זכר וכו' והוי ראוי לבילה ממ"נ וכנ"ל אך אהך דקונה אילן מקש' שפיר מדהוי סס"ד דל"א סברת א"י אלי' ומעתה אקיים פסק המחמירן דהנה לא זכיתי להבין דברי הח"צ ודברי הב"ש סי' קנ"ו ס"ק ג' דק' לי לדבריהם ל"ל להש"ס לומר א"י אלי' בלא"ה עולה ליבום מכח ממ"נ וע"כ צ"ל דא"כ הי' ק' מ"מ הרי אינה עולה כו' דהא מכח ספיקא דדין דהוי כודאי איסור להתיבם דלמא הוי הך אחות זקוקתו ועי"ז מקרי א"ע ליבום וע"ז מתי' דמקרי על"י דאם יבואר השת' ע"י אלי' דהך היא יבמתו ואיכא חד צד שיבורר ע"י אלי' שמותר לייבם הוי ע"לי והוי חליצה כשירה אף דאיכא חד צד שמא יאמר דהיא אינה זקוקה מ"מ הוי ע"לי ע"פ הדחק והוי ח"כ. אבל לע"ז י"ל דמ"מ הוי ח"פ דצריכה חיזור וראיה דהוי קצת ח"פ מתו' יבמות דף צ"ט ע"ב ד"ה וא"ת כו' ואומר ר"י דאין זה קושי' דש"ה דהוי ראוי דא"י אלי' והוי כחולה וזקן הואיל דע"י דחק ראוי נו' ומדמה תו' הך כו' לחולה וזקן דהוי ראוי ע"י דחק וכן אית' בירושלמי דתערובות הוי כחולה וזקן וק' למה הוי הכי בתערובו' וע"כ צ"ל דהטעם דהוי ראוי בחד צד והוי על"י ע"י דחק ולהכי הוי ח"פ וצריכה עכ"פ לחזור ועוד נ"ל להוכיח דהוי ע"לי ע"פ הדחק דהנה התו' ריש החולץ בד"ה תגלי מקשה לר"ל אף דס"ל דל"א תיגלי מ"מ מטעם דא"י אלי' ויאמר דהוי נפל הוי בת יבום וחליצה וכן לר"י ק' ל"ל סברת תיגלי ותירצו דאין לידע עתידות והנה הנ"י מקשה דקי"ל כר"ל וגם קי"ל דאמרינן תיגלי כו' (וע' מ"ל פ"ו מה"ג בשם הרמ"ה) ותי' דטעמא דר"ל דל"א תיגלי משום דילמא באותו זמן שחלץ או מייבם עדיין לא הי' נפל ואח"כ נתקלקל והפילה ולפ"ז קושי' התו' במ"ע לימא א"י אלי' ויאמר דבאותו זמן כבר הי' נפל אמרינן תיגלי וע"כ צ"ל כדברי הנ"ל דאז י"ל דלשטת הנ"י קושי' התו' בלא"ה ליתא דבאמת איכא למימר שמא יבא אלי' ויאמר לאידך גיסא דבזמן שחלץ או יבם הוי בן קיימא והוי כאלו חלצה בחיי בעלה כו' אבל בהך דהספיקות מתי' שפיר דמ"מ משום הך צד הוי מ"מ על"י וכנ"ל ע"י דחק והוי חליצה בשלמא בחליצת מעוברת או יבם ע"כ הטעם דלא הוי חליצה כלל אף דהשתא הפילה משום דהוי כחלצה בחיי בעלה וה"נ אי חלצה או יבמה בעודי מעוברת לא מהני אף אח"כ משום דהשתא אינה חייבה בחליצה ויבום ומש"ה ל"א סברת א"י אלי' כלל אבל בהך דספיקות הוי החליצה ממ"נ אלא דא"ע ליבום מחמת ספק לזה מהני סברת א"י אלי' אבל התו' לא ס"ל שטת הנ"י אלא דודאי אי השתא הפילה מסתמא בזמן שחלץ נמי הוי נפל אך ס"ל לר"ל דל"א סברת תיגלי מילתא כו' ומקשי' שפיר וגם לדברי מתורץ קו' מב"ב ע"ד שני דהנה תו' מקשי' בב"ב למה לא משני דעביד הכל ע"י שליח ותירצו דקתני מביא משמע בעצמו ולפ"ז מקשה שפיר דבעינן ראוי לבילה דאף דא"ל דהוי ראוי כו' מכח סברת א"י אלי' מ"מ דילמ' יאמר לאידך גיסא דלא קנה והוי דובר שקרים לר"א אף דהוי מ"מ ראוי ע"י דחק וכנ"ל מ"מ עדיפא לי' לעשות הכל עי"ש ובמתני' קתני מביא דמשמע בעצמו וק"ל. והנה אתי' קושי' הח"צ ממתני' דקידש כו' דקתני אחד חולץ וכו' דהנה לשטת תו' דף כ"ו ע"ב בשם הר"א מבורגול בד"ה דנפל כו' דהיכי דאין חולץ אלא משום חיזור לא אסרינן אחות חלוצתו קושי' הח"צ ליתא ואף לשטת הריב"ן דף כ"ז ע"ב בתו' ד"ה אית בי' לו' דחולק וס"ל דאסור אף דהחליצה משום חיזור אינה ק' דהנה לכאורה ק' לדעת המחמירין למה לו לתו' לראי' לשטת הר"א הנ"ל מהמקשן עדיפא ה"ל להביא ראי' ממתני' וכקושי' הח"צ ועכצ"ל דהתם הטעם משום סברת א"י אליי' דלא כרשד"מ. אך לפי האמת זה אינו ויפה פסקו הגאונים דהוי ח"פ בלי שום פקפק דהנה איתא בתו' דף מ' בד"ה אבל אם אמה והא דתנו פ' ד"א התם שני דילמא דידי' איתרמי לי' וא"כ י"ל דאף להסוברים דאף חולצת משום חיזור אסור באחותה מודה במתני' דמותר מטעם דילמא דידי' אתרמי לי' במכ"ש מה אי אמרינן דאחות חלוצת אחיו אסורה לו שרינן לעיל מטעם דילמא דידי' איתרמי מכ"ש היכי דהוי החליצה אך משום חיזור דאמרינן סברה זו דלא אסרינן אחותה משום דילמא דידי' איתרמי כנלע"ד ליישב דעת המחמירין ויפה פסקו לחומרא דצריכה חיזור ועוד נ"ל טעם אחר דבנ"ז דמן התורה הולכין אחר הרוב ופטורה מחליצה ואך מדרבנן חיישינן למיעוט ובודאי הכא הוי ח"פ שצ"ח ומשום דלא שייך סברת א"י אלי' דודאי לא יאמר הך צד דהוא נפל נגד הרוב אלא לאידך גיסא דהוי ב"ק ואינה בת יבום נהי דמדרבנן מספקינן מ"מ ל"ש הכא א"י אלי' וכו' ולא ע"לי היא וצריכה חיזור ודוק היטב כי נכון הוא הק' דוד טעבלי במהר"ם מגרידץ. ואלה דברי תשובתי תחילה אפלפל בדברי חכמים הנעימים אחרי כן אגלה נטיות דעתי העני' להלכה מה שכ' החכם לדחות הוכחות הח"צ ז"ל דשני באחיות דלא נחשב ח"פ משום דמקרי' ע"לי משעה זו אי הוה חלץ האח השני לשניה סברה זו לע"ד דחוי' מעיקרא מקושי' הגמרא דף כ"ו ע"ב א"ה קמייתא נמי דלדבריו למ"מ ע"ש וק' לי מה שכ' החכם דע"כ תי' דא"י אלי' אינו הלכה ומטעם זה אינו מביא הר"מ הך דהספיקות חולצת א"י ליישב דבריו דלאיזה צורך יביא הברייתא וכבר מביא המשנה שבפ' כיצד דף כ"ג כצורתה שהיא היא ממש כמבואר בתו' ומשם מוכח דחי' זה הוא הלכה ואולם קושייתו ממס' ב"ב ודאי צריכה עיונא (ובודאי מוכרח נמי ההיא סברה כדפירש"י מדתנן דף ל' וכולן שהי' בהן ס"ק וכן פירש דף ג' וכל היכא דאמרינן חולצת ול"מ משום ספק הוא וע' סי' קנ"ט) מה שמדקדק החכם על הח"צ למה לא הוכיח מרישא ומר תי' ע"פ קושי' החכם וכבר סתרתיה כהוגן עכ"ז אפשר לדחוק דלא לומר קושייתו מביא הסיפא דשם היא ח"פ משני צדדים דא"ע ליבם מצד ספק יבמה לשוק ואף מצד ספק אחו' זקוקתו ועדיין צ"ע. מה שכתוב מר לשיטת ח"צ יש ליישב קושית תו' ד"ה דיק' נמי אמת שדבריו בהשכל לחדוד' אבל מה שמסיי' ודוק היטב כי נכון הוא במח"כ לע"ד אינו נכון דאף די"ל המקשן שרצה להוכיח קדו' שאין מסורין לביאה הוו קדו' ל"ק לי' קושי' הח"צ מדי"ל ח"פ אצ"ח ה"מ לדבריו על הש"ע ק' שבסי' ק"ע לא הכריע אם ח"פ אם צ"ח אם לאו ובסי' קע"ו מעתיק המשנה ומבאר אליבא דהלכתא דאיירי אף בלא הוכר מעולם ולדבריו קשה קו' הח"צ כיון דלא שייך אז סבר' א"י אלי' מה שכ' מר ליישב קושי' החכם מה שמתמיה על נושאי כלי הר"מ שלא הרגישו בזה שלא העתיק טעם א"י אלי' כבר כתבתי של"ע מקו' לתמי' זו ודרך הר"מ ידוע ששומ' להעתי' הדינן ולא הטעמי' ואול' אם הי' הקושי' קושי' יפה תירצה אבל עכ"ז אין מוכרח לומר דר"ת סובר שלא כהלכה כרבא ול"ק מה מקשה דילמא איירי בשלא הוכר מעולם דאין לצפות על עדים די"ל דלשון הספיקות ל' הרבים כולל כל מיני ספיקות ואפילו הוכרו ולבסוף נתערבו ובזה יש ליישב קושית תו' למה לא מקשה ממתני' דהמתני' יש לפרש בשל"ה מעולם דל' ואינו יודע משמע הכי ומשמע הכי וק"ל. מה שכתב מר ליישב קושית החכם ממס' ב"ב ע"פ המ"ל ובזה מיישב קושייתו על הגמרא ור"מ מן טומטו' ושוב כ' מר תוך הכרעתו לדינא שלא זכה להבין הח"צ וב"ש דל"ל להש"ס למימר א"י אלי' לימא אך מש"נ. וכן העלה שמה שנקראת על"י היינו משום דעל פי דחק אפשרות הוי שתעלה כגון א"י אלי' אבל ח"פ מ"מ מתקרי' זה תורף דבריו. על אלה הדברים מוכרח אני להאריך ואומר אם אמנם דברי המ"ל שהביא ממנו כדעתו דהדברים כמשמען דאם יבא אלי' יוכל להתברר ספק דמציאות ויכולין אנו ליפסוק דינו הן בעניני קדשים ועריות ודיני נפשות על פיו וזה נרא' מדעתו מדמחלק בין ספק דמציאות לסד"ד מ"מ מעולם לא עלה על דעתי לפרש הכי סוגיא דידן ואפילו אם נודע דתלי' יהא נאמן לנו בספק דמציאות קשה עלי מאוד איך אנו יתמי דיתמי שאינן לראות פני' אלי' ז"ל בשום צד סמכינן לומר דהוי על"י ע"י דחק אם יבא וזה יותר דחוק לנו מכל מיעוטא דלא שכיח ובסוגיותינו ודאי תמוה דיותר מהראוי לומר שנקרא על"י ע"י הדחק אם יבאו העדים ויאמרו דאותה קידש דהא כל עיקר הקושי' ממהוא טעמא הוה ותו דא"כ אין פי' כלל לתו' דף מ' שכתבו שא"א לידע העתידות דאטו זה יהי' עתידות הראשון שניבא אף גם דעתי העניי' יותר נוטה לדעת התו' יה"כ המובא בהגהות מ"ל דאפי' בס"מ אף אם יבא אין דנין על פיו ע"ש דף ג' וראי' מפ"ק דחולין דאיתא מנ"ל דאזלינן ב"ר מפסח וכיוצא בו והא התורה ניתנה לנו ע"מ לשומרה ובלי ספק אלו זכינו לא פסקה הנבואה כמו שהובטחנו נביא מקרבך כו' ומה כ"ה דילמא כאשר נרצה לעשו' פרה אדומה או פסח נשאל פי הנביא מה טיבה וכן הוכחות הסוגי' שם דילמא טריפה הרג נימא מה דליכא לברורי ע"פ עדים נסמך על נביא אלא משמע שאין ליפסוק שום ספק ע"פ הנבואה (אך בפסחים דף י"ג איתא אמר להם לדבריכם אף תלויות וכו' שמא יבא אלי' וכן כמה סוגי' בטומאה וטהרה כמו בשיטת ר"ח ס"ה ובמשניות ואפשר דטומאה תלוי' שאני דע"א נאמן באיסורין וסברת היה"כ אינה אלא במידי דצריך ב"ע ותו אפשר דבמחלוקת הדבר מבואר בדבריו דמטע' זה פליגו חכמים שאין אלי' בא ליטהר וע' תשו' רשב"א סי' י' דבריו לדברי ר"י נמי בפלוגתא זו שייך) יהי' איך שיהי' סוגייתינו ע"כ מתפרש אך על דרך מליצה לברר שמה שאינה על"י אינה גזירה מוחלטת דומי' דתוך שלשה דאף דעיקר הגזירה מספק הותחלה מ"מ נעשה ממנה גזירה ואפי' בקטנה משא"כ בספק אחיות דכל עיקרה אינה אלא בששייך הספק ושפיר מקרי על"י ממ"נ כדברי הב"ש וח"ץ זלה"ה וכן מבואר יבמות דף קי"ט ע"ב דאמרינן לחבירתה ט' וחולצת ממ"נ ושם נמי שייך אפשר לאמתוני אם יבאו עדים ויבורר שעל"י ומ"מ אין זכרון מאלי' מידי א"ו אין הוכרח לענין זה אלא הממ"נ (וא"כ אמינא שאף דברי תו' שמביא המ"ל אפשר ע"צ הדוחק לפרש מה שכתבו א"י אלי' אינו כ"א ע"ד מליצה לברר שמה שאין יכול להקריב אינה גזירה מוחלטת אלא מפני הספק וכיון שאך ספק הוא מקרי יוכל להקריב בעצמו דומי' דחולה וזקן כי לא מקרי לדעתם אינו יוכל אלא בשהוא בלי ספק אבל שיהא הדבר נתלה בביאת אלי' ממש יותר דחוק עלי) וא"כ ודאי אין חילוק בין ס"מ לסד"ד וכן בספק אחיות שלא הוכר מעולם כי בהכל שייך ממ"נ ועולים דברי הש"ע שבסי' קע"ו כהוגן אף לשטת הח"צ וק"ל ובלא כל הנ"ל מוכח מתו' עצמם דאין לחלק כלל לענין ראוי לבילה בין ס"מ לסד"ר שהרי בזבחים דף ע"ה מקשו תוך ד"ה בעי סמיכה בל' זה וכן בההיא דשקלים ודכריתות ודנזיר דכל הני נמי דא"י ליסמוך מטעם ספק חשוב שפיר א"ר לבילה כדאשכחן בפ' המוכר את הספינ' גבי ביכורים הרי להדי' שמדמו ולא מחלקו בין ס"מ דחשוב ראוי לבילה ע"י הדחק אם יבא אלי' א"ו דלא שייך אך דא"כ קושייתו מטומט' דהלכות בכורות צ"ע דממ"נ או דהגמרא ל"מ מידי על ר"מ ורבנן כקושית החכם או דבטומט' נמי ק' ונהי דבאופן שהקשה מעלתו דאיך יביא בלא קריאה הא הקריאה מעכב לאו קושי' היא דהא מ"מ מחויב להביא דילמא אשה היא שעיקר חיובה בל"ק שבענין זה ציותה התורה כמבואר בהרשב"ם מ"מ הכי ודאי ק' איך יבוא בל"ק דילמא הוא זכר וחיוב בקריאה ולקריאה אינו ראוי ומביא חולין בעזרה והיה לו להקדישם ולהפריש מהם תרומות ומעשרות או שיעשה עכ"פ לקיחה והבאה בשנים כדי לצאת מצות הבאה עכ"פ אף אם הוא זכר ויותר ק' אף לתירוצו על תי' רב משרשי' דאמר אינו קורא משום דילמא אתא לאפקועינהו כו' ותינח באילנית אבל הטומט' מדוע לא יביא ממ"נ אם זכר בחיוב ואם נקיבה כקורא בתורה ואז ודאי ממ"נ ביכורים גמורים הם ופטורים באמת מתרומ' ואולם כבודו שגג מאוד ומעיקרא לק"מ כי נעלם מאתו פי' רע"ב בקיצור ופי' הר"מ באריכות שטומט' לא מכח ספק אשה א"ק אלא התורה מיעטתו מאיש לפי פקודיו שלא נתחלקה להם הארץ ולכן תחילת הבאתו ממש מענין אשה בל"ק בלי שום ספק וכבר היו הדברים נמי בהעלם מתי"ט שמתמי' בחנם על פי' רע"ב כי הסוגיא דב"ב הכריחם לפירושם מכח קושית הנ"ל והנה לפ"ז קושית החכם ודאי צ"ע אמנם יראה לי שמה שאמר ר"י שיש הקפידה שיהא הברירה בידו אף לייבם וע"י זה מחויבת להמתין עד אחר ג"ח זה אינו אלא דרבנן ע"ד אסמכתא על אם לא יחפוץ ועיקר הקרא אתא ד"ת דכל העל"י שהיבום פוטר בדיעבד ושתהא זקוקה נמי לזיקת היבם כדפירש"י דף ג' ד"ה ה"א ודף ל"ז ד"ה דכל העולה דאל"כ אין מקום לחלק בין היכא דאפשר ללא אפשר אלא מדהקפידה התורה שבמקום שאין היבום פוטר אף החליצה לא תפטר סמכו החכמים נמי במקום דאפשר לאמתוני שיהא לו נמי הברירה אף לכתחי' בהיבום משום דהוי תוך ג' כאלו אין היבום מפקיע הזיקה (ומה שהבאתי סי' קנ"ט ל' השב יעקב שכתב ובקרא משמע דיש לו הברירה עכשיו ע"כ עיקר הדרשה לא להכי אלא כנ"ל דאל"ה אין בד"ת לחלק בין אפשר לל"א וכבר מצינן חליצה אף במי דל"א ביבום אף דבר תורה כגון סריס אדם ומי לא איריא נמי דאפילו ניכרת כל הגיד דלאו בר יבום הוא בשום אופן) וא"כ י"ל דוקא בקריאת ביכורים או קריאת חליצה וכי"ב ענינים שהם חלקי המצוה בזה שייך סברת ר"ז כשאין ראוי להעשות החלק אפי' מכח ספק מקרי א"ד נבילה שהרי התורה אמרה כשתרצה להביא ביכורים תהא המצוה על אופן זה וכל דלא אפשר הוי המצוה כלא היה וכדפירש הרשב"ם משא"כ היבום והחליצה שהם מצות נפרדים אלא שגלתה לנו התורה שאין החליצה מועלת להפקיע הזיקה אלא בשאפשר נמי להפקיע ע"י היבום והיבום יפעל נמי פעולה זו זה דוקא שייך בגוונא דרבא דאמר חליצת מעובר' לא שמה חליצה דכמו שהיבום לא שמי' ביאה כן נמי החליצה אינה פועלת פעולתה משא"כ אם אינה על"י מחשש דאינה זקוקה לו ואזי אף החליצה למותר והחליצה אך מספק שמא היא אשת אחיו או שמא הפילה ואז ודאי אף הביאה פועלת פעולתה והיתה נמי על"י בזה שפיר מתקיים שבמקום שפועל זה פועל זה וא"כ אין עלינו להחמיר בתקנת חכמים אף במקום דאפשר שתהא לו הברירה יותר מבעיקר גלוי דעת תורה ובשלמא תוך ג' עשו תקנתם של איסור יבום תוך ג' לכתחילה כדרך אלו היה ד"ת אז בדיעבד היבום לאו כלום כמו מעוברת ולהכי חשו במקום דאפשר משא"כ היכי דאין האיסור אלא מחמת ספק ושייך הממ"נ אין מקום לדבריהם יותר ודו"ק תו כ' מר לשטתו ועוד נ"ל להוכיח דהוי על"י ע"פ הדחק דהנה תו' ריש החולץ ד"ה תיגלי מקשים כו' לר"ל אף דס"ל דלא אמרינן תיגלי מ"מ מטעם דא"י אלי' כו' וכמו כן ק' לר"י נ"ל סברת איגלי מילתא כו' ותירצו דאין לידע עתידות והנה הנ"י מקשה ומתי' ולדבריו קושית תו' במ"ע לימא אם יבא אלי' עכ"ל כקושי' והראה לי מקום לע' במ"ל פ"ו ה"ג ולא עמדתי על כונתו שהרי משם הכרי' דמדבריו נלמד דדברי תו' אינם אלא לר"ל ולר"י לא הוקשה כלל שהרי כ' דהרי אליבא דר"ל דקי"ל כותי' תיגלי ל"א בדבר עתידות וכן מבואר באמת כוונתם ע"פ ציונם על ר"ל ואף נראה מהמ"ל שקושית תו' עם קושית הנ"י חדא שהרי עשה מחלוקת ולמכ"ת אין להם שייכות אהדדי שהתו' מקשים דנסמוך על סברת א"י אלי' וע"ז מחלקים בין ספק לשעה לעתידות והנ"י מקשה למה ל"א תיגלי ותו כבר כתבתי דלהבנתו דמר אין פי' לתירוצם שא"א לידע עתידות היפלא מה' דבר אבל העיקר לע"ד כהמ"ל שקושייתם כך היא יען שהתו' מיאנו בפי' הנ"י בטעמא דר"ל מפני מה שאינו אומר תיגלי וכדאבאר למדו טעמו נמי כדאבאר ור"י ור"ל בהא פליגו ר"י טען הא מה שמעוברת לאו ב"ח ויבום אינה גזירה חלוטה ואלו יבא אלי' עד"מ כלומר אלו היה ידוע לנו שתפיל היה אז היבום תופס בה ואך מפני הספק לאו בת הכי היא וא"כ נהי דא"א לומר דהיבום שנעשה בעודה מעוברת יתפס' בה אחר שהפילה דזה ודאי א"א דאפי' בק"ס אמרינן כבר הדר סודר למרי' מ"מ כבר נתפס בה היבום בשעת מעוברת ונ"מ אם גירשה נמי בעודה מעוברת מותרת לעלמא ע"י הביאה עם הגרושין והיינו משום דכבר בשעת הביאה הופקע הזיקה ע"י הממ"נ אלא שכל זמן שהיא מעוברת אסורה לעלמא מספ' שמא תלד ב"ק וולד אינו פוטר וכו' אבל השתא שהפילה איגלי שמשעה ראשונה הופקע הזיקה וקנתה הביאה ופטרו הגרושין ור"ל מדקאמר לא אמרינן תיגלי הוקשה להתו' קושית הנ"י למה דסברו דהיינו טעמו כיון שמוכרח הביאה והחליצה להיות נתפס בשעתו ואז אינו תופס אף מכח ממ"נ דממ"נ סובר לא אמרינן ומספ' אינו תופס וע"ז מקשו דהא לקמן חשבינן מכח א"י אלי' דהיינו הואיל ואינה על"י אך מפני הספק בת על"י (ור"ל לע"ד דהיבום גופיה בדיעבד אלו עבר ובא על ספק האחיות היתה נפטר בגט ע"י הממ"נ) וא"כ ה"נ נאמר דיתפס בשעתו מכח ממ"נ ואזי פשיטא די"ל תיגלי כדהקשה הנ"י ומשני קושית הנ"י דע"כ ל"א ממ"נ אלא במילתא דספק שהוא בשעה זו אבל בלעתיד ל"א ממ"נ מפני שאינו עומד להתברר לנו בשום מציאות ולכן ל"א תיגלי דמה יפעל אחרי שבשעת מעשה לא תפס מכח ממ"נ איך יתפוס השתא והנ"י ממאן בחילוק תו' ומוכרח לפירושו ואז לא שייך ממ"נ דדילמא בשעת מעשה היתה מעוברת בב"ק ולא תפס היבום ולבסוף הפילה והיא זקוקה וזה כוונת המ"ל וכל דברי מכ"ת שבפרט זה הם דלא כמחשבתי והנה להנ"י ק' מה מקשה ר"י אלא לדידך אמאי פסלה מן הכהונה הא עכ"פ ס"ח היא דדילמא כבר היה ראוי להיות נפל בשעת חליצה אמנם כי דייקינן אדרבא מזה משמע כפירושו דבחדושי רמב"ן נתקשה מדוע מקשה מאיסור כהונה ולא מקרובות ודחק ע"ש כי תירוצו לפ"ר תמוה ממה דתנן נמי והיא אסורה בקרוביו ולהנ"י מיושב דהא כ' נמי פ' כיצד על מתני' דמי שקדש בל' זה ושמעינן מדלא קתני ברישא כו' דגזרו באחות זקוקה אטו אחות אשה שהיא בכרת לפיכך אלמוה לגזירתם להוציא אפי' על הספק ואפי' בדיעבד כל היכא דאיכא ספק שהיא באיסור תחתיו ולכן באיסור קרובות ל"ק לר"י כנ"ל מפני הספק משא"כ באיסור חלוצה לכהן דאינו אלא דרבנן שפיר מקשה דליהוי ס"ד ולקולא ומשני לחומרא בעלמא לכתחילה ובדיעבד באמת שרי' כמו ס"ח לכהן דלא מפקינן כדתני שילא אך ע' דברי הנ"י במתני' ריש החולץ כ' להדי' ואם נשאת לכהן מפקינן (וע' סימן קס"ד סעיף ב') ובאמת צ"ע דלשיטתיה היא ממש ס"ח לכהן ומעתה אגלה נטיית דעתי העניה בגופא דדינה להלכה ולמעשה כלע"ד איתתא דא שרי' בחליצה אחת חדא מטעם הח"צ וב"ש מכח ממ"נ ואף שרמכ"ת דוחה קצת ראיה השנית דח"צ בסוף דבריו די"ל ספק שאני דאימר דידיה איתרמי להח"צ לא נראה לדמות לספק אחות חלוצת אחיו שאין בה משום לתא דעריות אף אלו גזרו עליה ספק אחות זקוקה או חלוצה אף ע"י חיזור משום דיש בה משום לתא דעריות כדחילק הנ"י לעיל ותו דבראי' ראשונה די (וע' בתו' דף י"א סוף ד"ה ר"ש) עם כל דחיות מעלתו דכמו שמועיל הדחק להחשב ענ"י מועיל נמי דחשיב חליצה כשירה ותו נהי דבמתני' אפשר לדחות מ"מ סתומת כה"פ נראה ברור שאינם מצריכי' חיזור בספק מי שקדש אחת מן האחיות וגם באשה שהלכה צרתה למד"הי סתמו דהיכא דליכא למיחש לכרת דחולצת ותנשא ממ"נ ולא נשמע לחוש לח"פ שתהא צריכה חיזור ותו כמו שמצינן ביבמות דף קי"א שני אחין נשואין שתי אחיות אחת קטנה ואחת חרשת מת בעלה של חרשת וכו' בא על החרשת נותן לה גט והותר' ומפרש שם דלהכי אינה צריכה נמי חליצה כמו לביאה פסולה ע"י ממ"נ ע"ש ה"נ לא מיקרי' ח"פ ע"י הממ"נ ותו נלע"ד דאפי' היה בענין שלא שייך ממ"נ כגון למשל היכי דד"ת פטורה מיבום וחליצה והחכמים גזרו עליה חליצה בלא טעם ספק אלא משום גזירה כמו בסימן קע"ו סעיף ד' אחיו של שני לשטת הש"ג שם מ"ש נמי לא שייך הסברה דח"פ צ"ח (כדהוכחתי סי' ק"ע סעיף ח' משמעות התו' ע"ש) וכן מבואר ל' רש"י ריש פרק ד"א שכ' ומשום דאלימא זיקה ור"ל זיקה ד"ת אבל זיקה דרבנן לא שייך אלימה וה"נ בנ"ד כיון דד"ת שרי' בל"ח כמבואר בהר"מ ורבנן הוא דזקוק אותה זיקה כזו ודאי נפקעת בחליצ' חדא ודל הכרעתי כולה מהכא אין לנו להחמיר אפי' לכתחילה במידי דטרחא יתירה כזו דהא אשה זו כבר ד"ת שרי' ואף דעדיין בחזקת איסור דרבנן היא הא יש תלתא ספיקא דפלוגתא חדא אם פ"פ צ"ח ותו פלוגתת התו' עם רש"י דלדעת תוס' לע"ד זה לא דמי כלל לח"פ דהא אם צריכה חליצה ודאי דלא נקלש הזיקה וע' ב"ש ס"ק ד' וי"ג ותו פלוגתת הח"צ וב"ש עם הרשד"מ והמה בתראי וההלכה כוותייהו:
סימן ב
ואלה דברי דוד האחרונים במכתב הנ"ל בל' זה הנני להשיב על דברי החכם הנ"ל שכ' תו וז"ל נוראות נפלאתי במה דפסק הב"ח ס' קע"ג דפסק אחות חלוצתו מותרת בדיעבד ומקשה על הרמ' שאסר אף בדיעבד מנ"ל עוד כ' והמרד' פ' החולץ מביא בשם ר"ב ור"ת דמותר לכתחילה והקשה החכם הלא היא משנה ערוכה יבמות דף כ"ג מי שקדש כו' דספק אחות חליצה אסורא דתנא אחד מייבם ואחד חולץ ואמאי לא מייבם נמי הראשון שחלץ כבר לאידך ואך לשטת הב"ח ק' למה לא קתני אם כנס אחד אל יוציא הך דחלץ לאחת וגם מרישא קשה ע"ש וגם הב"ש שם מתמיה מן הנ"י ואינו משגיח על קושית הנ"ל וצ"ע עכ"ל והשבתי לו דקושי' זו מוזכר בהנ"י בהמתני' דיבמות במי שקדש כו' דמוכיח שם דע"כ אסורה אף בדיעבד דאל"כ אמאי לא קתני בריש' דאם ייבם להשניה לא יוציא וזהו כוונת הב"ש שמשיג מהנ"י ר"ל מכח קושית הנ"י אך בעיק' הקושי' נ"ל ליישב דהנה שיטת הב"ח דמותרת בדיעבד מצאתי בהה"מ פ"ח מה"י הלכה ב' בשם הרמב"ם דמותרת משום דהוי ס"ד ולקולא כמו ס"ח לכהן אלא דלכתחילה אסורה מטעם דהוי פירסום בב"ד ע"ש והנה על הרמב"ן נמי קשה קושית הנ"י למה דמדמה הנך ספיקות אהדדי ונ"ל דהנה הרמב"ן כ' הטעם דמותר משום ס"ד ולקולא וגם ר"ב ור"ת כתבו טעם זה להתיר לכתחילה ובש"ך י"ד סימן ק"י איתא דהא דס"ד לקולא דוקא בלא אתחזק לאיסור וזה בשם הרשב"א שפוסק כר"י ופר"ח ומ"י מביאים הרמ' שפוסק כר"מ דאף באתחזיק ס"ד לקולא ולפ"ז יפה עולה שטת המקילים בעובדא דידהו האחד שנהרג ובו ביום מת בנו והיה ספק מי מת קודם וחלץ האח אשתו מספק ושוב שאל אם מותר באחותה והוי ספק בלא אתחזק איסור כדאי' יבמות דף ל"א בנפל הבית עליו ועל בת אחיו דמסיק רבה אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת וא"צ חליצה אלא לחומרא וס"ל לר"ב ור"ת כהפוסקים שבש"ך י"ד סי' נ' דאף דנולד הריעותא מחיי' אפ"ה אמרינן נשחטה הותרה יע"ש וה"נ והחליצה שחלץ האח אינו אלא מטעם חומר ובזה פסקו שפיר דהוי ס"ד ולקולא ומותר בספק אחות חלוצה ולאפוקי במתני' דקדש כו' דהוי אתחזיק איסור שהרי בשעה שמת ונפל לפניו האחיות איכא בהנך ב' אחיות חדא דזקוקה בודאי אלא דנתערבו ולא ידיע הי' מנייהו והוי כתערובות חד בחד דלכ"ע הוי איתחזיק איסור ע' בי"ד סי' ק"י באחרונים ובאתחזיק מודים דס"ד לחומרא כשטת הרשב"א ומשום דהך סתמא דקידש ס"ל כר' יוסי מזה מוכח שטת הרשב"א ודוק היטב כי נכון הוא. אך אהרמב"ן לכאורה ל"ל הכי דהא מדמה הנך ספיקות לספק חלוצה לכהן דתנא שיצא ושם הוי אתחזיק איסור ואפ"ה אמרינן לקולא וס"ל דלא כהנ"י דמחלק מהך דס"ח לכהן יע"ש וא"כ קושיא הנ"ל במ"ע. אך נ"ל לומר דנמי ס"ל כנ"ל אלא דס"ל דמתני' ודאי אתיא כר"י דערובין ולהכי לא קתני במתני' אפי' שניהם כהנים אך בריי' דתני שילא ס"ל כר"מ דאמר אף באתחזיק איסור ס"ד לקולא. ולהכי מותר בדיעבד אך סתמא דש"ס מביא דתני שילא משום דהל' כותי' דבריי' והיא להלכתא דכר"מ דאהלות יפה פסק הרמב"ן דהנך ג' ספיקות כולם מותר בדיעבד אך לכתחילה אסור משום פרסום ב"ד יע"ש ומתורץ קושית החכם והנ"י ודוק היטב כי נכון הוא. וזה מה שהשבתי מה שכ' מר ליישב שטת המרד' שנסתפקו דספק אחות חלוצה לכתחלה שרי' בודאי כיון האמת. אף אם אמנם שדברי הב"ח מה שדן להתיר לכתחילה אין להם מובן כלל לע"ד אבל חלילה להעלות על הדעת שמכל הגאונים היה נעלם המתני' דמי שקדש שמוכח מינה עכ"פ שספק אחות חליצה לכתחילה אסורה א"ו כל עיקר שנסתפקו היה מפני שאשה זו שדנין עליה היה לה חזקת היתר להנשא לאיש זה עד שאירע לבעל אחותה ובנו מה שאירע ותמהני מה צורך לרמכ"ת לבקש עצות מי"ד סי' נ' ללמד ח"ה להנחלצת אטו עליה אנו דנין הא אך על אחותה דנינן ופשיטא שהיא בח"ה ואולם מה שהוכיח מדעתם בטעם המתני' דאזלו בשטת הש"ך דס"ד בחזקת איסור לחומר' זה אין מוכח ואף אינו עולה יפה דאף דבתחילה אסור לו לייבם חדא משום דאחת מהן אחות זקוקה והוי ספק דחד בחד מ"מ בתר דחלץ לאחת והוא נאסרה עליו בודאי משום ספ' איסור תורה של אשר לא יבנה (ולשטת כה"פ חוץ מהרמ') שוב לא דנינן אלא על אחותה והיא אך ספ' אחות חלוצה ומפני מה לא תשתרי מכח ס"ד לקולא אלא או מטעם הנ"י או הרמב"ן וכ"ת כשטת הש"ך שבכללי ספיקות דמ"י סעיף כ"א דבתערובת חד בחד אפילו נפל אחד מהן לא הותר השני וה"נ דכותי' כבר השיגו הפ"י ואפי' להש"ך יראה לע"ד דהכא שני דאזלה מספ' איסור זה לס"א אחר דמעיקרא היתה בספק אחות זקוקה ולבסוף בספ' אחות חלוצה ובהרמב"ן יבמות דף ל"א איתא שאין מחזיקן מאיסור לאיסור. ותו אם כדברי רמכ"ת שפוסקים כהש"ך מכל וכל מ"ט דאפילו שניהם כהנים א"י ונהי דהנ"י פירש דקליש איסורי' מאיסור אחות חלוצה מפני שאינו אלא מגזירות איסור לאו גרושה לכהן מ"מ הא לא גרע מכל ספק א"ד דאפילו אין לו עיקר בדאורייתא וע"כ הטעם דס"ח לכהן היינו דלאפוקי אשה מבעלה אוקמוה אד"ת (וע' בתרב"י דף קפ"א ע"ב) וכ"מ ל' הרמ' שבש"ע ס"ס קמ"ד א"כ אין טעם הגון לדינא דהנ"י לחלק בס"ח דתאסר אף דיעבד אבל כל זה לע"ד אין מוכרח מדעתם כי י"ל דאף הגאונים שבהמרדכי סוברים טעם איסור ספ' אחות חלוצה או זקוקה או מטעם הנ"י או מטעם הרמב"ן ומ"מ שפיר נסתפקו בנידן דידהו מפני שי"ל העמידה בחזקת היתר וי"ל ע"כ לא החמירו מטעמים הנ"ל אלא היכא דעכ"פ לא אתחזיק היתר, ובודאי משמע מדברים שאלו כנס לא היו תוקעי' עצמם להוציאה ואפשר אף לשטת הנ"י כי אינה דומה מפני חזקת ההיתר ואין לנו ראי' מן הש"ס לאוסרה ויפה כיון מה שנסתל' תלונת הב"ש מהב"ח במה שמסי' על דין הרמ' דאין מוציאין כי גם זה ממש כגוונא דהמר' דהרי אשה זו שקידש בס"ק מעולם בח"ה לו עד שנפלה לו יבמתו וספק אם נאסרה עליו וא"ד נמי לדינא דהנ"י דעכ"פ ח"ה אין לה (אך מלבד זה צ"ע פסק הרמ' מלשונו שבס"ט קס"ד וע' סימן קע"ה שם כתבתי שמשמעות לשונו מורה אף דלא כהנ"י אלא כהרמב"ן ודוחק גדול לפרש לשונו דווקא בס"ד ר"ל שהספ' נמצא מדברי' וד"ת אין ספק כגוונא דהתם בסתם ולדות ותו דאדרבא מה שאסרו מכח חשש ספק איסור תורה חמור מס' הנולד במה שעיקר האיסור מדבריהם כדאיתא בש"ך י"ד סי' ק"י בשם או"ה והנלע"ד דטעמו משום דעדיין אינה אשתו ברורה שהרי אלו רצה לכונסה מחויב לקדשה שנית בקידושין ודאין. החמיר להוציא שאין זה בכללו שאין אוסרין ע"ז אשתו וכו') ואולם מה שנראה מדעתו דמר בישוב קושיא זו דלהנ"י נמי היינו טעמו דפוסק כהרשב"א דהיינו שטת הש"ך בתערובות חד בחד לע"ד אדרבא מוכח מיני' איפכא דהרי כתוב דגזרו באחות זקוקה אטו אחות אשה שהיא בכרת וכונתו יעיין מר לקמן וק' נהי דבספ' אחות חלוצה לשיטתי' דמפקינן מיני' הוכרח לטעם זה וכדכתבתי לעיל דשוב אינו תערובות דחד בחד מ"מ בספ' אחות זקוקה מה ק' לו מס"ד לקולא הא הוי תערובות דחד בחד ואי משום דק' לו מס"ח לכהן יותר הי' לו לבאר טעמא דהיתר בשני כהנים ומזה לא דיבר כ"א על ספ' אחות זקוקה נתן טעם שלא יהא נגד הכלל דס"ד לקולא אלא משמע דאזיל בשטת הא"ז שבי"ד סי' ק"ט ובפר"ח בכללי הספיקו' ס"ק ט"ז שתערובו' חד בחד בדרבנן לשני בני אדם מותר ושפיר אמת שא"כ צ"ע עליו טעמא דדינא של ס"ח לכהן דאסירא לי' לכתחילה כדהוכיח הרמב"ן מדף צ"ג בתערובות הבנים שאמרינן כהנים חולצים ובע"כ צריך להודות נמי לטעם הרמב"ן והוצרך לטעמו לשיטתי' אף על הדיעבד אבל עכ"פ מוכח מיני' מדקשי' לי' מס"ד לקולא על ספ' אחות זקוקה דתשתרי דסובר כהנ"ל ומכ"ש שמוכח מהרמב"ן מדדחק עצמו לאשכוחי טעם האיסור לכתחילה מס"ד לקולא וכבר כתבתי דהמתניתא דתנא שילא מסייעתם דל"צ אז לדחוקי כהנ"ל דלאפוקי אשה מבעלה וכו' ויש לפ"ר לתמוה על הב"י בי"ד שדחה דברי הא"ז בשתי ידים והפר"ח מדלא מצא סעד להא"ז לא מלאו לבו להקל נגד הב"י עד שהמציא דתערובו' חד בחד גרע החזק' איסור בגופי' ולע"ד איפכא מסתברא דעדיף הרבה עד ששטת הא"ז אפשר להתקיים אף לשטת הש"ך בחזק' איסור בגופי' (וכה"ג כתבתי לפ"ר על קושי' הכרו"פ בבית הספ' על הש"ך הלא העושה מלאכה בה"ש בשבת חייב אשם תלוי ש"מ דבה"ש הוי אתחזיק איסורא וא"כ היכי קאמרו הרשב"א והר"ן בבה"ש דספ' שבעה ספ' שמונה דהו' לי' ס"ד לקולא ופטור מנטילת לולב והא הוה לי' אתחזיק איסור. ולע"ד יותר הי' לו להקשות מגופא דדינא דבמס' שבת דף ל"ד דלשטת רש"י אפי' בערובי תחומין ולתו' עכ"פ בע"ח שהונח בה"ש שרי לטלטל מטעם ס"ד לקולא ולדבריו הא הוי אתחזיק איסור ואף דהש"ע סי' שצ"ג אף בע"ח לא פסק הכי כבר תמה המ"א. אבל לע"ד י"ל דאף לר' יוסי דס"ד באיתחזיק איסור בגופי' לא אמרינן ס"ד לקולא מ"מ חד בחד אינו דומה דאף דקובע אסורא מקרי אתחזיק לא מקרי כדכ' המ"י ס"ק ל"ז דכמו שמוחזק באיסור כן מוחזק בהיתר ושפיר י"ל לגבי' ס"ד לקולא להיות מותר לשני ב"א כהא"ז וה"ה לנטילת לולב או עירב בה"ש דדומה לו דא"ל שיהא בה"ש נקרא ה"א ממש משום דעד כאן יו' הי' דזה אינו כמבואר נדה דף ב' הואיל והלילה ודאי תבא וכדמוכח מן העושה בה"ש דמוצאי שבת דאינו חייב אלא אשם. אלא קובע איסורא הוא דמקרי ותדע דהא חזקה בגופה סברא דאוריי' ואפי' לקולא כבמס' חולין מנה"מ דאזלינן בתר חזקה הרי דהחזקה משוי מן התורה הספק לודאי ואלו בשני חתיכו' אין חייב חטאת כעל הודאי אלא אשם וכן משמע מתו' יבמו' דף פ"ח ע"ב ד"ה והבא עליה דאף דלא שייך לאוקים אחזקה יש מקום לומר דמקרי אתחזיק איסורא ש"מ דהחזקה של קיבעא דהיינו ב' חתיכות אין חמור כחזק' איסור ממש וע' נמי ערובין דף ל"ו תו' ד"ה אבל מבואר דחד בחד ל"מ חזקה. וכן פסקינן בי"ד סי' קכ"ז לענין נאמנו' ע"א בהוחזק איסור בגופי' אינו נאמן ובקיבעא איסור נאמן) וזה ודאי א"ל בין לטעמא דידי ובין לטעמא דמר שפו' כר"מ איך הוקשה להרמב"ן שיהא מותר לכתחילה בתערובות דחד בחד הא מבואר בי"ד סי' ק"א בהג"ה דכל הדברים חשובים אינו בטלין אף בדרבנן וא"כ לפ"ר דברי הא"ז אינם אמורים אלא באינו חשוב אבל בחשוב כיון דבאלף לא בטל מכ"ש בחד בחד וא"כ הדרה הקושי' לדוכתה דמי לנו חשוב יותר מאשה שהיא בעל חי וברי' דז"א דדברי הא"ז פשיטא ששייכי' אף בדבר חשוב דהא לשיטתי' דחד בחד שרי' לשני ב"א פשיטא דמה שהחליטו דדבר חשוב אפי' בדרבנן לא בטל היינו לענין שאסור לאדם אחר מטעם ביטל אבל לשני בני אדם פשיטא דשרי מטעם ס"ד לקולא דהא ידוע דגזירות דבר חשוב נקרא בתוספת ובפוסקים קבוע דרבנן דהיינו שנתנו עליו דין קבוע שהוא כמחצה ע"מ דהיינו חד בחד וכיון דאליבי' חד בחד שרי לשני ב"א פשיטא דדבר חשוב שנתערב שמותר לשני בני אדם. אמנם לפ"ז דע' הא"ז צ"ע ויפה עשה הב"י שדחה שהרי דין זה דדבר חשוב אף בדרבנן לא בטל נלמד מתו' ר"פ במס' ביצה דף ג' ע"ב כמבואר בב"י י"ד ריש סי' ק"י בשם בעה"ת. וכן התה"ב דף ק"ז ע"ב העתיקו להלכה ומן התנא דליטרא קציעות הא מוכח דאף תרומה דרבנן אינה עולה פחות מאחד ומאה וידוע דכל תעלה הנאמר בתרומה היינו שניטל אחד לכהן וא"כ הא שוב אינו נאכל לאדם אחד ולדעת הא"ז מה אירי' במאה ואחד אפי' חד בחד נמי הא שרי לשני ב"א דהא חומר דתרומה אינה אלא מה דשאר איסורים בטל ברוב צריך בתרומ' מאה ואחד אבל ההיתר דבשאר איסורים בחד בחד מה"ת להצריך יותר בתרומה ומה דקשי' להרמב"ן ונ"י בתערובות הנשים היינו לשטת הרמב"ן בי"ד סי' קי"א דחד בחד של שני ב"א ובאו לישאל בזה אחר זה מותר לכל אחד בדרבנן וה"נ דכותי' דכל אחד כשנושא אחת יוכל ליטען שאני אומר האיסור בחבירתה ע"ש בב"י במה שתירץ להרשב"א על הקושי' דתערובות הכדין והא ודאי דתערובות הנשים כשל שני ב"א דומה וזה ברור. אך צ"ע דהא להנ"ל יש ללמוד בק"ו דאיסור דרבנן דאתחזיק איסור בגופי' דמכ"ש אסור דהא להנ"ל מוכח מסוגי' דליטרא קציעות דאף לר"מ אסור אף תרומה דרבנן חד בחד אף לשני ב"א. ומכ"ש אתחזיק בגופי' אף לר"מ ומה דהקיל בטומאה י"ל דאין למדין איסור מטומאה להקל וזה היפך מסברת הפר"ח נמי שם ובפ"ב דערלה משנה ה' מצינן לב"ה קולה מטומאה מבאיסורין כגון המחמיץ (ודברי הפר"ח שכ' להיפך תמוה לפ"ר מהסוגי' גופה דמדמה תחומין לטומאה ומה שמביא ראיה מדינא דסי' קי"א ע"ש כללי ס"ס סי' קט"ו תמה אני הא אדרבא משם מוכח דלא כהא"ז דשם עיקר הקולא מפני שנתערב הא בלא נתערב אסור אפי' לשני ב"א אפילו לא הוכרו מתחילה כדכ' בעצמו ומה שתי' משום דתרומה אינו עולה אלא במאה ואחד להנ"ל לשטת הא"ז הא זה ע"כ אך לאכול אדם אחד) ולפ"ז ק' מה יענה ר"ל ור"י ביבמות דמוקי' ר"ל המתני' דאנדרוגנוס מאכיל בתרומה לר"י היינו בתרומה בזמן הזה דרבנן אף דשם הוי אתחזיק איסור בגופי' שהרי האשה זרה וספק אם נשאת לזכר ור' יוחנן אמר לי' מי סברת וכו' נשמע אלו כן היה מודה דלר"י אנדרוגינס ספק ואף דכבר הוכחתי דר"ל ור"י ע"כ לתי' רב חיננא שבערובין אזלו ולא לתי' רבא אכתי להנ"ל ק' מה יענה להמתני' הנ"ל דמוכח מינה דלכ"ע בחזק' איסור בגופיה אף בתרומה דרבנן ובזה הזמן נמי אסור. אמנם העיקר דאין זה תלוי בזה ובחד בחד כיון דחד מנייהו ודאי אסור לא מקלינן בשל אדם אחד לכ"ע לאוכלן לשני ב"א דלו יהא של שני ב"א ובאו לישאל בבת אחד דנמי אסור מההוא טעמא הואיל דממ"נ אחד בודאי איסור דרבנן עובר. אבל בחזק' איסור בגופי' שפיר י"ל דמ"מ שרי בספק דרבנן וכן נראה ממה דאיתא במסכת נדה דף ס"א ע"ב לגבי שעטנז דרבנן אף דמבואר סי' רצ"ט בי"ד דנעשה כל הבגד גוף אחד של איסור דלא שייך ביטול בשעטנז ואין לך מוחזק באיסור יותר מזה ומ"מ שרי מטעם ס"ד לקולה וצ"ע ומה שראיתי במילי דמר במה שדחק ליישב קושי' הנ"י לשטת הרמב"ן דודאי יפה כיון דמשמע מני' דלא כהנ"י ומכח קושי' זו חידש פלוגתא לדע' הרמב"ן בין המתני' לדתנא שילא במח"כ אומר אני חלילה לי מלחשוד רבינו הגדול רמב"ן בזה דרבי לא שנה וכו' ותו איך יהיו דבריו נסדרים בהש"ס סתמא וגם שילא גופי' תנא בדרך פי' על המתני' והמתני' תהא דלא כותי' ואם דעתו למוקים המתני' דלא כהלכתא מוכרח לומר מתני' מני פלוני או זולתו מן הלשונות הנאמרים בש"ס על ענין כזה ואם שקושי' הנ"י כמשא כבד תכבד עליו דע דאף ח"ר הרגיש בקושייתו ומ"מ לא כ' תי' הנ"י אלא בדרך אפשר. ולע"ד נראה דאפשר לדחוק קצת וליישבה. ויתורץ בזה דקדק מאין הוציא שילא בהמתני' דאפי' שניהם כהנים דהנה כבר עמד הב"ש ריש סי' קע"ו על דברי הנ"י דאכתי ק' היה להתנא לשנות אף באח יחיד אם כנס קודם שחלץ לאחותה דאינו מוציא ועל הב"ח כ' שא"נ לו (והאמת שדבריו א"ע כהוגן דאיך כ' בקושייתו ואמרינן דפקע זיקה למפרע כשחלץ לשנייה דממ"נ אם בביאתו באיסור עדיין לא פקע הזיקה עד שחלץ לה מה בכך שפקע הזיקה מ"מ לעולם אשתו אסורה לו משום ספק אחות חלוצה להנ"י ולפ"ז אף מה שכ' וי"ל הוא תמוה וגם מה שכ' אבל בנ"י מפורש דדוקא וכו' לא נאמר בו כלל) ואולם בדברי ב"ש יש לדקדק תחילה כ' ואפשר כו' מ"מ פקע הזיקה כיון שכנס אחותה והיינו שטת תו' שבסי' קנ"ט שהביא מקודם ואח"כ כ' מיהו למה שמדייק כו' מזה נראה אם כנס בלא חליצה יוציא ולא נתן טעם למה. ובזה מוכרח אני להאריך ולבאר דרך גררא תחילה הנלע"ד לפרש בפלוגתת הנ"י בשם האחרונים המובא בב"ש סי' קנ"ט במי שקדש אחות זקוקה דהנה התו' דף י"ז ע"ב מחלקים דוקא מי שקדש אסור לו ליכנס דהוי כנושא אחות זקוקה ומשום דזיקה היא כמו קדו' ואין קדו' דוחין קדו' אבל אם עבר וכנס בחופה שהוא קנין גמור אף ליורשה נדחית הזיקה לגמרי והותרה לו הביאה ואין אומרים לו המתן וכן מסיק הרא"ש פ' החולץ הלכה כ"ג ודקדק אבל אם כנסה לחופה ולא כ' אם בא עליה אחר הקדו' דקי"ל סי' ל"ג בהג"ה שאם קידשה ובא עליה הביאה שאחר ארוסין נמי נשואין עושין והוא מהר"ן ומסתמא ליכא מאן דפליג עלי' והיינו משום דכבר דקדקו התו' והרא"ש פ' כיצד דף כ"ג מדמסיי' דף כ"ד הכא כל חד וחד אימר דידי' כו' כתבו התו' במתני' ד"ה קדמו וכנסו אומר ר"י והיינו משום דק' להו לרבנן דפליגו על ריב"ב הא חזינן דע"י קדושי עצמו של אחות הזקוקה פקע הזיקה מאחותה וא"צ להמתין ויקיים. וא"כ במתני' גבי ד"א ע"כ הטעם דקדמו וכנסו יוציאו היינו כדפי' רש"י דף כ"ד משום דהוי יבמה שנאסרה שעה אחת וכו' אבל במתני' דהכא דלא שייך זה למה לו לסיים אבל הכא אימר דידי' וכו' הא אפי' ודאי קידש לרבנן יקיים וכתבו דאף רבנן מודו היכי דקידש בביאה דומי' דהכא דסתמא קני בביאה דהא מספק יבמתו כנסה ונמצא דעביד איסור בדחיות יבמתו להכי לולא שיש ספק דאימר דידי' כו' הי' אסור לקיימה ועיקר ההיתר משום הספ' אך יש לדקדק הא סתמא קדמו וכנסו כדרך המייבמים במאמר וביאה ונהי דמאמר ביבמה לא הוו קדו' ד"ת מ"מ במתני' דהחשש איסור שמא אינה יבמתו דאז היא ממש ע"י המאמר נמי שקידש אחות זקוקה ולרבנן ע"י המאמר הותרה לו אפי' בודאי אחות זקוקה והדר קשה למה מסיי' אימר דידי' וכו'. וע"כ לדחוקי דלא תפס ל' זה אלא להורות נ"מ דאם קידש בביאה אחות זקוקה בודאי שאסורה עליו ומפרשים המתני' דרך גררא אפי' בקדמו וכנסו בביאה בלא מאמר דנמי שרי' מדאפשר דידי' אתרמי והרא"ש שם הוסיף לדקדק ולבאר בטרם שכ' דברי התו' הנ"ל כ' ומזה יכול לדקדק כו' אבל המייבם כו' יוציא ובל' זה העתיקו נמי הטור וכבר עמד בזה הע"פ הא זה מתני' היא בפ' ד"א ודחק במקצת במה שכ' דה"א דמתני' איירי בנפלו בבת אחד דוקא כי זה אינו דקי"ל א"א לצמצם אמנם היסוד יפה כיון דחידש דלולא כן ה"א דלר' יוחנן דאמר אחיות א"י מי שנאן ולא קים לי' כדתנן חולצת ולא מתייבמת בשום אופן אלא כדמבואר סימן קע"ה דאם קדם וחלץ ראשון להשני' הותרה הראשונה ה"ה הראשון יבם הראשונ' והשני לשני' דלא יוציא הראשון דהא הוי הראשונה יבמה שהותרה ונאסרה ע"י נפילת שני' וחזרה והותרה לכל הפחות ע"י כניסת שניי' לשני וה"ה לשטת הרא"ש דע"י מעשה עצמו בכניסה נמי מפקיע הזיקה ה"א אפילו באח יחיד שיבם הראשונה דהוי יבמה שהותרה ונאסרה ע"י נפיל' שני' וחזר' והותר' לאחר שיבם אותה דהא הופקע הזיק' ונהי שמוכר' מן הסוגי' ד' כ"ח מדקאמרה בשלמא ראשונ' וכו' וק' דלימא אלא ראשונ' שהותר כנסתו וחזר' ונאסר' ע"י נפילת אחותה וכשיבם אחי השניי' חזרה והותרה. ומכ"ש דהוי ק' דמה אי הכי איכא הא אפילו ידעינן הי נפיל ברישא ופי' הרשב"א דאז משכחת לה דמוציאין אף מהשני כשכנס הראשון הראשונה והשני השני' וק' למה מוציאן מהראשון כנ"ל ומוכח דהיכי דבודאי באיסור יבם דמוציאין מ"מ אלו לא גילתה לנו הסוגי' טעמא דהתירה במי שקדש משום אימר וכו' לא הוו ידעינן כלל טעמא של דבר והיינו מוכרחים לדחוקי דפי' הסוגי' הכי א"ה קדמו וכנסו יוציאו בשלמא הראשון או אי ידעינן הי נפל ברישא וכו' אפשר לדחוק דלצדדין קתני קדמו וכנסו מוציאן להראשון אמרינן המתן עד שיחלוץ אחיך ואם השני נמי כנס מוציאן מהשני לגמרי אבל עתה קשה ודאי שני למה מוציא. ולפ"ז לדידן דפסקינן כר"י הי' מהראוי ליפסוק כנ"ל שאם כנס הראשון לראשונה והשני לשניי' דאין מוציאין מהראשון ועכ"ז הי' מוכרח דלא כתוספת דאפילו לר"י ב"ב אם קדם וכנס בחופה פקע הזיקה דאחותה ע"י מעשה עצמו דהא א"כ ודאי הי' ק' איך אפשר להתקיים הבשלמא להראשון אמרינן לי' מאן שרי' הא איהו בכניסתו יבמה בביאה שקונה אותה לגמרי מפקיע זיקת אחותה והוי' יבמה שהותרה וכו' שחזרה והותרה ע"י כניסות עצמו בשלמא להנ"י עכ"פ לריב"ב דקי"ל כותי' לא פקעה הזיקה מאחותה ע"י מעשה עצמו ואמרינן לי' לכל הפחות המתן אבל לתו' קשה והי' מוכרח דלא כותייהו משא"כ עתה דקדק הרא"ש מטעם גמרא דאימר כו' דדוקא בשיש ספק אם עשה איסור הוא דלא מוציאין אבל בשבודאי יבם באיסו' כמו הראשון לראשונה אפילו הותרה אח"כ ע"י מעשה אחיו נשארת לו באיסור ומחויב להוציא מטעם קנס וממילא אזלה הסוגי' בפשוט. וגם אפשר להתקיים שטת תו' היכי שכנס לחופה ופקע הזיקה ע"י עצמו נמי ואך בשקנה אותה בביאה ובאיסור דהיינו לדידן שפסקינן כריב"ב דהקדו' לא הפקיעה והוא בא עליה אחר הקדו' אף שקנה אותה לגמרי דהא אז ביאה נשואין עושין מ"מ אסורה לו עולמית מטעם קנס. ואף הנ"י מוכרח להודות לדין זה שמטעם קנס אסורה להראשון כדי לקיים דברי הגמרא דבשלמא להראשון כפשטה בלי דוחק. ויוצא לנו מזה במי שקידש אחות זקוקה בביאה או אפילו כנס בביאה בלא חופה דלא שייך לומר המתן דאפילו חלץ אחיו אח"כ אסורה לו עולמות מטעם קנס (וכן מבואר ביש"ש) מדודאי עשה איסור. והנה בעיקר מחלוקת תו' עם האחרונים יראה לע"ד מפירש"י דף כ"ג משמע כהאחרונים מדפי' קדמו וכנסו אין מוציאין בל' זה וא"נ הוי איפכא כו' ההיא שעתא הוי' אסורה ומשבא אחיו ויבם השניי' פקע הזיקה מאידך וק' מה אירי' כשבא אחיו הא מיד שבעל אחר המאמר כדרך המייבמין הוי' ביאה זו נשואין עושין וקנה אותה לכל מילי ופקע הזיקה מאחותה ע"י מעשה עצמו ואי משום דעביד איסור הא לא הוה אלא ספק אלא משמע כשטת האחרונים. אמנם להתו' ק' מ"א דקתני קדמו וכנסו לישמעינן רבותא דאפילו אחד כנס נמי אינו מוציא מה"ט גופי' אומר דידי' וכבר פקע הזיקה ע"י עצמו. ודוחק דאינם סוברים כהר"ן דביאה אחר קדו' נשואין עושין (אך ע' ס"ס נ"ה). ואף דוחק לפרש המתני' בלא מאמר דאז אם היא אחות זקוקה הביאה ארוסין עושה ואז אמרינן לי' המתן לריב"ב דא"כ ק' ליפשוט מהכא דביאה ארוסין עושה והוא איבעי' דלא איפשט גם קשה להתו' אפילו סוברים כהנ"י דאח אחד אם כנס אחר חליצת אחותה שאסורה לו תינח אם כנס אחר חליצת אחותה שאז נשתנה דינה מדין הסיפא דקדמו וכנסו משום שאז היא בספק איסור אחות חלוצה עולמות אבל ליתני אם קדם וכנס טרם שיחלוץ לאחותה שאז אין מוציאן דהא שוב אחותה אין צריכה חליצה כלל ואיסור אחות זקוקה הופקע ע"י כניסות עצמו כנ"ל. וע"כ לשטתם דבאמת בכל זה הדין הכי ומזה הוציא שילא הרמז במשנתינו קדמו וכנסו איירי בשניהם כהנים. ולכן אף ברישא בבת אחת נקיט ל' אם קדמו וכנסו איידי דסיפא דרוצה להורות לנו דאפילו תערובת דחד בחד כל שהוא של שני ב"א ובאו לישאל בזה אחר זה שרי לפניהם כנ"ל דהיינו בשיש אחים שני כתות וחדא כהנים ודאי חלוצה נסיב אפ"ה שרי' ולעולם ה"ה אם כנס בתר שחלץ לאחותה וא"כ אף דין הנ"י אינו מוכרח כלל די"ל נמי ה"ה אם כנס בתר שחלץ לאחות' נמי שרי' לי' דהא בל"ז אין הדקדוק מתיישב כמבואר בב"ש אם לא כנ"ל ע"פ דתנא שילא. אך הנ"י לשטתו שפי' כשטת האחרונים דאליבי' אפילו כנס טרם שחלץ לאחותה נמי בע"כ יוציא דע"י כניסת עצמו אחר שנזקקה לו לא נפקעת הזיקה ונמצא שהיא בספ' איסור אחות זקוקה עולמית ואם חלץ לה אח"כ היא בספ' אחות חלוצה עולמית וזה מדויק בלישני' שכ' אפ"ה קנסו רבנן בדיעבד דגזרו באחות זקוקה וכו' וזה מבואר דלא כהב"ח משא"כ הרמב"ן דאזיל בשטת תו' כמבואר בח"ר בשמו דין הנ"י לא מוכח כלל והקו' ע"כ לתי' ע"פ דתנא שילא כנ"ל ודו"ק:
סימן ג
נשאלתי ראובן השיא בתו לאיש ממקום אחר וכמשלש חדשים בא ראובן למקום חתנו ובתו לראות שלום בתו ולא נח דעתו בדיר' בתו בבית חמיה ודיבר על לב חתנו שיעקור דירתו וידור בבית לעצמו וכדי שישמע לו נתן לו ששה ר"ט במתנה שיקנה ששה כסאות לתשמישי ביתו למען יקיל עליו העקירה מבית אביו ששם השתמש בתשמישי אביו ואחרי שהבטיחו החתן למלאות רצונו נסע החותן למקומו והחתן קיים הבטחתו ועקר דירתו ואעפ"כ היצר לו ליקנות כסאות חדשים ודחק עצמו להשתמש על ספסלים עד כי המליטה אשתו בן זכר אז באתה אם אשתו אצל בתה לבקרה ומיד בבואה לבית חתנה ולא ראתה הכסאות כמשפט הקפידה מאוד ואמרה הלא בעלי נתן לך ששה ר"ט כדי לעשות נחת רוח לבתי שתשמש כאנשים חשובים היושבים כסאות והיכן הם והחתן דחה אותה לאמור עוד חזון אח"כ מתה בתה תוך ימי הילדה והניחה ת"ל בן קיימא ותבעה האשה שיחזור הששה ר"ט בטענה שלא נתנם בעלה אלא כדי שתיהנה בתה ואחר שלא נתקיימה מחשבתו בטילה המתנה והחתן טען מה שנתן נתן ולא רצה למיהדר ועם שהרבתי לדבר על לבו שיעשה עכ"פ הטוב והישר ויחזיר ולא אבה שמוע לי אם לא שאומר לו שמדין גמור מחויב ואף שהאשה אזלה מהכא ולא תבעה אותו לדינא קדמאי מ"מ דקדקתי בהנדון ומצאתי ד"ז צריך דקדוק ועיון. והנה ודאי מצינן דיש למיזל בתר אומד אף להוציא מיד המקבל כדאיתא מס' ב"ק דף ק"י ע"ב דאדעתא דהכי לא אפרשה ושם למדו התו' ובפ' נערה שנתפתתה דף מ"ז ע"ב דבמתנה שתלי' בדעת הנותן אמדינן דעתי' דודאי אינו רוצה ליכנס בשום ספק ואל תשיבני מדעת ר"ת בנדונית חתנים שמודה באם הוציא פעם אחד מתחת ידו שהבעל יורש כי כבר כתבו האחרונים הטעם משום דלא אמרינן אומד ע"מ שתהנה בתה לעולם ומיד שבאו ליד החתן ונהנתה הבת שעה אחת נתבטל האומד ומקרי נתקיים מחשבתו והכי מבואר בהפ"י במקומו וכן מצינן במתנת ש"מ שאם עמד חוזר אפילו הוציא המתנה מת"י ומסרה להמקבל כמבואר בחה"מ ס"ס קכ"ה ובסי' ר"ן סעיף ד' בסמ"ע סקט"ו. ואין להשיב מפסק מהרי"ו הביאו הרמ"א סי' צ' בא"ע שפסק שאין לילך בתר אומד במה שכתב דרך הודאה והביא ראיה מח"מ סי' ר"ן סעיף ג' דש"מ שהודה אם עמד אינו חוזר שזה גרע ממי שהוציא ונתן ליד המקבל מפני שהודאה לפני עדים שמעיקר' דידי' הי' ובאשר עיינתי בנדון זה מצאתי בתשו' שב יעקב חלק א"ע סי' ק"ו האריכו לסתור פסק מהרי"ו ותמצית המחבר בעצמו בדף ע"ח ע"ב שבעל תה"ד חולק באמת על המהרי"ו. ולכן פסק הרמ"א כדעתו בסימן נ"ג מטעם קים לי ומה שפסק בסי' צ' כמהרי"ו לא מטעמי' אלא משום דלא הוי אומדנא דמוכח הואיל ובל"ז בטל האומד ע"י שהתחייב עצמו אף נגד היורשים ע"ש ובמח"כ לע"ד כל דבריו בזה אינם דבתשו' רמ"א סי' פ"ט לא הזכיר מי שחולק על התה"ד זולת הגהות אלפסי ואילו אף המהרי"ו חולק היה מזכירו ואף היה ראוי ליפסוק כתרתי במקום חדא דלבל"ז שלא ברצון פסק נגד הג"מ ולהציל הרמ"א מקושי' הב"ש בסי' צ' נלע"ד דאין דומה כלל דהא המהרי"ו יליף דינו מדחזינן בש"מ שהאומד מוכח טובא דאפילו בנתן לידו מפקינן מיני' מ"מ אם אמר דבריו בל' הודאה כאלו אינו נותן לו מאומה לא אזלינן בתרה מכ"ש באומד זה שדן עליה דאפילו לר"ת אם הוציא מת"י פעם אחד אמרינן אסוחי אסחי' לדעתי' מני' (כן מבואר הטעם בתה"ד סימן שכ"א דלא כדלעיל בשם הפ"י) מכ"ש שנאמר אם כ' בל' הודאה כנוסח שח"ז דלא אזלינן שוב בתר אומד משא"כ בדינא של הרמ"א בסי' נ"ג הנובע מתה"ד הנ"ל א"י היכן נזכר שהשטר חוב היה בל' הודאה סתמא אמרינן שהיה שטר בעדים שהיה כתוב בל' זה בפנינו עדים קיבל פלוני על עצמו בחוב ושעבד כל נכסיו על סך נדן שנ"ח לחתנו שמעולם לא הודה זה שקיבל מידו מאומה אלא שחייב עצמו וזקפן עליו במלוה ואפילו לא נזכר שהחוב נובע מסך הנדן אלא שכתבו סתם בפנינו קיבל על עצמו ושעבד עצמו בק"ס שהוא חייב לפרוע לחתנו סך פלוני נמי יוכל להתחייב כמבואר בח"מ סי' מ' ואף ע"ז דן הג"א שהואיל וזקפן עליו במלוה יצאו מתורת נדן וע"ז חולק התה"ד אבל בנוסח שח"ז הניכתב שהודה שקיבל ממון מידה לידו דן המהרי"ו שחד דינא אית לי' עם ש"מ שהודה ומה"ת לעשות פלוגתא בכדי אף שבאמת יש לפקפק על ראיות המהרי"ו ולומר דוקא באופן המוזכר בגמרא שהודה איסור על הנהו זוזא דשל בנו הם וקנינהו בנו לגוף הממון בעין בזה לא אזלינן בתר אומד דבאופן זה ע"כ איירי שם דאלו בהודאה שקיבל ושחייב לשלם לא היה פועל דמטלטלי דיתמי לא משתעבדו לב"ח ע"ש וע' נמי תשו' להרמב"ן סי' ס"ט אבל בהודאות קבלת מעות דרך חיוב תשלומין י"ל דאזלינן בתר אומד מ"מ מי יבא אחר המלך מהרי"ו והרמ"א תפס נמי לטעמי' וסברו כל שהודה בל' שאלו היה הדבר באמת הכי לא היה מקום לאומד שוב אף שמודה המקבל שהיה מתנה לא אזלינן בתר אומד וכדבריהם נמי משמע בב"י א"ע סי' נ' דז"ל וכ"כ רבינו ירוחם וכו' וכ' עוד שם ונדוני' שנהגו ליכתוב באלו הארצות שמחייב עצמו החתן כשמשדכין ומודה שקיבל כך וכך ומחייב עצמו חוב גמור נראה שנגבית בכל ענין אפילו חזרו בהן או הוא או היא שכבר הודה וק"ע ושעבד עכ"ל. לכן לע"ד דה"ה בחותן שנתן לחתנו שטר חוב כזה העשוי בל' הודאה שקיבל באמת נמי דנתבטל האומד אף דלא נזכר בו שחייב ליוצאי חלצי הבת ולא שייך סברת הש"י דבאמת סברה זו לא נהירא כלל ואין לה מציאות ראי' בש"ס והטעם פשוט כנ"ל ומה שהזכיר הד"מ בח"מ סי' רפ"א דברי הת"ה עם דברי המהרי"ו יפה כיון השואל שכוונתו על דברי המהרי"ו כמבואר בד"מ א"ע סימן צ' שאחר שהביא דברי המהרי"ו רימז למה שהביא בח"מ סי' רפ"א ולא הביאם יחד אלא למה שהוציא בשם שניהם דביש בן אחרי העדר האשה ולא שייך שוב אין הבעל נוטל בראוי אפילו מת הבן אחרי אמו ג"כ הכי ובדין האומד סמך על מה שהביא בשם מהרי"ו בא"ע ובזה א"צ להדחוקים הנאמרים שם כנלע"ד ונחזור לנ"ד כבר הוכחתי דשייך אומד אפילו בהוציא מת"י מן הש"ס ואף למה שהבאתי בשם תה"ד טעמא דר"ת בנדוני' שהוציא מת"י מטעם דאסוחי אסח דעתי' מני' ע"כ לחלק דדוקא באומד זה שתלוי בזמן רב דאלו אמרינן ע"מ שתהנה בתו לעולם אין לדבר סוף להכי אמרינן מיד שהוציא מת"י אסח דעתי' משא"כ באומד המתברר לשעתה כמו ש"מ שבזמן קרוב יתברר אם יחי' לא אמרינן אסחי' לדעתי' הגם שיש להשיב ע"ז נמי ממה שהבאתי סוגי' דב"ק דמשמע אפילו בריא שמת שייך אומד אלו ידע שימות לא הוציא מת"י מ"מ הר"ת בע"כ הוצרך לתי' התורת כהנים ולחלק בהכי לומר דהאומד אינו שוה והאמת דלהכי מסתביר יותר דברי הפ"י ז"ל הנ"ל: ויהיה איך שיהיה עכ"פ נשמע מדברי ר"ת בחותן הנותן מתנה סתם לחתנו ומתה בתו שאין יכול להוציא ע"י אומד אך בנדון זה שנתן ליקנות כסאות באנו לדין של תה"ד סי' ש"ן באחד שציוה מחמת מיתה לתת לבת בנו כ' ליטרות ותיקנו בהן חגורה ומת אח"כ מתה הבת בנו והניחה בן ומת אף הבן ובא בעלה ליגבות הכ' ליטרות והיורש לא רצה ליתן הובא בח"מ סימן רנ"ג סעיף י"ב: והנה מדבריו שם משמע שלא זיכה הבעל אלא משום דעתו של אדם קרובה אצל בת בנו כמו אצל בנו וי"ל דגמר להקנות לה בלא תנאי ומה שצוה שתקנה בהן חגורה כדי להראות לה חבה שזוכר על קישוטיה וא"כ זה שייך דוקא במתנה שנותן לבת בנו שנשאר הקרן במתנה לה בתורת נ"מ משא"כ בנותן לחתנו דודאי כאחר דמי ולמה שמסיק משמע דהעלה דחד צוואה הוא ע"ש א"כ האומד מוכח טובא אלו ידע שלא תתקיימה מחשבתו שלא תיהני בתו מהכסאות לא היה נותן והאמת מה שדן שדעתו של אדם קרובה אצל בת בנו כאצל בנו ע' מ"ח סי' ר"י סעיף ג' מבואר דהרא"ש פליג וע' ש"ך סי' רנ"ז ס"ק ג'. תו יש להקשות מה בכך שהאומד של קניית חגורה בטל לו יהא שצוה סתם ליתן לבת בנו סך מה ומתה קודם הגוביינא וכי מה בין זה לדינא דר"ת שפוסק התה"ד סי' שכ"א כותי' ע"פ האומד שלא כ' זה אלא ע"מ שתהנה בתו וכ"ת דוקא בנדוני' שנותן להחתן יש לדון שאינו נותן אלא ע"מ שתהנה בתו דוקא ולא אפילו יורשיה דהיינו זרעה משא"כ במתנה לבתו בלב שלם נותן הא מבואר סי' צ' דאפילו בנ"מ שייך דין דר"ת: אמנם משמע שם שלא דן הלכה למעשה להוציא מיד היורש ולא כתב כ"א דרך מו"מ דמשום זה יש לזכות הבעל ולומר דכע"מ דלא הוי אומדנא דמוכח. וכן נראה משמעות הש"ע דלא העתיק ההוא דינא כלל בהש"ע זולת בסימן רנ"ג העתיקו ולא לגבי בעל ואף לא בבת בנו אלא בבתו ממש לגבי יורשים שפשטותם בנים או בנות וי"ל דוקא בבתו ולא בבת בנה משום דאין דעתו קרובה אליה ויש לומר אומד דוקא אם אפשר להתקיים מחשבתו. ולגבי בעל בלא כל הנ"ל יש לומר דלא זכה מטעם דינא דר"ת דאפי' ביש לו בן דן הכי ומכ"ש כשמת הבן הגם לפי המבואר בהש"ע דהוי כמו ב' צוואות ליכא לחלק בין בתו לבת הבן דעד כאן לא הוצרך לבא דבת בנו כבנו אלא למה דמסיק וכ' ולפ"ז נ"ד ע"כ חדא צוואה היא מ"מ י"ל דבכוון לא העתיק הרמ"א אלא מה שיוצא מבואר לדינא לאפוקי בבת הבן דאם חדא צואה יש לדין ולהרהר אחריה כנ"ל ואם נפשך לומר דתה"ד דן הלכה למעשה ע"כ לחלק בין פסק ר"ת והשב יעקב הנ"ל כ' בפשוטת שדן הכי משום דלא הי' אומדנא דמוכח כמו בפסק ר"ת ולא כ' שום טעם וע"כ לדחוק דדוקא במה שפוסק ע"י פסיקה לחתנו בהכרח הן צ"ב והן נ"מ בזה האומד ברור שאינו גומר ונותן אלא ע"מ שתהנה בתו דוקא משא"כ מה שמדעתו נותן לבתו י"ל דגמר ונותן ולא דוקא ע"מ שתהנה בתו ה"ה זרעה האף שמתו' פר' נ"ש הנ"ל משמע דאיפכא מסתברא דבמה שנותן בהכרח הוי דומי' דמכר וכו' ע"ש מ"מ י"ל הואיל דאפשר נמי לומר איפכ' שוב לא ברירה לי' האומד אלו הי' נותן מעות סתם והוכרח לדון שלא נתקיימה מחשבתו בקניית חגורה וכיון שסתר אומד זה שוב ממילא זכה בעל מכח הבן עכ"פ בנדון דידן שנתן לחתנו ממש כדי ליקנות כסאות בודאי הדעת נוטה שיש לדון אומד זה שלא נתן אלא ע"מ שתהנה בתו מהכיסאו' ומכוון שלא נתקיימה מחשבתו המתנה בטילה ואפילו לשטת רש"י דפליג על ר"ת י"ל ע"כ לא קאמר דבעלה יורשה אלא משום דהאומד הי' שנתן עבור חבת חיתון משא"כ מה שצותן אחר חתונה באופן זה כדי ליקנו' חפץ מודה רש"י דאמרינן ודאי לא הי' דעתו שיקנה לנפשו אחרי מות בתו וסתם מתנה הא לא יהיב דנימא דיהיב ע"מ שתהנה בתו ברווח ביתה וכבר נהנית כדמוכח סברה זו לשטת ר"ת אלא דיהיב כדי ליקנות כסאו' סתמא דעתו הי' כנ"ל. אך כיון דחזינן דהראב"י שמביא תה"ד הנ"ל לא רצה לדון אומד שאינו מפורש בש"ס מטע' דלא כל האומדנות שוים וכתבו נמי האחרונים בשם הר"א מזרחי שא"א בקיאים להוציא באומדנא אף די"ל דפוסקים אלו ס"ל דאף במתנה בעינן אומדנא דמוכח וכדמשמע נמי בתה"ד הנ"ל משא"כ לדע' הגהו' אלפסי שבח"מ סי' ר"ז סעיף ד' בהג"ה י"ל דאף אנן בקיאי' באומד פשוט מ"מ הא התו' ורא"ש מצריכו אומד מוכח אף במתנה ותו בנ"ז אפשר האומד נתקיי' במה שמילא רצון חמיו לעקור דירתו שזה הי' עיקר כונת החותן ואפשר אף אלו ידע שלא יקנה כסאות לעולם שחודי היה משחדו בהנהו ששה ר"ט על כן מי יכניס עצמו להוציא ממון וזה שקשה בד"מ והונח לי מאוד שלא באתי לידי מדה זו לתקוע עצמי בדבר הלכה זו:
סימן ד
על עסק ביש ששמעתי נעשה בימינו איש אחד גירש אשתו ע"י תחבולה בעל כורחה. הנה בסי' קי"ט איתא בהג"ה. אבל רגמ"ה החרים שלא לגרש אשה שלא מדעתה עבר וגירשה בע"כ בזה"ז ונשאת שוב אין האיש נקרא עבריין והבאתי שם משמעות היש"ש מ"מ לא מהני לו הגרושין לענין שיהא מותר באחרת למנהגינו באיסור שתי נשים ואף בזה נסתפקתי ע"פ משמעו' הש"ע ב"ש ע"ש. ואולם יותר מזה צ"ע אם לא יהא מחויב ועומד לחזור ולישאנה. ואף דשם נמי הוצאתי מל' זה דלכ"ע היא מגורשת ומותרת להנשא דלא כהב"ש שם ס"ק י"ב שכ' ואם חר"ג דמי' לתקנות חז"ל י"ל אפילו עבר וגירש אינה מגורשת כי בלי ספק יותר דמי' לאונס שגירש שמקרא מלא דיבר הכתוב לא יוכל לשלחה ומ"מ לכ"ע היא מגורשת גמורה. ולהדעה שהוציאו מהירושלמי דשוטה אם עבר וגירשה אינה מגורשת ע"כ לדחוק דשם הטעם משום גרירה וראו חכמי' לבטל הגט ע"י כל דמגרש וכו' כדי שתהא עדיין אשת איש ולא יתעללו בה. אבל הכא מה"ת. אבל הא ודאי צ"ע כנ"ל אף למאן דס"ל בשוטה דמגורשת היינו משום דלא שייך שיחזור וישאנה דהא אינה בת דעת לקדו' ונשואין אבל הכא י"ל דחייב ע"פ דינא דרבא דאמר מס' תמורה כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ומבואר שם דף ו' דהיינו לענין אונס שגירש אף דבודאי היא מגורשת כמבואר שם בתו' מטעם דגט איתקיש למיתה מ"מ אף לולא דכתיב כל ימיו הי' מחויב לרבא להחזירה כי היכי דלא ליהני מעשיו וה"ה לדידן בכל אשה המתגרשת בע"כ. אך בעניותי מפני שפסקא דרבא דא אינו מבואר בהטור וש"ע צריך חיפוש קצת אמנם מבואר הוא בהרמב"ן במנין המצות דהר"מ סי' רכ"ז. ובח"ר למס' קדושין דף ס"ז ע"ב ובהרא"ש בתשו' כלל ל"ז סי' ד' ובהה"מ פ"א מה' גזילה תופס בפשטות אף דעת הרמ' הכי וכן באמת נראה דעתו פי"א מה' שמטה דמההוא טעמא פסק דאם מכר לצמיתות שניהן עוברין בל"ת ואין מעשיהן מועילים וכדיליף הרמב"ן הנ"ל טעמו. ומן התימ' מהלח"מ פ"ו מה' בכורות מקושייתו בהרמב"ם דלא לקי כ' דפו' כאביי וז"א אלא דזה צ"ע למה ילקה לרבא והיינו שמשיג המ"ל בה' שמטה על ספר החנוך. אבל בעיקר הפסק ודאי צדקו דברי הרמב"ן והה"מ וכן פסק הגהות מרד' בשם הר"י בן פרץ בשבועות והובא בסמ"ע סי' ר"ח ומסכים עמו ליפסוק כרבא ומביא ראי' ממס' כתו' דף פ"א מדברי ר' יוסף והיא ג"כ במרד' שם. אך על פסק זה כרבא צ"ע פסק הרמ' פ"ג מה' עבודת יה"כ כאשר התעורר בזה בעל תשו' שער אפרים סי' ס"ז שפסק זה דמערבין לקרנות הוא אליבא דאביי כמבואר בתמורה ותירוצו אינו מעלה ארוכה לפסוק כרבא אדרבא אם פסק זה נכון ממילא מוכח דאין הל' כרבא ונלע"ד ליישב ע"פ דאיתא ביומא דף נ"ח בתו' ד"ה ר' יונתן תימא לי וכו' ע"ש מה דמשני וי"ל ומה הקושי' דילמא כיון דלדידי' משמע הכי ומשמע הכי לא משמע לי' מערבין משום דק' לו והא דם הפר מרובה ולית לי' אין עולין מבטלין זה את זה. אמנם התו' מקשו שפיר ע"פ סוף דבריהם שהקשו למ"ד אין מערבין מנ"ל דאין עולין מבטלין ומשני הרי דפשיט' לו דכ"ע סברו אין עולין מבטלין ושפיר וע"ש תירוצם וא"כ בתמורה הכי משני ורבא התם מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו כלומר לולא דאית' לי' דרשה דאין עולין מבטלין משם ליכא למילף דיכילנא לומר מזה בפ"ע וסבר לה כר"י ר"ל לאו דסבר בזה כר"י דאין מערבין באמת ומשום דילמוד סתום מן המפורש כדמשני תו' בדעתי' דר"י כי אם שבזה סבר כר"י דמשמע הכי ומשמע הכי וגם מאחת לא משמע לי' בהוכרח דמערבין אלא כר"י דאיכא לדחוי' כבסוגי' דיומא וא"כ ה"א דמזה בפ"ע כדי שלא יקשה והא דם הפר מרובה ואיצטרך הדרשה דאין עולי' מבטלין ושפיר אמרינן מערבין מדרשה דאחת וככולהו תנאי וכדמשנו התו' ביומא ד"ה תניא אליבא דר' יודא ע"ש וכעין סוגי' זו מצינן במס' קדו' דף ס"ח ע"ב בתו' ד"ה אמר קרא ע"ש תו יש לפקפק ממה דקי"ל שנוי קונה ובהסוגי' פירש"י ונכתב בצדו דמצינן למימר בשינוי קונה כגון גוזל עצים וע"ש וא"כ דבהא פליגו ודאי דלית הלכתא כרבא דהא פסקינן שגוי קונה כמבואר בח"מ סי' ש"ס ודברים הללו מובאים במ"ל פ"ה מה' מלוה ה"א בשם מהר"ש יפה ובלח"מ ה' בכורי' הנ"ל ולע"ד הפוסקים הנ"ל ע"כ תפשו פירש"י קמא לעיקר אבל לפ"ר יש לתמוה דהרי פי' השני מוכרח דאלו בפי' קמא פי' ולא אתפרש לן דליהוי מידי ביניהן אלא תירוצי דהנהו תיובתא דמר אית לי' דמשום דמהני ולא מהני הוא ומר אית ליה משום טעמא דקרא הרי מבואר דלפי' קמא אין שום נ"מ לדינא אלא משמעות דורשין והכי מבואר דעת רש"י בד"ה ה"ג ל"א בהני שינוי דשנינן כתב ובין ההוא לישנא ללישנא דשמיע לי' בשנוי קונה ליכא מידי אלא זה ירושלמי וזה בבלי וא"כ ק' אם זה הפי' עיקר בהתי' של שנוי קונה למה בלישנא דירושלמי דהיינו ל"א קאמר תו ל"א ברבית קצוצה וכו' ומסיק אלא בש"ק ולפי' זה בש"ק למה משנה לשונו מדמעיקרא ולא מסיק אלא בשינויא דמשנינן ותו ק' אף אי תפשו פי' קמא לעיקר הרי מבואר מפירש"י דלפי' זה אין נ"מ לדינא כ"א בשינויא דמשנינן ואיך הוציאו דינן מדברי רבא ונלע"ד דוודאי תפשו פי' קמא לעיקר אך לא בחד אופן עם פירש"י מכל וכל אלא בתחילת דבריו שכ' בש"ק דאביי סבר שינוי ששינה ועבר ע"ד המקום קונה (ור"ל דאם עביד מהני) בר מהיכי דכתיבי קראי ולרבא לא קנה כלומר דל"מ) אלא היכי דכתיבי קראי ובאמת כללא הוא ליתר דיני התורה מה שאינם מבוארים פה ולאו היינו חדא לישנא עם ל' הירושלמי קמא בהנהו שינויא דמשנינן וא"כ כיון דהירושלמי נמי חזר מלישנא קמא דפליגו אך בשינויא דמשנינן ומסיק כלישנ' דבבלי דבש"ק קמפלגי שפיר השתמשו בדעת רבא כיון דיש נ"מ לדינא מבינייהו וגם הלכה כמותו דאינו שייך לפלוגתא דגזל צמר דשם כתיב קרא והנה אם כן אין מקום לקושית תו' ד"ה והשתא דנימא דפליגו בנשבע שלא לגרש דהא באמת א"ב טובא לכל התורה ונכלל אף זה והתו' ע"כ אזלו על פי שני פירושי רש"י שלפנינו ואולי זה נמי דעת הגהות מרדכי שבסמ"ע הנ"ל שלא השגיח בקושית תו' והנה הש"ג במסכת ביצה פרק משילין הקשה על רבא מניה דידיה מפר' מרובה מביאו הש"ך ח"מ סימן הנ"ל ולפי משמעות הגהות מרדכי הנ"ל דהטעם בהאשה שנפלו הוא מכח דין רבא ונשמע מיניה אפי' בעבר על מניעה דרבנן נמי לא מהני הקו' נכונה דהא מדקתני מכר בשבת חייב ש"מ דמהני עכ"פ בדרבנן אבל לע"ד אין דבריו מוכרחים וי"ל אף רבא לא אמר אלא בדבר תורה וכדדאיק לישני' דאמר רחמנ' וכן מוכח מהאוקימתא דס"ד דפליגו ברבית דלרבא משום דלא עביד מחויב ליהדר ר"ק ומ"מ אבק רבית לא מיהדר וטעמא דר' יוסף בהא"ש יש לומר כיון דהחכמים אמרו לא ליזבן ולא נתנו הנכסים לענין זה ברשותו ממילא הם ברשות האשה לענין מכירה והוי כמוכר דבר שאינו שלו (ובל"ז ממתני' דמרובה לא מוכח מידי דהא קי"ל חיובים אפי' לפני ייאוש בדף ס"ח ע"א ש"מ דכל היכי דמחויב בתשלומין עכ"פ מה שקיבל מכירה קרי וחייב בד' וה' וה"ה אף בשבת אף דלא אהנו מעשיו) אלא שהש"ג הכריח מסוגיא דמרובה דאפי' באיסור תורה הוי מכירה דהא לאוקומתה דר"פ אינה נקנה אלא במגיע לקרקעות החצר שאז נעשה האיסור תורה ומשמע בהבריי' דקתני פטור דעכ"פ מכירה הוי מדקתני ומכר בשבת ש"מ דהוי מכירה אלא דפטור מתשלומי דו"ה משום דקים ליה בדרבא מיני' אבל מה שכ' ולולא וכו' זול שלים כנ"ל לע"ד י"ל מדהקשו על תי' רמי ב"ח שמשני בדאמר ליה קוץ והא כי תבע ליה וכו' ומשמע ליה טעמא דמתחייב בנפשו הוא דכי תבע ליה לא מחייב הא אי לא הוה מתחייב בנפשו שפיר הוי מכירה והוה מתחייב אף שנעשה באיסור תורה דאל"ה ליקשי בפשוט דהא לא הוה מכירה וזה יש ליישב דהא בל"ז ביארו התו' לשטת ההלכה דפירי לא עבדו חליפן דע"כ איירי בשעומדת בחצר הלוקח ובודאי דנקנה להלוקח בחצירו בתורת מתנה וקושית הגמרא אך אזלה הא אילו לא הוה בחצירו והיה תבע לו החזר תאנתי (כמבואר ברש"י) או הגניבה הא לא היינו מחייבין לו נמצא דהוה אך מתנה ואינו נופל ל' מכר ונמצא אלו לא הקשה מה דחייב בנפשו פשיטא דל"ה ק' דהא אז אף דהוה אמרינן ל"מ קנין זה של קציצת התאנה מ"מ היה חייב ליהדר או התאנה או ליתן הגניבה וכיון דהגניבה באמת כבר בחצירו שפיר הל' מכר דהא ע"י שהוא קנה הגניבה בחצירו הגנב פטור מתשלומי התאנה וחצירו קונה בלא הקציצה התאנה אך ברשיון הגנב ממילא עתה לא נוטל ל' מכר אלא מתנה ולזה הוכרח לבא דוקא מכח דמתחייב בנפשו ודוק בתו' תמצא בע"ה נכונים דברי והיוצא מזה לתי' רבא שממציא באמת ע"י קציצה אלא שמ"מ שם מכר עליו משום דאף אלו היה ברשות גנב היה מחויב עכ"פ בתשלומין לצאת י"ש מ"מ מוכרח שאיירי בשהגניבה באמת בחצר הלוקח דאל"כ פשיטא דלא נקרא מכר בשבת דהא קי"ל פירי לא עבדו חליפן וא"כ לדברי ל"ק דרבא אדרבא וי"ל באמת מש"ה מיאן בתי' ר"פ כנ"ל דלתי' ר"פ ודאי מוכרח דאפי' באיסור תורה המקח קיים והנה הש"ך תלה דבריו אדברי הסמ"ע וכ' ובהכי ניחא נמי וכו' ע"ש ולע"ד אין שום שייכות להדדי דהסמ"ע לא אמר אלא כיון דמסלקינן האיסור ממילא נשאר הקנין בלא שום איסור ואיך נאמר דלא מהני מה דעביד באיסור הא באמת הרבית דעביד באיסור לא מהני מעשיו וממילא נשאר הקנין בהיתר משא"כ קנין שבת אי הקנין מהני הוי מהני מה דעביד באיסור וכ"כ המ"ל הנ"ל על הב"י וחילוק הש"ך לא הבנתי בשלמא אילו חילק בחילוקי בין איסור תורה לדרבנן היה אפשר נמי לומר תירוצי על רבא מדידיה כיון שגוף הקנין לא מנעתו התורה אלא בענין זה דהיינו ע"י איסור הוצאה וכדומה שפיר היה יכול לומר דברי רבא אינם אלא בשגוף המעשה נמנע משא"כ בשגוף המעשה לא נמנע אלא בענין זה שהענין בלא מעשה זה נמנע כמו ההוצאה בלא קנין בזה לא נאמר שלא יהנה מעשה הקנין דהא המעשה לא נמנע כלל אבל לשטתו שתפס דברי הש"ג בשלימות דאפי' במניעה דרבנן שייכים דברי רבא מה כ' א"ו שאני כל הני כיון דאפשר לעשות בהיתר איך אפשר ביום השבת להקנות בשום אופן הא ביום זה גוף מעשה הקנין אסור עכ"פ מדרבנן כדמוכח ממתני' דמרובה וכדהוציא הרי"ף מהירושלמי והכי פסקינן ובודאי מוכח מזה דאין הלכה כרבא וא"ל דר"ל ביום החול אפשר בהיתר דמה בכך הא היום עכ"פ מצווה שלא לעשות ותדע דאל"כ מה מקשו תו' בתמורה דף ד' ע"ב תוך ד"ה ור' יעקב א"כ שוחט בפסח על החמץ ה"נ אפשר לשחוט בהיתר שלא על החמץ וצ"ע ואני תמה על הש"ג והש"ך למה לא הקשו בפשיטות ממה דקי"ל השוחט בשבת אפי' במזיד שחיטתו כשירה והכי פסקו כל הפוסקים וכדמוכח מקושית הגמרא ונוקמה במזיד ור"מ ואפי' הרמ' דלא פסק הכי הוא מטעם שחיטת מומר כמבואר בפי' המשניות וק' דתפסל כקושית תוס' הנ"ל וא"ל דשאני שחיטה מדאין צריכה כוונה שייך תי' תו' דבור הנ"ל על קושייתם מצורם אוזן בכור דבמידי דאלו נעשה ממילא נמי מועיל לא שייך דינא דרבא ואך משחיטות פסח הקשו לפי דקדשים בעי כוונה דז"א דהא מ"מ בממילא אינו מתכשיר דבעינן וחתך דומי' דועשית (וע' בק"א דפר"ח י"ד) לכן הנלע"ד כדי לעמוד על המכוון ההיכרח מקודם לחקור מ"ט דרבא דהא אך בסברה פליגו ואביי ביאר סברתו מדלקי אבל סברה דרבא אינה מבוארת ויש לפותרה בשני אופנים אחד משום קנס דבר תורה וכן משמעות הסמ"ע שנית י"ל מדחזינן שהקב"ה שונא מעשה זה סובר שמהראוי שיהורס המעשה ויהיה כאלו לא נעשה כדי שלא יהא האיסור המתועב בעיני המקום בעולם ולשני הטעמים אין קושי' משחיטה בשבת דלא מיבעי' אם הטעם משום קנס דבר תורה שלא יהנה מעשיו הא חזינן במעשה שבת דכ' רחמנא להתירא היא קודש ואין מעשיה קודש כדאי' בחולין דף קט"ו ואל"ה בל"ז היה נאסר מכל שתעבתי הרי הוא בבל תאכל וממילא ה"ה לכל עניני שבת דאין לקנסו מן התורה ואף לטעם השני די"ל שאני בשול שבת דא"א לומר שלא יהני ולא יהא האיסור בעולם דמה בכך אף אם יאסור לאכול מ"מ כבר הוא מבושל והאיסור נעשה משא"כ בשחיטה דאם נאמר דלא מהני ותהא כמתה מאליה נמצא דלא נשחטה בשבת דז"א דה"נ דכותה אף אם נאמר דהיא כמתה מאליה מ"מ החילול שבת כבר נעשה כדאיתא ברש"י מס' חולין דף מ' דהיינו הנטיל' נשמה ומתקן נמי הוא דהא עכ"פ מותרת היא במיתתה לבן נח וא"ל דלא יהנה ותאסור אף לבן נח כדי שלא יהא מתקן אלא מקלקל דעל זה ודאי לא שייך דין רבא דלא יהא אלא נעשה ממילא דהיינו מתה מאליה נמי משתרי' לבן נח ובזה נדחה נמי הראיה שמביא המ"ל ודלית הלכתא כרבא מהרמ' סוף פ"ג מה' גרושין ע"ש כי שם אף אלו נאמר דלא מהני ולא יהא הגט גט מ"מ החילול שבת נעשה בהכתיבה ובל"ז בשוגג אפשר דלא איירי רבא כלל וא"כ אפי' נודה להש"ג דמוכח במרובה דאפילו מקח הנעשה בשבת ע"י איסור תורה נמי מתקיים מ"מ ל"ק דרבא אדרבא דהא זה נמי דומה לשחיטה דאף אם נאמר דלא מהני והקנין כמאן דליתא מ"מ הקציצה או ההוצאה כבר נעשה זולת אם נאמר כסברת הגהות מרדכי דרבא איירי אף בדרבנן אז לטעם השני ק' מהקונה קנין פשוט בשבת דלא ליהני ויהיה כמאן דליתא ונמצא האיסור לא נעשה מעולם ואמנם כבר כתבתי דלע"ד אין דברי הג"מ מוכרחים בזה ומשחיטות או"ב נמי ל"ק כדאי' בחולין דף ק"ו מדאסר רחמנא וכו' והנה לע"ד יש נ"מ לדינא בין הטעמים הנ"ל מה דקי"ל בסי' מ"ד קדושין תופסין בנדה מדכתיב ותהי נדתה עליו אם קידש נדה בביאה דלטעם ראשון י"ל דאינו קונה מדרבא והפסוק איירי בהווית דהתירא ולאפוקי שאינה כשאר עריות וכ"ת הא איתקשי הויות להדדי אפשר דלא לכל מילי וקדו' ע"י שליח יוכיח דלא שייך בביאה משא"כ לטעם השני מתקדשת דהא האיסר לאו בתפיסות הקדו' תלוי ולפ"ר יש להוכיח מתי' התו' בתמורה כטעם השני דהא משנו על קושייתם הנ"ל לחלק בין איסור שבדה מעצמו והסברה נראית תמוה דמה בכך שהוא גרם האיסור מ"מ אחרי שנשבע מוזהר שלא יעבור ולטעם השני שפיר דהא מצינן דרבא על שני אופנים גזר שלא יהנו מעשיו אופן אחד כמו תמורה או תורם מן הרע על היפה דלולא הכתובים היה המעשה בטל מעיקרא ואופן השני אפי' במקום דא"א דליהוי בטל כאונס שגירש שמבואר בתו' ד"ה מתיבי דאף דהגרושין ע"כ חלין מדאיתקשו למיתה מ"מ אמר דלא יהנו מעשיו וחייב להחזירה ולטעם קנס הוא פשוט אבל לטעם השני ק' דמה בכך שיחזירנה הא מ"מ איסורא דעביד עביד אמנם זה ל"ק דשם אין האיסור בהגרושין לחוד אלא עיקר האיסור שלא יעשה לה חמס תחת אשר עינה ולא ישלחנה מעל פניו וכל זמן שאינו מחזירה החמס בעולם וכשמחזירה מסלק החמס ונעשה רצון קונו וא"כ שפיר משני דתינח באונס שגירש אבל נשבע שלא לגרש שאך הוא שבדה האיסור והגרושין מצד עצמותם אינם כלל מתועב תינח אלו היה אפשר שלא יחילו הגרושין שפיר דפשיטא דאין לחלק בין בדה מלבו לזולתו והיה מהראוי לומר שלא יהנו ולא יחולו הגרושין כלל ונמצא דלא נעשה האיסור חילול שבועה המתועב לפני המקום אבל כיון שזה א"א דהא אתקש למיתה נמצא האיסור דעבד עבד אף אם יחזיר ויקחנה והגרושין דהיינו מה שהיא שלוחה ממנו זה הענין אינו מתועב כלל לפני המקום דהא אך איהו שבדה האיסור ולא התורה ושפיר משא"כ לטעם קנס ודאי דאין לחלק ומהראוי שיוקנס מן התורה שלא יהנו מעשיו ויהא חייב להחזירה אך לפ"ז ק' הא אין טעם סברת תו' מספיק לדינא דהג"מ היכי דנשבע שלא למכור ואכתי ק' דלימא א"כ בנשבע שלא למכור אבל י"ל דהרי הה"מ כ' לא כן דעת הרב ז"ל אלא מקחו קיים אעפ"י שעבר ואע"ג דאמר רבא כל מלתא כו' הרי הוא כעין גוזל צמר ועשה ממנו בגד שאינו משלם אלא כשעת הגזילה וקנה הדבר בשינוי ה"נ קונה בדמים עכ"ל (ומן התימ' מהש"ג הנ"ל שכ' וצריך לדקדק בזה ולתת טעם בגזל או גנב איך יוציא מכלל ההיא פלוגתא דאביי ורבא וזה ממש קושי' הגמרא ותירוצם בשנוי קונה דמכאשר גזל נפקא) וי"ל דאף התו' אזלו בשטה זו דקנין מילף הוא מדין שנוי קונה לכל האיסורים ואפי' לאיסורים של שבועה ולפ"ר הוי אף ק"ו אם הדמים קונים להעובר על מימרא דרחמנא לא כ"ש שיקנו להלוקח במה שהמוכר עובר ולהכי לא קושי' להו אלא מנשבע שלא לגרש ועבר וגירש שבזה אין עסק לקנין שעושה המגורשת אמנם מדעת הר"מ הנ"ל גבי מכירות צמיתות לא נראה הכי ואם דברי הה"מ מוכרחים בדעת הר"מ ע"כ לומר דלא ילפינן משנוי קונה אלא דומיא ממש שהמניעה על הלוקח מצד לתא דגזל דהיינו לא תחמוד ולא היכי שהמניעה לגבי המוכר וא"כ ע"כ תי' התו' פשוט כי היכי דיספיק אף לדין נשבע שלא למכור ואולי כונתם ע"ד שמחלק הרא"ש בתשו' דכיון שהוא בדה האיסור יש לו נמי התרה ולהכי אינו בכללא דרבא וא"כ אין הכרח מזה אמנם איכא למשמע נמי מקושייתם ד"ה ור' יעקב מצירם אוזן בכור דס"ל טעם השני דאלו לטעם קנס מה ק' להו ואף אם נדחק דהכי מקשו דשם משמע שאינו אלא קנס דרבנן ולרבא הוא קנס ד"ת מ"מ תירוצם יותר מתקבל לטעם השני דאלו לטעם קנס מה תירצו דל"ג מאלו נפל ממילא ודאי דגרע דאם נפל ממילא למי יש לקנות משא"כ לטעם שני שפיר דבצירם לא שייך לומר דלא יהנו ולא יצא לחולין דזה אינו אלא במידי דבעי מעשה י"ל דלא יהנו מעשיו ומכח זה הוא כנעשה ממילא בלתי עושה והענין כמאן דליתא אבל במה דאף בנעשה ממילא נגמר הדבר לא שייך והנה יראה שדין קידש בביאה נדה הוא במחלוקת הרא"ש והר"ן שהרי פ"ק דקדו' גבי בעיא דתחילת ביאה קונה כ' הר"ן ויש למידק ביאה דקנין בתר קדושין היכי דמי אי דאיכא חופה ל"ל ביאה ואי דליכא חופה כיון שביאת איסור הוא דקי"ל בא על ארוסתו בבית חמיו לוקה אינו בדין שתקנה דהא בע' ד"א אמרינן דאפי' למ"ד מאמר קונה קנין גמור מאמר דהתירה קני דאיסור' לא קני ומשמע לע"ד דאלו פשיטא ליה כדפשוט להפ"י שהבאתי סי' מ"ד דמהדרשה דותהי נדתה עליו שמעינן דאף בקידשה בביאה מקודשת ק' איך יליף בק"ו ביאה דאיסור ממאמר הא י"ל ביאת נדה תוכיח דקונה קנין גמור לקדושין ומכ"ש ביאה שאחר ארוסין שאינו אלא איסור דרבנן דיקנה לנשואין אלא משמע דסובר בפשיטות להיפך דאף אינה קונה אף לקדו' מדינא דרבא ויליף לאיסור דדבריהם מק"ו דמאמר אבל מהרא"ש יש למידק בהיפך שהרי בסי' קס"ד מבואר בשמו שאם יבם אשה נדה קונה אותה ואפי' במזיד ויליף לה ממס' פסחים וק' הא שם בשוגג ובמזיד מנ"ל דהא פוסק כרבא כנ"ל ודלמא רבא לא אמר אלא במזיד ואילו ס"ל דקידש נדה בביאה אין קונה מה"ת דיבם יקנה ואין לדחות דשאני קדושי ביאה מיבום דיבום א"צ כונה ושייך תי' תו' שתרצו על צירם אוזן דנהי דא"צ כוונת ביאת יבם מ"מ כונת ביאה מיבעי כדאי' סי' קמ"ג אלא משמע דפשיטא ליה נמי דאף קדושי נדה קוני' ודוחק דהפשיטות הוא מכח הדרשה דותהי נדתה אלא אפשר דמחלקותם תלוי בשני הטעמים הנ"ל דטעם קנס אף באיסורי ביאה שייך וטעם השני לא שייך דמה יפעל אם הקדו' או היבום לא יקנה בין כך ובין כך איסורא דעבד עבד ואולם דברי הר"ן קשאי' לי חדא משמעותו בפירש הדברים מאמר דאיסורא אינו קונה אם עולה כלל בגוונא חדא עם מה שראיתי הפירש בחדושי הרמב"ן דז"ל מאמר דאיסורא מפני שהוא מאמר במקום יבום קאי וכל שאינה עולה ליבום אין מאמר קונה בה לגמרי וכ"מ מפירש"י שפירש דהתירא דחי מאמר שנעשה בהיתר דאי הוה בעי ליבומי בשעת מאמר הוה מצי ליבומי וכן מוכח ההוא פי' בתו' יבמות דף י"ח ע"ב ד"ה אומרים לו כתבו וי"ל כו' דליכא ביטול מצות יבמין וק' א"כ מה שייכות לדחות מאמר דאיסורא אם אין זיקה ולא ביטול מ"י א"ו לאו דוקא דאיסורא המאמר אלא היבום וע"ש ח"ר ותו אף למשמעות פירושו דמצד איסור המאמר הוא דאתינן עלי' דהרי אי אפשר דבאיסורי קדו' יהא שייך דינא דרבא דהרי איתא בח"ר קדו' דף ס"ז ע"ב ד"ה אימא אידי ואידי וא"ת והא קי"ל כרבא דאמר אי עביד ל"מ ותירצו בתו' דכיון דגלי קרא בלא יקח דכ"ג ה"א דנילף מניה ללא יקח דאשת אב דאם עביד מהני הרי דמוכרח הסוגיא להוציא ממקום אחר דלא תפשו קדו' דאיסורא ואפי' חייבי כריתות אלא ש"מ אף לפירושו דטעם במאמר דאיסורא היינו משום דהאיסור משום אחות זקוקה ואחות זקוקה משום לתא דאחות אשה גזרו ואחות אשה לא תפסו בה קדו' וי"ל כל דתקון רבנן כע"ד תיקנו ובזה שקיל וטרי הסוגיא מה אית לך למימר מאמר דהיתרא דחי ואז ע"כ ס"ל דכע"ד תיקנו כן י"ל נמי מאמר דהתיר' כו' וע"ד זה דכע"ד תיקנו אבל בביאת איסור שדן עליה הר"ן דלית בה משם לתא דאיסור דאינו קונה מה"ת לומר דלא יקנה אלא מדינא דרבא וזה אף בעניני קדושי דאיסורא מילף הוא מאלמנה לכ"ג דקונה ותו ק' הרי בעצמו פוסק ריש כתובת דחופת נדה קונה אף אם חופה היינו יחוד ולמד מחופת פסולות. ותו איך אפשר כמשמעות פירושו במאמר דהתירה דהא קדו' אחות זקוקה גופה קונה כמבואר סימן קנ"ט. ואולי זה נמי טעם הרא"ש ביבם נדה דלא אתא עלה מדין רבא וכן קדושי ביאה דנדה משום דבעניני קדושין מודה רבא כנ"ל ובזה נדחה קושית הב"ש על הרמ' בסי' ס"א תוך ס"ק ב' דמה מיבעי אי חופת נדה הוה חופה ת"ל דהוי' חופה דאיסורא וכקושי' הר"ן ודחה מכח קושי' זו פי' הרא"ש ולא שם על לב דהרא"ש פסק דאף ביאת נדה קונה ביבמה. וטרם אפסיק בנ"ז אבאר מה שלע"ד אפשר לדחוק קצת וליישב תמיהות הלח"מ על הרמ' במה דפסק דלא ילקה וכולה כרבא היה לו ליפסוק ובפרט שלע"ד מוסכם שפסקו ביובל מוכיח שכרבא ס"ל ומשם נמי מוכח דמשתמש בדרבא לדינא וממילא א"ל נמי שדוחקו קושית תו' דילמא הא"ב למלקות דהא בל"ז אליבי' יש נ"מ טובא אלא י"ל דקושת תו' שם ד"ה אם אינו קדוש דחקו שהקשו וא"ת נימא דנשיאות חטא הוי משום דעבר אמימרא דרחמנא ומלבד שתירוצם דחוק אף נמי קשה לי למשמעות דברי רבא וההיא דלקי הואיל וכו' א"כ היכי ילפי כולהו תנאים פרק כסוי דם דשחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה משחוטי חוץ אלא דר"ש דס"ל ל"ש שחיטה יליף מטבוח טבח אבל כולהו מודו דבשחיטה חוץ ש"ש ורש"י ז"ל שם ד' פ"ה לא פי' לן דמנא לן בשחוטי חוץ גופי' דש"ש וע"כ דסמך על פירושו דף פ' ע"ב דלר"ש מה דחייב כרת בשחוטי חוץ דגזירות הכתוב הוא בשח"ח דשמי' שחיטה ולר"מ משם יליף לכל התורה וא"כ לרבא קשה בשח"ח גופי' מנ"ל דש"ש ומה שחייב כרת הואיל ועבר כו' וא"ל דילפותא דשח"ח ש"ש מל' הכתוב דקראו שחיטה דהא איצטרך להורות דאינו חייב אלא בעסק שחיטה לאפוקי נותר. ואולם בל"ז צ"ע מה דאמר אביי אי עביד מהני דאי ס"ד ל"מ אמאי לקי וכי בשום מקום מבואר ענין דלקי על לאו דשייך גבי' לומר דלא מהני בכל ח"ל שמנה הרמ' אינו מונה ענין שיהא בשייכות פלוגתא זו דהא ודאי דאין לה שייכות לגבי ביאות או מאכלות אסורות ואי משום דכ"ג באלמנה כשבעל לוקה אף על הקדו' ולאביי אף על הקדו' לחוד כדאי' בקדו' דף ע"ח הא שם מה דמהני הוא מהדרש דלא יחלל ואיך אפשר למילף מני' לכל התורה וע"כ שאביי סומך על המקרא שכתוב לדעתו באונס שגירש כל ימיו להורות דמחזיר ואינו לוקה מזה הוכיח אלו כרבא פשיטא דלא לקי וכל ימיו ל"ל א"ו דמהני ואיצטרך הקרא וממילא כל היכי דשייך לא מהני מעיקרא נמי מהני ולקי ורבא טוען דלעולם סברתי שפיר דלא מהני ובאמת היכי דאפשר דלא מהני מעיקרא דומי' דמוכר לצמיתות די"ל המעשה בטל מעיקרא לא מהני ואז באמת לא לקי דודאי אינו ראוי' לעונש היכי דלא פעל מידי אלא דמה שאתה מוכיח מאונס שגירש מזה די"ל נמי דהסברה חיצונה היא דלא מהני ואף שאי אפשר דלא יחולו הגרושין מדאיתקש למיתה מ"מ בעמוד והחזר קאי ומ"מ איצטרך קרא דלא ילקה דה"א דלקה הואיל ועבר כו' דהיינו במה שחלו הגרושין אבל ודאי מודה היכי דהענין בטל מעיקרא דלא שייך שום עונש וכדמוכרח מתירוצו גבי תורם דסובר אם אינו קדוש וכו'. ומיושב נמי שחוטי חוץ. ומעתה אחרי שביררנו ת"ל פסקן של הראשונים ז"ל לדינא כרבא בודאי ראוי לנו לילך בעקבותיהן וליפסוק בנדון שלפנינו מגרש בזה"ז בע"כ כרבא דלא מהנו מעשיו ושבעמוד והחזר קאי כקושית תו' בנשבע שלא לגרש דהא סברת תירוצם לא שייך דזה לא בדה האיסור ואין לו התרה מצד עצמותו והוא איסור תורה חרגמ"ה ועל בתי דיני ישראל להורות לו שעדיין כל יום ויום עובר על החרם עד דליהדר או שתנשא היא לאיש אחר וזה נמי משמעות הרמ"א דשוב לא נקרא עבריי' משמע הא קודם שתנשא הוא עבריי' בחרם הנ"ל וממילא נמי כיון דאגידה בי' שעדיין בעמוד והחזר קאי עדיין נמי בהאיסור נשיאות שתי נשים דומי' דזקוקה ליבם ואסור לכל אדם ליתן לו אשה כדי לחוש עכ"פ לספק חרם שעדיין רובץ עליו לשטת רה"פ ראשונים כרבא וכדעת משמעות היש"ש. וכל זה בגירש מעצמו בעל כורחה ומשלם לה הכתובה אבל במגרש ע"י שליח בע"כ ע' ריש סי' ל"ה:
עסק ביש
סימן ה
ס"ה הרב המופלא מו' מרדכי ח"ר חיים חרמ"ש מליסא מ"ץ דק"ק פרידריצע שאלה קטנה וראשונה שבאתה לפני נערה בת טובים הרתה לזנונים וילדה ולד ולא הניקתו מעולם אך תיכף נתנתו למינקת וקרוביה דרשו את הבחור שהיה חשוד על פיה והודה שכמה פעמים זינה עמה והודאה זו בעדים היתה אך אביו ואמו הטו לבבו שימאן מלקחת אותה לו לאשה וטוען אעפ"כ שבא עליה מ"מ גם בפעם הראשון לא מצא לה בתולים כי לפני זה כמה ימים היתה דיימה מעכו"ם. ואחר איזה חדשים נתקשרה עם בחור אחד בשידוך והמורה שהי' לפני כ' התנאי וזמן החתונה הוגבל תוך ששה חדשים וכהיום באו ספרים לכתוב שטנה שתמתין כ"ה חדשים וידברו באיש אלקים במשה ובתורתו מאנו ללכת שכתוב להקל במזנה וכ"ש במופקרת וכ"ש בנ"ד שיש לחוש שינתקו השדוכין ושלא תהיה זאת לבית ישראל לפוקה ולמזכרת עון בפריצותה והנה מן התשובת בנ"ד אינם כעת בידי כ"א שו"ת כ"י ואפילו הב"ש אין בידי ותשו' הנ"ל סי' ע"ג הפליא עצה להתיר נד"ז ע"ת שיסכים הגאון מוהר"ר הירש אב"ד ק"ק ה"ש באופן אם יכופו הב"ד להמזנה לפרנס הולד ותולה ההיתר בסברה חלושה לחלק בין זונה דמעיזה יותר ואינה בושה לבא לב"ד וכ' עוד צד היתר מכח ממ"נ אם האמת כדברי המזנה הרי יש לולד אב למסמס בבצים כמו בגרושה שהתיר ר"ש ואם הוא שקר רק שאחרים זינו עמה הרי היא מופקרת ומותרת מטעם הרמ"א ואני בעניי אשתומם על המראה והרעש הגדול ואמרתי להתיר הנשואין באופן שתשליש להנער שכר מינקת או כדי המסמס ביד ב"ד שתגבה כל שבוע קצבתה בתנאי כפול אם ירצה חסדי ה' כבוד תורת אמ"ו הגאון מחו' ברוך להסכים עמדי. ואציע דברי ויראו לפניו להודיעני דעתו ראשון מדאיתא פ' ד"א ואם היו קטנות או שאין ראוין לילד מחזירן אותו מיד משום דחליף לא שכיח ובמלתא דל"ש לא גזרו רבנן וכן פסקו הרי"ף והרא"ש ועוד פסק שם הרי"ף הלכה כר' יוסי דאשה מזנה מתהפכת וכתב הנ"י שכן כתבו האחרונים ועוד דזנות דאונס ומפתה לא שכיח ועד כאן לא פליג ר"י אלא בזנות גרידא אבל בזנות דעיבור מודה דלא שכיח משום דמהפכת וכו' והאריך בענין זה דל"ש. ותו האריך וצדד להתיר ע"פ המקילים בענינים אלו. וזה מה שהשבתי לכבודו עד אשר שאל מאתי הוראה להיתר תמהני מה צריך בזה לי ולתורתי הלא דבר זה כל השו"ת מלאים עד שהתורה שם בישראל דבר שלח ביעקב הובאו דבריו בבאר היטב היה לו לשאוב מבאר מים חיים ולא מאתי בורו' נשברים ואך אחרי שקרא אלי לומר לא אסור מדבריך בע"כ אעניהו. והנה עיינתי היטב בדבריו וראיתי דעתו נוטה להיתר כדרך המורים הרגילים בכחו דהתיר' דעדיף אם אפש' לכן אף אני אפתח בכחו דהתירא תחילה ואומר כי לפ"ר יש להוכיח שטת הר"ש להתיר גרושה מדדחק הסוגי' לא שכיח טעם בהמתנת ג' חדשים משום הבחנה ולא בפשוט שמא מעוברת היא וקיימה להנקה א"ו דמטעם זה גרושה שרי' ובמתני' קתני לא שנא גרושה וכן יש לדקדק מקושי' הש"ס וליתבעינהו ליורשים ולא ליתבעינה להאב משמע דפשיטא לו דהברייתא לא איירי בגרושה כי סמך בריי' זו על הברייתא דפ' אע"פ שם מבואר דדוקא באלמנה נאמרה ומה דתנא הכא סתם מעוברת ומינקת חבירו היינו נמי אך אלמנה שנקראת מנקת חבירו כיון דמשתעבדה ולא לגרושה כיון דלא משתעבדה. תו יש לדקדק אף לשטת ר"ת ושאלתות דעכ"פ מודה במזנה מל' השאלתות שבר"ן פ' אע"פ דז"ל ואיתתא דפטרה בעלה או דמית בעי לאמתוני עד ימי מניקתה ומדחזינן שפירש הברייתא דלא שנא גרושה ולאפוקי מדעת הר"ש ולא פי' נמי מזנה אף דלא רצה ליסמוך על סתימות ל' מינקת חבירו משמע דמודה במזנה וטעמא נמי אמינא להפריד בינה לגרושה אף דתרווייהו לא משתעבדו מלבד טעם הר"י מינץ שחילק שזאת נכנסה בשעבד קודם הגרושין וזאת לא שבזה אין דעתי נוחא דמה סברה יש לתלות בשעבוד שחלף ועבר לו אלא די"ל דבגרושה מתקיימה תקנתא שאם לא תנשא לא תתעבר אבל זונה שלכל הפחות זינתה פעמים ומשעבר אדם ושינה נעשה לו כהיתר וכמאמרם ז"ל לבסוף היא שכרתו נמצא אף כי לא תנשא קרוב שתתעבר בזנות ואין בעיגונה תקנה ברורה ומוטב שתאכל בשר שחוטה וקצת ראי' נמי מדק' למה לי הטעם דמיעכר חלבה עד דמקשה אי הכי דידי' נמי הא י"ל בפשוט דתיעבר ותולד ויעכב הבעל השני מלהניק הבן מהראשון עם בנו כדאיתא סי' פ' משא"כ בדידי' ודאי לא יעכב והיא סתמא את שניהם תינק אף שאינה חייבת לשטת רה"פ מ"מ סתם אשה מרחמת על בניה כדכתיב גם תנין חלצו שד הניקו גוריהן וכ"ת דא"כ בפחות מכ"ד חודש ליסגי דהא לכל הפחות תתעבר ז' חדשים ז"א הא בהבריי' שחקר עליה לא נזכר שעורא ומדלא משני הכי משמע דהש"ס סובר בפשיטות שזונה אינה ניכללת בשם מינקת חבירו. ואלו לטעם זה ק' דמ"ש זונה הא נמי מתקיימת תקנתא דאף אם תתעבר בזנות הא ודאי דלא יוכל השני לעכב עליה מלהניק הראשון דלא משתעבדא לי' משא"כ כשתנשא ומוכרח לטעם מיעכר חלבה שבזה שפיר ל' לחלק בזונה מטעמי הנ"ל. אמנם כ"ז אפשר ס"ד לולא שהש"ע פסיק ותני ל"ש אלמנה ל"ש גרושה ל"ש זונה ואף הרמ"א לא הביא היש מקילין אלא כדי לסיי' ויש להקל במופקרת וכן הטור פסיק ותנא ל"ש אלמנה ל"ש גרושה. וזה יש לתמוה מאוד על ראש המקילין למעשה בזונה ה"ה הגאון מהרי"מ שהוציא הסכמת הטור כהר"ש מל' הסימנים בפ' אעפ"י ע"י דקדוקי חלושים ולא ע' בספרו במקומו ואף בסימניו פ' החולץ פסק בפי' דלא כהר"ש לכן מוכרח אני לחזור מתחילת מחשבתי וליישב שטת ההלכה הברורה מה שהקשתי למה לא אמר טעם הג"ח כנ"ל י"ל חדא דטעם הבחנה בל"ז מוכרח מגר וגיור'. ותו נלע"ד ברור דתקנה זו שלא ישא מינקת חבירו דינא הוא מעיקרא ומטעם פיסוק חיותי' של תינוק נגעו בי' דלא גרע התינוק שזכה בשדי אמו ממי שזכה בפריסות מצודה כדאיתא במס' ב"ב שאני דגים וכו' דמשם נלמד בח"מ סי' קנ"ו דין מערופי' והכא בהצטרף נמי סכנתא החמירו בתקנתם לגרש אם עבר ונשא וכן מצאתי ת"ל במס' סוטה דף כ"ו כתבו תו' לא ישא וכו' בירושלמי עליו הכתוב אומר אל תשיג גבול עולם ובשדה יתומים אל תבא וזה לא שייך אלא במעוברת ודאי ולא בתוך ג' שעדיין לא זכה העובר כלל והוי כמו בהרחקת נזיקן שפסקינן כר' יוסי זה נוטע בתוך שלו מפני שעדיין אין ההיזק מעותד לפנינו ובזה מרווח מה היה ס"ד דמקשה על המעוברת יותר מעל המינקת די"ל המקשה סבר דאף במעוברת לא שייך תקנת הנקה כ"ז שלא בא הולד לאויר עולם והתירצן חידש דסתם מעוברת וכו' וכבר שייך וק"ל. ותו י"ל דלא אפשר למוקי' הטעם בהכי מפני שדין מינקת לא נזכר במשנה והוי כתלה תניא בדלא תניא. ומה שדקדקתי מהל' דמקשה וליתבעינהו ליורשים כבר מתורץ מדברי מפרשים דעת ר"ת הסוברים דבגרושה יותר שייך אשה בושה מפני שאינה רשאה לעמוד אתו לדין וי"ל המקשן ידע בגרושה התי' תו רציתי לדקדק מל' השאלתות מדלא נקיט זונה וכבר מבואר בצ"ל דיותר מסתביר לאסור זונה מגרושה ודבריו נכונים ומוכרחים בטעמם ע"ש וא"כ א"צ לבארה דבק"ו אתי' מה שדקדקתי מדלא משני הש"ס תקנה דמינקת מפני שהשני יעכב זה לק"מ דאי מש"ה אין היכרח לאסור הנשואין אלא שקודם הנשואין ימחול שלא תכנס בשעבוד זה ושתהא רשאה להניק בן הראשון אף שלא תספיק לשניהם ורשאי הוא בהכי ואינו דומה לסי' קי"ד סעיף ג' כדאיתא בב"ש סי' קי"ב ס"ק ג' ע"ש דלהתם דומה כיון שעדיין לא זכה בשעבודו הבן שאינו בעולם. ומעתה שאין בידי ראי' מה לי ליסמוך על הכרעתי דעתי העני' אחרי שבכל הראשונים לא מצאתי חבר להר"ש ז"ל כמבואר בתו' והרא"ש והמרדכי והרשב"א נמי מזכיר בחידושיו דעת ר"ת באחרונה בד"ה ותתבעינהו על מחלוקת מקצת רבותינו צרפתים ומסיק וכן דעת השאלתות וכן מוכח דעת הרמב"ן ד"ה אלא תמתין מדדחק עצמו מטעם קושי' הנ"ל דלא מסיק טעם הג"ח משום שמא מעוברת היא וג"ח בהמשנה להדי' אף בגרושה א"ו דכשאלתות ס"ל זולת הרשב"א שאחז דרך הר"ש במקצת כמבואר בהה"מ וב"י להתיר גרושה באינו מכירה. ולע"ד משמע כדמפרש התשו' כ"י דבשטת הר"ש זקינו עומד אלא שפירשו דבהכירה מודה וכמו שכתב הב"י שחלילה להעלות על הדעת שבשטת ר"ת אומר (אלא שק"ק לפ"ז שסותר משמעותו הנ"ל שבחדושיו) והראי' שכל ישראל העידו שהשאלתות בשטת ר"ת והרי הוא משוה דין גרושה לאלמנה בלי שום הבדל ועל שתיהן גזר אף במעוברת והרי מעוברת אם שכרה מינקת קודם הוולדו לא גרע מנתנה בנה למינקת שלא הכירה ועל הכל בשוה אוסר גרושה כאלמנה ויראה לע"ד לפרש דברי הרשב"א בתשו' שבב"י כי לע"ד צ"ע שכ' החילוק בין מכירה לא"מ אינו אלא בגרושה ולא באלמנה ועל זה כ' ותדע שהרי תניא נתגרשה אין כופין ליתני נמי נתארמלה וקשה ומה קשה לו דליתני נתארמלה א"כ הא ודאי כופין דהא חייבת היא כבחיי בעלה כדאיתא כתובות דף צ"ו אמר ר"י בר חנינא וכו' א"ו דלשיטתי' כמבואר בב"י ס"ס פ"ה בשם הה"מ בשמו דאשה בחיי בעלה אף בשאמרה איני נזונית חייבה להניק משא"כ נתארמלה מבואר בב"י סי' צ"ה שאפי' היתה מניקה יכולה לומר איני מניקה אלא בשכר ומבואר בח"מ שם שהוא מטעם שאומרת א"נ וא"ע ואף שלפ"ר משמע שם בב"י דדין אשה עם בעלה ואלמנה עם היורשים שוים וא"כ לשטת הרשב"א הנ"ל למה תוכל לפטור עצמה ודין דסי' צ"ה הוא עם הסכמת הרשב"א וע"כ לומר דבאלמנה כע"מ דיכולה לפטור עצמה באמירות א"נ מכל המלאכות והכי דייק ל' המתני' בין למה דתני נזונית או הנזונית דמעשי ידיה כולם תלוים בהמזונות ויראה לע"ד דאלמנה האומרת א"נ לאו דוקא שיכולה לומר איני מניק אלא בשכר דזה דוקא במכירה אבל אינו מכירה אפילו בשכר אינה חייבת או דמשמיענו אפילו בא"מ אם היא רוצה להניק בשכר חייבים ליתן לה השכר משום תקנות התינוק אצל אמו (ודברי הח"מ שבסי' י"ג צ"ע כי סותר מה שכ' סי' צ"ה ומשמע דבסימן י"ג הוא ט"ס וצ"ל והיינו במכירה) ולכן הוקשה לו מ"א דתנא נתגרשה א"כ הא נתארמלה דומי' דנתגרשה דהיינו אומרת א"נ נמי א"כ משא"כ לשטת תו' דאף בחיי בעלה כשאמרה א"נ פטורה מלהניק זולת במכירה ובשכר ומה דקתני בנדרה שלא להניק כופה ומניקתו מבואר בב"ש סי' פ' ס"ק כ' ובריש סי' פ"ב דאיירי בנזונית פשיטא דא"א למתני נתארמלה א"כ דמה עדיפות לנתארמלה מבחיי בעלה וא"כ לשטתו שפיר הוכיח מזה דאלמנה אפילו א"מ אסורה להנשא ולכן הואיל ועכ"פ מעוכבת להנשא אף דיכולה לומר א"נ ופטורה מלהניק מ"מ כיון שמעוכבת מכח זה להנשא לא שייך למתני נתארמלה או נתגרשה א"כ דידוע דאיירי אפילו בלא נדרה כיון שאין דיניהם שוים דאלמנה מעוכבת להנשא וגרושה מותרת וטעם חילוק הדין שביניהם לענין נשואין מוכרח לבאר בתחילתו שגרושה שאני הואיל ויצאה שלא לרצונו ויש לו אב למסמס דהוכחות דין הר"ש זקינו מהתם יליף מדלא נקיט נמי נתארמלה א"כ אבל הטעם א"א לתלות בהכי כדמשמע מיתר המביאים דבריו דאלמנה נשתעבדה וגרושה לא משתעבדה דהא שפיר הקשה הר"ת דאף אלמנה ל"מ מכי אמרה א"נ ומי איכא יותר אינה נזונית מנשאת ולשטה זו הברייתא דלא ישא וכו' אינה מדברת בגרושה אלא שסתמה כפירש הברייתא דכתובות דקתני אלמנ' להדי' ומה שפסק הרשב"א דגרושה מכירה אסורה להנשא זה הוציא מטעמו של דבר מדלא מצא טעם לחלק בין אלמנה לגרושה זולת דבגרושה יש לו אב למסמס. ובמכירה מצינן במתני' דכופין ומניקה בשכר וק' להמבואר בהסוגי' דהאב רשאי לשמש אף במעוברת ומניקה על סמך שימסמס לו הרי נשמע שהמסמס מספיק לחשש סכנה אף במכירה וגם מדנקיט מסמס ולא אמר דידי' שוכר מינקת ש"מ דיהיב טעם אף למכירה א"כ מדוע גרושה המכירה כופין אתה להניק מפני הסכנה ומסמס לו אביו ומה לה בהנקת הילד וכנראה משום קושי' זו פירש הרמ' פי"א מה"ג המסמס הוא רפואות שלא תעכר חלבה וניחא אבל לכל המפרשים הא צ"ע וע"כ דדוקא אשה שהיא עם בעלה די להולד בהמסמס אף במכירה מפני שעכ"פ הוא אצל אמו שגעגועיו עליה משא"כ גרושה המכירה היכי ליעביד יתן דמי המסמס לה והיא תמסמסו בזה אין תקנה להתינוק דלפעמים המעות יאבדו. ומכ"ש אם יתן מדי שבוע בשבוע דיש לחוש אשה בושה כו' ובשלמא אינו מכירה תאמר מה לי בטיפול קמהו אתה ומסמס לו משא"כ במכירה דסתם תינוק המכיר באמו בהפרדו יש לו געגועין עליה ויש סכנה ולכן כופה ומניקה בשכר ומשם למד דזקנו מודה דאף גרושה מכירה אסורה להנשא אחרי שעיקר טעם הגרושה היינו מדיש לו אב למסמס וזה אינו מספיק במכירה הנ"ל. אבל הבריי' דלא ישא לא איירי מגרושה דאיך אפשר דמתרווייהו איירי ואין דיניהם שוים שזו אפי' במעוברת ואינו מכירה וזו דוקא במכירה אלא שסובר שדין מכירה בין באלמנה ובין בגרושה ממילא נלמד מגרושה המכירה שכופין אותה ואלו תנשא א"א בכפיה אם תעכר חלבה והחולקים על הר"ש אינם מוכרחים להשגיח על הראי' מדלא קתני נתארמלה א"כ כי כבר מיושב לשטת ר"ת דאף בחיי בעלה אם אומרת א"נ פטורה מלהניק והטעם שאין לחלק בין אלמנה לגרושה כבר מבואר היטב בהרא"ש פ' החולץ ובתשו' צ"צ. ולא נעלם מאתי דלפירושי לתשו' הרשב"א אין ל' הה"מ נוטה במה שכתב על פסק ר"ת ושאלתות ורמ' ולזה הסכים הרשב"א ומ"מ כן נלע"ד שזה האמת בל' הרשב"א בהתשו' (ואולי כיון הה"מ לדבריו בהחידושי') והפי' הזה בכונת הר"ש ע"פ תשו' הרשב"א דאך הראי' לדינו מביא מדקתני נתגרש' א"כ ולא לטעם שאינה משועבדת דבאמת אלמנה נמי אינה משועבדת אם אמרה א"נ והטעם משום דיכולה לומר להאב מסמס אתה הכי משמע מהרא"ש פ' אעפ"י נהי דבהחולץ מעתיק ל' הר"ש דמה דקתני נתגרשה א"כ לטעם עד שע"י זה מעתיק נמי קושי' תו' ועוד אלמנה נמי מ"מ בפ' אעפ"י מעתיק ממש ל' הר"ש, כדהבנתי ע"פ תשו' הרשב"א דנתגרשה א"כ מביא לראי' והטעם יהיב שאין עליה להניק הואיל ובעלה קיים ויש לו מי למסמס אבל מסיים מה דבאמת ההיכרח לידחוק דא"כ אף אלמנה אינו מכירה תנשא והיורשים ימסמסו לזה תי' מ"מ כיון שאין לו אב עשו לו תקנה דהיינו שלא תנשא כדי שמכח זה ממילא תניקיהו כדפירשו הצ"צ ודלא כהרי"מ ולכן לא העתיק הועוד שהקשו התו' ולפ"ז שאף להר"ש אין הטעם נתלה בשעבודה אלא במה שיש לו אב בודאי אין מקום כלל לדמות זונה אליה א"ו לאלמנה דמי' וגרוע מינה שאין לו אפי' יורשים לתבוע מהן המסמס וגרעה נמי אף מגרושה המכירה שיש לו עכ"פ אב ויפה כ' הנ"י ומניקה המזנה יש מ"ש שלד"ה צריכה להמתין דכסיפה למתבעה אלא שלמה שלומד טעם הר"ש שמוכרח לומר דגרושה לא כסיפא נמצא בזונה דודאי כסיפא לכ"ע. אפי' בזונה שהודה הבועל לא מהני מה שיש לו אב משא"כ לטעמא דדי בפי' הר"ש דמודה שגרושה כסיפא אלא טעמו שיכולה לומר הילך הולד ומסמס אתה א"כ במודה בהודאה גמורה אפשר דלגרושה דמי' וכבר העיד הב"י בספרו שבגרושה אינו מוחה למי שמורה כהרשב"א. משא"כ בנ"ד שאינו מודה בל"ס צדקו דברי הצ"צ והשב יעקב שאין מקום להקל כי על דברי תשו' מהרי"מ אין ליבנו' יסוד כ"א במופקרת וכולי האי ואולי כאשר אבאר. אבל ביתר דבריו הלא ראינו שלא עיין אף בהטור ולא ראה דברי הנ"י והגהות מרדכי כמבואר בצ"צ (שוב ראיתי שב"ה סי' צ"ה מביא פלוגתא באלמנה אינה נזוני' והילד אין מכירה אם חייבה להניק בשכר ואותן הספרים אינם בידי ונלע"ד דכונת הה"מ שמביא בשם הרשב"א דינא דאלמנה שבש"ע סי' י"ג ובסי' צ"ה בב"י וש"ע משמע דבשכר מחויבת אף בא"מ מדסתם ולא חילק וה"נ משמע ל' הרשב"א שמביא הה"מ פי"א מה"ג מביאו הב"י סי' י"ג שכתב ומיהו בגרושה דוקא וכו' דהא אי בעיא לא תניק כלל ואפי' בשכר וק' על ל' זה דהא אלמנה א"נ נמי הכי דינה ומ"מ אסורה להנשא ומטעם כיון דל"ל אב עשו לו תקנה שתניקו האם כדמפרש הרא"ש באעפ"י דעת הר"ש (אלא) למד מזה דמכ"ש דבכלל התקנה שמחויבת להניקו אפי' בלא שעבד דהיינו א"נ עכ"פ בשכר דאל"ה לא הועילו בתקנתם שאסורה להנשא מ"מ תאמר איני נזוני' ואיני מניק וכן הבין הרי"מ כוונת הרא"ש אלא שכ' שלא מצא מי שמביא תקנה זו ולע"ד הרשב"א והה"מ כיונו לתקנה זו ולזה כיון נמי הרשב"א בתשו' שבב"י סי' י"ג הנ"ל שהכריח שאלמנה אפי' א"מ אסורה להנשא מדלא קתני נמי נתארמלה א"כ דהיינו כמבואר לעיל לשטתו שהיא חלוק מבחיי בעלה בשאומרה א"נ. ור"ל דאלא ש"מ דאפילו בא"מ אסורה וממילא נשמע מזה דאפילו א"מ חייבה להניק בשכר עכ"פ אפי' בא"נ משא"כ גרושה דאפי' בשכר א"צ ולכן לא תקנו אלא נתגרשה א"כ משא"כ אלמנה דכופין עכ"פ בשכר וטעם החילוק שלזה יש אב ולזה לא. ובזה א"צ לדחוקי לעיל בהרשב"א דלהכי לא תנן נתארמלה הואיל ומעוכבה בנשואין אלא אפי' בהנקה יש חילוק. אמנם לשטת ר"ת דגרושה ואלמנה בתקנת נשואים שוים וע"כ לדעתם דשפיר הועילו בתקנתם שלא תנשא גרושה אפילו א"מ שאז ממילא תניק בלא שעבוד ובלא כפיה כמבואר בהרא"ש פ' החולץ א"כ אין לנו שום רמז לחייב אלמנה א"נ וא"מ אפילו בשכר. ודקדק הרשב"א מדלא קאמר נתארמלה אין כופין כבר מבואר דלשטת תו' לק"מ כיון דלדידהו הבריי' בנזוני' איירי נמצא אפשר דין אלמנה א"נ ואינו מכירה אם חייבת להניק' בשכר תלוי במחלוקת הרא"ש ור"ת (וצ"ע בגוף ספרי תשו' המובאים) ומה שצידד רמכ"ת להקל במזנה מטעם מילתא דל"ש אמת שדברים הללו נזכרים ונעשים סניף להיתר בתשו' רי"מ שכ' זה לחילוק כפי הבנתו בהרא"ש שהחכמים עשו תקנה לאלמנה שהתא חייבת להניק בנה וע' צ"צ שכהוגן תפס עליו ויש לתמוה אף עליו למה לא אמר דבריו מיד על עיקר התקנה שלא ישא מינקת חבירו דבלא שכיח לא תקנו ובודאי יש לתמוה אם כן על כל הפוסקים שלא הרגיש בזה אמנם אחרי עיוני במקצת מקומות דאיירי ממלתא דל"ש לא גזרו או לא תקנו. רואה אני די"ל דוקא כמו במקום שהביא מכ"ת גיטן מלתא דל"ש לא תקנו זמן שפיר שלא התעוררו לעשות תקנה בלא שכיח וכן ביצה דף י"ח טומאה בי"ט ל"ש מבואר דבכלי שנטמא בי"ט אין בו משום גזירה דרבה אלא דגזרו י"ט אטו שבת. והקשה דליגזרו גזירה חדשה נטמא בי"ט אטו עי"ט וג"ח לא רצו ליגזרו בדל"ש וכן כלי שנטמ' בולד הטומאה היכי משכחת לה כו' ופירש"י א"נ וכו' והוי לא שכיח נמי בארו התו' דבולד טומאה לא שייך שמא יעבורנה אלא דנגזר ולד אטו אב זה לא גזרינן בל"ש וכן ריש ביצה ביצים גמורים וכו' נמי כה"ג דליגזרו חדש אטו הנך דמתילדן. משא"כ בנ"ד איך יש לומר אחרי שהוכרחו לעשות תקנה לולדות השכיחים איך יפקיעו מתקנתם ולדות הבאים ע"י לא שכוח אפשר אלו הי' במציאות לקתן ביחוד ולדות דזנות לא היו מחדשים בעבורם תקנה משא"כ כשהם בתוך הבאים בשכיח דהא סוף סוף בנים הצריכים תקנה בעולם שכיחי ויוכל להיות נמי אחרי דתקנה זו מכח לתא דסכנה נגעו בה והוי פקוח נפש שאין הולכין אחר הרוב אף להם לבד היו נזקקין לתקנה ובפרט למה שהעלתי דעיקרא דינא הוא מדזכה התינוק בשדי אמו ודאי דלא שייך בזה לחלק מדעתינו משום ל"ש ותדע עוד דמי לנו ל"ש יותר מאיילונית דגזר עליה ר"מ בג"ח הבחנה אטו שאר נשים וא"ל ר"מ לשיטתי' דחייש למיעוט דהא לא קי"ל הכי ומ"מ באיילונית קי"ל כותי' ולהנ"ל לק"מ דכיון שהוצרכו ליגזר ביתר הנשים שאין בהם משום הבחנה כרדופה ואינך דשכיחי אטו נשים דשייך בהו הבחנה לא הפקיעו בגזירתם אף איילונית דכולה חדא גזירה. ואל תשיבני מדברי הנ"י סוף פ' ד"א שמסיים ועוד דזנות דאונס ל"ש כי לע"ד הכי פירושו תחילה כ' שאין בהם משום חשש הבחנה ומשום דלא חיישינן שמא לא נתהפכה יפה ושוב כתוב ל' הרי"ף עצמו ואי אמרת משום דקתני וכו' הנהו כולהו לא שייך בהו לא אנוסה ומפותה ור"ל שבזה הם חלוקים דלא שייך גבייהו היפך כמו דשייך באנוסה והוקשה להנ"י דמה בכך הא הם בלא טעם ההיפך ליכא בהו משום הבחנה ומ"מ אסורים משום הגזירה ומוכרח לבוא לועוד ואינו תי' בפ"ע אלא תי' לדברי הרי"ף ז"ל ור"ל דבשלמא הנך כולהו שם נשואו' חדא עלייהו ועם הנשואו' שיש בהו משום הבחנה וגזרו על כל הנשואות ואפילו איילונית דל"ש בצורף נשואות דשכיחו אטו נשואות דיש בהו הבחנה משא"כ זונות שבהם טעם בפ"ע דליכא בהו משום הבחנה דהיינו ההיפך והיו מוכרחים ליגזרו זונות אטו נשואות וזה שם גזירה בפ"ע וליכא למימר עלייהו כולה חדא גזירה ואפשר נמי דעת הרי"ף פשוט דדוקא נשואות אטו נשואות יש ליגזור ולא זונות אטו נשואות והנ"י הוסיף הועוד לתי' בפ"ע ובסגנון הנ"ל וכה"ג חילוף דנשואי טעות הן אינו נכללים בגזירות סתם נשואות ושייך בהו לומר מלתא דל"ש ל"ג. האמנם שבמס' ב"מ והוא בח"מ סי' ק"ץ מצינן דבעניני מו"מ דל"ש מעות קונות ולא חיישינן לשמא יאמר וכו' אף דשייך גבייהו עצמות טעם התקנה מ"מ ל"ק חדא איסורא מממונא לא ילפינן. ותו בלא כל זה אין לדמות גזירות חכמים כדי לחדש מדעתינו לומר דל"ג בלא שכיח (ובעניותינו בעינינו רואים בכל יום שהוא מלתא דל"ש המצוי) והעד בחלוף נשואי גדולה דשייך בהו הבחנה גזרו ולא חיישו לחלוף דלא שכיח והיינו משום דשייך גבייהו גוף החשש דהבחנה וידוע דתקנות מינקת חבירו מדמה הגמרא לתקנות הבחנה כמבואר בהריב"ש לכן הברור לע"ד שאין לבא על זונה מצד ל"ש. (אח"ז ראיתי בתשובת ח"צ סי' ס"א חוקר בפרט זה וע"ש. ולע"ד בעניותינו א"א לבא עד תכליתו כי לב חכמים אין חקר וע' נמי פסקי מהרא"י ס"ס רס"ז) ואם נבא להקל בזונה מטעם סברתי הנ"ל דלא מתקיימה התקנה לגבה משום דלבסוף היא שכרתו וע"ד תשובת הר"ן שבב"י בשפסקה ג"ח בחיי בעלה חלילה לסמוך על סברתינו מחודשת בלי ראי' מראשונים וגם יש לסותרה חדא אם היא חשודה כ"י מי חשודים ועם עכו"ם אפשר אף לדידה חמור להיותו דאינו דומה כלל דהא חזינן דשדנן האיסור על הנושא כדקתני לא ישא והטעם הברור משום דינא וסכנתא שלא יהא הוא המסבב פסיק חיותי' וסכנה וא"כ מה בכך שאפשר מבלעדו יבא מ"מ עליו מוטל שלא יהא הוא המסבב. משא"כ בנדון הר"ן שאינו גורם שום היזק כי הזיקו כבר נעשה וק"ל. ובכן בודאי אין מקום להקל יותר אלא במופקרת ע"פ הכרעת הרמ"א ז"ל והחיוב לחקור מי הנכנסת בסוג זה. וראיתי בתשו' כ"י כ' בל' זה גם הצ"צ מסיק אם קלקלה פעמים דין מופקרת יש לה אף דלא שכיחי פריצי הדור וגם מענשים המזנה ואמר שם בנ"ד של' שזינתה רק פעם אחד ע"ש ולפ"ז שפיר דברינו אם לא זינתה רק עם זה אז יש לה ממי ליגבו' (ר"ל בנ"ד שהודה בהודאה גמורה) ואם זינתה עם אחרים דין מופקרת לה לדבריו מוכרח דאילו ידעינן שנבעלת לשני בני אדם דין מופקרת לה וזה סברה בלא עיקר דמנ"ל הא ועיינתי בצ"צ וז"ל ומשם כך לא כ' רמ"א שיש להקל אלא במופקרת שקלקלה כבר כמה פעמים והיינו משום דאע"ג דהאידנא לא שכיחי פריצי הדור מ"מ פרצה קראה לגנב ויש לחוש שיהיו נכשלים בה דומי' דעובדא דהרי"מ אע"ג שהיא לא היתה מופקרת שהרי הפריצה בה כמה פעמים ולא שמעה להם אפ"ה חש לקלקל כיון שהיו שם פריצים ה"ה נמי בהיפך היכי דליכא פריצים אם היא מופקרת חיישינן שמא תגרם להכשל בה אבל כשהיא אינה מופקרת אלא שנכשלה פעם אחת וגם ליכא פריצים ודאי דאין לדמות עכ"ל ולא רישא סיפא תחילה כתוב אלא במופקרת שקלקלה כמה פעמים ולבסוף מסיים אבל וכו' שנכשלה פעם אחת דמשמע הא ב' פעמים היא מופקרת וא"צ כונה פעמים. לכן לע"ד ליכא למשמע מיני' וז"ל הד"מ ועיקר טעמו כי היתה מופקרת ונכשלים בה רבים לכן התירה לינשא ובעלה שומרה והמע' ברי"מ עצמו יראה להדי' כדכתוב הצ"צ שאשה זו עדיין לא היתה מופקרת וע"כ אחרי שהד"מ והצ"צ הסכימו שזה עיקר טעם התירו ע"כ שסמך על מה שכותב הרי"מ בסוף וכ"ש הך דניתוסיף עלה פריצים וחיסרון מזונות והן הן המעבירן האדם ע"ד קונו ודן אותה ע"ש סופה שמסתמא תתרצה להיות מופקרת לכל וכיון שהיו שם פריצים נמצא יהיו נכשלים בה ומשם למד הרמ"א ז"ל שמכ"ש אם כבר היא מופקרת לכל ור"ל לע"ד היפקר כשמו לכל ולע"ד לכל הפחות אם אין מבורר שהיא מופקרת לכל צריכה שתתחזק לנבעלת לג' ב"א מישראל והם עדיין באותה העיר שאז ודאי יש לחוש שיחזרו אותן ג' לקלקולם ואז יש לדמות לדמיון הרי"מ שהרי דבריו נובעי' ממסכת גיטן דף ל"ח והתוספת בדף מ"א ע"ב ד"ה כופין כתבו וחצי' שפחה וכו' אע"ג דהם פושעים כיון שהיתה מחזרת אחריהן ומשדלתו לזנות חשיבי כאונסי' ועוד דמצוה דרבים שאני וכן מסקו נמי במס' שבת ועובדא דהרי"מ תרווייהו הוו דרבים מחזירים אחריה והיא היתה מחוסר מזונו' ויש לחוש לקלקולה ורשאין לומר להנושא חטא בשביל שתזכה היא ולא תקלקל באונס ואף מצוה דרבים של הפריצים הי' ושפיר דימה וידוע דאין רבים פחות משלשה כדאיתא מס' גיטן דף מ"ו נמצא בחפצינו להשתמש בהיתר זה ההכרח לעמוד על הענין שיהא שייך בו לכל הפחות אחד מתירוצי תו' או שיכשל בה אדם באונס ע"י שהיא תחזיר אחריו וזה שייך במופקרת לכל שאין צריכה לא אונס ולא פתוי וכבר הגיעה לסופה שהיא שוכרתו או שיש לחוש שיכשלו בה לכה"פ ג' אפילו בלא אונס דהיינו רבים וזה יש לחוש בקילקלה עם ג' והם עדיין במקומה ויש חשש שיחזרו ויפתה אותה וביותר שבל' תו' דשבת משמע דתרווייהו צריכי אנוסין ורבים הן אמת שבר"ן מס' גיטן נראה דאינו גורס אלא מצוה שאני וכן הגירסה לפנינו אבל לדברי הר"ן מעיקרא אין ראי' להרי"מ ע"ש ודוק. ובלא כל הנ"ל לולא שאינו כדאי לחלוק על הגאון מהרי"מ ובפרט שרבינו משה תמך ידו עליו הי' נלע"ד דאין ללמוד כלל מעובדת דהשולח דע"כ לא אמרינן אלא לעבור עבירה שבין אדם למקום דומי' דשחרור אבל עבירה שבין אדם לחבירו כנדון זה שהחכמים שקדו על תקנות התינוק שלא יאבד מה שזכה(*) ויסתכן יותר יש לדמותו להמבואר בי"ד סי' קנ"ז עכו"ם שאמרו תנו לנו אחד ונהרגנו שאינם רשאים להציל עצמם במסירתו ומכ"ש שלא להציל אחרים מן החטא בגרמתו לאחר פיסוק חיותי' וסכנת מיתה וגם ידוע דחמירא סכנתא מאיסורא (שוב מצאתי פה בתשו' דבר שמואל סי' פ"ב כ' שמהר"י קארו בתשובותיו דף כ"ט חולק על פסק רי"מ וצ"ע שם כי הספר אין אתי) אלא דבעובדא דהרי"מ יש לי ללמד זכות כדמסיים שעת הדחק שאני ולפי משמעות הענין ראה שאף אם לא תנשא יהי' הולד בסכנה עכ"פ מי שבא להקל מטעם מופקרת צריך ישוב דעת הרבה ולהמליך עם ב"ד של שלשה כדעבד הגאון מהרי"מ ושוב אם נראה להם לפי צורך השעה להתיר רשאים אבל מן הסתם חלילה להקל ואי משום פירוד השדוך מה לנו בכך הא אפילו נשאת תצא. ומעתה החיוב עלי להוציאו מדעתו על הסדר פתח בהיתר מטעם לא שכיח.
ומדחזינן שאפי' הגאון מו' מרדכי טורמשא שבהג"מ שכל כונתו הי' להתיר לא השתמש בזה ומכ"ש כל החכמים שלא הודו לו וכן הנ"י ומהרי"ו והד"מ ש"מ כדחלקתי כנ"ל ואף שהגאון רי"מ הזכירו כבר כתבתי שכבודו במקומו מונח ובעני' זה לא ע' כל הצורך ואני דן אותו לכף זכות שהאהבה למצוא היתר לדוחק הענין שהי' צריך לו היא קלקלה השורה שוב כתב שדין מזנה לא נזכר בש"ס אף גרושה לא נזכר ובמקום שנזכר גרושה להסכמת כה"פ נזכר אף זונה ומכח סברתו החזקה לו במלתא דל"ש שינה כונת הנ"י לפרשו בדרך רחוק שאף ר"ת לא אמר גרושה אלא במכירה וכבר מלתי אמורה שזה לא ס"ד והעד הנאמן שנכתב על דבריו וכ"כ השאלתות. אלא מפני שהי' מקובל אך בידו הפלוגתא וסבר הועוד שהביא בשם הר"ש הוא טעם להדין שהאיסור הנשואין נתלה בהשעבוד לכן פי' דברי ר"ת נמי אך ע"ד זה דמפני שבגרושה יש לו עליה עכ"פ שעבוד במכירה לכן אף היא אפי' בא"מ בכלל האיסור וכן הבינו נמי הגה"מ דהחולץ וכן הר"ב ר"מ טורמשא ולכן הי' רוצה לדון דר"ת מודה בזונה הואיל דלא שייך גבה שום שעבוד וחכמי דורו השיבו לו לדרכו שמשועבדת נמי להב"ד ואולם אנו ת"ל זכינו לדברי הרא"ש פ' אעפ"י ולתשובת הרשב"א שבב"י משם אני לומד עיקר כונת הגאונים שטעם האיסור אינו נתלה כלל בהשעבד וכדמסיי' הג"מ דהא אלמנה נמי אם אמרה וכו' ואפי' להר"ש ומה שאמר הר"ש כדקתני נתגרשה וכו' זה אך הראי' לדינו ואזיל בשטת הרשב"א והר"ן באשה בחיי בעלה שיכולה להפקיע עצמה מהנקה כשאומרת א"נ וטעם דינו הכל כהנ"ל יע"ש היטב ובזה סרו כל צדדי היתר שכ' והעיקר כמסקנת הצ"צ ושב יעקב ואין לזוז מדבריהן (ומטעם הנ"ל נלע"ד וכו' על דברי הש"ג פ' החולץ השמטתי פה כי כבר מועתק בפנים סי' י"ג וע"ש) דברי מתו' הק' מאיר פוזנר:
סימן ו
מכתב מכבוד חברי ידידי הרב המופלא מוהר"ר טעבלי דיין דק"ק ליסא עובדא הוי באחד מקהלותינו שעשה שדוך עם בת אחיו יתומה בהרשאתה וקודם החתונה נתגלה שיש להמשודך שני אחים אלמים ורוצה אחד מחכמי דורינו להתיר ע"י קדושי תנאי כמבואר בא"ע סי' קנ"ז סעיף ד' אשר ע"ז בנו כל האחרונים בתשובותיהם זה בונה וזה סותר והכלה ממאנת בק"ת ואף נותני הנדן מאסו בזה לישנות לה מכל בת ישראל. וזה אשר יצא ראשונה בנדון ק"ת דהנה הב"י סי' הנ"ל כ' שנשתקע ולא נאמר אף במומר מטעם מתנה ע"מ שכתוב בתורה וא"ל דהב"י ותה"ד לא איירי דמהרי"ב שמביא הרמ"א בהג"ה ובהך תנאי מודים דא"כ לא מקשה התה"ד אירושלמי מש"ס דידן ועל הגהות מיימון דל"א דהתנה בתנאי דמהרי"ב ומה שכתב הנ"ש ואפשר דבימי תה"ד לא חידש הרי"ב עדיין סברתו ואם התה"ד לא ידע סברה זו לחלק אף אנו לא נדעה וגם בס' מעיל צדקה הקשה אתנאי דמהרי"ב דא"כ כל מתנה עמשכ"ב ליהוי תנאו קיים דע"כ צריך לכפול התנאי וא"כ לא הוה מתנה עמש"ב והוי התנאי בטל והמעשה קיים וגם בתשו' שב יעקב מקשה קושי' הנ"ל ועוד הקשה דברי הש"ע אהדדי דבסי' ל"ח סעיף ה' איתא המתנה בשעת קדו' ע"מ שלא יהא לה עונה תנאי בטל והא עכ"פ בדכפלי' לתנאי' כדעה א' שבש"ע סעיף ב' שם וא"כ אמאי יהא ת"ב לימא דלא ליהוי קדו' לדעת מהרי"ב הנ"ל (וכמו כן קשה לפי דעתי אש"ע ח"מ סי' רכ"ז סעיף כ"א וצ"ע יע"ש) וא"כ הוה ליה כהרמ"א להגיה שם לדעת מהרי"ב התנאי קיים ע"ש אמנם נ"ל לתי' ע"פ תוספת כתו' דף נ"ו ע"א בד"ה ה"א מקודשת כו' הרי זו מקודשת כו' כתבו ע"כ בדכפלי לתנאי ותימא כו' א"כ אמאי מקודשת הרי התנה בפי' כו' (בשלמא לרבנן דל"ב ת"כ י"ל במתנה ע"מ שכ"ב לא אמרינן מכלל הן וכו' כן כ' הרמב"ן פ' י"נ) וא"ל דלכך מקודשת כו' והרי מחלה וכו' ואמר ר"י כו' אכן הרמב"ן תי' מדסתם מתני' דנזיר אתי' כרבנן דר"מ ופסק באמת כשטת הפוסקים כרבנן דר"מ כמ"ש הב"י סי' ל"ח בשם הרמב"ן דתו' ס"ל דהלכה כר"מ בגיטן פ' המגרש ומש"ה לא רצו לאוקמי סתם דמתני' דנזיר כרבנן ובריי' דמקודשת משום דמחלה כו' והנה לשטת תו' ואורי' ליתא לסברת מהרי"ב וע' בס' מע"צ הנ"ל אך המהרי"ב ס"ל כהרמב"ן וכאיכא מ"ד שם דסתם מתני' דנזיר אפי' כרבנן ובדלא כפלי' אבל באמת אי כפלי' לא הוה נזיר וה"נ במומר אי כפלי' ונפלה לפניו ליתא לקדו' דליכא למימר דהמעשה קיים דהא בדכפלי' עומד וצווח דלא ליהוי קדו' אם תפיל לפניו וכקושית תו' אלא דהתם הוי מקודשת דנתקיים דהרי מחלה אבל לא במומר בנידן דמהרי"ב וא"כ י"ל דדוקא במומר דבלאו הכי הרבה פוסקים סבירא ליה לקולא מטעם דלא אחיו הוא סמך אפוסקים כרבנן דל"ב ת"כ ולא אמרינן תי' ואומר ר"י אבל בדכפלי' הוי קדושין וע"ת משום דעומד וצווח וזהו סברת מהרי"ב אבל הירושלמי איירי בדלא כפליה וזה טעם הרמ"א שמביאו משום שסמך אהנך שפוסקים כרבנן וכאיכא מ"ד בהרמב"ן הנ"ל וכן הובא בש"ע בב"י אבל באמת לדינא ס"ל כר"מ דבעינן ת"כ וע"כ צ"ל כתי' ואור"י וליתא לסברת מהרי"ב במקום אחר בקדשה ע"מ שאין לך עלי עונה וכקושית הש"י הנ"ל והנה הב"י פסק בש"ע סי' ל"ח דבעינן ת"כ ואח"כ כ' וי"א דל"ב ת"כ אלא לחומרא ואח"כ כתב בסעיף ה' דהוי מתנה עמשכ"ב וע"כ כדעה קמייתא הנ"ל כדרך הב"י תמיד בכ"מ שמביא ב' דעות פסק כדעה א' וצריך לכפול התנאי וליתא לסברת מהרי"ב להך דעה ולהכי שפיר כתב דנשתקע אף במומר משום דהוא פסק כר"מ לחלוטין וה"נ ס"ל לתה"ד אך למהרי"ב ורמ"א הנ"ל סד"ד אי הלכה כר"מ אי כהך דעה וסמכו במומר אהך טעמא דפוסקים בלא"ה דפטורה מחליצה וכנ"ל לכך מחלקים שפיר ודוק היטב כי נכון מאוד הוא ועוד נ"ל לתירץ קושית הנ"ש למה לא ס"ל התה"ד סברת מהרי"ב דודאי באמת לא נעלם ממנו סברת מהרי"ב אלא דלפי מה שכתבנו לעיל דלסברת תוס' ואומר"י ודחה סברת מהרי"ב והמעשה קיים אף בדכפלי' ועומד וצווח והנה הרא"ש פ' מי שאחזו כתב בשם הגאונים לשטת הרמב"ן דר"מ מודה דל"ב ת"כ בע"מ או מעכשיו וגם הה"מ פי"ו מה"א כ' טעמים משום דכל המשניות דסתם כר"מ דבת"כ לא הזכירו שום ת"כ וע"כ לר"מ נמי בע"מ ומעכשיו ל"ב ת"כ ולפ"ז קושית התוספת בלא"ה ליתא דהא הבריי' איירי לר"מ בע"מ ולא איירי בדכפלי' אבל אי כפלי' ואמר אם לאו ל"י מקודם והתנאי בטל המעשה בטל וא"מ כשיטת מהרי"ב ומתני' דנזיר איירי בע"מ ולא בדכפלי' ולהכי הוי נזיר והת"ב וזהו ראייתו של הגאונים הנ"ל משום דלא ס"ל נמי כתי' ואור"י ומוכח שטתם דל"ב בע"מ ת"כ מכח קושי' תו' וק"ל ויותר נ"ל דלשיטת הגאונים ע"כ ליתא לסברת ואור"י הנ"ל דהראב"ד נתן טעם לשיטת הגאונים משום הא דבעינן כפילות לר"מ היינו משום דהמעשה חל תיכף אך בתנאי אח"כ בא לעקור המעשה של עכשיו ולהכי בעינן ת"כ כדי לעקור המעשה אבל בע"מ שלא בא התנאי לעקור המעשה שחל עכשיו אלא המעשה חל תיכף ע"ת זה ל"ב כפילות ולפ"ז מה שכתבו תו' ואור"י שמצד הסברה המעשה קיים באם לא הוה יליף כו' היינו בתנאי דאז המעשה חל תיכף וא"כ שפיר ה"א דמשום תנאי לא יועיל לבטל המעשה אבל בע"מ ומעכשיו דהמעשה חל תיכף ע"ת אף אם יליף מב"ג וב"ר המעשה לא חל אלא בתנאי זה ואם התנאי בטל מחמת מתנה ע"מ שכ"ב המעשה נמי בטל בדכפלי' הרי עומד וצווח כו' בשלמא אי לא כפלי' אף בע"מ ומעכשיו המעשה קיים במתנה ע"מ שכ"ב משום דבמתנה ע"מ שכ"ב צריך ת"כ אף בע"מ ומעכשיו דלא אמרינן נמי לרבנן במתנה ע"מ שכ"ב מכלל הן וכו' וע' בהרמב"ן פ' י"נ וא"כ לשיטת הגאונים לפי' הראב"ד ליתא ע"כ לתי' אור"י אלא דלשטתם קשי' בלא"ה ליתא כנ"ל דאיירי ר"מ בדלא כפלי' (וגם הירושלמי י"ל דלשטתייהו אזיל שמביא שם הרא"ש בשמו דס"ל לר"מ ת"כ אף בע"מ ולשיטתי' ע"כ ליתא לסברת מהרי"ב מכח קושית תו' וכנ"ל מכח ואור"י הנ"ל ולהכי שפיר קאמר הירושלמי דלא מהני ת"כ והוי מתנה ע"מ שכ"ב אבל הגאונים פסקו בזה כהירושלמי ואית' שפיר לסברת מהרי"ב) וא"כ י"ל דהתה"ד ס"ל כשיטת הרא"ש וטור דפסקו דבעינן ת"כ אף בע"מ וע"כ ליתא למהרי"ב מכח ואור"י אבל מהרי"ב ס"ל כשיטת הגאונים והכי פסק בש"ע דל"ב ת"כ לר"מ ושפיר פסק דמעשה בטל ודוק היטב ולפ"ז לפי מה דפ' מהרש"ל וגם מביא שם ומלבד זה מי יקל ראשו נגד הירושלמי ותה"ד וגם נ"ל דהירושלמי אין מסכים עם ש"ס דידן דהנה בפ' הזהב פלוגתא דרב ושמואל דשמואל ס"ל דלא הוי מתנה ע"מ שכ"ב אלא היכי דבודאי עקר אבל לא באונאה דמי יימר דעקר ולפ"ז מקשה שפיר בב"ק אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מ"ש כו' וא"ל כקושית תה"ד דהוי מתנה ע"מ שכ"ב די"ל הקושי' לשמואל דס"ל דלא הוי מתנה ע"מ שכ"ב אלא היכי דודאי עקר והתם מי ימר דעקר דתיפול לפניו אבל הירושלמי ס"ל לדינא כרב באיסורא ובאמת הקושי' אלא מעתה ליתא וק"ל (לע"ד בזה אין הדמיון יפה דשאני אונאה דאפשר בשעת התנאי כבר אין בו אונאה משא"כ במידי דלעתיד וק"ל) ונחזור לענינינו מי יקל ראשו נגד הירושלמי ותה"ד והיש"ש ורוב אחרונים וב"י שכ' נשתקע הדבר וגם מצאתי בתשב"ץ שאסר בפי' ולא האמן להשואל ששום חכם יהיה דעתו להתיר ע"ש וגם מהרי"ב ורמ"א מודים באלם וכנ"ל ומכח קושית הש"י וגם הגאון מו' א"ב כ' והעיד שהגאון מו' שמואל בר"ח ר' ישעי' אב"ד דק"ק פ"פ דמיין מן האוסרים דהוה מתנה ע"מ שכ"ב ואף שהפוסקים הביאם הב"ח מפקפק בדבר מ"מ יש מהם דהיינו רבינו ידידי' ותשו' הגאונים בתראי אומרים שמוחל התנאי מטעם שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אא"כ יתנה בכל ביאה וביאה ואף ע"ז כתבו אסור לעשות כן וכן איתא בשיטה מקובצת מסכת בבא קמא דף י' דבכנ"ד אא"ע וכו' וגם הגאון מו' א"ב כתב אסור מטעם פילגש וא"כ מי יקל ראשו ואף אם לא היה בו איסור תורה או דרבנן יכולים נותני הנדן לומר אין רצונינו ליתן לבת אחינו שתהיה בכל יום ספק פנוי' וגם יש לומר אינם רוצים ליתן נדן שאנו חוששים לדברי האוסרים כמ"ש מהר"ה בתשובתו ותמי' לי על אהו' חברי שאני מכירו תמיד הוא מיראה הוראה ובנ"ד הפריז להקל לא כן עמדי וגם אין הדעת סובל לחייב הממאנים קנס שהרי עשו השדוך אדעתא דשטר חליצה כנהוג והוי כאלו התנו בפי' מאחר שכ"ע כותבין בתנאים כן והוה למה שכ' הרא"ש בתשו' סי' ל"ד והובא בא"ע סי' נ' ובי"ד סי' רכ"ח פטור מקנס ושבועה בקלקל אחות המשודך ומשודכת וה"נ בנ"ד הוו מום גדול שכ"ע מקפידן והוי כעין מה שכתוב בש"ע בשם הרמ' בח"מ סי' רל"ב שכל שהסכימו בני המדינה וכו' ה"נ כ"ע מסכימים לזה שהוא מום אך התו' בכתובת דף מ"ז בד"ה שלא כ' כו' וא"ת הלוקח פרה וכו' חולקים אהרא"ש כפי שאכתוב וקודם כל אבאר במה מחולקים דהנה התוס' מחלקים בין מכר ומתנה דבמכר תלוי בדעת המוכר נמי והנה הרא"ש ע"כ לא ס"ל לחלק בין מכר למתנה דאל"כ למה פסק דפטור מקנס דהוי כמכר מחמת הבושה שצד השני מוכר הבוש' בדמי הקנס וכדאי' בא"ע סי' הנ"ל גם בח"מ סי' רמ"א לענין אסמכת' והקושי' מלוקח פרה בלא"ה ליתא לשטתו דס"ל דסברה נסתפחה שדיהו עדיפא מסברת אומדנא מדמקשה מהך דנולדה בה מומין אנידן דידיה דאמרינן התם הביא האב ראי' משנתארסה חייב ליתן הכתובה משום דנסתחפה שדיהו דבעל בין ארוסין לשדוכין יע"ש וע"כ דלא ס"ל כהתו' אלא דנסתחפה עדיפא מאומדנא דלא אמרינן אומד היכי שנוכל לומר נסתחפה ואין כאן קושי' וא"כ קושית תו' מלוקח פרה לשיטתיה בלא"ה ליתא דהתם אמרינן נסתחפה אך התו' לא ס"ל הכי אלא דאף במקום דשייך נסתחפה אמרינן אומד ומוכרחים לחלק בין מכר למתנה אך לפ"ז ק' קושית הרא"ש ממתני' דכתו' אמאי לא אמרינן אומד דהתם בודאי הוי כמתנה לס"ד ארוסה ל"ל כתוב' ע' במהרי"ק ובח"מ סי' הנ"ל סעיף הנ"ל והיה נ"ל דתו' נמי ס"ל כהרא"ש דנסתחפה עדיף ול"א אומד אך הכא בלוקח שדה אי אמרינן אומד ל"ל נסתחפה דהא לאו שדיהו הוא דאנן סהדי וכו' והוי כאלו התנה והמקח בטל ולאו שדיהו הוא אך במומין בודאי לענין קדו' לא אמרינן אומד דאדעתא דהכי לא קידש אלא צריכה גט משום דלקדו' הוי כמכר בודאי ובעינן דעתה לשטת תו' במכר ולפ"ז אף דלענין כתובה הוי כמתנה כנ"ל למ"ד ארוסה ל"ל כתו' מ"מ לא אמרינן אומד משום דאמרינן נסתחפה והכא הוי שדיהו בודאי משום דצ"ג ודוק היטב כי נכון הוא ומודים בודאי תו' בזה דל"א אומד ולפ"ז י"ל דהרא"ש נמי הכי ס"ל לחלק לכאורה בשטת תו' ומ"מ מקשה שפיר מנולדה וכנ"ל אלא מדפסק דאמרינן אומד בקנס ע"כ אינו מחלק בין מכר למתנה וגם ס"ל ע"כ דסברת נסתחפה עדיף מאומד דלא כהנ"ל מדכ' דגבי שדוכים ליכא שדיהו הא אפי' הוי שדיהו ל"א נסתחפה משום דאי אמרינן אומד ליכא שדיהו וע"כ דפליג אתו' ומעתה אבאר שטת הרא"ש דלפ"ז דק' אליביה קושית תו' למה לא מקשה בב"ק מנעשית בעלה בעל מום ואף שיש לדחות דלמסקנה דמסי' טן דו ניחא קושית תו' והס"ד בלא"ה מקשה שפיר מ"מ ק' לשטתו דפסק אף בהטור אחות המשודך אמרינן אומד כדכ' הש"ע בשמו בי"ד סי' רכ"ח ואמאי ל"א סברת טן דו וע"כ לחלק דל"א ט"ד אלא בנידן יבמה כו' דאיכא ספיקא טובא דלמא יהיה לה זרע ודלמא לא יהא היבם מ"ש דהתם איירי שלא הי' מ"ש בשעת קדו' וע' באחרוני' הנ"ל משום ספיקא טובא מכנסת עצמה להתקדש לו משום ט"ד אבל לא בספק אחד ולהכי פסק שפיר באחות המשודך פטורה משום אומד אף דשייך ט"ד משום דהוי ספק אחד אך לפ"ז ק' קושי' תו' מנעשה בעלה בעל מום אף להמסקנה דגבי ב"מ דלא הוי אלא ספק אחד הא לא מהני ט"ד וא"ל דנמי ס"ל לחלק בין מכר למתנה מצד הסברה אף דבלא"ה ל"ק לשיטתיה קושית התו' אלא דהתם בעובדא דהרא"ש היה התחייבות הקנס באם שיעבור זמן הנשואין ולא תמורת הבושה והוי כמתנה בעלמא דאם כן הוה להו להפוסקים לחלק בקנס דידן וע"כ צ"ל דהרא"ש ס"ל אומד אף בקנס דידן דהוי כמכר דלא כהתו' וא"כ ק' קושית תו' למסקנה כנ"ל וצ"ע ונ"ל ליישב דס"ל סברת ט"ד אף בספיקא טובא דלא כהנ"ל והא דס"ל באחות המשודך דל"א ט"ד הוא מטעם אחר בדלמא מן הארוסין דהיינו יבמה שנפלה לפני מ"ש מן הארוסין דקושית הגמרא שם איירי מן הארוסין כשטת התוספת שם עיין שם דהקושיא היה אומד אם תפול קמי' מן הארוסין משני שפיר ט"ד ר"ל דאף אי ידעה הוי מתקדשה משום ט"ד ר"ל דאגידה בי' ויש לה בעל לכמה עניני' למ"ד ארוסה יש לה כתו' וגם לענין דחייב במזונת בהגיע זמן הנשואין מכנסת בספק זה ומקדשה בלי תנאי משום הך הנאה דט"ד אבל לא בשדוכין דאף בהגיע זמן הנשואין שגבלו אין לה מזונות וגם כתו' אין לה בשדוכין ולא מכנסת בספק זה ואמרינן אומד ולא ט"ד ול"ל להרא"ש לחלק בין מכר למתנה ולפ"ז מצו הממאנים לומר קים לי כהרא"ש וזה מום גדול אצל כ"ע וגם תו' מודים הכא דהוי מום בשעת שידוך ולא היו יודעים בדבר ואף שהיה מום בגלוי ומסתמא ידעו ע' ב"ש סי' נ' ס"ק י"א דהכל לפי הענין דודאי הכא לאו כ"ע דינא גמירי וגם בשעת כתיבת התנאים שהתחייבו שט"ח ודאי לא נתפייסו שהרי הוי כאלו התנה בפי' ואף השבועה והחרם הוא בטעות והוי כנדרי שגגות שאין צריכים התרה ובפרט שנכתב בפי' בתנאים ולא נתקיים התנאי לא הוה נדר ושבועה כדאי' סי' רל"ב סעיף א' שהתולה נדר בדבר ולא נתקיים דא"צ הפרה וגם היתומה טוענת באמתלא שאינה חפצה להתקדש לו ע"ת להמתירן ומשום חשש עגון להאוסרים ומחמת זה מאסה בו כ"ז נראה לדעתי לפטור הצדדי' מקנס וחרם וה' יצילנו משגיאות הקטן דוד טעבלי: וזה מה שהשבתי אמרותיו הטהורים הגיעוני בע"פ ע"י בני ר' ליפמן שי' וששתי בהן כמוצא שלל רב אמנם במקום גילה שם רעדה אחזתני ונבהלתי על המראה אשר ראיתי תוך אמרותיו שבספר מע"צ מקשה על תנא דמהרי"ב דא"כ כל מתנה עמשכ"ב ליהוי תנאו קיים דע"כ צריך לכפול התנאי ואם כן לא הוה מעשכ"ב והוו הת"ק והמעשה בטל עכ"ל בשם ס' הנ"ל תו כ' גם בשו' ש"י מקשה קושית הנ"ל ועוד הקשה בספר ש"י דברי הש"ע אהדדי דבסי' ל"ח סעיף ה' איתא וכו' עד גמירא ככתוב בספר תו כ' מכ"ת בהג"ה כמו כן ק' לדעתי אש"ע ח"מ סימן רכ"ז סעיף כ"א וצ"ע מכ"ז התבוננתי שכולם כאחד תפסו דעיקר המצאת היתר מהרי"ב אינו אלא שמבאר הכפילות ואני נשבע לו בחיי ראשי שמעולם לא ס"ד הכי אלא שההמצאה היא במה שתולה התנאי במעשה דהיינו אם ימות בלא זרע ויהיה לו אח ואינו מזכיר תנאי בהזיקה ואף תמיד סברתו שלא יחליק אדם בזה ואף כי כבר היה נודע לי מתשובת שבות יעקב שם לא נזכר פקפק בהתנאי כי אם מצד ביאת זנות וכאשר קריתי בדבריו כנ"ל אמרתי אוי לי כי טעיתי עד כי באתי לביתי ועיינתי בספרים הנ"ל ואת שאהבה נפשי מצאתי וב"ה שהנחני בדרך אמת כי לא נראה קושי' זו בספר שב יעקב כ"א בדברי אחיו השואל ועם כי ת"ח הוא שגג לפי שעה ולבסוף הודה ונתן אמת ליעקב וכן נמי מסקנת החסיד ר' יונה לנד סופר בספרו מע"צ הנ"ל ואם שהגאון מהו' אברהם ברודא מפקפק בדברי המחבר תלמידו זה היה בדורות שלפני אביי ורבא שלא היה הלכה כתלמיד במקו' רב ולא אח"כ אלא אדרבא הלכתא כבתראי כדאית' מסכת קדושין דף מ"ה ע"ב בתוס' ד"ה הוי עובדא (ודברי הש"ך י"ד סי' רמ"ב בהנהגות הוראה שכ' על הרמ' מיהו נראה וכו' שהלכה פסוקה היא אין הל' כתלמיד צ"ע כי לע"ד הרמ' לדורו דיבר) ולכן בגופא דדינא אילו נתרצתה הבתולה להתקדש ע"ת אף אני מן המתירין ע"פ תנאי דמהרי"ב אף באח אילם כי לא מצאתי אדם שפקפק בהוראתו ומה שמביא לי ראיה מספר תשובת גאוני בתראי הנדפס מחדש אף ע"ז פקחתי עיני ולא די שלאו מר בר רב אשי חתום עלה אף הדיוט נמי לא חתום עלה ואיני יודע מי שנאה ואף שהשבות יעקב פקפק קצת כבר הביא החסיד הנ"ל ראיות נכונו' וישרות להתיר החשש איסור דב"ז ואף לע"ד נראה ראי' מהרא"ש פ"ק דקדו' הובא בש"ע סי' ל"ז כ' בקטנה שהלך אביה למדה"י שא"צ מיאן משום דלא תיקנו לה רבנן נשואין ומ"מ מותרת להיות עמה ולא חשוב ב"ז כיון דדרך קדושין ונשואין היא אצלו וא"כ מה"ת תו לומר דהרמ"א לא סמך על היתר מהרי"ב אלא בהצטרף היתר הגאונים במומר (כי לע"ד היתר הגאוני' מרפסין איגרה כדסתר התה"ד בטוב טעם דבריהם. ולע"ד נמי ק' על ראיות מהר"ם מפ' החובל דהא מוכה שחין דינו להוציאה ע"י ב"ד ואפי' אמר' רוצ' אני וא"כ לע"ד אין שום הבדל בין טן דו דס' מ"ש לט"ד דס' מומ' אם לא במה שהחליצה באפשרי יותר במ"ש מבמומר וצ"ע) ומסקנות הג"מ ע"פ הסמ"ג עצמו דלא כהגאוני' לכן לע"ד אין בהיתר זה שום פקפק (וע' רי"ש סי' ל"ח לדברי הרשב"א יש נמי תיקון פשוט שיקדש ע"מ שיגרשנה קודם שימות ואם ימות בלא גרושין יהיו הקדו' בטלים אלא שלע"ד צ"ע כמבואר שם וגם שמא ימות בלא גרושין ויניח זרע ויהא קצת לעז שנולדו מביאה בל"ק ע"כ אין בו תועל' של כלו' מתקנות מהרי"ב) ומדי דברי בענין זה אציע פה מה שהחיוב ליישב התה"ד ממה דק' עליו לפי התנאי הפשוט המוזכר בדבריו דהיינו ע"מ שלא תזקק ליבם מה לו לראיה מהירושלמי הא כע"מ דמתנה עמשכ"ב במידי דלאו ממון דתנאי בטל וכבר הירגש הנ"ש ויותר ק' איך ס"ד למילף מתלמיד דידן היתר ואף שלדרכי הנ"ל אינו נ"מ לדינא בנ"ד מ"מ תורה היא ויעין רמכ"ת בל' הרמ' פ"ו מה"א ה"ט שלא כלל בדין מתנה עמשכ"ב אלא היכא שרוצה או לזכות לעצמו או ליפטור עצמו מחיובו ע"פ תנאי במה שלא זיכה אותו התורה או במה שחייבו התורה ובפ"ז ה' י"ג כ' אבל אם אמר לה הרי את מקודשת לי ע"מ שתהיה מותרת לפלוני הרי זו מקוד' ותהיה אסורה עליו מפני שהתנה בדבר שא"א לקיימו הרי דבריו ברור מללו שאין זה נכלל בסוג מתנה עמש"ב מפני שאינו לא זכות ולא חוב אליו אלא הוא בכלל תנאי שא"א לקיימו דהיינו הסוג שבפ"י ה"ז וכנראה מתורץ בנעימות לשונו קושית תו' בכתו' שהביא רמכ"ת וסובר דבתנאי שרוצה לזכו' והוא בסוג מתנה עמשכ"ב אף דלא שייך שכונתו להפליג בדברים כמו בנזיר מ"מ ג"ה דהתנאי בטל והמעשה קיים והנה הה"מ שם בפ"ז כ' למד ד"ז ממה דפשוט בגיטין דבע"מ מודו רבנן דהוי גיטא וה"ה לקדו' שמקודשת ואני תמה מה ענין זה להתם דהתם התנאי ומעש' קיי' ואסור' למי שהתנה והכא התנאי בטל ובאמת רחוקי' זה מזה כרחוק מזרח ממער' דשם הגט התירה לכל אלא שהתנה עליה שלא תבעל ולא תנשא לזה פשיטא דהוי אפשר לקיומי' לתנאי ולא הוי אלא כמו שהתנה עליה ע"מ שלא תלך לבית אביך משא"כ הכא שהתנה על הקדו' שע"ת זה מקדשה ע"מ שלא יאסרו הקדו' לזה וזה א"א להתקיים ואם שהרא"ש כולל נמי אם אמר ה"ז גיטך ע"מ שלא תהא מותרת לפלוני עם ע"מ שלא תבעלי ולא תנשאי ופסק דהגט גט הביאו הטור סי' קל"ז מ"מ לא אפשר דמזה למד הרמ' דינו דזה לא נזכר בהגמרא אלא בהרא"ש ותו דאדרבא להרא"ש נמי א"ר דהרא"ש פסק דהתנאי ומעשה קיים ודבריו צ"ע כאשר אבאר הכלל דברי הה"מ איני יודע ליישב והטור סי' קל"ז מביא בשם הרמ"ה ע"מ שלא תהיה מותרת לפלוני לא הוה גט ול"נ לא"א הרא"ש ז"ל והב"ח פי' מה שפי' ואין דעתי נוחה בו בכונת הרמ"ה כי אין הל' סובלו ותו דא"כ אף בע"מ שלא תבעלי היה להרמ"ה לחלוק אלא נלע"ד פירושו דבזה סובר כהרמ' שאין זה מסוג מתנה ע"מ שכ"ב דמהראוי להיות הת"ב והמעשה קיים ויהא גט ובז' פליג עליו וסובר דאף מסוג תנאי שא"א להתקיי' נמי אינו דנמי דינו הכי אלא מחלק דדוקא בעיקר סוג זה דכ"ע יודעין דא"א להתקיים הוא דאמרינן להפליג אמר אבל זה אף דבאמת א"א להתקיים מ"מ מדצווח שדוקא ע"ת זה מגרש המעשה באמת בטל מיד ואינו גט ולענ"ד באמת אף בקידושין חילק וסובר דאינה מקודשת ולע"ד נראה כותי' בהמגרש דפליגו רבנן אליבא דתנא דבריי' אפילו בע"מ שלא תנשאי ולא תבעלי ואמר דאינו גט וקאמר ורבנן התם כל תנאי דעלמה לא שייר ליה בגט ור"ל אליבא דההיא שיטה כיון דעכ"פ ע"י תנאי זה לא שרי' לכ"ע א"א למיהוי גיטא וק' נהי דלשטה זו א"א תנאי זה להתקיים משום דלא אפשר למהוי גט כזה מ"מ א"ד לחוץ אלא או למתנה עמשכ"ב או למתנה מה דא"א להתקיים דהא בל' תנאי אמר ולא בל' חוץ ויהא הת"ב והמעשה קיים א"ו כשטת הרמ"ה ולמד דינו דאף דבאמת קי"ל דמודה בע"מ שלא תבעלי ולא תנשאי דחשיב אפשר להתקיים ולא שיור בגט הטעם כמבואר בח"ר משא"כ שלא תהא מותרת נשאר הדין כמו לרבנן לתנא דבריי' ושטת הרמ' צ"ע לישב ואף הרא"ש צ"ע איך מדמה ע"מ שלא תהא מותרת לע"מ שלא תנשאי הא ההבדל מבואר דבזה תולה התנאי בהגט שלא יתיר לזה ובזה תולה התנאי במעשה שלא תנשא לו אבל הגט מתירה אף אליו וכדמבואר בח"ר ובע"כ שהרא"ש סובר כדמפרשו הב"ח דכיון שבל' שהוא אומר התנאי א"א שיתקיים אנו משנים כונתו כאלו אמר ע"מ שלא תנשאי ולא תבעלי וכדי שלא יסתרו דברי הש"ע אהדדי שבסי' ל"ח פוסק כהרמ' ובסימן קל"ז כהרא"ש הן אמת שבספרי הש"ע השמיטו מלת מותרת כנראה רצונם לבאר שלא תהי' לפלוני ר"ל שלא תהא לו לאשה. והוא ממש ע"מ שלא תנשאי אבל אין זה כלל במשמעו' הטור. אלא אפשר דשאני כק' דא"א לשנות כונתו לתנאי שאפשר להתקיים ויהי' איך שיהי' יצא מדברינו שמהרמ' והרמ"ה נשמע דהרי את מקוד' ע"מ שלא תהא אסור לפלוני אינו מסוג מתנה עמשכ"ב ויראה דה"ה ע"מ שלא תזקק ליבום דהוא הוא. אלא שבהירושלמי מבואר שהוא מסוג זה משא"כ להרמ' והרמ"ה הוא מסוג א"א להתקיי'. ולדבריהם נמי אי אפשר בתנאי זה דמ"מ בין למר ובין למר אין בזה תיקון דלהרמ' מקודשת וזקוקה. ולהרמ"ה אין מקודשת כלל ומה הועילו חכמי' בתקנתן אלא דלפי' הב"ח בהרא"ש אפשר לדון דבע"מ שלא תזקק ליבום נמי הואיל ולמשמעות הל' הוא תנאי שא"א לקיימו אנן משנים כונתו כאלו דעתו במה שאומר ע"מ שלא תזקק היינו שימות ויניח זרע או בלא אחים ואם תזקק היינו שימות בל"ז עם אחים לא תהא מקוד' וע"ז דן ורצה להוכיח מפ' החובל הואיל ושם לא נזכר תנאי בהדי' אלא מכלל כונתו. ובאמת לא עלתה בידו כמבואר בספר מע"צ הנ"ל שמפ' החובל לא מוכח מידי אמנם שוב אין התימה גדולה במה שס"ד להתיר מתנה ע"מ שכתו' בתורה וק"ל. אמנם בתנאי דמהרי"ב שאומר להדי' ע"מ אם אמות ואניח זרע וכו' א"י שום התקשרו' עם מע"מ שכ"ב או עם תנאי שא"א להתקיי' והנה האמת לדרכי האמתי אין מקום לפלפל בדברי קדשו. אך שלא יאמר השלכתי דבריו אחרי גוי אשיב לכבודו לפי דרכו שאינו מחלק בתנאי דמהרי"ב הואיל וכפל ומסיים שסמך במומר ליפסוק כרבנן וליתא לתי' ר"י ונשאר קושייתם ולכן מועיל תנאי דמהרי"ב הואיל וכפל וצווח עכ"ל ואני תמה אטו התו' הקשו דמחמת הכפל יהא ה"א שיהא התנאי ומעשה קיים אלא קושייתם באיזה אופן יתקיימו הקדו' וא"כ בתנאי דמהרי"ב לשטתו דהו' מתנה עמשכ"ב משום דא"א שתתקדש ולא תזקק יהא המעשה בטל מיד ולא תתקדש כלל ומה אהנו לן רבנן. ואף בזה לא הבנתי מה שכ'. אבל באמת לדינא ס"ל כהפוסקי' כר"מ דבעינן ת"כ ועכצ"ל כתי' ר"י וליתא סברת מהרי"ב ומש"ה אינו מביא סברת מהרי"ב בקדשה ע"מ שאין לך עלי עונה עכ"ל וק' הא אף אם פסק מכל וכל כרבנן דר"מ מ"מ גבי עונה פשיטא דשייך ומוכרח עכ"פ תי' ראשון דלר"מ נאמר דמטעם מחילה הוי כנתקיים התנאי ולכן המעשה קיים בלי קיום התנאי שוב כ' ג"כ והנה הב"י פסק וכו' ואח"כ כ' בסעיף ה' דהוי מתנה עמש"כ וע"כ כדעה א' הנ"ל כדרך הב"י תמיד זה ע"כ ליתא כדכתיבנ' ודוק תו כ' דרך אחר לשטת הגאונים דלר"מ נמי בע"מ לא בעינן ת"כ ושבזה פליג התה"ד עם מהרי"ב ואני לא מצאתי בהה"מ להדיא דאף לר"מ בע"מ לא בעינן ת"כ ואדרבא הרא"ש פירש להדי' כונתם דאף דודאי ר"מ בע"מ נמי בעי ת"כ מ"מ מכח סתימות מתני' הרבה המורים דבע"מ ל"ב ת"כ פסקו בזה דלא כותי' וא"כ אין מציאות לדבריו ונחזור לנ"ד אף שבגופא דינא אלו הבתולה מתרצת אני מחולק עמו מ"מ לעיקר שרמכ"ת דן לפטור מקנס בממאנת בקדו' כאלו תמה אני אם יש חולק בדבר אם לא היה נודע בשעת השדוך והכל לפי הענין ובודאי אלו היה נשתתק אח המשודך לאחר התנאים היינו מוכרחים לבא לפלפולא דמכ"ת והיה אפשר לדון בדבר כאשר אבאר אבל בכגון זה שכבר היה המום בשעת המקח אין זה ענין לזה אלא כמבואר בדבריו שכל שהסכימו בני מדינה הוי מום וכבר מסיים בעל ספר מע"צ דהוי מום לבטל המקח וכדמבואר בגמרא כמה פעמים ובפרט לרב דעכ"פ העולם מקפידים ואין אדם רוצה לעשות בעילות זנות ואף שבהספר הנ"ל מסיים ולמה שאני מסיק שאין כאן לתא דזנות אפשר אין לו טענה בשום אופן וכו' מ"מ לע"ד להוציא ממון בסברות אפשר א"א (ואולי מפני אחרי' חשש לסברות אפשר ומבואר באחרונים)
נוסף לזה נלע"ד דהקפידה רבה יש בדבר דהא שנינו האשה מתקדשת בה ובשלוחה ומקשה השתא בשלוחה בה מיבעי' מצוה בה יותר מבשלוחה הרי מבואר דהאשה עבדה מצוה במה שמזמנת עצמה להתקדש וא"כ קפידה יש במה שתצטרך להתקדש ע"ת דהא אם ימות בלא זרע והקדו' בטלין לא קיימה מצוותה ואף דחישב לעשות ונאנס ולא עשה מעלה עליו כאלו עשה עכ"ז גדול העושה (אחרי כמה שנים שזכיתי לתשו' ר"ן מצאתי שכוונתו בזה לדעתו בסי' ל"ב וברוך השם וע"ש בהג"ה ולע"ד קיום מצוה זו היא על דרך מצוות שחיטה שאף אם אינו רוצה לאכול אינו מחויב לשחוט מ"מ נצטווינו שלא לאכול בלא שחיטה ובמה ששוחט ואכול מקיים מצוה במה שמזמין אכילה ע"י שחיטה וכן בזה אף שאינה מצווה על פו"ר מ"מ במה שמזמונה ביאה שע"י קדו' לעצמה היא קיום מצוותה ואפילו להמתירין פילגש היינו שאינם דורשים כדדרש הה"מ לאו הבא מכלל עשה וע' סימן א' אבל כ"ע מודים דבפילגש הוא והיא נעדרים המצות עשה שאמרה תורה שביאה תהא מצוותה עי"ק) וא"ל א"כ איך כתבו תו' בב"ק ובכתו' דהבעל אין קפידה ולא יעכב בשום דבר שאירע אחר מיתתו דהא מ"מ אף לדידי' יש קפידה זו זה ל"ק דהתו' לשיטתייהו בב"ק אזלי' שלא נאמר אלא בשמת ועודו ארוס וכבר נשמע מהרא"ש פ"ק דכתו' דעיקר מצות הקדו' אינם נגמרים אלא בשעת ביאה והקדו' אינם אלא התחלה והכנה וא"כ במת ועודו ארוס כבר אזלה מצותה כי אין המצוה נקראת אלא על מי שגומרה משא"כ בנ"ר דע"ת דאחר ביאה מתנים וק"ל ואולם אם המתעסקים והבתולה ידעו הענין אלא שלא עלה על דעתם לשאול לת"ח אם זה מזיק אפשר דתולה בדברי הסמ"ע סי' רל"ב ס"ק י' שכ' וה"ה אם היה וכו' וקצת יש לחלק כדכ' רמכ"ת דלאו כ"ע ד"ג ומלבד זה נמי כחוב בצד סמ"ע שלי וע' תשו' מהריט"ץ סי' רכ"ה שחולק ועיין במ"ל שם ע' סמ"ע סי' ר"ל ס"ק י"ד עכ"ל שם ואם לא היה נודע בשעת השדוך ונודע להוא אח"כ והרגישו בהנזק ומ"מ נהגו עם החתן אהבה וריעו' ושיגרו דורנו' זה לזה כנהוג לע"ד בזה אינו חוזר דהו' דומי' מה דקי"ל אבל אם נשתמש בו אחר שראה המום הרי זה מחל ואין יכו' לחזו' ובכ"ז עדיין צ"ע אם יש לדמו' חיוב קנס לקיום מקח וכעת אבא להשתשע בפולפולו הנחמד שהעלה פלוגתא בין תו' והרא"ש ותוכן דבריו דלתו' במכר לא שייך אומד וחולקים על הרא"ש ולהרא"ש ק' קושי' תו' דליפרך מבעל שנעשה מ"ש וע"כ כדמסיק הגמר' טן דו ומוכרח דאפי' בספק אחד שייך סברת ט"ד וע"ז ק' לו מאחות המשודך והעלה דבשידך לא שייך ט"ד. ולכן פסק דלהרא"ש דאף במכר שייך אומד ומוכח דבשידך לא שייך ט"ד ה"ה כנעשה אח המשודך אילם לאחר השידך יוכל המוחזק לומר קים לי כהרא"ש לבטל השידך אלה הדבריו הנעימי' ולדידי ק' א"כ דלתו' לא יתקיים פסק הרא"ש איך לא הורגש(*) שום מחבר ופוסק ליכתוב דהתו' חולקים ותו איך פסיק ותני ר"א שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה מי לא עסקינן נמי באשה שלא התרצה עד דכתב לה תו' והוי דומי' דמכר דלא אזלינן בתר אומד (אחר כמה שנים מצאתי במ"ל פ"ז מה' זכייה פלפל בענין זה) ותו מה יענו התוס' לראיות הרא"ש מהנהו גברא ששכרו להוליך סחורה שקנו והמוכר הוצרך לקבל כל אונס ומ"מ דנו אומד שאונס כי האי לא קיבל ושם מכר הוא. תו כ' דלהתו' הסוברים דהיכי דשייך אומד כמו במתנה האומד עדיף מנסתחפה ומשום דע"י האומד אמרינן שמזל רע דלוקח גרם א"כ הגע עצמך מי שנתן מתנה מרובה לאדם והי' אז עשיר והעני לדבריהם יוכל ליחזור בו דאין לך אומד יותר מזה דאלו אסיק אדעתי' לא נתן כל אשר לו או מי שהי' לו שני בתים ונתן אחד במתנה ושוב נשרף שלו הנשמע כזה שיוכל לחזור במתנתו והרמ"א ז"ל בתשו' נתן טעם לנפל בית המשכיר שאין יכול להוציא השוכר בהשכירו לזמן ולא אמרינן אומד משום דנסתחפה שדיהו ונהי דלשיטת תו' הקושי' מעיקרא ליתא משום דהוה כמכר מ"מ ק' מתנה תו דחק בדע' הרא"ש מקושי' תו' דליפרך הגמר' מבעל שמקשה מיבום וה"ה לס"ד באמת ק' מבעל וזה אין הדע' סובל דמיבום פריך אך מסבר' וכמבואר במרדכי פ' החולץ ואלו מבעל הקושי' מדתנן ואלו שכופין להוציא לכן הנלע"ד שאין כאן מחלוקת ותרווייהו מודו להדדי אלא שחילוק יש בין מום גדול לבינוני דוקא באונס או מום בינוני הנולד בזה כע"מ לסברת תו' שהוכיחו בטוב ממס' ב"ק דבמכר לא שייך אומד די"ל הצד שכנגדו לא היה מתרצה אם לא באופן שאין הדבר נוגע בו. והיינו בבעל שנעשה מ"ש דאף דמום גדול הוא מ"מ הא יש לה תקנה בגט שכופין אותו לא נחשב אלא מום בינוני ולא שייך אומד דנימא כאלו התנה דמי יודע אם היה הבעל מתרצה כדי שתהא אגיד בו לקבל גט ומתוך כך אולי תתרצה לשבת אתו בסהדא והא נמי אפשר היתה מתרצה לקבל עליה מום כזה כי לא שכיח להיפך מי שיתרצה לדעתה דומי' דהכי גבי קושי' הגמר' בשנפלה לפני מ"ש דלא הוה אלא מום בינוני דהא אין חוסמין אותה אך הואיל ואין הדבר נוגע בו שפיר שייך אומד לולא תי' הגמר' סברת ט"ד משא"כ באונס גדול כמו מת הארוס אנן סהדי שבאותו ספק לא היה נכנס כלל ואף אם היא לא היתה מתרצה בכך היה מניח אותה ולא נכנס בספק זה: וגם אין מדרך העולם שתהא האשה אומרת דוקא תקבל עליך אף אם תמות בעודך ארוס ושפיר שייך אומד דומי' דהכי למד הרא"ש לאונס גדול שהמירה אחות המשודכת שלולא שלא עלה על רוחה אונס כזה ודאי היו מתרצים לתנאי זה ב' הצדדי' כי אונס גדול הוא ואין מדרך העולם כלל שלא יתרצה הצד שכנגדו בתנאי זה ובפרט שהתנאי לתועלת שניהן דמי יודע מה יולד יום וגם אנן סהדא דלא היה נכנס כלל לספק זה ואפי' הצד השני היה ממאן בתנאי זה לא היה עושה השדוך והיה כונה לשדך עם המתרצה כדרך העולם. משא"כ בלוקח בהמה ומתה לא שייך אנן סהדא הואיל והאונס בינוני הוא ואין מדרך העולם להתרצות בתנאי זה לכן לא שייך כעין תנאי זה אלא במתנה דבדידי' לחד תלי' מילתא או באופן שאין הדבר נוגע לכשנגדו ובודאי אף התו' מודים לסברת נסתחפה כמבואר במתני' וכדהוכחתי ממתנה וקושייתם מלוקח בהמה אי בעינא אמינא באמת לאו דוקא ועיקר הקושי' מקושי' הגמרא ב"ק ואי בעינא אמינא דקושייתם אזלה ממתה או נטרפה בחולי המתרגש ונראה שהיא מכת מדינה באופן דלא שייך מזל דהלוקח גרם. וזה האמת לע"ד (ובזה אפשר לקיים דברי מהר"ש יונה סי' מ' המובאים במ"ל הנ"ל שהעמיד דברי התו' דוקא להחזיק ולא להוציא והתמי' מהר"י הלוי מגמרא דהוגלד פי המכה במחט ולהנ"ל לק"מ כי שם שייך נסתחפה דהא לא היה מכת מדינה ול"ש אומד) באופן דנקטינן דאין כאן מחלוקת והרא"ש מודה דבמום בינוני לא שייך אומד במכר וה"ה בשידך ויפה הט"ז דאין לנו אלא מה שאמרו הפוסקים ומזה דה"ה בנעשה האח אילם אשר השדוך הואיל ויש תקנה בקדושי תנאי וגם רוב נשים מתעברות ויולדת ודאי אינו מום גדול ואין השדוך מתבטל לע"ד. ועדיין נשאר לבאר מה שחקר מר בדין המיר אח או אחות המשודך מדוע לא נימא ט"ד אף דלשטתי שהעמדתי הרא"ש ותו' כחדא ידעתי שיש ליישב כדמחלק מעלתו דלא שייך ט"ד אלא בהרבה ספיקות מ"מ הא חזינן דעיקרן של דברים אשה בכל דהוא ניחא לה נאמרים על גוף הבעל. ואף הפוסקים למדו מזה בנעשה בעלה נכפה שאין כופין להוציא משום דבכ"ד ניחא לה. ותו הא תמיד אחרי סברת ט"ד נאמר תנא וכולן מזנות וכו' הרי משמע דט"ד נאמר על הביאה ולהקדושין נתרצה למען תבא לט"ד של ביאה וזה אף בשדוכין שייך אבל נראה הואיל ומצינן שאמרו חכמים אף על שבועה לא נתכוונה זו אלא להגון לה וזו ראיות הרשב"א ש"מ דלא השתמשו בסברת ט"ד אלא לקיים קדושין ואפשר הואיל וקרובה לביאה משא"כ שידך אינו דומה אלא לשבועה וק"ל. ואסיים השם יוסיף לו חיים מתוקים ומתוקנים כאוות נפשו ונפש אוהבו לנצח הק' מאיר פוזנר:
סימן ז
מכתב מן חבירי ידידי הרב המה"ג מו' משה מניס זצ"ל אב"ד ק"ק קעמפנא וז"ל אשה אלמנה היה לה חזקה כתוב וחתום על בית של אינו נימול ונשאת לבעל ואחר הנשואין הוכרח הא"נ למכור הבית לבעלה מחמת שלא היה שום אדם רשאי לקנות והבעל הוציא הוצאות ובנה וסתר ומת ושבק לן חיי' ועכשיו טוענת האשה שהחזקה כנ"ל היה לה בתורת נ"מ ויהא הדין מה שהוציא כו' ותובעת כתובתה מלבד הבית והיורשים טוענים אף אם הכניסה בתורת נ"מ. מ"מ בחזקת בית לא שייך הדין מה שהוציא כו' כי הוא רק כמו מטלטלי' כדעות כמה פוסקים הובאו בכנה"ג ולא עוד שטוענים שהכניסה את החזקה בתורת נדוני' ואם שאומרת שרוצה לקחת בשומא כדין כלי אני נוטל אומרים היורשים שאביהם נתן הבית במתנת ש"מ לנכדיו והוי הדין כמו שמכר נכסי צ"ב ולא שייך כלי אני נוטל וגם טוענים שהשבועה מגיע להם ולא לה שלא נקראת מוחזקת בקרקע שהוא כדבר אין בו ממש רק תוקף שלא להסיג גבלה. והנה שהדין הוא מה שהוציא כו' וגם השבוע' מגיע לה הסכימו עמי דייני צדק דק"ק ליסא ובתוכם חברינו החכם השלם כבוד מו' טעבלי נר"ו מאחר שידוע שבמדינתינו ואקלים שלנו חזקת בית א"נ דינו כמו כל הקרקעות בלי מגרעת כנהוג בק"ק ליסא. ומעולם לא שמעתי שום שינוי בין חזקה ובין שאר קרקע מאחר שאין לבעל חזקה בנכסי אשתו היא נקרא' מוחזקת ותשבע שכדבריה כן הוא. אך אני כתבתי לרווחא דמלתא אף אם אמת שהכניסה בתורת צ"ב היא יכולה לומר כלי אני נוטל בשומא והיא קודמת למתנת ש"מ שאין קונה אלא לאחר מיתה ובשעת מיתה מגיע לה הנדוני' ויכולה לומר כלי אני נוטל. וזה הלשון השיב לי מו' טעבלי הנ"ל. אך מה שרוצה מעלתו לזכותה שהיא קודמת למתנת ש"מ. יש לפקפק קצת דלמה יהיה כחה יפה מהא דקי"ל אין נפרעת מנכסי' משועבד' במקום שיש ב"ח אף דמדינא ב"ח בבינונית אפ"ה ממכרו ממכר וגובה רק זיבורית ולפי מנהגים שכוללים הכל בסך מעות שחייב לה צריכה שומא ושבועה כו' לדעת הב"ש סי' צ"ו מה"ת לומר שאם נתן במתנת ש"מ שיכולה לטרוף משום שבח ב"א אף שיש שאר נכסים לגבות מהם ויש קצת הוכחה לדבר מהא דמקשה הסמ"ע סי' רנ"ב למה לא נקיט הש"ע עיקר כתובה ותי' דבעיקר כתובה א"צ לההוא טעמא ולפ"ד מכ"ת הקושי' במ"ע למה לא נקיט עיקר כתובה ונ"מ בנ"ד היכי שאומרת כלי אני נוטל והוא נתן הכלי במתנת ש"מ דאין במתנתו כלום ולא דמי לכתוב' בנין דכרין שהוא מתקון חכמים אבל צ"ב הוא חוב אמרינן מכאן ולהבא הוא גובה עכ"ל ולפע"ד לא דמי' לב"ח דגובה מזבור' ולא ממתנו' ש"מ דמדאורייתא דינו בזבורית רק משום תיקון העולם גובה מבינוני' ולא אסיק אדעתי' שיתן הבינונ' במתנ' ש"מ לאחרים ולית לי' פסידא משא"כ בכלי אני נוטל דהדין כך הוא משום שבח ב"א ומתנת ש"מ דינו רק כיורש ובזה שאינה נוטלת כלים הוי כמו אית לה פסיד' כמו מלוה ע"פ שגובה ממתנות ש"מ (ויעויי' בלח"מ פ"ח מה' זכיי' מה שהקשה יוכיח על הק"ו שלא הבנותי דבריו בזה דכ' דיורשים שיש לא' בינונ' כו' דגובה מבינונ' כו') גם מה שהוכיח מדברי הסמ"ע חברינו הנ"ל לא נראה דבלא"ה איכא כמה נ"מ בכתובה לענין מטלטלים רק דנקט כתוב' ב"ד דהוא פשוט בכל גוונא ולא כתובה סתם דיהא נ"מ בחד גוונא. והנה אליו נשאתי עיני ולבי כל הימים לרוות צמאוני ולחוות דעתו ואענדם עטרה לראשי ויעיי' בדברי הסמ"ע שם במה דתי' דא"כ אף כתובת ב"ד אינו גובה ממתנת ש"מ כיון שקדם וגבה צלע"ג ובש"ע מפורש אף במטלטלים עכ"ל:
ואלה דברי תשובתי:
טרם אחלה לדבר אשיב תחלה למה שנדרשתי דהיינו על אודו' הויכוח תלמידי החכמים חברינו. האמת שאלו ואלו דברי אלקים חיים ואפשר לומר שמקרי הפסד שבח ב"א ואפשר נמי לומר שלא מקרי נמי הפסד גמור. ובהוכחה שביאר חבירנו מקושי' הסמ"ע כבר הרגיש בעצמו בחולשתה וכ' קצת ופשיטא דאין לבנו' עלי' יסוד ומה שנתקשה רמכ"ת בדברי הסמ"ע וכ' שצ"ע הדין עמו וכה יתן ה' וכה יוסיף לנו שנות חיים שכבר כתוב אצלי בפנקסי ב' דרכים שדחקתי עצמי להגי' בלשונו ובכולם לא עלתה ארוכה והדבר ברור שקושיתו מעיקרא ליתא מפני שהה"מ מפורש דברי הרמב"ם לא רצה לפרשו באופן שלא יהי' נ"מ כי אם דוקא אחר התקנה כיון שלהר"מ התקנה רופפת בידים אם לא נכתב בהכתובה מטלטלי ומקרקעי וגם לשון כתובה דוחקו דאלו לענין מטלטלים בתר התקנה נ"מ זאת בכל השט"ח כמבואר סי' קי"ג ולכך מפרש לשונו לענין כתוב' ב"ד והש"ע נמשך תמיד אחר הרמב"ם כידוע וק"ל. והנה לפום ריהטא יש מקום אתי להוכיח כסברת רמכ"ת מקושי' התוס' כתוב' ד' נ"ט ע"ב ד"ה קונמות וא"ת בפ' אלמנה כו' וקשה מאי קשי' להו דלמא לא חשו חז"ל ואלמו' לשעבודי' דב"ח או האשה אלא במקום הפסד המלוה אבל משום הפסד שבח בית אבי' לחוד לא חשו ולכך לא אלמו' לשעבודי' ובאופן זה מחלק הרא"ש ר"פ המדיר וכן הוא מוכח מהרמב"ם שפוסק להדי' דכל קדושת הגוף ואפילו לכל עולם מפקיע מידי שיעבוד כמבואר בי"ד סי' רל"ד בשמו זולת אם לתפוס תי' הר"ן ריש המדיר דסובר לא אלמו' לשעבוד האשה כלל אלא עכ"ל התוס' חשיב זה כמו הפסד לגמרי אבל יש לדחות דסבר' התוספות כיון דלפעמים נמשך מזה הפסד לגמרי כגון היכי דליכא לשלוחי ממקום אחר היה להם להחכמים לאלמו' לשעבוד' שלא יחול עליו קונמ' וממילא אף לענין שבח ב"א תהא נשכרת שלא יוגרע כחה ולכך הוכרחו לבוא לתרוצם ובפרט כאשר אבאר לקמן בע"ה הוכחה זו ממילא אזלה ובכן לדינא דעתי העני' נוטה לדעת חבירנו מו' טעבלי באשר הוא לשון הרשב"א שהעתיק הב"י מסייעו שכתב דווקא במקום פסידא לגמרי בטלו למתנות ש"מ ובזה עכ"פ אינה נפסדת לגמרי ובלא זה גופא דההוא דינא דביטל מתנת ש"מ אף שקבלנו' להלכה כמבואר בהרשב"א פירוש גדול הוא וכבר היה מחלוקת גאונים עליו כמבואר בהרשב"א לכך אין לנו בו אלא חידושו דוקא במקום פסידא לגמרי ולא בזולת שמחידוש לא ילפינן אלא מה דדמי לי' ודאי בכל צד (ודברי חברינו מ' טעבלי שכתוב ומחלק בין כב"ד לצאן ברזל לא הבנתי דבריו וגם לא ידעתי מי דוחקו לזה דהא החילוק פשוט מפני ההפסד) והנה כעת אדבר אם מהפלפול זה נ"מ לדינא ותחלה חיוב עלינו לברר אם פסק הש"ע דין דמכר מטלטלי צ"ב מכרו קיים הוא הלכה ברורה וגם אם הפשט בלשון הרמב"ם שכותי' פסק הש"ע היינו שמכרו קיים אפילו הגיע שעת טירפא גביות כתובה אזי נ"מ לדינא עכ"פ במטלטלי' שנתן הבעל במתנות ש"מ אף דבנ"ד אין נ"מ משא"כ אם נאמר הואיל ורבו החולקים ממש כל האחרונים כמבואר בב"ש והוי הלכתא כבתראי ולא מבעי' באופן זה שאנו דני' עליו שעדיין הלוקח לא הוחזק אלא אפילו אם היה הנדון בבעל שמכר מכירה גמורה מטלטלי צ"ב ולו יהא אך ספיקא דדינא מ"מ להאשה חזקת מרא קמא ודאי ולהלוקח אין לו אפי' חזקה דהשתא כיון דלהרא"ש והאחרונים דהקנין בטל מיד ועל חזקתו אנו דני' נמצא חזקת מרא קמא עדיף וראוי לפסוק המקח בטל (ודברים אלו יש לע' בס' תקפו כהן שדין זה תלוי בפלוגתת הרמב"ם ור"י אי תפיסה מהני בסד"ד) וא"כ אין נפקותא כלל לדינא בפלפול שלנו אלא דאפשר לומר הואיל והבעל ידו עדיפא מידה והלוקח מכח בעל קאתי יוכל להיות דספיקא דדינא הבעל נקרא מוחזק נגד האשה וה"ה הלוקח דאתי מחמתי': אמנם מכח שרבו האחרונים החולקים ראוי לפסוק כבתראי דהמקח בטל ובפרט שלשיט' הרא"ש יש ראיי' מכרע' מתלמוד ירושלמי ולשיטת הרמב"ן ורבינו האי לא מצינו ראיי' מפורשת בתלמוד ומכ"ש אם נאמר הפי' בדברי הרמב"ם שמכירתו קיימת ר"ל עד שעת טירפא לאפוקי מדין קרקע שהמכירה בטילה מיד וכן לשונו בה' מכירה אפשר להתפרש עד"ז ומ"ש ואם תבוא לטרוף טורפ' קאי נמי אבבא דרישא וזה נוח לי למעט המחלוקת בינו לבין הרא"ש שלא תהיה מהיפוך להיפוך והכי מוכח שלמד הה"מ הפי' בהרמב"ם שכתב פ' כ"ב מה' אישות על האי דינא שחידש הרמב"ם שבמטלטלי צ"ב מכירתו קיימת כו' שהראב"ד ודאי מורה לו הואיל שאפילו בקרקע סובר שמכירה קיימת דהיינו כרבנן דפליגי ארשב"ג וסברי שמכירה קיימת עד שעת טורפא דוקא כמבואר בב"י ואם איתא דסובר הפי' בהרמב"ם דלעולם קיימת קשה נהי דלא אסיק אדעתי' הה"מ סבר הרא"ש דכח מטלטלי עדיפא מקרקע' מ"מ מנ"ל שלהראב"ד גרוע מכח קרקע' שהקרקעות עכ"פ בשעת טירפא המכירה בטלה ומוציאה היא גוף הקרקע אפילו במקום ב"ח משום שבח ב"א דלמא ה"ה במטלטלי אף דמטלטלי המשועבד' לא משתעבדי לכתובה מ"מ אין ענין זה נוגע כלל לשיעבוד אלא שהמכירה לא היתה אלא עד שעת טירפא כמו שמצינו מטלטלי לכתובה לא משתעבדי אם לא מכח תקנה ומה שהכניסה נוטלת אפילו מן היתומה מדינא דגמרא וגם לענין הבא לפרע מן היתומה לא יפרע אלא בשבועה אין נכלל זה כמבואר סימן צ' וגם הרשב"א ז' שיט' הביא כן הפשט כדברי פ' האשה בעובדא דר"נ דאין האשה יכולה להוציא מטלטלי צ"ב שמכר בעלה בחייו עד שימות או יגרשנה והנ"י הביאו א"ו שהה"מ סובר באמת הפי' הכי אף בדעת הרמב"ם שאין מכירתו קיימת כ"א עד שעת טירפא וא"כ שוב אין נ"מ במתנ' ש"מ כין שהגיע עת טירפא במותו ותקנ' השוק לא שייך גבי' דהאי מלתא ר"ל או בעל מכר מטלטלי צ"ב הואיל והדבר לא שכיח שימכור בלא רצון האשה הוי דומי' דמכיר' שט"ח והדבר מוכרח משיט' הרא"ש שהוא מרא דשמעת' דתקנ' השוק בח"מ ס"ס מקומו ואיהו גופי' פסק במטלטלי צ"ב דמכירה בטילה ולא חש לת"ה. והנה אם כך היה הפי' בדברי הרמב"ם כאשר הוכחתי מהבנ' הה"מ היה מקו' אתי לפרש דעת הרמב"ם במה דמחלק בין מטלטלי לקרקע' בפי' מרווח ולא היינו נצרכ' לדוחק הה"מ בהל' מכירה דהיינו שבשיט' הרי"ף רבו אמרה שכ' ביבמות על עובדא דר"ג שפסק שניהם מציאה שלא אתפריש יפה ולכך לא עבדינן בה עובדא וביאר הרמב"ן כוונתו משום דחייש ר"ג אזיל לשיטתי' ואפשר הלכה כרבנן והיש"ש גיטין פ' השולח ביאר דבריו ע"פ הרא"ש שכתב שם משמעות הרי"ף לפסוק ודאי כרבנן אלא שמסופק בצ"ב אם נימא דרשב"ג לטעמי' אזיל ורבנן כמו דפליגי עלי' באפותקי ה"ה דפליג עלי' בצ"ב וסברי נמי מכירתו קיימת עד שעת טירחא ונמצא אין הלכה כמותו או דבצ"ב מודים לי' רבנן משום דעדיפא בחיי' מאפותקי משום שבח ב"א כמו שמחלק באמת הרשב"א והר"ן ולכך כתב לא עבדינן בה עובדא ונמצא לפ"ז שפיר הכריע הרמב"ם בקרקע דבחזק' בעלי' עומדת מכירתו בטילה מיד מספק ובמטלטלי אזיל לשיטתי' דבספיקא דדינא מהני תפיסה ולכן מכירתו קיימת עד שעת טירפא ואין להקשות מאשר כתבתי לעיל דבעל נגד האשה נקרא מוחזק הואיל וידו עדיפא דז"א דהא אנו דני' עכשיו אם הבעל עצמו יוכל לבטל המקח מיד אם לאו נמצא דהמשפט בין הבעל והלוקח ושפיר איכא לחלק בזה ומדויק בזה לשונו בהל' מכירה ואין האשה יכולה להוציא מיד הלוקח ר"ל דמשום דהלוקח תפס ותפיסתו מהני מספק וכל זה אם יפרש דבריו אך עד שעת טירפא אבל אם נדרש כפשוטו מכירתו קיימת לעולם א"א להעמידו בזה ובאשר לא ראיתי שום א' מהאחרונים שרצונו לפרש הכי דברי הרמב"ם וגם בעיני קצת דוחק לפרש לשון הרמב"ם מכרו קיים כו' עד שעת טיפרא חפרתי לדעת מאין מצא הרמב"ם לחלק בין מטלטלין לקרקע' שאין זה דרכו בקודש להמציא דינ' שאינם מפורשי' בתלמוד ובפרט דעובדא דר"ג במטלטל' משתעי כדפירש"י ז"ל על מכרו לפרנסה אורחא דמלתא כו' ומצאתי וראיתי שאפשר לומר שהתוס' בשיטתי' קאי ומשם למד דינו דהיינו במס' גיטין דף מ"א בתוס' ד"ה הקדש יעיי' מר היטב כוונת התוס' זה ובסה"ד כתבו והכריחו מכח קושי' שאף אם מכרו היורשים המכירה קיימת ומסלקי' אותה בזוזי דאל"ה לא היה יוכל רבא לומר מכאן ולהבא גובה ואז לא היה הקדש מוציא מידי שעבוד ואם שהיורשים יש להם כח למכור אפילו אחר שהגיע עת טירפא מכ"ש שהבעל יש לו כח זה דהא לא עדיף כח יורש מכח מורש ונהי דלשיטת הרא"ש מוכרחים אנו לומר שסובר שבסברא הראשונה שכתב התו' ד"ה הואל שמשתמש בה או כמו שפירש"י והנ"י ביבמות הואיל וקמו ברשותי' לאונסין ע"ש מ"מ הרי מצינן שהתוס' לא סיפקו עצמן בזה הואיל דבגמ' פסחים מבואר הטעם לרבא כיון דאילו הו"ל זוזי ואף הסבר' מצד עצמותה היא דחוק מאוד דאטו שואל או שומר שקיבל עליו אונסי' יוכל להקד' מה דחברי' הואיל ומחויב באונסין שוב אין מן התימא לומר שמזה למד הרמב"ם נמי דינו א"כ מבואר הפי' בדברי הרמב"ם דלא כהבנתם עפ"י הרב המגיד אלא שהמכירה לעולם קיימת ודברי הה"מ לפ"ז צ"ע וכבר מצאתי מבואר בחח"מ שם אבל תרוצו אינו מובן ודו"ק. ובקצור פסקי התוס' עיינתי וראתי שבטעו' נדפסו והמדפיס כתב עליהם אינו בתו' שלנו ולדעתי צ"ל אינו טורפי' מלקוחות והוא בתוס' הנ"ל והנה מבואר ובאשר הב"ש כתב שכל האחרונים חולקים על הרמב"ם חפרתי לדעת איך דעת הטור נוטה להלכה ומצאתי לפע"ד אף דעת הטור מסכמת עם הרמב"ם ולכך הביא דעת הרמב"ם באחרונה ולא הביא מקודם דעת אביו ז"ל כ"א לכבדו והראיי' שבסי' פ"ח כתב דינא דאצטלא דפרסוה אמיתנא והוסיף לכתוב דין הקדש והח"מ ביאר דבריו בהקדש קדושת הגוף וזה תימא גדולה לע"ד שהטור יכתוב דין שאינו נוהג בזמנינו כמבואר בטור ח"מ סי' קי"ז וללא צורך והיש"ש הרגיש בזה ע"כ לע"ד לומר הואיל שהטור פוסק להלכה כדעת הרמב"ם ותוס' שהבאתי שאפילו היורשים אם מכרו הוי מכירתם קימת ואינה יכולה לומר עוד כלי אני נוטל ממילא ה"ה הקדש דמים דהא מבואר בח"מ קי"ז בטור דהיכי דלא שיעבד מטלטלי אג"ק באופן דאינו גובה ממשועבדי' ה"ה מכח הקדש דמי' אינו טורף ולא יהא כח הקדש דמים גרע מכח הדיוט הקונה וה"ה הכא אך א"כ צריך ביאור ודברי הגמרא רבא לטעמי' למה נאמר לכך נראה לע"ד דודאי המק' היה סבור כיון שבדין יכולה לומר כלי אני נוטל שוב לא חל עלי' שום מכר מן היורשים ולא שום הקדש כדין המקדיש דבר שאינו שלו אבל ודאי לישנא דרבא דאמר קני' מיתנא משמעו נמי בכל צד דאפילו אין לאשה שוב ממה לגבות אותן הדמים ואפילו יש לה שעבוד מטלטלי אג"ק בכל אופן פסיק ותני קני' מיתנא ולכך בתר דמשני מי לא מודה רבא דברשותו קיימא ור"ל למכירה כמ"ש התוס' שאם מכרו ממכרו קיים והיא צריכה ליטול דמים מייתי רבא לטעמי' דמשום זה קני' מיתנא לגמרי ואפי' לית להו זוזי לסלק אינה יכולה לטרוף מן קדושת המת הואיל ואיסור הנאה חייל שוב לא פקע ואפילו היה לו שעבוד מטלטלי אג"ק בכל ענין אבל ודאי היכי דרוצה לתת לה הדמי' בזה א"צ ביאר רבא לטעמי' דאפי' קדושת דמים נמי מפקיע ולפ"ז היינו זה שרמזתי לעיל שמקושי' התוס' אין ראי' לסברתו דמר כיון שבאמת כאן ע"י איסור הנאה זה נפקע כל כתובתה ושפיר הוי הפסד לגמרי והטור שלא ירד הכא לבאר כ"א היכי שרוצים ליתן להדמים פסק ותני אפי' בהקדש בזה ונמצא עכשיו שלהרמב"ם מסייע דעת התו' והטור נראה שאפשר יש לפסוק כוותי' ובפרט היכי דתפס הקונה ונמצא פועל יוצא מפלפול שלנו אליבא דדינא באם נתן מטלטלי צ"ב במתנו' ש"מ וכבר תפס המקבל אחרי מותו ודוק. עד כה פלפלתי באהבי' למען לא תהיה שיחתינו שיחת דברים בטלים. וכעת אבוא לדון לפני רמכ"ת על גופא דההוא פיסקא אף שלא נדרשתי עליו ואינו ח"ו כחולק כ"א תורה היא והמשא ומתן יפה לה אולי יקובל דברי תחלה נאמר דדין מה שהוציא הוציא נאמר ל"ש בקרקעות ול"ש במטלטלים כמבואר בגמרא ופוסקים בעובדא דד' מאה זוזי ודין שאין לאיש חזקה בנכסי אשתו נמי ל"ש בקרקע ול"ש במטלטלים שאף מטלטלים הידועים לה בעדים מקודם מתנותה אין הבעל יכול לומר מכרם לי או נתנם במתנה. שידוע שאין חילוק בין קרקע למטלטלים אלא שקרקע צריך חזקה ג' שנים ומטלטלי' חזקה ברשותו לאלתר אבל נכסי אשה שהבעל אוכל פירות פשיטא שאין חזקת רשותו ראיה וכמו כן מבואר בש"ע ח"מ ס' ס"ה בהגה"ה סעי' א' ואין חילוק בין קרקע למטלטלין אלא לענין תפיסה דמהני במטלטלין משא"כ קרקע דבחזקת בעלי' עומדת ונמצא לא ידעתי לפרש דבריו במה שחותם פסק דינו ע"פ עדות ב"ד דק"ק ליסא דכל החזקת דינה כקרקע ועדות זה לא מפיהם אנו חיין כי דבר שכל התשובות מלאים מהם כמבואר בב"ש סי' צ' סעיף קטן נ"א והש"ך העיד ופוסק בס' קע"ה שאין בהם דין מצרנו' וזולת זה ממש בכל המקומות הראה מקום לעיין בהתשובת איך שייך לומר אנו נוהגים כך או כך ובחיי הכותב כי אדרבה אני מעיד בעדות גמור מפי החסיד והטהור הגאון מר' מרדכי ז"ל ששאלתי אותו בנידון שטר ח"ז של בני ר' ליפמן שי' שהניח זקנו ר"ג חזקות חנות בפוזנא והי' לי מזה נ"מ אם שייך לו מזה חלק כמטלטלין אם לאו והשיב לי בקיצור לשונו כדרכו דבר זה מחלוק' גדולה וישינה והדייני' מחוייבים לפשר עתה הבט נא וראה עדו' זה ממי נמסר להם ע"כ אהו' אל ישגיח מעתה בעדות זה וכל ענין וענין הדבר צריך הכרע מפי הפוסקים ותשוב' המלאי' או לפשר הדברים ופסק דינו הי' יכול לחתוך בלתי עדות זה מאחר שהדבר ידוע בעדי' שהי' שלה ואין לאיש חזקה והיא נאמנת בשבוע' שהי' נ"מ ובאשר הי' נ"מ שוב אין חילוק בין קרקע למטלטלין בכל ענין מכרה בטל ומה שהוציא הוציא יהי' מטלטלין או קרקעות. אך גופה דהאי דינא מלתא דפשיטא לי' מבעי' לי טובא. דודאי למשל אם הי' המשפט בין האיש והאשה על החזקה שהי' טוען לקחתי ממך נ"מ שלך והיא כופרה ועל גוף שטר הכתובה לא הי' יכול להכחישה כגון שהי' בעדים או מפי התנאים למה הכניסה לו שפיר הדין עמה כיון שאין לאיש חזקה בנכסי אשתו ל"ש מטלטלים ל"ש קרקעות אבל כעת שההכחשה הי' בגוף שטר הכתובה שהיורשים טוענים שבמה שחזירו לה החזקה תהא מסולקת משטרה מפני שנכללי' תוך הכתובה שהי' צ"ב והיא טוענת שאף לאחר שיחזירו לה החזקה עדיין השטר אינו פרוע וכבר ידוע לנו מעדות הב"י וממנהג בכל יום שזה דרך העולם שכל מה שמכנס' האשה בצ"ב לא נפרט בשטר וכוללים הכל בסך מעות נמצא במה תוציא היא מעות מן היתומים בהאי שטרא האי שטרא לסך כזה חספא בעלמא הוא הואיל ואינו מבואר בהאי שטרא היפוך טענתו ולא שייך למימר שטרך בידי מאי בעי' ואף שהדבר בעצמו סברא היא וא"נ לראיי' אעפ"כ אביא קצת ראיי' מנידון הדומה מטור ח"מ סי' קצ"א בב"י שם יעיי' מר היטב שכתב שם שבמקום שכותבים שטר ואח"כ נותנים אף שכתב בשטר שכבר קבל המוכר הדמי' אין השטר ראיי' ומה טוב אם יש אתו תשובת הר"י מטראני יעיין בה הביאו הש"ך נשמע משם דבאופן שיוכל לתרץ דברי הטוען שלא יהא דבריו סותרים משמעות השטר שוב השטר כמאן דליתא וה"כ דכוותי' ואדרבה טענתה אתרעי שהיו לה להיות כתב כתוב על נ"מ שלה כן דרכם של נשים שיש להם נ"מ. עוד ראיתי משמעות לשונו אחרי שפסק היא נאמנת יהא דינא ליטול הבית לבד כתובתה מדין מה שהוציא הוציא כל הבית כמו שהוא לחלוטין וחושב כל מה שנתן הבעל בעד הבית להוצאה וגם מה שבנה ומה שדר בה לאכילה ולדידי צע"ג אחרי שראינו שבמרדכי נסתפק השואל בשבח הניכר כמו בנין הבית ולדעתי הי' ספיקא האם יחשוב זה הוצאה על השבח והבית כולו יהא נחשב ש"ח ודומה לזה מסופק שם לגבי ב"ח דקים לן גובה את השבח אם לא נאמר דכיון שהיא הוצאה הניכרת אינו חשיב שבח הקרקע כי אם קנין בפני עצמו שהוצאה מקרי על דבר שאינו ניכר בפני עצמו כמו שדה וזיבלו או שור ופיטמו שהשבח אינו דבר הניכר בפני עצמו משא"כ בנין הבית עלה בדעתי לומר הואיל וניכר בפני עצמו יהא כקונה עוד שדה בפני עצמו ואכל פירותיו ודלא כפי' שלטי הגבורים שפי' בפי' זר ואינו מבין דבריו וע"ז פשיט לו הואיל ולא חילקו חכמים אין חילוק ובאמת קצת קשה לי שלפע"ד השאלה מבוארת דמ"ש מנוטע אילנות על שדה דנמי ההוצאה ניכרת היא ומבואר בגמרא דדינא מה שהוציא כו' עכ"פ חזינן שצ"ל בהאי דינא קרן שהוא שלה ששייך ליפול עליו שם השביח קרן שלה או קרקע או מטלטלין משא"כ בנ"ד לא ידענו על מה יפול שם שהושבח קרן שלה אטו קני' הבית עם הקרקע שהבית עומד עליו השביח חזקתה ומה שבנה אח"כ בשלו בנה ולא בחזקתה ועוד דאיך שייך לומר בנ"ד דמה שאכל אכל דאטו בדידה אכל אין זה אלא היכי שנטע אילנות על קרקעה או בנה בית ודר בו שאי אפשר לו לאכול פירות ביתו או אילנו זולת קרקעה שפיר אמרו חכמים דבההו' הנאה שנהנה משבחו ע"י קרן שלה הקנה לה שבחו משא"כ בנדון זה מזמן שקנה הבית נהנה בהוצאתו זולת קרנה כי קרנה דהיינו החזקה מאי אהני לי' כי מה יתן ומה יוסיף לו חזקתה אחרי קנותו גוף הבית ואי תימא הואיל שע"י חזקה שלה קנה הבית בזול נמצא נהנה בשלה זה אינו אלא כמו שהקרן שלה גרם לו הוצאה קטנה ואין זה אלא כקונה שדה אצל מצר נ"מ של אשתו שאין מן הספק שמכח המצרנו' קונה בזול אטו משום הא יהא נחשב אחרי כן השדה שקנה להוצאה ואכילה. ועוד יראה לע"ד לדון ולחלק דבשלמא היכי שנטע אילנות או בנה בית או מטלטל שהשביח גוף המטלט' כמו שור ופיטמו או כלי ויפה אותה אמדו חכמים דעתו שלא ירד מתחלה כ"א על דעת להשתלם בממון ושלא יהא יוכל לומר עצי ואבני ונטיעתי אני נוטל אף אם יגרשנה בעל כורחה כגון שתמרוד עליו ונמצא שאינה חייבת לו כ"א ממון. ובמה שנהנה ואכל מן השבח אף הממון מחל בההוא הנאה משא"כ בנ"ד שקנה איהו גוף הקרקע מה"ת לומר שקנה מתחלה לאשתו ולא לו וא"כ במה שנהנה ואכל אח"כ במה קנתה גוף הקרקע והבית. ואם אמנם ידעתי שבכל דברי אין די סיפוק לברר הלכה ברורה מ"מ לדידי ספיקא הוי ולא מצינא למיפשט לי מלשון המרדכי הואיל שלא מצינו שחילקו חכמים כי לא נכלל ענין זה תחת סוג זה הואיל והוא משונה בשאלתו בכמה אופנים ואלו לזולתי מהלומדים כמו כן נסתפק להו שוב אי אפשר לזכות האשה בספיקא דתק"ח ויורשי הבעל נקראי' מוחזקי' והיא המוציא ועליו לברר וכעת אדבר אילו שורת הדין נותן שלא יחשב זה לדין הוציא ואכל אלא שהחזקה שלה והבית שלו נמצא הבעל בענין זה כמו אחר שקנה הבית מן העכו"ם והדבר צריך חקירה איך תוקף התקנה במי שעבר וקנה חזקות חבירו מן העכו"ם דהא ודאי אי אפשר לומר שיהא מעותיו מתנה לבעל המחזיק ושיהא הבית להמחזיק בלא ממון אף דעביד אסורא ויוכל להיות בב' אופנים או שישומו שמאי' כמה שוה החזקה וכזאת ישום להמחזיק וזה מנהג ק"ק שאלונקי הובא בתשובת מהריב"ן לב ספר ב' סי' מ"א ואפשר שהתקנה שדין המחזיק כמו מצרן ואם רוצה המחזיק לתת מעותיו להקונה הבית שלו ואיפשר נמי הברירה בידו וחקירה זו א"א להתברר לדעתי כ"א בק"ק פוזנן וכדומה לו קהלות ישינות נגד זה אין מן הספק אצלי שאם קנה א' חזקה של אחר ובנה וסתר לפניו שאיבד זכות זה ליתן המעות להקונה ושיהא הבית שלו כדין מצרן שנמי הכי דינו כמבואר סי' קע"ה סעיף ל' אבל תביעתו דמי שוי' של החזקה נראה ודאי שלא איבד בשתיקותו עד שמחל בפירוש. והנה בנ"ד נראה אם הי' החזקה נ"מ דינה בזה כמו עם אחר שראיתה בונה וסותר ולא מיחתה הוי נמי מחילה משום דבנ"מ אינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי משא"כ אם הי' צ"ב שאף מכירתה לבעלה לא מהני כמ"ש שתיקתה והיה הדין נותן שעדיין הברירה בידה לומר כלי אני נוטל ר"ל שכל הדמים שנתן בעלה בעד הבית היא תתן ויהיה שלה ואם כתובתה פחות מזה היא תשלם המותר כדין כלי של ב' אלפים אך כעת מוכרחים אנו לבוא לדין הטוען מחמת שנתן למתנות ש"מ והוי כמי שמכר מטלטלין שמכירתו קיימת אמנם נראה בזה דין חזקה כדין קרקע דזיל בתר טעמא שנתן הה"מ פ"ל מהל' מכירה שכתב וז"ל ואינן דומין לקרקע לפי שאינו יכול לכלותו ולהפסיד לגמרי כו' אבל מטלטלין שהרי הוא יכול לכלותו לגמרי ודאי ממכרו ממכר משא"כ בנדון החזקה אף שיש לומר שאין דעתה סומכת עליהן משום שהעכו' יכול להפסידן מ"מ בעלה אינו יכול להפסידן לגמרי ומה גם הלא נוכל לצרף דעת כל האחרונים המסכי' עם הרא"ש שאף במטלטלין מכרו בטל נמצא עכשיו פסקן של דברים כך הוא היורשים מחוייבי' לישבע שכדבריהם כן הוא שהי' נישום תוך הכתובה דלא"ה עכ"פ מחוייבין ליתן לה לבד הכתובה עפ"י השמאים מה שהיה שוה חזקתה ואזי היא יכולה לבא עליהם בבממ"נ אם כדבריכם הוא אני רוצה בכלי דהיינו שאקח הבית בדמים כיון שבצ"ב אין שתיקתי מחילה ואם כדברי מחוייבי' אתם ליתן לי דמי שוי' של החזקה לבד מכתובתי ובודאי מודינא אילו היה טענתה בהיפך שהיא היתה טוענת על גוף הקרקע ע"י שצ"ב הוא ואין שתיקתי ראיה משום נ"ר והיורשים הי' טועני' שנ"מ הם ושתיקתך ראיי' הי' הדין נותן קרקע בחזקת בעלי' עומדת והיא נאמנת משא"כ עתה לפי טענתה אינה זוכה אלא בדמים דמי שיוו המקח על זה היורשים נאמנים בשבועה אלא שממ"נ יכולה לבוא עליהם וכנ"ל אלא שבזה גופא נמי נסתפקתי אף אם בנ"מ תהא שתיקתה ראיה כמו במצרנו' משום דיש ליתן אמתלא טובא לשתיקתה מלבד זה שלא שייך נ"ר בנ"מ מ"מ י"ל ששתקה משום דלא הוי לה אז ממון לשלם מה שהוציא בקניות הבית ונטרה עד דהוי לה זוזי דהיינו או שימות או יגרשנה וגם איכא למטען בעדה ששתקה אז כי סברה למאי תוציא ממון לקנות הבית דמ"מ הוא משתמש בו ואוכל פירותיו נמצא לפ"ז בין בנ"מ בין בצ"ב הדין נותן שיהא הבית שלה בעד הממון שתתן אם אופן התקנה כך היא וליכא בנייהו אלא שאם היה נ"מ היא פוחתת בהדמים מה שיהיה שוה חזקתה עפ"י שמאים ואם היה צ"ב וממון זה כבר נכלל תוך הכתובה נמצא צריכה לשלם כל הדמים וע"ז מחוייבי' היורשים לישבע עוד ספק א' לגבאי אם כלל שייך לומר כלי אני נוטל אף אם התקנה כך היא כיון דמ"מ החזקה שוב אינה בעולם והבית פנים חדשות בא לכאן והוי כמו כלה ואבד מה שהכניסה ואין כאן שוב לומר שבח ב"א ולפ"ז אין לה כלל שייכ' בהבית יהיה איך שיהיה אם נ"מ או צ"ב ואין לה עליהם כ"א שבועה על דמי שיוו החזקה שלא היה נ"מ וגם י"ל נהי דהתקנה הוא באופן זה שאם קנה אדם א' הבית מחוייב לתתו לבעל החזקה אפ"ל דבעל לגבי אשתו הואיל וידוע עכ"פ כידה יש לו רשות לקנות כמו היא ואפשר יותר ממנה הואיל וידו עדיפא ותו אין לה תביעה יותר כ"א דמי שיוו של החזקה אילו הי' נ"מ וע"ז ישבעו היורשים כך היה עולה על רוחי לישא וליתן בדין זה ובאשר לא נעלם מאתי כי לית דחכים בדין האידנה בעונ' ובפרט בענין כזה שממש לא אפשר לברר שורשו בגמרא מה טוב ומה נעים כי ישבו אחים יחדיו הדין והפשר הכ"ד הכותב וחותם היום יום א' ה' אלול תק"ל לפ"ק: