בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר· רבי מאיר פוזנר
סימן יז
חזקה אין אשה מעיזה בב"י מביא בשם א"ח אם ידוע בעדים שהיא אשתו ל"א חזקה זו כ"א דוקא באתו מעלמא ואין עדו' ברורה שהיא אשתו אלא בחזקה דאתי' חזקה בתרייתא ומבטל קמייתא ודחה הב"י ז"ל ולע"ד אף תוספת יבמות הולכים בשטה זו שבדף קי"ו ע"ב ד"ה באותה שעה כתבו וא"ת ואמאי לא מהימנינין לה מגו שהית' יכול' לומר גרשני למ"ד בכתו' דאיתמר דרב המנונא אפילו שלא בפניו וי"ל וכו' וק' דמשמע לההיא תי' א' מפרשים לההוא מ"ד דכל שלא בפניו נמי נאמנת כשאמרה גרשני ואיך ס"ד הא תנן ואם יש עדים שהיתה א"א והיא אמרה גרושה אני א"ל א"ו דאזלו בשטה זו ודוקא אם יש עדים א"נ משא"כ נגד חזקה נאמנת ואפילו שלא בפניו וה"ה כשנשאת ואח"כ באו עדים מפני שנשאת בהיתר שוב אף לגבי עדי' נאמנת ומקשו משום דמתני' זו דב"ה על' דמתני' שהאשה שהלכה היא ובעלה קאי דמשמע אפי' בעלה שע"י חזקה בעלמא בלא עדו' נמי משום עיגון הוא דנאמנת ומקשו וליהמני במגו ואולם לדינא העיקר כדכ' הב"י ז"ל וכתי' ב' דתו' שם שכן פי' נמי הר"ן בכתו' וא"כ אין שום ראי' לסברת הא"ח וכ"מ כה"פ דלא מחלקים:
ע' ח"מ מה דתמה הב"י על ר"י דמשמע שאם ערער אינה נאמנת והא ודאי ליתא דחזקה וכו' והנה בהגהות רמ"א ז"ל איתא וי"א עוד בזה הזמן דנפישי חוצפא א"נ אלא לחומרא ויראה לע"ד שהיכי שיש אמתלא המוכיח שאומרת אמת אף בזמה"ז נאמנת כדאי' סי' קנ"ד סעי' ז' הגה ב' דחד דינא וחד טעמא הוי וחומרת שניהן מהרמ"ה ז"ל נפקו וא"כ י"ל דר"י ז"ל נמי כבר תפס חומרת הרמ"ה דהאידנא לכן לא האמינה אלא בהצטרף האמתלא ע"י שלא ערער ויש לו מסייע טוב מעובדא דר"ת שבתו' גיטין פ"ט ע"ב ד"ה הלכתא ע"ש ולע"ד כן נכון לדינא:
ע' ב"ש כ' ואם היא התחיל' ובח"מ מסופק בזה מיהו י"ל גט פסול לגרש לפ"ז אם התחילה וכו' עדיין יש לחוש וכו' וע' סימן קנ"ב שם כפל הדברים דלפי ט"ז אפי' התחילה ע"ש והרמ' כתב הל' כדאיתא סי' קנ"ב בהטור בשמו או גרשה בגט פסול והיא אינה יודעת וא"כ תימ' אף היכי דאיהו אמרה גרשתני והוא מכחישה נמי ניחוש דהא ע"כ א"א להאמינה אלא שגירשה בגט ונימא דתרווייהו אומרים אמת היא מדקיבלה גט מעיזה והוא מפני שיודע שג"פ הי' אומר לא גרשתיך ותו לדבריו גם אם קיבלה קדו' מאחר אינה מקודשת וכו' כדכ' וזה דלא כסתימו' כה"פ ומכ"ש הר"י שפ' מדשתק ולא ערער דמקודשת ומותרת ומסכי' עמו הב"י אבל הנלע"ד שמעולם לא כיון הרמ' בטעמו לדינו אלא דבגמ' אית' בעל שאמר גרשתי א"נ והוקשה להראשוני' ומ"ש מהאומ' זה בני דנאמן ומתרצי' דאם איתא שגירשה קלא את לי' וק' דא"כ אשה שאמרה גרשתני נמי נימא אם אית' כו' דהא בב"ב ד' מיבעי אי אמרינן מגו במקו' חזקה עכ"פ נשמ' דמגו לא גרע מחזק' והם שקולי' ואם מבטלינן המגו מכח א"א נבטל נמי החזק' דאינה מעיזה מכח א"א וע"כ לדחוק דאין החזקות שוות אבל כנראה הרמ' ז"ל מתי' הקושי' מעיקרא דאין כאן מגו ולכן כ' בל' זה אפילו הודתה לו שגרשה א"נ שמא מכוין לקלקלה או גרש' בג"פ והיא א"י או שמא תעיז פניה כיון שהוא מאמינה ור"ל שמא כל עיקר אמרו שגרשה הוא אך לקלקלה ונמצא דאין כאן מגו כלל ושוב מפרש אופני הקלקול אופן א' או גרשה בג"פ כדי לקלקלה ומה שהיא מודה מפני שא"י ואופן ב' או שמא לא גרש כלל ומה שהיא מודה שמא תעיז וכו' וכל זה אנו חוששין ומפני שהוא מכוין לקלקלה ובזה מסלק ההואיל שבידו לגרשה כי כ"ז ל"ש אלא באומר גרשתיך שבא להתירה מעכשיו בחייו וי"ל כוונתו שתנשאו שוב יברר דבריו לקלקלה אבל יש לו בנים שאינה מועיל לה אלא לאחר מותו ל"ש שום כונה לקלקל אבל היכי שהוא לא התחיל אלא היא התחילה להעיז מה"ת לבא לידי החשש דג"פ הא סתם ספרא דדיינא וכו' וגם הבעל אינו חשוד לגרש בג"פ לכן העיקר לע"ד שמיד שהתחילה היא בהעזה לפניו בלתי סיוע ממנו כבר הותרה ומה יזיק הודאתו עד שמכח זה נחוש שמא ג"פ הי' (וע' סי' קס"ד במה שכתבתי) שוב ראיתי שאף הב"ה כבר הביא ראיה מבוארת מהרמ' גופי' דלא כוותי' ואם נשאת לאחר שלא בפני בעלה אעפ"י כו' א"כ יש ע"ש כו' א"נ דקדק לכתוב א"נ ולא אין הקידושין תופסין בה כלעיל מזה שכ' אבל אם קידשה אחר שלא בפני בעלה אין קדושין תופסין בה ובהטור סי' קנ"ב כ' אף בזה וא"צ גט מב' לע"ד היינו מפני שהרשב"א בתשו' סי' אלף רנ"ג חולק להדי' על סברא זו שכתב על השאלה ראובן קידש אשה ובא אחר וקידשה שלא בפניו מסתברא שא"צ גט מב' וכו' ומיהו בנידן שלפנינו דוקא בשאינה אומרת עכשיו שגרשה אבל אם אומרת שגרשה אסורה מדרב המנונא ואעפ"י שהתחילה שלא בפניו לא אמרי' מתחילה לא היתה נאמנת והשתא עבידא לאחזוקי שקרא וכדמוכח בפ' האשה שנתארמלה דגרסינן ת"ר ב' אומרים וכו' ומקשינן מ"ש אמר רבא וכו' ואקשינן ואי מחצפא והאמר רב המנונא כו' כלומר אעפ"י שהתחילה להעיז שלא בפניו אינה עשוי' להחזיק שקרא השתא בפניו ונראה מראייתו דאפילו נשאת דומי' דנדון הרא"ש נמי אינה עשויה להחזיק וכו' אלא דמ"מ נראה דאין דינה כהתחילה בפניו לפסק הש"ע הנ"ל אלא בנשאת אסורה לשניהם ותצא מזה ומזה בגט ובנתארסה מגרש ראשון ונושא שני והיינו דסתם א"נ כלומר לקולה שתהא מותרת לשני אבל גט ודאי צריכה וא"ל דלהכי כ' ל' זה ומצריכה גט מפני מה דדייק הב"ח על הטור בסי' קנ"ב דשוי' נפשה חד"א. דא"כ אף כל הרשב"א ק' דמה אירי' שכ' בנידן שלפנינו כשאומרת עכשיו בפניו שאסורה לעלמא בל"ג ות"ל מטעם דשוי' נעשה חד"א במה שהתחיל שלא בפניו וקיבלה קידו' א"ו מוכרחים דברי הב"ח דלשם דלכל הפחות בנתארסה כדי שלא תפקיע עצמה מהראשון לא חיישי' למה דשוי' נפשה חד"א ומוכרח לטעמו. אמנם בנשאת דבל"ז אסורה לראשון עדיין דעת הטור ז"ל צ"ע וע"ש בב"ש ס"ק י"ב כ' לתירצו אבל להצריכה גט אין שייך לומר חד"א ודבריו קצרים באין מובן אלא שהט"ז כ' דל"ש אלא אם יש איסור בשעת דיבורה משא"כ באומרת גרושה אני דבאותה שעה מותרת לכל לדבריה אלא שאם יקדשנה אחר יתפסו הקדו' לפ"ד ותאסור על אחרים וזה לא עלת' על לבה לחשוב ע"ז עכ"ל. ולע"ד סברא כזו הבא לקדשה ע"ת וכל תשו' הרא"ש שבב"י סי' זה שמסיים תצא מזה ומזה אין שום נטי' לדעת הטור ז"ל ויותר מתפרש כמו מהראשון בגט כן מהשני וצ"ע וי"א שאם הי' קטטה ביניהם זה דעת הרא"ש ז"ל בטור סי' קנ"ב הוכיח הכי בפ' הא"ש מכתו' לחד שנויי ותמהני הא בסוגי' זו איתא ה"ד קטטה באומרת גרשני כולה נשי אמר הכי פירש"י בשעת כעסן אלא באומרת גרשתני והיינו נמי סתמא מתוך קטט וכעס ומ"מ פריך וליהמנינה מדרב המנונא. ואין לדחוק למוקים נמי הסוגי' דכתו' בקטט כזה שכבר הוכחשה ע"י שאמרה גרשתני ואשתכח שיקרא חדא דזה דחק דוחק גדול ותו דא"כ ע"כ דין הש"ע ה"נ בקטט כזה איירי וגם א"צ ליכתוב דת"ל דאיתרע חזקתה דהעזה ולא ניתן לכתוב בשם י"א דכע"מ בו. שוב ראיתי שהתו' ב"מ י"ז נמי כתבו תי' זה ובפ' הא"ש כנראה מש"ה נמנעו מלכתבו וצ"ע:
אפילו ע"א עי' ב"ש ועי' דף צ"ג תוס' ד"ה ע"א ביבמה מהו נראה מדעתם דתרוייהו אמת אלא דמיבעי להו איזה עיקר ועכ"ז דעתם דף פ"ח שמ"מ אינו עדות ד"ת מטעם אנן סהדא אלא מתקנות חז"ל ע"ש ד"ה מתוך ובתשו' הגאון נ"ב נרו' ראיתי בסי' ל"ג רוצה להכריע דנאמן ד"ת מהספרי שבילקוט פ' שופטים לא יקום ע"א באיש לכל עון הוא דאינו קם אבל קם הוא לאשה וכבר אף הפ"י ז"ל מביאו בכתוב' ך"ב ובגיטין דף ב' העלה בטוב טעם מדל"מ בתלמודן ש"מ דאינו אלא אסמכת' וע' נמי ספר של"ה דף קצ"ג ע"א בהג"ה כ' רמז זה לתקון חכמים כנראה מדעת עצמו ובל"ת אצלי שהספרי הזה לא הי' בהעלם מעיני כל הראשונים ז"ל אלא שמחזיקים לאסמכת' ועיין לע"ד במחלוקת הראשונים תלוי. וברש"י ז"ל מס' שבת קמ"ה איתא דאקילו רבנן משום עגון וכל דמקדש וכו' ואפקעינהו רבנן לקדוש מני' וכן איתא במהרי"ק סי' ל' בשם הרשב"א וכן משמע תשו' הרשב"א אלף קס"ב אלא שכ' שלאו בכל ענין אקילו משם עגון לומר דבטילי תדע דהא טבע במים שא"ל סוף לא אפקעינהו דאלמא לא אפקיעו אלא כי יש סמך כי ההוא דע"א ומשום דדייקא וכי לא דייקא אמרינן תצא מזה ומזה וע"ש אמנם בתשו' פ"מ סי' פ"ט הקשה איך אפשר דבע"א מפקעינהו וכו' א"כ הולד משני אמאי הוה ממזר ד"ת נהי שבא הבעל וחזינן דל"ד איכא למיקנסה בממזר דרבנן אבל בממזר ד"ת ויהא מותר בממזר' איך אפשר הא מכיון שהתירוה הב"ד ע"כ שהפקיעו הקדו' וכי בשביל דל"ד חזרו הקידו' למקומם ובתשו' שבות יעקב ח"ב סי' קט"ז משי' עליו ולע"ד בחנם טרח שהפ"מ מקשה מן ממזר ד"ת והוא מביא ל' רש"י וגמ' לישנא דקנס ולע"ד באמת מה"ט מיאנו התו' הנ"ל בטע' זה. ולרש"י ורשב"א ז"ל ע"כ לידחוק עד"ז בודאי אם הוא חי וששקר הועד לא הפקיעו' הקדו' כדי שיהי' החומר לבסוף עליה במילואו ויהי' ממזר ד"ת אלא אם האמת שמת ומ"מ הרי הוא אסורה מג"ה ע"פ ב"ע יקום דבר בזה הפקיעו כדי שלא להצריכה עדים גמורים מש"ע ומתוך החומר סמכינן שתדוק ולהכי כי ל"ד ובא הבעל שפיר הולד ממזר ד"ת ואולם מה שבא בש"י הנ"ל ל' השאלה אמאי הולד מב' ממזר למה לא אמרינן כל דמקדש כו' זה ודאי ל"ק ע"פ תשובת רשב"א הנ"ל דלאו בפשוט אמרו כל דמקדש כ"א ביש להם סמך ומכיון שלא מצאו סמך אלא ע"י דדייקא וזה ע"פ החומר שבסוף לא הי' להם מקום לומר דבע"א יופקעו הקדו' דאז לא יהי' החומר במילואו וק"ל ובדע' הרמ' שהביא המהרי"ק ע' ק"ע דמהרח"ש אפילו עבד ואשה כו' אבל פ"ע דאורייתא פסולים ז"ל נ"י ואף דאשה ועבד נמי פסולים ד"ת טעמא משום שא"פ מחמת עבירה ולפ"ז הקשה הח"מ דהא סתם עבד נמי מוחזק לגנב ובמה שכתב הב"ש דדוקא עבד המוחזק בכשרות לא ניחא לו והדין עמו כי סתם ל"מ הכי ולע"ד אפשר דאף שהם מוחזקים לענין שא"א להלוקח לבטל המקח עבור זה מ"מ לענין פסול עדות דעביר' צריך עדות ברורה וע' בי"ד סי' קי"ח סעי' ח' ומה שהלוקח אינו יכול לבטל המקח אפשר משום דמיעוט המצוי הוא ומדלא התנה סבר וקיבל ואפילו לדברי הש"ך בי"ד היינו לחומרא מדרבנן למאכלות אסורות וע' בח"מ סי' פ"ט סעיף ב' בהג"ה ובספר או"ת שם והיינו אפי' נמי מדרבנן ובעדות נשים העמידו על ד"ת ואולם לפירש"י סוף פ"ק דר"ה מעיקר' לק"מ דז"ל ודוקא גזלן דדבריה' אבל גזלן ד"ת דחצוף לעבור בפרהסי' לא הכשירו ואעפ"י שהכשירו עבד ואשה דפסולי ד"ת (ע"כ בפרהסי' ל"ד בפני רבים דא"כ מי פסיקא לו דכל גזלן היינו שגזל ברבים אלא כלומר כל דגזל לפני עדים כבר חצוף ופרהסי' מקרי וכן ל"ד גזלן אלא כל דעבר עבירה דאוריי' לפני עדי' חציף לעבור בפרהסי' מקרי) וא"כ עבד אף דמוחז' לעבו' אינו מוחזק לעבור בפני רואים אך א"כ דבחוצפא תי' ק' ביבמו' ך"ה דמקשה על דתנן הרגתיו תנשא ואמאי הא גזלן ד"ת וכו' דילמא איירי באומר הרגתיו בצנעה וא"ל דאמירתו ברבים זה גופא חוצפא דילמא איירי באומר דרך תשובה וי"ל דבל"ז איתא במהר"י בן לב חלק ג' סי' ע"ה הובא בק"ע סי' פ"א דבע"נ ל"ב תחילתו בכשרות ומביא קושי' בשם כתבי מהרא"י על קושיית הגמ' הנ"ל דנימא דאיירי בדעבד תשו' ותי' חדא דמשמע לתלמודא דמתני' סתמא דל"ע תשו' א"נ לגבי רשע במזיד כרציחה כה"ג בעינן תחלתו וסופו בכשרות והתי' א"נ לע"ד רחוק לחלק בפיסול דעבירה לחבירתה בענין מחודש לתחילתו בכשרות וע"כ לתפוס התי' א' ואפשר דמשמע הכי מל' חכמים שאמרו מעשה בליסטים א' הרי דבשעת עדותו קוראים אותו לסטים ומשמע דל"ע תשו' וא"כ שפיר י"ל דהגדתו היא החוצפא ותו י"ל דגזלן ורוצח שהוא מלתא שבינו לבין חבירו תמיד חוצפא היא אף שלא בפני עדים דהא מעיז נגד הנרצח והנגזל ואך בעבירה שבין המקום הוא דתלוי בהעזה דלפני העדים אמנם לפ"ז משמע דמי שנתפס בגניבה שגנב בסתר או אכל נבילות והיה נראה לעדים והוא לא ראה אותם שכשר לעדות אשה ול"מ הכי מסתימו' כה"פ ואף ביבמות במקומו נמנע רש"י ז"ל בעצמו מלפרש הכי וצ"ע. פסולי דרבנן כשרים בק"ע דמהרח"ש ז"ל מביא חקירה בשם מהריב"ל הוא בחלק א' כלל ג' סימן י"ח ד"ה נדרשתי הנוטל שכר להעיד אי הוה פסול ד"ת או דרבנן וכ' דמדברי הר"ן שבש"ע ח"מ סימן ל"ד סעיף י"ח בהג"ה משמע שהוא דרבנן מדכ' שהוא קנס חכמים לבטל מעשיו משום דקעבר על מה אני בחנם וא"כ מוכרח דמפרש בבכורו' פ' עד כמה הנוטל שכר לדון דיניו בטלים להעיד עדותו בטל מנה"מ אמר רב דאמר קרא ראה למדתי אתכם מה אני בחנם וכו' אכולהו מתני' קאי אף על עדים ומפי' רש"י ז"ל שכתב מנה"מ דאין נוטלים שכר על הוראה ות"ת נראה דפליג וסובר דמנה"מ ל"ק כ"א על לדון אבל להעיד פסול ד"ת מחשש דלמא יעיד שקר בשביל נגיעה וגם הקשה באמת על הרמב"ן דצ"ע דל"ל הקנס ות"ל משם דהוא נוגע וחשוד לשקר ולע"ד הפשוט דע"כ ל"א הרמב"ן דבריו אלא בשוכרו להעיד סתם שיאמר מה שיודע ונוטל מב' הב"ד בשוה ובאופן שא"א לחשדו שא"י כלל ואומר מה שאומר כדי ליטול שכר דהיינו דב' הב"ד מודים שהוא עד בדבר אלא שאינו רוצה להעיד כ"א בשכר וזה אינו אלא פסול דרבנן אבל בשוכר אחד על מנת להגיד זכותו הוא נוגע לפסול ד"ת ומה שדחקו לפרש הכי היינו דסתם ל' להעיד הכי משמע וגם המנה"מ מתפרש לפ"ז אכולה מתני' וא"כ מה שנסתפק בעובדא דידיה במי ששכר אחד לילך לעיר אחרת ע"ת אם יבוא עדות המועיל להתיר האשה ינתן לו ב' אלפים ואם לאו יקבל אך אלף לפ"ז אין ספק דנהי דמצד האיסור דמה אני בחנם בודאי ל"ש דאינו מחויב לילך לראות להעיד כמבואר בהגהו' ח"מ הנ"ל מ"מ מצד נגיעה הוא פסול ד"ת וכ"כ תשו' מ"ב ז"ל בפשוטו' לחלק דאיסור מה אני בחנם א"צ אלא היכא דאין לחשדו בנוגע ובנוגע הוא פסול ד"ת אך במה שכ' דאשה שנתפשרה עם עד שיגיד עדותו ובדבר הקצוב בין יועיל ובין ל"י דשוב אינו נוגע ומ"מ פסול מטעם נוטל שכר להעיד וכן כ' הגאון נ"ב נרו' בסי' ז"ך סד"ה למלתא בל' זה אבל שייך באשה זאת פסול אחר משום נוטל שכר להעיד שזה גרע אצלי מנוגע דנוטל שכר אף שודאי אינו משקר מ"מ משום קנס עקרו חכמים עדותו(א) תמהני שלא נתתי לדקדק בזה דא"כ אינו פסול אלא דרבנן וכשר לעדות אשה ונידון בק"ו מפסיל דרבנן מחמת עבירה דרבנן אמנם אופן המ"ב הנ"ל לע"ד נוגע נמי דהא יש לחשדו דא"י שום דבר ומעיד כדי ליטול שכר ואטו נימא דדינא גמר ויודע להעיד באופן שלא יועיל להתיר ומ"מ יקבל שכר ובעבור שלא חשבו לנוגע ופסלו מצד מה אני בחנם פ' דאין תקנ' לאותו עדות עד שיחזיר השכר ואח"כ יחזיר ויעיד (דלא כמו שכ' בתשובת הגאון נ"ב נרו' סימן הנ"ל ד"ה והנה בל' זה ההפרש שיש בין אם פסילי משום נוגע הוא זה דאם הוא משום שכר להעיד תיכף כשהחזיר עדותו כשר וא"צ להעיד מחדש) כי בהר"ן פ' האיש מקדש מבואר דאף בפיסול מצד נוטל שכר צריך לחזור ולהעיד אבל למה שכתבתי שהיה נוגע נמי אף לאחר שהחזיר פקפק הגאון שי' הנ"ל להחמיר ע"פ דברי הש"ך ח"מ סימן ל"ג ס"ק ט' שכ"מ שיש לחשוד דשקר העיד אף דנסתלק הסיבה מ"מ הוא חשוד משום דעביד אינש לאחזוקי שיקרי'. ואולם בגוף דין נוגע אף שהוא פסול ד"ת הגאון שי' הנ"ל שדא בי' נרגא דבעדות אשה דעיקר הטעם משום מלתא דעבידא לאגלוי ודיוק דידה י"ל דאף נוגע כשר וקצת מסתביר הכי מדקרובים ואשה עצמה נאמנים ואין נוגע יותר מזה ולא מצינן להדי' שפסלו לע"נ אלא פסולים מחמת עבירה ד"ת ול"מ לפירש"י הנ"ל דר"ה דהטעם משום דחציף חשוד לשקר אף בעבידא לגלויי פשיטא דא"א למילף מני' נוגע אלא אפילו ליתר המפרשי' דלא חלקו בהכי מ"מ אין פיסולו מחמת עבירה ונהי דעכ"ז לנכון העלה הגאון שי' להחמיר בנוגע ע"פ הרי"ף שמבאר להדי' שנוגע פסול אף במלתא דע"ל מ"מ באם חזר והעיד לאחר הסילוק ולא נשאר כ"א פקפק דברי העיטור שבש"ך בזה מסתביר לע"ד דיש להקל בשעת הדחק אחרי של"מ דברים אלו כ"א בעדות דעלמא מה"ת לומר דלא יהא הסברא במילתא דע"ל מכריע העברא דעביד אינש וכו' דודאי יותר חש אדם שלא יהא נתפס בשקרו בהתרת אשה לשוק ממה שחושש על חזרת דבריו שבקל יוכל לדחו' ולומ' אין רצוני להעיד פעמים וכן נראה מדברי התו' פ' הא"ש דף קי"ז ע"ב ד"ה לאו כתבו וא"ת מה יש לחוש מ"מ נתיר לחמותה כשנשאת הכלה דהשתא לא תיתי ותצטער שהרי לא תחזור להיות כלתה וק' לדברי העיטור ומה בכך שתנשא דילמא בשעה שהעיד' לא בעלה מיית ולא חמי' מיית ומה דנשאת היינו מפני שבתר הכי נתודע לה שבעלה באמת מיית והא דעומדת בדברי' לומ' מת חמי היינו משום דעביד להחזיק דבריו ראשוני' א"ו דבמילת' דע"ל לית למיחש להא ושפיר מקשו דבתר שנשאת והיא עומדת בדבריה לומר מת חמיא תנשאה ומשנו משו' גזירה דתנשא החמות קודם הכלה ואם אומרי' להעיד בל' זה אחר עדותך תתן האשה לך מה שתרצ' ולה אשה אין שום חיוב רק אם תרצה תתן לך כפי רצונה בזה נמי מחמיר הגאון שי' הנ"ל ע"פ דברי הב"י שבח"מ ס"ס ל"ז שכ' על מה שנסתפק בזה התה"ד ולי נראה דפשיטא דנוגע הוא וכו' וע' סמ"ע סימן קך"ג ט"ו וש"ך והנה החילוק בין דרבנן לד"ת הוא מגמר' גזלן דדבריהם כשר דד"ת פסול ויש לע' באותן המוחזקים לגנבים וגזלנים לא"י ולא לישראל וקי"ל החשוד לדבר קל א"ח לדבר חמור אם נקראים עוברי ד"ת או דרבנן וע' סימן ך"ח סעיף א' בהג"ה ובח"ה והב"ש מביא תשו' ש"א וראיתי שמוציא מל' הטור שאף כונת הרמ' אינו כ"א שאסור מדרבנן והיש"ש ב"ק פ"י כנראה מסופק אם הדרשה דהתנאי האוסרים היא דרשה גמורה או אסמכת' והח"צ סימן נ"ו מחזיק לדרשה גמורה ע"פ הוכחות מסוגי' דמקבל ומס' בכורות והיא נמי הסכמת הח"מ וכ' תו' הח"צ נמצא דהגוזל את הא"י במקום שיודע הדבר נוסף על מה שעובר על לאו דלא תחלל וכו' עובר על גזל א"י שהו' אסו' ד"ת מכח וחשב עם קונה וממילא הדבר ברור שהוא פוסל לעדות ולשבועה אליבא דכ"ע ומשמע אף לע"נ הוא פסול אך צ"ע שלא השגיח ליישב שטת רש"י דדבריו ברור מללו במס' סנהדרין דאף מאן דאוסר אינו אלא מדרבנן ולע"ד תו צ"ע דאיך אפשר שהוא דרשה גמורה ואיסור תורה בלא טעם דחלול השם הא אפילו הרגיהו בשעת שלום אינה אלא מדבריהם לדעת הט"ז י"ד סימן קנ"ח דז"ל בתר שהשיג על הב"י כ' ולא היא אלא הכי קאמר שאין צווי מן התורה לבערם ורבנן אמרי שיש איסור בדבר ומכ"ש לדעת הב"י והש"ך שם אף איסור דרבנן ליתא ועד כאן לא קי"ל כמ"ד בב"ק קי"ט דממון מסור אסור לאבדו כ"א מטעם דילמא נפיק מניה זרעא מעלי' הא ל"ה סברת מ"ד מותר שרירא שלא יהי' ממונא חמור מגופי' ודכותי' פסקינן כרבא התם דף קי"ז ע"ב ברודף וא"כ איך אפשר דד"ה יהא גופו מותר לאבדו וממונו יה' ד"ת אסור אף ליקח לעצמו הא ל"ש גבי' דילמא נפיק וכו' ומזה נמי ק' לי איפכא על הש"ך דרוצה להציל הב"י ז"ל מהשגת הט"ז בנקה"כ וכ' דבסתם א"י שאינו מקיים ז"מ יהא מותר אף מדרבנן דהא שמעינן ברור כה"פ שפה אחת דגזילו עכ"פ מדרבנן אסור ואיך יהא ממונו חמור מגופו וזה א"ל עליו איך אפשר דהבריי' דאין מורידין שמוכח בסנהדרין דפירושה דאסור דאיירי במקיימי ז"מ דא"כ מה הכריח להראשונים למוקים המס' סופרי' בשעת מלחמה לוקמוה באין מקיים די"ל מדנאמר טוב משמע דבמקיים איירי וזה נמי א"ל אלו במקיים איך קתני ולא מעלין הא אפילו להחיותו אנו מצויין כדין גר תושב דאיתא בהרמ' ה' מלכים פ"ח ה' י"א דאם לא קיבל בתנאי חיוב התורה אפילו עשאן מפני הכרע הדעת לא מקרי ג"ת אך הא תו' ק' על מה שכתב וכן מוכח בתו' פ' ד' מיתות להדי' דהיכא דא"מ חייבי' מיתה ושם ל"מ ואולי חסור בדפוס ש"ס דדי אבל מ"מ איפכא רואה אני מדבריהם מס' ע"ז ס"ד ע"ב ד"ה איזה ג"ת כתבו וי"ל דכ"ז שלא דנוהו ב"ד אינו חייב מיתה תדע דהא אמרינן העכו"ם ל"מ ול"מ הרי מוכח דמוקמו ברייתא זו בסתמא בא"מ דאלו במקיימים אין מקום לקושייתם מעיקר' וגם כתבו להדי' דאף דלא קיימו כ"ז שלא דנוהו ב"ד א"ח מיתה לכן לע"ד דברי הט"ז ודאי ברורי' דאף בסתם א"י איסור דרבנן ודאי הוא אך בזה אני מסופק מכח קושייתו הנ"ל ולפום הוכחות הח"צ ז"ל שהם כראי מוצק' אם לא נאמר דאף האיסור דא"מ נמי ד"ת הוא אף דל' הרמ' פ"ד מה' רוצח ה' י"א מורה קצת דאפי' איסור אינה וכדדחיק הט"ו ליישבו מ"מ לשונו שם פ"ב ה' י' משמע קצת דאפי' איסור תורה נמי הוא מדכ' על ג"ת אינו נהרג עליו בב"ד ודייק הכ"מ אבל בד"ש חייב והוציא ממכילתא והר"מ מסיים ואצ"ל שאינו נהרג על העכו"ם משמע לדינו שוה לג"ת שהיא אסור ד"ת וצ"ע וע' נמי מסכת ע"ז דף ך"ו ע"ב בתו' ד"ה ולא מורידין ובדין מסור איתא בתשובה פ"מ ח"ב שאלה צ' דלהפוסקים דגרמי וה"ה מסר קנסא דרבנן אינו פסול אלא מדרבנן עד שיכריזו ולע"ד צ"ע דנהי דלשיטה זו פטור ד"ת מדיני אדם מ"מ בד"ש ודאי חייב וגם עבר אדאוריי' לא תלך רכיל ואינו דומה לשאר גזל דדבריהם דד"ת מותר וגם ל' הש"ע ח"מ סימן ל"ד סעי ך"ב שכ' עליו פחותים מכותים מורה דהוא פסול ד"ת. הג"ה רק יצא קול הברה ע' ק"ע סי' רך"ג ורך"ו וגם בד"מ סי' ז' ס"ק ו' מה שכ' בשם הא"ש וצ"ע:
חוץ מה' נשים כ' ח"מ בשה"ג כו' והנה לכאורה כו' ול"ד ט"ס הוא וצ"ל בן חמותה ור"ל שאינו בן חמיה משא"כ בבת חמותה אפי' אינה בת חמיה כדאיתא במ"ל וע"ש ודברים אלו לקוחים מהירושלמי וכו' ולע"ד אף מתלמודן יש למשמע הכי דאיתא טעמא דבת חמותה דאיכא אימא דסני' לה והכא ליכא כ"א חמיה ואף דלגבי חמיה ביותר יש הסיבה לשנוא אותה דהא סופה לירשנו אלא ש"מ דבזכרים ל"ש תו כ' ועכ"ז קרוב הדבר וכו' אך מיראי הוראה אני והב"ש ס"ס י"ד כ' ולכאורה נראה אפילו מי שהוא מי"ה אין חשש בזה והדין עמו מדתנן ואין האיש נאמן לו' מת אחי שייבם את אשתו ודאי דשפיר נשמע הא יש לו בנים נאמן וא"כ מזה נמי מוכח שאין הזכרים דומים לנקבות שהרי אחות בעלה שהיא בת חמותה א"נ ואחי בעלה נאמן וע' סי' קנ"ח מה שמביא הב"ה בשם הרשד"מ ובזה ק"ק לי הירושלמי דאיתא שם יבמתה אפילו אחותה והמ"ל מסופק בהרמ' שהעתיק נמי הכי בפ"ז אם הכונה בטעם יבמתה דלא כרש"י מדאגות הצרות אלא מכח שנאה קדומה טבעיית ואז נמי ליכא לפלוגי בין יש לה בנים או דמ"מ הטעם כרש"י ויבמתה שהיא אחותה כדפי' הה"מ ז"ל משום לא פלוג ואז אפשר לספק שהלא פלוג אין דומה וע"ש והב"ש ס"ק הנ"ל החליט מל' הש"ג דביבמתה אין חלוק ואפי' יש לה בנים וכן מסקנ' המרח"ש ואיתא תו בהירושלמי אמר ר' יוסי מתניתא אמרה כן שלא עשו זכרים כנקבות דתנינן תמן שאין האשה נאמנת לומר מה יבמי שתינשא מפני שאין לה בנים אבל אם יש לה בנים נאמנת וכ' המפרש אמר ר"י דר"י פליג אהא דקאמר עשו זכרים כנקבות דממתניתא מוכח דלא עשו דהרי לדידך דאמרת בן חמותה אין נאמן עליה וא"כ היא א"נ ג"כ להעיד עליו לפי ההיא כללא דכשם שאין נאמנות עליה כך א"נ עליהן והא תנינן שאין האשה נאמנת לומר מת יבמי שתינשא ומדקאמר שתנשא ש"מ מפני שאין לה בנים הוא דא"נ ליפטור עצמה מזיקתו הא יש לה בנים נאמנת עליו להשיא אשתו והרי יבמה בן חמותה הוא דמי לא עסקינן שהי' יבמה אחי בעלה מן אב ומן האם ועוד דעכ"פ בן חמיה הוא ובת חמיה כו' עכ"ל וק' חדא דפשוט יותר הי' לו לדייק ממתני' הנ"ל כנ"ל שאין האיש נאמן לומר מת אחי שייבם את אשתו דנשמע דביש לו בנים נאמן ומוכח דשני זכרים דזה גופא דוקיו לפי' הנ"ל דאחי בעלה נאמן לה ביש לה בנים ותו ק' על דייקו ממ"נ במה מדייק מפני שאין לה בנים אבל יש לה בנים נאמנת אם בגוונא דאיירי כשמת בעלה והניח לה בנים שאז נאמנת להעיד שמת יבמה להתיר אשתו וק' ומה"ת דלא אחרי שכבר מת בעלה והניח לה בנים ופשוט דדומה לזה אלו היא נשאת לאחר שאותו היבם אחי בעלה הראשון מעיד לה וע' לקמן אבל בחיי בעלה שפיר י"ל כמו' שהיא אינה מעידה ליבמתה אפי' יש לה בנים למסקנת האחרונים הנ"ל כן נמי אחי בעלה א"מ לה אפי' יש לה בנים ואם מדייק מפני שא"ל בנים אבל וכו' אפי' בחיי בעלה ק' חדא דזה ל"נ כלל מדיוק זה ואף הוא נגד מסקנת הפוסקים ותו עיקר הדמיון ע"פ הכלל דכל שאי וכו' לגבי הזכרים במיתתם אם נאמר דעשו זכרים כנקבות תמה אני אם הוא מוכרח ודוק כ' ב"ש ואם מת כו' כ"כ בכ"מ עי' בכ"מ ואף כי דיוקו מהרמ' בעניותי כמעט אין מובן לי מ"מ תורת אמת היתה בפיהו ומשמע ודאי הכי ל' הירושלמי שמבאר דוקא צרתה אפי' נשואה משמע אבל אחרינייתא כשמת הבעל הזה והיא נשאת לאחר מעידי' לה וכ"מ לע"ד מתלמודן דבעי למפשיט חמותה הבאה לאח' מיכן ממתני' אמרה מת בעלי ואח"כ מת חמי כמבואר במ"ל דמשמע דפשיטא לי' אלו הוו ידעינן שמת בעלה היתה ראוי' להעיד לחמותה וממילא ה"ה החמות לה כשנשאת לאחר אלא שבמ"ל מסופק למה שדחה דילמא ש"ה דרגיש לה צערה אולי הדרינן וסוברין דאפי' בידוע שמת בעלה נמי א"מ למי שהיתה חמותה מפני השנאה קדומה ולע"ד ז"א דהא תינח לגבי עדו' הכלה לחמות אליבא דר"י אפשר שמרגשת מה שציערה במה שגלתה לבנה אבל שנאת החמות להכלה הא כע"מ שאינה כ"א מפני הקנאה שתירשנה הא כשמת הבן גם קנאתה גם שנאתה אבדה ולמה לא תעיד לה וא"כ ממילא נמי אז הכלה מעיד' לה דהא אינה אלא בכלל חמותה להת"ק ובדינ' לא פליגו (כן משמע מטעם פלוגתתם בהוספ' הכלה ואשת האב. אך צ"ע לפ"ז בבת חמותה ממ"נ כיון דר"י לא ס"ל כחכמים וכו' מ"ט לא תעיד היא לאחות בעלה והוה ליה לר"י ליפלג בה ואי נמי דאף בה שייך דמגלי' לאחיה מה דעבדה אשתו הי' לו למתני ח' נשים ולהוסיף אשת אחיה דלא תעי' לאחות בעלה) ותו כיון דהטעם הנ"ל לת"ק אפשר דל"א ס"ל כלל ממילא כמו שהדין להת"ק כן הוא לר"י וכן מוכח מתו' ד"ה דילמא שכתבו ה"ה וכו' ואם היינו מוכרחי' לההוא תירוצא לנוד ממה דס"ד נ"מ לדינא ל"ש ה"ה א"ו דבאמת אין נ"מ דאף לתי' הגמרא אינו פועל מה דרגיש לה צערה אלא שמכח זה מסקה אדעתה טפי לר"י ולהת"ק מעיקרא ליכא למפשט כמבואר בהמ"ל וכן מבואר להדי' ל' הטור שכ' וכן הכלה לא תעיד לחמותה ואפילו באה ואמרה מת בעלי ואח"כ מת חמי שלפ"ד אינה עוד חמותה אפ"ה א"נ נשמע הא אם בלא דבריה הי' נודע שמת בעלה מעידה לחמותה וה"ה חמותה לה בנשאת לאחר תו כ' וברמ' מבאר פ"ז צרתה וכו' ואפשר לאותו בעל כו' תהי' לו ג"כ אסורה עם שלפ"ר מוכח הכי ליישב ההבדל שבין הצרה לאידך וגם ל' הכ"מ שמסיים שאינן חשודו' להעיד שקר אלא להפריד בינו לבינה בלבד מורה קצת לכונה זו דבצרה אף שאחת נשאת לאחר חשודה לשקר כדי להפריד הנשאת מ"מ ק' תינח הנשאת לאחר של"ת להנשארת אבל הנשארת למה ל"ת להנשאת וכ"ת אין ה"נ דהיא תעיד להנשאת זו תימא דבכל הסוגיא משמע כמבואר בהירושלמי דהכלל האשה המעידה לחבירתה חבירתה מעיד לה ואי תימא דאם חדא נשארת באמת אף הנשארת ל"ת לה אלא אם תרווי' נשאת לאחרים אז מעידו' זו לזו א"כ בטל הטעם כנ"ל ואולי יש לדחוק דדוקא אם חדא נשארת דאז עדיין השנאה לגבי הנשאת על הנשארת שתהא ג"כ אסורה לו אז משום כהמים וכו' אף הנשארת שונאת אותה משא"כ בתרוויי' נשאות לאחרים. אמנם יותר מסתביר כמשמעו' פי' הירושלמי שכ' כלומר אפילו כבר נשאת לאחרים מ"מ עדיין השנאה כבושה ביניהן וזה שייך אפילו תרוויי' נשאת לאחרים ומצינן כן דבצרות אף בתר שנתפרדו עדיין השנאה כבושה דף קי"ח דמשני סד"א הא מיית והא דקאמרה לא מת לקלקולא לצרה הוא דמכוונא דתיעגן הרי אפילו בתר מיתת בעלה חשודה לנקום נפשה דתיעגן וממילא כשנשאת נמי לאחר אינה מעידה לומר לאמת דחשודה דמשקרת כדי שתיעגן ומכ"ש דאינה מעידה לומר מת דחשודה לקלקלה ואפילו כבר נשאת לאחר כי דין צרות נשתנו מפני שמרגשת בצערה דגופה ביותר כמו שנשתנו בדאגת העתיד כמבואר ברש"י ז"ל כן נשתנו בשנאת העבור ואפילו תרווייהו נשאת לאחרים א"מ ואין מביאין גט זו לזו ול' הכ"מ ל"ד ואך על שארי הנשים דיבר ותדע הרי אף לפי הב"ש ק' על הרמ' שלא העתיק הכא בצרה חידש הירושלמי וע"כ שסמך על הקודם פ"ז א"כ אפשר דהכ"מ נמי סמך וקיצר פה (אך ביבמתה דהיינו תרי נשי אחי' אני מסופק אם לא יהיו בגדר צרות כדמשמע דף קי"ט ע"ב דקורא לה צרה) ועל הטור וש"ע צ"ע מדוע לא ביארו הכא כל הצורך דהא הכא עיקר בהירושלמי תו כ' וכ' בתשו' ש"א כו' ונ"מ כו' ש"מ דצרה א"נ אפילו מסלפ"ת והיא הוכחו' ש"א גופא ולמד ממנה דה"ה בכל הה' נשים ומה שכ' וע' עוד מזה לקמן ר"ל ס"ק ל"ח ורומז שאינו מוכרח אלא לשטת הריב"ש דס"ל דאפי' בלא קישור דברים מקר' לפ"ת ומוכח שיר מקושי' ודילמ' צרה היא אבל להחולקי' יש להסתפיק ולע"ד סתימו' הפוסקי' משמעין הכי ואף הוא מן הסבר' מבלעדי הוכחה כי א"א ללמוד נשי' השונאת מן א"י דאינו חשוד לקלקל בכיון כמבואר בב"ש ס"ק ל"ח בשם הט"ז משא"כ אלו דחשודים איפשר דאיערומי קמיערמא כלפ"ת ומכונים לקלקל והכי דייק ל' המשנה דתנן בישראל אפילו במתכוין ובא"י אם הי' מתכוין משמע דבכ"י א"ח בהכונה זולת בא"י ואם העידו אותם נשים וזנתה אם הולד ממזר ודאי או ספק וכן אם נתקדשה לאחר אם יאסור בקרובתיה ע' מ"ל וב"ש ס"ק קל"ד. תו נסתפק המ"ל אם יש ע"א כשר המעיד על טביעתו במים שאל"ס ואחת מנשים אלו מעידים על הכרתו אם נאמנת ועכ"פ דעתו נוטה להקל במסלפ"ת והניח בצ"ע ולע"ד אין לחלק בין עדות הכר' דאחר טביעה לעדות מעיקר' וע' לקמן.
הג"ה אפילו אינה עתה חמותה הרי"ף ורמ' השמיטו ד"ז וכ' הב"י ז"ל דדעתם להקל ונלע"ד אפשר טעמייהו יתר על המבואר בב"י דס"ל אך במפרבא הוא דאיבעי להו ולא נחתו למידק המנין ה' נשים לא כן שטת תלמודן להכי דחה הפשיטות בדלמא ש"ה וכו' מדנחתי לדייק כדדיקי מקודם וא"א שית הויין ובודאי דוחק גדול דחמות הבאה היא בכלל חמותה דא"כ יבמתה נמי תיהוי בכלל צרתה להכי סמכו עצמם על פשטות הברייתא וזה מצינן כמה פעמים שסומכי' על משמעו' הפשיט כאלו נפשט האיבעי' וכ"כ הק"ע דמהרח"ש שזה דעת כה"פ חוץ מר"י והה"מ באיבעי' דבת חמיה שאינה בת חמותה. ובתשו' ע"ה סימן ס"ז כ' דיש ללמוד מחמותה הבאה לשט' הרמ"א ז"ל דה"ה והוא הטע' שבת בעלה הבאה דהיינו בת אחי בעלה ל"ת לה כי מסקא אדעתה דילמא מיית בעל ונפלה קמי יבם אביה ותאכל גירסא דאמה וסניא לה ומתכוונת לקלקלה מעכשיו וכמו שצרכינן לומ' לשטת המחמירין בחמות הבא' שהיא בכל חמות' כי היכי דליהוי המנין ה' נשים מכוין כן י"ל בת יבמה היא בכלל בת הבעל כי הוא בת הבעל הבא וכ' ואין לחלק בין חמותה הבאה ובין בעלה הבאה כי חמותה שונאת אותה משום גירסא דנפשה ע"כ מסקא טפי אדעתא דילמ' מיית בעל כי מאז היא מקפדת אגירס' דנפשה משא"כ בת בעלה ששונאת משום דקאכלה לגירסנא דאמה לא מסקה אדעתה דילמ' מיית בעל ז"א דכבר כתבנו אם נאמ' שחמותה הבא ל"ת היא נכללת בחמותה שבמתני' א"נ שחמות' הראשון פירושה אפילו חמותה הבאה גם בת חמותה פירושה בת של חמותי אפילו הבאה כי דוחק שחמותה דראשון ושני אין פירושם שוה ואם כן שבת חמותה הבאה ל"ת לה מכ"ש שבת בעלה הבאה ל"ת לה עכ"ל (וע"ש מביא בשם הגאון מו' פייבש שהתירה ובל"ס נמוקו היה עמו) וכן בק"ע דמהרח"ש דף ל"ג ע"ב הניח בס' למחמירים בחמות הבאה דין בת חמות ובת הבעל הבאה וכ' ול"מ גלוי בשם פו' ובתשו' צ"צ פ"ק כ' דיש גלוי מהטור סי' קנ"ח לבת הבעל הבאה וע"ש כי דחיתי בטוב שאין שום גלוי שם וע' סימן קי"ח הבאתי ל' הרא"ש בתשוב' ושנסתייע ממתני' דידים דתנן אין דנין דברי סופרים זה מזה להכי נלע"ד להמצא דין מחודש בבת חמות ובת הבעל הבא' מדמינן חמות הבאה בודאי קשה ובפרט שהע"ה עצמו מחלק בסברה ולא נשאר אלא הדיוק מל' חמות שיהא שוה וצ"ע רב לעגן מכח זה כי יש לומר מה דמסתביר מכנסינן ומרבינן בל' חמות ומה דלא מסתביר לא וכה"ג מצינן כמה פעמים בדרש' דקרא ולע"ד כדאי סתימות הראשונים ליסמוך עליהם להקל במ"ע ובפטר בזמה"ז שאין מייבמין וע' ח"מ וע"ה שם:
ובת חמותה כ' ב"ש אומרת זו יורשת עמל אבי ואמי ל' זה נמי בפירש"י ונ"י בהמשנה ודקדק התי"ט ממה דנקטינן לחומרא דל"ד בת חמותה ה"ה בת חמיה שאינה בת חמותה וצ"ע על הטור ורמ"א ז"ל איבעי' דחמות הבאה הזכירו וזו לא וע' במ"ל מבואר דבת חמו' שאינה ב"ח פשיטא דאינה מעידה:
אבל אם אמר העד או האשה כו' שואלין אותה ע' בח"מ ס"ק צ"ז מחליט דה"ה אם האשה עצמה אומרת מת בעלי צרכינן לשואלה סיבה המיתה כמבואר הכא וא"כ ק' איך יתי' הרמ' קושי' רש"י ז"ל ריש הא"ש דמה מיבעי החזיקה מלחמה דא"כ המתני' דקתני שלום בעול' נאמנת ממ"נ אי אמרה מת על מטתו אפילו במלחמה נמי ואי אמרה במלחמה הרי החזיקה מלחמה ותירצו דבסתם לפי הנ"ל ל"ש אחרי דשאלינן סה"מ והב"ש ס"ק מ"ה תי' לשטתו דבמלחמה אפי' בקברתיו א"נ קושי' רש"י בד"א ע"ש ומלבד מה שהקשה לנפשי' לע"ד אינו עולה כלל בפשט המתני' ומכ"ש בל' הרמ' פ' י"ב ה' ט"ו שכ' ושלום בינו לבינה ובאה ואמרה מ"ב נאמנת. ואם החיוב לשואלה סה"מ ק' במה איירי אי משיבה במלחמה הרי פו' פי"ג ה"ג דבהחזיקה לא תנשא ואם משיבה על מטתו אפי' במלחמה נמי ולתי' ב"ש ע"כ שמשיבה במלחמה וקברתיו וזה תימא ואילולא דמסתפינא היה נלע"ד אחרי שדקדקתי בלשונו שבפי' י"ב כ' דין נאמנת האשה עצמה בשעת שלום ובפ' י"ג התחיל בדינה בשעת מלחמה. אח"כ הל' ח' כ' כבר בארנו שעד מפי עד וכו' והיינו מה שביאר פ' י"ב אחרי דין נאמנת האשה עצמה ושוב כ' ה' ט"ו כבר הודיענו שהעד שאומר שמעתי אפי' מאשה ועבד אבל אם אמר כו' העד או האשה או העבד מת פלוני שואלין אותו כו' הרי שלא דיבר אלא על המעיד יהיה איש או אשה או עבד אבל מעדות אשה עצמה לא וי"ל דבאש' עצמה בשעת שלום מודה דבסתם א"צ לשאול אותה סה"מ והיינו מפני המבואר בהה"מ שהוציא דינו מפלוגתא דר"ט ור"ע וזה לא איירי אלא בעידי מיתה והאשה עצמה אינה נכללת בשם עד ומכ"ש דיש לדייק הכי מסידור הש"ע שבסעיף ג' פירט כל הכשרים לעדות ונאמנות האשה עצמה משמיט והכא כ' דין זה ובסעי מ"ג הוא דכ' נאמנותה על עצמה משמע דדין שאלות סה"מ לאו עלה קאי מדלא הזכירה בסעיף ג' כדי לכוללה נמי הכא וטעמא נמי אמינא כיון דבסתמא רחמא לי' ליכא למיחש דמעידה על דברים שרובם למיתה ובזה היה מרווח לי קצת מה דמעולם לא ראיתי ולא שמעתי אשה ההולכ' עם בעלה למדינה אחרת ואח"כ היא לבדה שבה אל מקומה ואל ארצה ומחזקת עצמה באלמנה שמת בעלה שהיה הב"ד נזקקין לה שתעיד בפניהם לומר מת בעלי התרוני ולהנ"ל קצת ניחא כיון דבשע' שלום א"צ שאלת סה"מ אין בהגדתה שום נ"מ ודי במה שמחזקת עצמה באלמנה לפני כ"ע אמנם היכי שיש מקום לספוק שאומרה בדדמי בזה ודאי צריכה להעיד בב"ד דומיא דשע"מ דסתמא א"נ עד שתאמרה מת על מטתו וה"ה נהרג או נטבע ונמצא והיא מעידה על ההכר' וז"ז הרבה אופנים:
וע' חדושי רמב"ן ריש הא"ש כ' על קושית תו' ד"ה מי אמרינן ואיכא דאמרי ש"ה שהיא צריכה לפרש (ר"ל מת ע"מ) אבל כאן שהסתם מתירתה אין פירושה אוסר אותה דאמרינן מה לה לשקר אי בעיא שותקה מבואר שבשעת שלום א"צ לשואלה סה"מ כלל וע' תו לקמן:
הג"ה עד שיודעין בו שמת כ' ב"ש ואם אומרים שהיה בעלה גוסס זה ג' ימים אמרינן בודאי מת כ"כ הרא"ש והמרד' והאגודה וע' בי"ד סי' של"ט וכפל הדברים סס"ק צ"ד קצת בסגנון אחר מפני שראה שם סתירו' לדעתו זו וכ' שם ואם הוא גוסס ג' ימים מעידים עליו כמ"ש בי"ד וכ"כ ב"ה עכ"ל וז"ל הרא"ש פ' ואלו מגלחין תניא באבל רבתי הגוסס הרי הוא כחי לכ"ד מעשה באשה שהית' רחוקה מבעלה מהלך ד' ימים ובאו והגדו הנחנו את אישך גוסס והורה ר"מ שתתאבל והביא ראיה מדאמרינן פ' כל הגט אבל גוסס לא דרוב גוססים למיתה ומה שנאמר בשבעות מהד"ת ר"ג למיתה קמ"ל הפיר' קמ"ל אף על גב דרוב כו' מ"מ כשהוא לפנינו הגוסס ה"ה כחי אבל כשאינו לפנינו והניחו גוסס תלינן שכבר מת א"כ בנ"ז ר"ג אינם חיים ג' או ד' ימים עכ"ל הרי מבואר שלא פסק כ"א ע"פ רוב א"כ להתיר האשה להנשא פשיטא דלא אפשר ע"י רוב כמבואר סעיף ה' אם כן בגוף נדון דמהר"מ ז"ל הברור אצלי שלא התירה להנשא ולהב"ח הוקשה מהמבואר סעיף ה' בהג"ה דהיכא דאסורה להנשא אסורה נמי להתאבל ולא תי' ולע"ד ע"כ היינו מפני שלא היה רחוק יותר ממהלך ד' ימים ובל"ס היו שיירו' מצוים והיה ברור לו שתוך זמן היתר נשיאות אשה יתברר אם מת או הבריא ולא היה חושש כלל שישאר הס' וליכא תקלה אבל אלו הי' בדלא שכיח שיירו' והיה באפשר שישאר בס' עולם בודאי אף היה אוס' עלי' להתאבל ובודאי נמי אלו היה רחוק י"א או ב' והגידו שהניחוהו גוסס שעה אחת דלא הי' מזמן הגסיסה כ"א ב' ימים לא היה מורה שתתאבל מיד ע"י ר"ג למיתה שאולי עדיין הוא גוסס עד אחר ג' ימים לגסיסה (אך הסוגי' דפ' כה"ג ל"מ בזה כוותי') אז שפט דר"ג אינם חיים ג"י והם הרוב דמתים אבל המיעוט אפשר גוססים ד' או ה' ימים ויש מתים אח"כ ויש נמי חיים מחולי זה עכ"פ נשמע מזה ברור שא"א ללמוד מהוראתו היתר לעדות אשה ומכ"ש מה שכ' ס"ק צ"ד ואם הוא גוסס נ"י מעידים עליו דמשמעותו שהעד מעיד שראה אותו ג"י גוסס והניחו גוסס א"כ הרי יצא מן הרוב לדעת מהר"מ שכ' שר"ג א"ח ג"י וי"ל נמי שהוא מהמיעוט וחי' מחולי זה והתו' יבמות ק"ך ע"ב ד"ה למימרא ודף קכ"א ד"ה ולא היא החליטו דא"מ על הגוסס וגם דחקו עצמם ובקושייתם ולא מוקמו הא דקתני ואפי' גוסס דמשמעותו טמוי הוא דלא מטמא הא מחיה לא חי בגוסס ג"י ש"מ דאין לחלק כלל ואף דהרמ"א ז"ל בי"ד הוסיף ל' דודאי מת ע"כ זה ל"ד דא"כ נשמע מיני' דבדין המוזכר שם בהניחיהו גוסס שעה אחת זה ג' ימים דתנשא אשתו וחלילה לומר כן כמבואר בתו' הנ"ל ע"פ תוספתא ברורה אלא מפני שהוקשה אחרי דקיי"ל למיזל באבל בתר המקיל ואין מתאבלין על מת תוך ל' דחיישינן למיעוט נפלים וה"נ ניחש למיעו' ולא תתאבל כ' דודאי מת כלומר דהוא מיעוט שאינו מצוי ולא חיישינן לו אפי' לר"ע ובעדות אשה מחמרינן משם חומר עריות וכדכתבו תו' יבמות ל"ו ע"ב משא"כ נפלים אפשר חושב למיעוט המצוי גם י"ל למה שכתבתי שלא הי' בנ"ד חשש תקלה של ערוה ובתו' יבמות ק"ט ד"ה מחוורתא כתבו מה דקיי"ל בנפלים שלא להתאבל התם משום חשש תקלה של חליצה א"כ בנ"ד שלא היה חשש תקלה פ' להתאבל יהיה איך שיהיה דברי ב"ש בזה לע"ד אינם הלכה וא"א ללמוד כלל מי"ד וגם הב"ה שמביא לסייעתו הוא עזר כנגדו והוא תימא. שוב ראיתי אף היש"ש פ' כה"ג סי' ח' למד מפסק מהר"מ ז"ל להתיר אשה ע"י עדו' שהניחו אותו גוסס וכמדומה לי שנעלם מעיני כבודו אז כל דברי תוס' הנ"ל ובק"ע דמהרח"ש הרבה להקשות על גוף פסק זה דאבילות ע"ש דף נ"ו העולה מדבריו דבגוסס אפי' נשאת תצא ומעולם לא עלה על רעיוני ללמד משם כחילוק הב"ש בין גוסס ג"י לגוסס שעה אמנם מדברי התי' הנ"ל וכן בכורות ך' ע"ב ד"ה חלב משמע לע"ד דלא כמהרח"ט ז"ל בזה אלא דדינו שוה למים שאל"ס לענין אם נשאת אבל להנשא הברור דאסורה בכל ענין:
הג"ה שמעידים כו' כ' ב"ש ובט"ז מקיל ע' בק"ע סי' פ"א ריקים ופוחזים הממירים שחזרו בתשובה אך לא בתשו' גמורה אין ליסמוך על עדותן ראיתי בתשו' כ"י של הגאון המנוח מוה' חיים ראפפרט ז"ל אב"ד דק"ק לעמברג שת"י על עסק עגונה שהוגבה עדות בב"ד דק"ק לונדן מפי איש אחד שהי' מומר ואח"כ שב לדת ישראל כ' בל"ז ואין לפקפק מכח שהיה מומר ובסעי' ו' כ' הרמ"א כנ"ל הנה בש"ע ח"מ סי' ל"ז סעיף ך"ב מביא הרמ"א מומר שחזר בו וקבל עליו תשובה כשר מיד אע"פ שלא עשאה עדיין וכ' הסמ"ע וז"ל בת"ה מפרש הטעם כיון שהמומר הי' מעורב בין העכו"ם שיש להם כל התאות וזה בא להבדיל מכולן ולקבל תשובה לא החמירו עליו ומוקמינן שודאי עשה תשובה שלימה ולכאורה סותרין הדינן זא"ז ונלע"ד דהא בא"ע היינו בידוע של"ח בתשובה גמורה כגון שראו בו שעדיין מקיל באיסורן ול"ח רק מע"ז לבד בזה אין לסמוך על עדותו ובח"מ איירי מן הסתם וכמשמעות ל' ואוקמינן שודאי עשה תשובה שלימה הרי שכ' ומוקמינן דמשמ' מן הסתם מוקמינן לי' בח"ח ובא"ע משמעות הל' שיודעין בו של"ח בת"ג נמצא לפ"ז דסתם מומר שחזר לד"י נאמן בע"א כ"ז שלא ידוע של"ח בת"ג והט"ז נמי לא החמיר רק בעדות שראה באותו פעם כשהי' רשע דבזה לא מהני אפילו בשאח"כ עשה ת"ג אבל בנ"ד שתחילתו היה בשכבר חזר נאמן עכ"ל ואחרי עיוני במקור הדינן ראיתי כי האמת הסמ"ע ז"ל במח"כ הרמה נתן קצת מכשול לפני המעייני' לפ"ר במה שהעתיק דברי התה"ד לדין דשם ולא נזכרו דברי התה"ד שבסימן קצ"ח כלל לטעם והוא ענין בפ"ע שעל מומרים לעכו"ם החוזרים אין מעמיסי' בסיגופי' כראוי לפ"ע העבירו' שעבר וזה מועתק בי"ד סי' קנ"ח וכן מבואר נמי בתשו' המיוחסת להרמב"ן סי' ק"פ. ומה שהוסיף הסמ"ע ז"ל וכ' ומחזקינן וכו' אינם דברי תה"ד ואינם נצרכים לדין דשם כי לדין דשם הנובע ממהרי"ק שורש קפ"ה כ' על ענין אשת מומר ששב שרצה אחד להתיר אשתו לשוק בלא חליצה ע"ז כ' כ"ש וכ"ש ששב בתשוב' וכ' המרדכי הארוך וז"ל משומד שחזר בו וכו' וכיון שהותר בצבור וקבל לעשות תענית אע"פ שלא סיים כשחזר בו וקבל עליו תשובה מיד חוזר לכשרותו דתנן כהן שהוא נושא נשים בעבירה פסול עד שידור הנאה מהן ותני עלה נודר ועובד יורד ומגרש אלמא כיון שחזר בו כשר עכ"ל והרי לך שמכיון שקבל עליו לעשות תשובה והתחיל בה שחזר לכשרותו וה"ה כישראל גמור ופשיטא שאשתו מקודשת עכ"ל מהרי"ק הצורך להעתקת רמ"א ז"ל בח"מ ומה שכ' וקבל עליו תשו' היינו קצת סיגופים ותעניות שסידרו לו ב"ד כשר מיד אע"פ שלא עשה עדיין והם דברי המרד' ממש ומה שכ' הכא ריקי' ופוחזי' הממירי' שחזרו בתשו' ר"ל שחזרו לד"י אך לא בתשו' גמורה ר"ל שלא בא לב"ד או מורה לסדר לו תשובה כראוי לו בסיפוגי' ולהכי מכנו אותם בטובל ושרץ בידו כמבואר הפלפל במהרי"ו סי' קס"ד ובתה"ד סי' ר"ך והיה נראה לתה"ד להוכיח מתשובת מהר"מ שאינו כ"א פסול דרבנן הכשר לע"א ומהרי"ו השיב כיון שלא חזר לכשרותו עדיין הוא פסול ד"ת וחשש הרמ"א להחמיר כמהרי"ו ולשאר עדיות ליכא מאן דפליג בזה שאנו עוסקים בו דפסול לכל הפחות מדרבנן כמבואר שם נמצא שהענינים שבח"מ ודהכא אין להם שייכות כלל ובזה נלע"ד ברור דמומרים ההולכים ממדינה למדינה ומחזיקים עצמם שם לישראל כשר ואנן ידעינן שהיו מומרים סתמייהו פסולים אף לע"נ עד שיודעי' בו שבא לרב או מורה והתודה וקבל' תשו' בסיגופים וכדדייק ל' המרדכי שבמהרי"ק שכ' וכיון שהותר בצבור וקבל לעשות תענית וטרם זה אסור לקבל עדותן בסתם מכח החזקה גרועה שהוחזק בה עד דידעינן דנפיק מינה. ואולם בנדון הגאון הנ"ל שדן על גביו' ב"ד דק"ק לונדן והיה מוזכר שהיה מומר לא היה צריך לזה כיון דב"ד בתר ב"ד לא דייק מסתמא ידעו בו שכשר דאל"ה לא היו רשאין ליגבות העדות וליתן חתום ביד האשה אמנם זאת לדעת שהגאון הנ"ל כ' זה בק"ק פילטץ בעת הוועד ולא היו ספרים מצוים אצלו זולת הש"ע ומסיים נמי להכי שכ' אך להלכה ולא למעשה ובזה אין להאשימו מאומה:
הרגתיו ע' ב"ש וזה נמי ל' תשובת רשב"א סי' אלף רכ"ז ובהרגתיו ג"כ אעפ"י שיש במשמ' סתם דבריו שהרגו לרצונו או אפילו אמר בהדי' הרגתיו לרצוני פלגינן דיבורי' ואמרינן לא לרצוני אלא לאונסו או בשוגג עכ"ל:
אבל אם בא העד כ' הח"מ ויש להסתפק וכו' ומכחשת אותה והב"ש מביא בשם ש"י דהראשון יוכל לחזור ולומר שקר הגדתי לך א"כ ק"ק למה לא תהא נאמנת להכחישה במגו דשקר הגדתיך וי"ל דל"ח מגו לעשות עצמו רשע במעיד שקר ואף חוץ לב"ד וכן משמע מדדחיק הב"י בי"ד הביאו הב"ש סימן קט"ו ליישב הרא"ש לחלק בין איסור לממון ולא משני בפשוט דלהכי פוסק לענין איסור כקבלת הרמב"ן משום דיש לו מגו דאי בעי אמר שקר הגדתי לך משא"כ לענין הפסד כתו' פשטא דאלו הי' אומר שקר הגדתי לך דל"ה מפסידה כלום דמה הו' לה למיעבד אלא משמע דזה ל"ח מגו וע' ש"ך סימן פ"ב דיני מגו אות ך"ד.
הג"ה ואין הב"ד צריכי' וכו' הח"מ ז"ל משיג ודעתו דלדברי הה"מ ה"ה הכא בדאפשר מחויבים לשלוח אחריו והב"ש ז"ל פירש דאיירי שהעד הב' מפרש עידותו ואף הסוגי' דתינוקת דחק לפרש והמע' במהרי"ו יראה להדי' דעובדא דידי' היה שהעידו בשם ר' אהרן ור' מושל איך הגידו להם שר' דוד גנז נהרג לא יותר וזה ודאי לא נקרא מפרש דהא לא הגידו כיצד ידעו אם נהרג בפניהם או נמצא הרוג והכירוהו ויש לספק דלמא אמרו דבריהם על דברי' שרובם למיתה יותר מאם מעיד פלוני מת לפני ואני ראיתי שמת ומ"מ לא הצריך לשאול פי ר"א ור"מ א"ו יפה הבין הח"מ שדברי הרי"ו ז"ל אינם מתקיימי' עם דברי הה"מ ואמת שראיות מהרי"ו חלושות מאוד שכ' ודוחק לומר דכולהו איירי בדליתניהו ופשיטא דלהה"מ ע"כ איירי בהכי ואין זה דוחק כלל תו מייתי ראי' מפ"ק דמכות כל מקום שיעמדו ב' ויאמרו מעידן אני באיש פלוני שנגמר דינו בב"ד פלוני הרי זה יהרג ואמאי לא אמרינן לישדר לב"ד ולישלינהו ואינו מבין כלל ראי' זו שמסיי' א"ו בתר סהדי לא דייקינן וה"נ ל"ש ולע"ד שני ושני דשם יש ב"ע בדבר ברור דלית לספוקי בי' משא"כ בנ"ד דלהרמ' המעיד בפנינו מכיון דאפשר חוששים על דברים שרובם למיתה מה"ת לא נחוש בדאפשר לשאול פי הראשון סה"מ ותו הקרוב דאף הרמ' לא אמר דשואלין כ"א בע"א ולא בב"ע וכדמחלק במלחמה ובנ"ד כל אחד העיד מה ששמע מאחד ולכן יראה לע"ד עכ"פ להליץ בעד הרמ"א ז"ל אחרי שבל"ז דקדק הח"מ שדברי הרי"ו אינם אלא בשהעד הא' במדינה אחרת ואם אמנם שלע"ד אין לחלק בין עיר למדינה במקו' דאפשר מ"מ אין מדרך הרמ"א ז"ל להוסיף דברי תו' יש לדקדק הג"ה זו אין כאן עיקר מקומה אלא אחר סעיף ג' על כן אולי י"ל דלא מדברי הרי"ו לבד יצאו הדברים אלא מהר"ן בש"ע סעיף זה שכ' פ' שבועות העדות גרסינן בגמ' הכל מודים בעד מיתה דפטור דאמר לדידה ולא אמר לב"ד דתנן האשה שאמרה מת בעלי תנשא כלומר ע"א היודע באשה שמ"ב והשביעתו שיעידה כדי שתטול כתו' שהוא פטור שלא הפסידה ממון כיון דאמר לה חוץ לב"ד שוב לא היתה צריכה לעדותו אלא היתה יכולה ללכת לב"ד ולומר מת בעלי וכו' ע"ש ומה שכתב שיכולה לומר לב"ד מ"ב ע"כ ל"ד דהא חלילה לה לשקר ולומר אני מעיד שמ"ב שמשמעותו מת בפניה דהא זה שקר ול"מ לדע' הח"מ הנ"ל שאפי' לאשה עצמה שואלין סבת המיתה א"כ אם נשאל אותה מה תענה אלא אפי' למה שסברתי דאשה עצמה חלוק בזה כנ"ל מ"מ לא נראה שתהא רשאה לשקר לומר ל' המורה מת בפני והוא אינו ומכ"ש לשקר לומר שמעתי שמת ואינו יודע ממי שכמעט היא נמי בכלל קול הברה אע"כ שתבא לב"ד ותאמר האמת איש פלו' הגיד לי שמ"ב ול' הר"ן ל"ד ובודאי שמשמעות ל' ר"פ היינו כשהמגיד היה בתוך העיר ואך חוץ לב"ד ואלו הדין שצריך הב"ד לשלוח אחרי הראשון מה היה מועיל הגדתה בשמו ואנן היינו שולחין אחריו והרי כהוגן השביעתו אלא משמע שאפי' בעיר א"צ לשלוח אחריו ולכן סידרו הרמ"א ז"ל הכא שממנו נפיק וא"כ אלו מה שסברתי בדע' הרמ' לעיל נכון שהאשה עצמה עדיפה דא"צ לשואלה סה"מ ומן הטעם דחזקה דדייקה וסתמא אינה מעידה על דברים שרובם למיתה היה אפשר נמי דמהרמ"א ז"ל מודה בעד מפי עד שהחיוב לשאול פי ראשון אם אפשר על סה"מ ומה"ת יהא עדיף מעד המעיד ראיתיו שמת אך באשה עצמה מעידה מפי עד סמכינן על דיוק שלה שמסתמא דורשה מהעד שאינו מעיד על דברים שרובם למיתה ובזה היה יותר נכון הסדור פה אך על עדו' אשה מפי עד ומה שמסיי' אלא סומכין על עד מפי עד לכתחל' לא לכללא בכל עד מפי עד כ"א להורות שאין חשש מה שהאשה היא עד מפי עד ואפשר לשאול פי הראשון שהוא עד גופי' ואולם החשש בסבת המיתה זה אך מפני שהיא האשה עצמה ומ"מ עדיין צ"ע כי באמת אף ל' הר"ן ז"ל אפשר לדחוק ולפ' כדפי' הב"ש כגון דהעד פירש לה בירר המיתה וכ"ז היא יכולה לומר בשמו ולדינא ודאי דברי הח"מ וב"ש צדקו יחדיו דהיכי דעד הב' אין מעיד ששמע מהא' דבר ברור ואפשר (ולע"ד אף ע"י כתב ממדינה אחרת) החיוב לשאול פי הא' סה"מ אבל אם הב' מעיד בשמו דבר ברור אפילו הא' בהעיר א"צ לשלוח אחריו וסומכים על עד מפי עד לכתחי' וע' לח"מ וק"ע דמהרח"ש התמיהו על הרמ' שלא העתיק דינא דר"פ הנ"ל וע' תשו' פ"מ חלק ב' סימן קי"ג:
א' אומר מת כו' כ' ב"ש וח"מ הבין וכו' ה"נ כיון שראה שאינו חי אינו מדקדק בסיבה מה מת ואף דא' אומר בסייף וא' אומ' בארירן נמי עדותן בטילה ומשום דנחשוב דרישה נלע"ד דשם החיוב והפטור תולה בזה דאלו בסייף א"צ אומד ואלו בדבר אחר צ"א כדאי' בה' רוצח פ"ג וכן מה דתי' הגמ' בסנהדרין מ"א. בסודר שחנקו בו אפשר נמי מה"ט אם הי' ראוי להחנק בו (ודברי התו' חולין י"א ע"ב שכתבו היינו משום דסייף וארירן ל"ש כ"כ בגוף העדות צ"ע) והכי מבואר בהרמ' פ"א מה"ע החקירות והדרישו' הן הדברים שהן עיקר העדות ובהן יתחייב או יפטור משא"כ הכא דבין מת לנהרג אין שום נ"מ לא מקרי דרישה וא"כ ע"כ היינו נמי טעם הרמ' דמיחשב יין ושמן הכחשה בדרישה מפני שלזה פטור מיין ולזה משמן. וכן מבואר בהר"ן סנהדרין בס' ה' שטות דף ל' כ' בל' זה והא דאמרינן בזה אמר חביות יין וזה שמן דהויא הכחשה וכו' ואע"ג דבפ' חזקת אמרינן בין חיטי לשערי לא דייקי היינו בזה אומר אכלה חטים וזה אומר שעורים שהכחשה היא בבדיקות לפי שאין הדבר התלוי בכך שהחזקה כמו כן הוא חשובה בחטים כמו בשעורים וכו' ע"ש כי אין בין הר"ן להרמ' אלא שהר"ן קורא להכחשת יין ושמן בדיקו' כבידות שפסולים אף בד"מ ולהרמ' הם בכלל חקירות ומה שהרמ' מונה נמי בכלל חקירות אכילת יה"כ באיזה מאכל אכל ע"כ דנמי יש נ"מ אם לא הי' אכילה שאינה ראוי' וכן בכל העניני' שמבאר יש נ"מ אחר העיון. ולפ"ר יש סעד לדעת הרמ' דמה שהענין מבאר גוף העדות מקרי דרישה מדמקשו סוף יבמות ור"ט לא בעי דריש' מן בריי' שדרש המעיד אם הארי' אמר על מי שמעיד או על הכפר ומוקי' כמאן דבעי דרישה הרי שזה בסוג הדרישות והיינו מפני שעפ"ז ידענו על מי מעיד והא דכ' הר"ן בתשו' מ"ז דאף אם יש הכחשה בהשם חשוב הכחשה בבדוקות שכשירה בד"מ היינו מדהי' ידוע מבלעדי השם על מי מעידים שהרי כ"ע ידעו שלא הי' להבעל יותר מאח אחד ושניהם העידו במיתת אח הבעל ושוב אין ד"מ בהשם. ובזה צדקו לע"ד דברי הש"ע והתי' ב' שמביא הב"ש בשם הפ"מ כבע"נ די בע"א אפילו מכחישים בחקירות וכו' ומסכים בו השב יעקב סי' ח"י הב"ש עצמו סעיף ך"א מחליט דבחקירות עדותן בטילה אף גם מה שסובר הב"ח בתשוב' צ"ד דבע"נ שהקילו מטעם מלתא דע"ל ודיוק קל מד"מ ואפי' הוכחשו בחקירות אינו בטל כבר כ' הש"י הנ"ל דאין ל' הר"ן וש"ע סעיף ך"א מורים הכי אמנם הבאר היטב כ' א' אומר במקום פ' מת וא' אומר שמת במקום פ' לא הוי הכחשה מהר"י קארו. וצ"ע בגוף הספר דזה מוכח בהב"ח ודע דעל סברת פ"מ הנ"ל הקשה הגאון נ"ב נרו סי' מ"א ממה דכ' הסמ"ע סי' ל' סק"ט דעדותן בטילה ואפי' שבועה א"צ והרי לשבועה ג"כ סגי בע"א ותי' דבשלמא בד"מ בעינן עדות ממש ובלי עד א"א ליפסק ולא מהני אמיתת הענין והתורה פסלה עדות הקרובים אפי' במשה ואהרן אף שהדבר ודאי אמת וכיון שאלו ב"ע מכחישין זא"ז וא' מהן משקר והוא פסול בטלה גם עדות הב' אבל בעדות אשה לא בעינן עדים רק שנדע שמת א"כ באמת אם רבים העידו ונמצא א' פסול בעבירה אפ"ה נלע"ד דמותרת וא"כ גם במכחישן בחקירות כיון שלדברי שניהם עכ"פ מת וא' מהן אומר אמת מותרת ע"פ עד האמת יהיה מי שיהיה עכ"ל ואם שמה שכ' דבד"מ בעינן עדות ממש ול"מ אמיתת הענין צ"ע דהא קי"ל לא נבראו סהדא אלא לשקרא כמבואר בח"מ סי' קצ"א סעיף א' ודוקא גיטין וקידושין הוא דאין להם קיום בל"ע (ועיין ח"ר סוף קידושין) אבל בממון פשיטא דאמיתות הענין הוא עיקור (וע"כ ר"ל חיוב שבועה ד"ת אינה כ"א ע"פ עד כשר) וג"ה של קרובים ע"כ הגזירה שיהיה עדותם כאילו לא הגידו דממילא אמיתת הענין לא נודע ומדברי העיטור שבש"ך ח"מ סי' ל"ג ס"ק ט' משמע נמי דהגזירה אף לחשוד משה ואהרון במשקר דאל"ה מה כ' מסתביר כיון דאיפסק איפסק ולא סתר דינו דעביד אינש לאחזוקי דיבורי' הא מעולם לא נחשד במשקר אלא דבשעת ההגדה הי' פסול מג"ה ועתה שנתרחק והגזירה בטלה והיא תחילתו וסופו בכשרות מ"ט יש לפוסלו א"ו דהגזירה היא לחשוד אף משה במשקר וכ"מ יותר ל' הש"ך שכ' שבודאי יאמר בדבריו שלא הא כשקרן אך זה ודאי אינו כמבואר בח"מ מ"ו סעיף ל"ה אבל אחרים מעידים שמכירים וכו' והטעם משום דפסול קורב' איני משום דחשוד לזייף אלא גזירות מלך ואם אינו חשיד לזייף פשיטא דנמי א"ח להעיד שקר ודברי העיטור באמת צ"ע וע"כ לידחוק כיון דעביד אינש לאחזוקי דיבוריה ובודאי ידעינן אף טרם שמעיד שנית שיחזיר ויגיד כבראשונה לא חשוב הגדה חדשה אלא כולה חדא הגדה וכיון דאיפסק איפסק וזה ניחא אם כבר נפסק אבל אם לא נפסק מה"ת דניזל בתר הגדה א' ניזל בתר ב' שהיא תחילתה וסופה בכשרות ונפסק ע"פ השנייה ובזה מיושב מה שכ' הש"ך אבל אין טעם לחלק בין נפסק או לא דודאי למשמעותו דיש חשש שקר שפיר כ' אבל ניחא ודוק וא"כ דהגזירה היא שיהיה עדותם כלא הי' עד דממילא אמיתות הענין לא נודע היה אפשר נמי לומר דאף בע"נ שע"פ הגזירה של נמצא אחד מהן קרוב פסול ע"כ הו' עדותן כלא היה וממילא אמיתות הענין לא נודע. מ"מ יפה דיבר דבע"נ ל"ש הדין של נמצא א' מהן קרוב או פסול דל"מ להסוברים דבע"נ ד"ת אחד כשר פשיטא דל"ש כלל ההיקש בעדו' זה דמה שנים וכו' אלא אפילו לרה"פ דד"ת בעי ב"ע וא"כ ד"ת היה שייך אף ההיקש מ"מ מאחר שהחכמים הכשירו כל הפסולים ד"ת זולת הפסול מחמת עבירה של תורה לא גרע זה הנפסל מכח הצרוף פסול מחמת עבירה מן אשה ועבד דהא מ"מ איהו לא עביד עבירה וכן כ' המחבר נרו' בפשוט סי' מ"ה וא"כ אלו היה טעם הסמ"ע ברור מכח נמצא א' מהן כו' שפיר תי' אך לע"ד צ"ע כי משמע לי דטעמו דלאותו עדו' שהוכחשו בו חשבינן תרווייהו פסולים כדאי' בהרא"ש פ' זה בורר ה' ל"ד שכ' על דברי הרמ"ה לכאורה היה נראה דאפי' שבועה דאורייתא ל"צ כיון דלדברי המלוה חד מינייהו מסהיד שקרא הוי עדות מוכחשת וחשבינן תרווייהו פסולין לאותו עדות ומיהו כו' ואלו טעמו משום נמצא א' מהן וכו' ומה ק' הא ליפסול זה צריך כיוונו להעיד ודלמא הרמ"ה איירי בשהעידו על הלוואה שראו בלא כיון להעיד ואף שסמ"ע הי' מוכרח לחלק בהכי אמנם שוב עיינתי בהסמ"ע שם ס"ק ך"ה כ' על דברי הרא"ש הנ"ל ולא אמרינן שאלו עדים יחשבו כמוכחשין ויהיה עדותם בטלים (כמ"ש הטור והמחבר בסי' שאחר זה) מזה נראה בעליל שהבין כונת הרא"ש נמי שלהכי מהראוי שלא יגיע ש"ד משום דהוי כנמצא א' מהן קרוב פסול שהרי בסימן שאח"ז ס"ק ב' מבאר להדי' טעם זה כמ"ש וכמ"ש הרשב"א בתשובה שכ"ב ע"ש וק"ל. וגם בסימן ל"א לא שייך כלל אלא טעם זה אבל תמיה לי טובא שהרי הרא"ש פו' בדינא דנמצא א' מהן דתרתי בעינן ואף כיונו מתחילה להעיד כמבואר סי' ל"ו בשמו ותו דאפי' אם כיונו להעיד נמי לאו מידי הוא שהרי אך נתכחש א' מהן בשעת הגדה מפי המלוה ובשעת ראיה תרווייהו בחזקת כשרים היו ומה ענין לזה שיופסל הכשר ע"י צירף הפסול ובפרט למ"ש הש"ך סי' ל"ו ס"ק ט' בל' זה דמה יועיל כיונו להעיד כשלא ראו כאחד דבמה נצטרפו הא זה ודאי ל"ש בנידן הרמ"ה שהעידו על זמני' מתחלפין ואין לדחוק שהרא"ש כ' דבריו לשטת הרמ"ה שבטור סי' ל"ו דאף בהעידו בב"ד לבד סגי שהרי מעולם לא הביא דעת הרמ"ה הלזו אף במס' מכות ותו דאפילו להרמ"ה לק"מ ל"מ לשטת הרי"ף שבסי' ל"ו דבעינן שיכיר הכשר בהפסול אלא אפילו לשטת החולקים הא זה הנכחש ונפסל אך בשעה הגדה הרי הכשר ממש אנוס היא ואפילו שוגג לא הוי וא"כ מה לו לשנויי ולחלק הכחישו העדים זא"ז לבין נתכחשו מפי המלוה ות"ל דאפילו הכחישו העדים זא"ז בחקירו' נמי ל"ש ליפסל הכשר מפני צורף הפסול מטעם דאנוס הוא א"ו לע"ד משמעו' הרא"ש פשוט שלאותו עדו' שנפסלו בשבילו מכח הכחש' הם בטלי' לגמרי מצד עצמותם (אך צ"ע מנ"ל הא וע' לקמן) והתימ' על הסמ"ע לסברתו איך פ' לההיא דינא בסתם בסימן ל' ס"ק ט' לדידן דממש כה"פ מסכימים דבעינן כיונו להעיד בשעת ראיה ומדברי תו' פ' זה בורר דף ל"א ד"ה שב"ש אף דמוכח דלא מצרכו כיונו להעיד תירצו באופנים אחרים ובמס' ב"ב באמת משנה טעם דלא כיונו ע"ש ודוק וא"כ להבנתי בהרא"ש אין תי' הפ"מ עולה אך ע' או"ת דשדא בי' נרגא בגוף דין הסמ"ע ע"פ דעת חכמי לוני' וצ"ע וע' לקמן אמנם שוב מצאתי חידוש גדול בס' הגאון נ"ב נרו סי' מ"ו מביא ראיה ברורה לש"ג מן הירושלמי דעל מתני' זו דפ' הא"ש שהוא בל' זה ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן ר' חולא בשם ר' ליעזר מודה ר"מ בראשונה אשכח תני עוד היא במחלוקת מה בין שניה מה בין ראשונה ראשונה לא עשו בה דבר זה אצל חבירתה כלום אמר לעזר מודה ר"י ור"ש בעדים מה בין עדים מה בין צרה לא עשו דברי צרה אצל חברתה כלום אמר ר' יוחנן אילו אמר לעזר מני שמעה ואמרה עכ"ל ופי' הפ"מ דמודים ר"י ור"ש בעדים היינו זה אומר מת וזה אומר לא מת אף פירוש מני שמעה זה והגאון שי' הנ"ל כ' שטעה שהרי ר' אלעזר בהירושלמי אומר דמודה ר"מ בראשונה וא"כ רישא דאחת אומרת מת ואחת ל"מ ד"ה היא ולא הזכיר ר"י ור"ש באחת אומרת מת ואחת ל"מ ואיך שייך דמודה בעדים דמשמע אעפ"י שנחלקו בצרות מודים בעדים והרי לא נחלקו בצרות כלל ופי' דמה דקאמר לעזר מודים נ"י ור"ש עדי' היינו עד אומ' מת ועד אומ' נהרג וכ' הוי ואף מה דאמר בירוש' דר' אלעזר סובר דמוד' ר"מ בראשונ' בזה תלמודן סותר הירושלמי שהרי בתלמודן אמ' ר"א במחלוקת היא שנוי' ור"י ור"ש היא הרי דר' אלעזר דאיהו ר"א שבירושלמי סובר דרישא ג"כ ר"י ור"ש היא ור"מ פליג גם בראשונה מ"מ בהא דקאמר ר' לעזר דמודה ר"י ור"ש בעדים דלא אשכחן בתלמודן סתירה בודאי א"א לסתור הירושלמי ואפילו אם נרצה להפוך הגירס' כדי להשוותן עם תלמודן וכן היא הגירס' ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן אמר מודה ר"מ בראשונה ר' חילא בשם ר' אלעזר אשכח תני עוד היא במחלוקת מה בין ראשונה וכו' היינו לפרש דעת ר' יוחנן ובגרסה זו שוה לתלמודן וא"כ שוב קים לי' פי' הפ"מ דמודה ר"י ור"ש בעדים היינו זה אומר מת וזה ל"מ מ"מ א"א דהרי מסיים עלה אמר ר' יוחנן אילו אמר ר' אלעזר ממני שמעה וא"כ מר"י שמע דמודה ר"י ור"ש בעדים ולר"י לא נחלק ר"מ ור"י ור"ש בצרות באחת אומרת ל"מ ואיך שייך דמודה בעדים א"ו דמודים בעדים היינו א' אמר מת וא' נהרג ולדעתי אחרי מחילות כבוד מורינו ורבינו מאור הגולה הרא"ש ובנו רבינו הטור ורבינו הב"י והאחרוני' כולם נעלם מהם הירושלמי ודברי ש"ג עיקר עכ"ל ולע"ד אף דפירושו ברור כאשר אבאר מ"מ ק' הטעם אחרי שר"י סובר דמודה ר"מ בראשונה ומשום דהכחשת צרה לאו מידי היא ולהירושלמי אף ר' לעזר הכי ס"ל א"כ ע"כ מה דפליג ר"מ באחת אומרת מת ואחת נהרג היינו מטעם שבתוספות כיון דשתיהן באין להתיר ליכא למחשבינהו לקלקל אלא משום דאמרו בדדמי וטעמייהו דר"י ור"ש ע"כ דמ"מ דבריהם מכווני' בגוף הענין שאינו קיים וא"כ מה"ת לפלוגי לומר דבעדים מודו דמ"ש הא מ"מ דבריהם מכוונים בגוף הענין והטעם הכחשת צרה הא ר"מ מודה אליבא דר"י אלא דס"ל דהיכי דשתיהן באין להתיר ל"ש זה והן הן דברי הב"ש שכתב על הרא"ש והיינו כתי' ר"י וכו' וע' בסוגי' ותבין ודלא כמו שתמה הגאן נרו' נמי על הרא"ש מסברה ע"ש כי הפשוט כדכ' הב"ש דלר"י הענין מוכח מצד עצמי כי אין טעם וסברה לחלק לר' יודא ור"ש בין עדים לצרות ולפירושו ק' זה על ר"י ור' לעזר דירושלמי תו תימ' לו אשא את חרפתי מרבותינו כולם שמן הרא"ש ואילך שנעלם מהן הירושלמי וכי נימא שאף מהרי"ף ורמ' תי' בהעלים הלא הן הן המאירים עינינו בשני התלמודן להעתיק מהן להלכה ואלו בירושלמי הלזה שהיא ערוך במקומו יעלימו עיניהן מלהעתיקו אמנם ז"ל הירושלמי שם בתר הכי תמן תנינן מי שהיו וכו' רב אמר הכחיש עדות בתוך עדות לא בטלה ר"י אמר בטלה (פי' הפ"מ בתוך עדות הכחש' שהיא בגופ' של עדות לא בטל' וכגון בב' כיתי עדים כדמפ' לקמן) ר"י כדעתי' (פי' לטעמי') דמר ר' חייא בשם ר"י הוחזק המונה זה אמר מן הכיס וזה אמר מן הצרור הכחיש עדות בתוך עדות ואף רב מודה שבטלה העדות מה פליגן כשהיו ב' כיתי אלו אומרים מן הכיס ואלו אומרים מן הצרור הכחיש עדות בתוך עדות בטל העדות וכבר לא בטלו כו' חיילי' דרב מן הדא ר"ש ור"י אומרי' הואיל וזו וזו מודות שאינו קיים ינשאו ולא שמיע דמר ר' לעזר מודו ר"י ור"ש בעדי' מה בין עדי' מה בין צרה לא עשו דברי צרה אצל חבירתה כלום (פי' המפרש חיילי' דרב ראייתו דרב דאמר דאפילו בגופה של עדות לא הוי הכחשה מן הדא דר"י ור"ש שאומרים כנ"ל דלא הוי הכחשה הואיל ומודים שאינו קיים והכי נמי כב' כתי עדים דמי דהרי נאמן כאן ע"א ופריך עלה דלא מסייע לרב ולא שמוע לי' מה דאמר ר' לעזר לעיל דמודו ר"י ור"ש בעדים הוי הכחשה דלא אמרו אלא בצרה וכו' וכדפרישת לעיל) מתני' פליגו על רב אחד חקירות וא' בדיקת בזמן שהן מכחישות זה את זה עדותן בטילה אמר ר' מנא פתר לה רב עד בעד (פי' מתני' קתני דאפילו בבדיקו' עדותן בטלה וק' לרב פתר לה עד בעד דבכת אחת מודה דע"ב) עכ"ל וע' תו' שם ובתו' של הפ"מ הרי מזה מבואר כדפי' הגאון נרו ומן התימ' על הפ"מ שלא הביט אחרית הדבר מראשיתו ואולם הרי להדי' מבואר נמי דרב ור"י תרווייהו ס"ל דבעד ועד זה אומר מן הכיס וזה אומר מן הצרור הכחשה בגוף העדות חשוב וע"ב ולא פליגו אלא בב' כתות וזה ודאי היינו מה דנקרא בתלמודן הכחשה בבדיקות דזה אומר ארנקי שחור וזה אומר לבן שכשירה בד"מ כמבואר בחה"מ סימן חל' ש"מ שמחולקים עם מסקנת תלמודן וסוברים שאף בד"מ אם הכחשו בבדיקת ע"ב ולהכי שפיר דן ר"י לשיטתי' דמוד' ר"י ור"ש בעדי' ורב לשיטתי' שלא רצה לחלק בין צרות לעדים שפיר יליף מזה לחלק בין כת וכת משא"כ למסקנת תלמודן כמו שדנינן בארנקי דעדותן קיימתן בד"מ ה"ה בעדות נשים דכד"מ חשוב אף בעד ועד שא' אומר מת וא' נהרג שכבר הוכחתי דאף להרמ' אינו אלא בדיקו' כמו חטים ושעורים נמי עדותן קיימת לכ"ע ולהכי אפקי להירושלמי מהלכה וסתמו המתני' להורו' דאין חילוק ואפילו בעד ועד כדפסק הרא"ש זיל אך הרא"ש וטור חה"מ סימן קמ"ה שמחלקו בין חטים ושעורים לבין חטים וקטניות דלא הוי חזקה משום דלא טעו כולי הא לדידיה ק"ק דליהוי מת ונהרג בדמיון קטניות ושעורים ויש לדחוק וצ"ע. עכ"פ זה יצא לנו מהירושלמי מדחזינן לר' יוחנן לשיטתי' מודה ר"י ור"ש בעדים אף שבאמת הם בדמיון כת וכת ומשום דאף בכת וכת סובר שבטל ש"מ דס"ל כדברי הרא"ש דלאותו עדות שהוכחשו בשבילם חשבינן תרווייהו פסולים אותן עדות וידוע דהלכה כר"י לגבי רב וממילא ה"ה לדידן בהכחשה דחקירות כמו יין ושמן שפיר כ' הב"י דאפי' כע"א לשבועה לא קם וע' באו"ת הנ"ל כי אין דבריו מוכרחים שהרי הר"ן סנהדרין הנ"ל סובר ממש כהר"מ שעדי ד"מ שהוכחשו בחקירות ע"ב לגמרי דלא כהכרעת חכמי לוניל ע"ש ודוק:
מצאו כתוב כ' ב"ש ואפי' אם כ' להב"ד ששמע מאח' מהני אלא כשכות' לזכרון ואינו כות' למעשה אז לא מקילי' בעד מפי עד כמ"ש בהג"מ פ"ב דיבמות דבריו קצרי' ואעתיק ל' הג"מ דהכי הוא פעמים רבות תמהתי איך מתירין לינשא ע"פ כתב ומצאתי בירושל' כו' כבהרי"ף והשתא יש לתמוה לרבי בון איך אנו מתירן ע"פ כתב ואפילו לר' ירמיה צ"ע דשמא ההוא דירושלמי עדים חתמו ע"פ ראייתם דומיא דמלוה בשטר דמייתו עלה ואלו העדים כתבו על עד מפי עד או גוי או אשה והייתי מחלק ליישב המנהג דהירושל' מיירי שמאליהם כתבו ולא לפי צורך ולא לפי מעשה אלא לעמוד לראיה ושטר כה"ג אין לו דין שטר (ותו כ' ריש כ"ג בצירף לזה) אבל כתבים שאנו שולחים לדעת אמיתת העדות ואלו העידו כן בפני ב"ד התירוה גם אנחנו שליחותייהו עבדינן ונתירה וכה"ג תי' הריב"א פ"ב דכתו' גבי כותב אדם עדותו בשטר ומעיד עליה והוא שזוכרה מעצמו אבל אין זוכרה לא והקשה ריב"א אמאי לא ישלח עדותו לב"ד ויהיה כשטר ויקיימוה כדאמר בנמחק שט"ח ותי' דהתם נעשה במצות הלוה והמלוה ויש תורת שטר עליו אבל שטר שהעד עושה מאליו ואין תורת שטר עליו והוי מפיהם ולא מפי כתבם והביא מדרשים שהבאתי ודקדק מדאמרינן ועכשיו משיאין עד מפי עד דכותי' ע"פ כתבים משיאין משמע הא אם אין עד מפי עד ע"פ כתבים א"מ ואמאי לא יקיימו חתימתם אלא כה"ג לאו שטר הוא עכ"ל. מזה הוציא הב"ש דאפי' אם כ' להב"ד ששמע מאחר מהני דזה ל"ש לפלוגתא דירושלמי דזה שטר הוא ואין בו קולה דמפי כתבם משא"כ כשכותב לזכרון ולא למעשה דאז שייך לפלוגתת הירושלמי (וכדפי' נמי הר"ן דבהני איירי) אז אף דפסקינן כהמתיר מ"מ תופס לחלוטין מה שהניח הג"מ בצ"ע דשמא ההוא בירושלמי עדים חתמו ע"פ ראייתם ולא מקלינן בעד מפי עד משום דהוי ב' קולי עד מפי עד ומפי כתבם ולע"ד באמת צ"ע שהרי המתיר נסתייע מן בריי' דעכשיו משיאין ע"פ ע"א וה"ה מפי כתבים ובע"א לא מחלקינן ואפילו עוד ב' קולות מפי עד ומפי עבד וה"ה במפי כתבם דאין לחלק בין קילא אחת לשתים ומה שתי' הג"מ דכשכותב עדות לב"ד אין בכלל מפ"כ מדהוי שטר אף דפסקינן בחה"מ סימן ך"ח דאין לשלוח עדות בכתב משום דחשוב מפ"כ צ"ל דהיינו דוקא להעיד טובת אחד ולא נעשה במצות ב' הבע"ד. או בע"א דזה ל"ח שטר (וע' סימן קמ"ב מה שהבאתי בשם הריב"ש) משא"כ הכא דל"ש רצוי הבע"ד דמי הוא הצד שכנגדו וע"א בעדות זה חשוב כב' כל שכותב עדותו לב"ד חשוב שטר ולא מפ"כ וע"כ נמי לדחוק ולפרש מה שכ' גם אנחנו עבדינן שליחותייהו כלומר שאנו מקבלים כתב זה בתורת שטר דאל"ה אינם מובנים והנה ידוע דכל עדיפות ששטר לא חשוב מפ"כ ואפילו מתו העדים היינו משום דחשוב בשעת הכתיבה כאלו נחקרה עדותן בב"ד ואז היה יכול להעיד משא"כ אלם פשיטא דאפילו חתם עדותו בשטר דלאו מידי הוא דמה בכך דחשוב כאלו נחקר הא אף אלו נחקר אז בב"ד מ"מ התור' פסלו והוא אחד מהפסולי' כמבואר בחה"מ סי' ל"ה סעיף י"א ופשיטא אף אם חתם בשטר דלאו מידי הוא וא"כ א"י מה ק' להב"ש שכ' ולכאורה ק' איך מפשט ד"ז משם דהא הר"ן מפ' הפלוגתא בירושלמי כשכו' לזכרון ובזה מתי' הטור שכ' שהרא"ש לא הכריע דמה בכך שהאלם א"כ לזכרון הא מ"מ מפ"כ הוא וכל ריעות' דלזכרון הוא דחש' מפ"כ. משא"כ כשכות' להעיד דיש לחשבו שטר וכנ"ל וא"כ כיון דהרי"ף והרא"ש פסקו דאלם יוכל להעיד בכתבו ממילא מוכרע דה"ה בכתב לזכרון דנמי מועיל לעדות אשה ויותר מסתבר לע"ד דאף הטור לא כ' כ"א ולכאורה ממקומו היה נרא' ליפסוק למימרא והר"מ כ' וכו' ומודה לו ודע שמלבד מה שדקדק הר"ן ז"ל דל' מצאו כתיב מורה דמדבר מכו' לזכרון לע"ד ממקומו מוכרע דאלו בשטר גמור חתום בב"ע להעיד תמה אני מה מקום יש ליפסול לע"נ וכי ס"ד להחמיר בע"נ יותר מבממון הא אפי' פ"ע לממון כשרים לע"נ ומכ"ש שט"ג דבממון ל"ח מפ"כ ומה שמחמרינן בסימנים יותר מבממון היינו כמבואר בבכורות מפני שהוא תחילת עדות אבל בסופן הא מקלינן א"ו כדפירשו בכו' לזיכרון או בע"א (וע' בחה"מ סימן מ"ו סעיף י' בהג"ה) אם לא שנאמר היפך סברת הג"מ הנ"ל אלא דבשטר ע"כ כיון דלא נעשה בדרך שטר בין ב' בעלי דברים המצוים לכתבו תמיד חשוב מפ"כ ויהיה איך שיהי' עכ"פ נפשט מאלם דמפ"כ כשר וה"ה בכל אופנים. ודע דלפירושם דהירושלמי לא איירי בשטר גמור ע"כ לידחוק בל' המתניתא המסייע להאוסר שכ' ברישא יפה כח עדי' לענין ע"נ וזה בשטר גמור ובסיפא קתני ויפה כח השטר לענין גיטי נשים או משועבדים וזה ע"כ בשטר גמור אך אין כ"כ קושי' דאף העדים שיפה כחם לעדות נשים נמי בעדים גרועים איירי וק"ל. תו כ' והנה שם קתני כשם שבודקין ולמה דקי"ל וכו' נראה וכו' והיא נמי קושית הק"ע דמהרח"ש על הרשב"א גופי' דז"ל דף ז' ע"ב ודייק הרשב"א מדסיים הרי"ף דבשאר עדות מפיהם ולא מפ"כ משמע דבע"כ מפ"כ מהני ולפי דיוק זה צ"ל דא"כ סובר הפוך סברתו גבי גיטין דלפ"ז סובר הרי"ף דגבי גיטין דכתב מהניא כו' והרשב"א הוכיח דכתב ל"מ בגט אפי' דפקח עכ"ל ולע"ד לק"מ דנהי דבגט הרכנה עדיפה מכתיבה ע"פ הירושלמי א"כ אדרבה יותר ק' לן טעמא דמעיטה הברייתא אלם דפטור מקרבן משום דאינו יכול להגיד הרי יכול להגיד בהרכנה ואף דהתו' גיטן דף ע"א ד"ה אמר ר' זירא דחקו ליישב הקושי' לר"כ דוקא מ"מ לתי' אביי דשני עדות דרחמנא אמר מפיהם ודאי נמי זה הטעם שא"י להגיד בהרכנה אף דעדיף מדכתב משום הג"ה דמפיהם דוקא והיינו דמסיים הרי"ף אבל בעלמא לא דמפיהם וכו' ר"ל כמו דכתבם ממועט בג"ה דמפיהם כן הרכנותו וא"כ משחזינן דלגבי ע"נ מועיל הרכנה ולא משגחינן בההקפידא דמפיהם ממילא ה"ה בכתב משא"כ בגט דהקפדתו לאו מג"ה דמפיהם נפיק שפיר יש לחלק כדחילוק הירושלמי דהרכנת הראש שהוא מעשה בגופו יותר דומה לקולו מכתב ידו ומה דקתני כשם שבודקין לגיטין לא נאמר להשוות דין ע"נ לגיטין אלא להשוות דין הבדיקה לע"נ כשם שבודקין לגיטין וק"ל ולפ"ז בלא הנ"ל נמי ל"ק מה שהקשה על הר"ן דבפ' מ"ש לא איירי בכו' לזכרון דמה בכך דהא עיקר הפשיטות מדהרכנה מועיל בע"נ ש"מ דלא דייקינן בעדות זה מפיהם וממילא מפ"כ כשר דהיינו כו' לזכרון:
אפילו אינו מקוים כ' ב"ש וע' תשו' מ"ל כ' ג"כ וכו' צ"ע כי ל"מ מבואר בדבריו. תו כ' מיהו קיום ע"א מהני משום בעלמא כו' דהוי כעד מפי עד תמהני דבעלמא הטעם פשוט דצריך ב"ע כמו לכל העדיות שאינו נתקיים באחד כ"א לשבועה (ומה ענין לעד מפי עד דאפילו בב"ע פסול) משא"כ קיום לע"נ לא עדיף הקיום מגוף העדות ולהכי סגי בא' וזה הפשוט כונת הה"מ ובק"ע דמהרח"ש דחק לחלק בין אם העדים מקיימים ע"י הכרת חתימה אז צריך ב"ע ובין אם אחד מעיד שבפני חתם אז' די בא' וליתא אלא כהבנת המ"ל וגאוני אחרונינו ולהרמ' צריך כו' כ' ב"ש היינו שכ' בדרך מסל"ת כ"כ המגיד והיינו חידוש כו' ובב"י כ' ע"ז ואין לו טעם שאם כתבו כתיבה בדרך מסל"ת למה יגרע ולע"ד הה"מ לשיטתי' שמחזיק בהל' י"ג בשיטת הריב"ש שהיא דעה א' שבסעיף י"ד בהג"ה ופירש הכי אף הרמ' דאפילו בלא ק"ד כל בלא שאלה(א) מקרי מסל"ת הוצריך לדחוק בחדוש ד"ז אבל לדעה ב' שהוציאו מל' הרמ' שמצריך דוקא ק"ד י"ל בפשוט שכ' זה לפי' על דין התוספתא שהעתיק בלשונה מצאו כתוב בשטר פ' מת שמשמע לא יותר אלא כמודיע בלא שאלה דבר חידש דאינו מסל"ת מוכרח להקפיד שיהא כתב ישראל ומודה בשהי' עם ק"ד שאפילו כתב גוי שפיר ויוצא לנו מזה אם יש לאשה כתב גוי במסל"ת עם ק"ד וגם גוי המעיד בע"פ בלא שאלה ובלא ק"ד שרי היא ממ"נ בלי פקפק:
הג"ה ואפי' אם יודעים כו' אם י"ל שכתב וכו' כ' ב"ש ובט"ז מדייק ז"ל הט"ז מפני הקול שיצא ואפילו נמצא בכתב שכ' א' לחבירו שפ' מת ולא נזכר הטביעה מ"מ אמרינן שמחמת קול כ' כן ובאמת אין ממש באותו קול כיון שהמים אין להם סוף כן הוא בהדי' בת"ה שם ומשמע מזה דאם יצא קול על א' שמת ואח"כ נמצא כתב ישראל שמת אעפ"י שאותו קול לא הי' בו בירר לא פסלינן הכתב לומר שמחמת הקול כ' כן דהא אם הקול אמת אין כאן ריעותא כמו שיש בההא שזכרנו שטבע במים עכ"ל וכל ל' זה שהעתיק ל"מ בת"ה שלפני ואולם בגוי מסל"ת על אדם שנהרג אחר שיצא הקול עליו שנהרג דאיכא למיחש דבדדמי אמר כן איתא בפוסקים סי' קס"א:
אבל אם שמע מתינוקות כו' כ' ב"ש ולמ"ש בסמוך דבעינן מסל"ת י"ל דאיירי כאן דלא הי' מסל"ת ע"כ ר"ל דלמ"ש בסמוך ס"ק ד' דהדין דבבא דסיפא שמע מהתנוקת איירי דוקא במסל"ת וע"כ לומר דסתם אמירה זו היא לפ"ת דהא לא נזכר במשנה ורמ' מסל"ת י"ל הא סתם אמירות מת להכי לא מהני משום דלא הו' סתמא לפ"ת הא ידעינן שאמר מת לפ"ת נמי מהימן ומה שאין כן אלו הסיפא איירי במתכווין להעיד א"כ נאמנת קטן במסל"ת אין לו מציאות כלל במשנה ובכל ענין בשאומר מת סתם לא מהני (וזה ל"ש אלא לדעה א' שבהג"ה סעיף י"ד) תו כ' ובפרישה וכו' אמת של' הטור מורה הכי מדהפסיק וכ' בין כיוונו טרם שכ' ואם שומעי' מהם וכו' אבל ל' המשנה מורה להיפך שהרי על אמירות אנו באים נאמר בין מתכוין וכן לשון הרמזים שנסתייע ממנו הט"ז שכ' שמע מהנשים שאמרו מת או מן התנוקות או שאמרו הרי אנו באין מלקבור בין כיוונו לשם עדות בין לא כיוונו יכול להעיד שמת והוא שאמרו כך וכך ספדנים הרי דאף חלוקה דאנו באים כולל דבין בכיוונו וכו' והיינו כדכ' הב"ש ס"ק ל"ד בטור משמע וכו' וע"כ דבאמת אף באמירות אנו באים אף להפרישה ל"צ לפ"ת אלא דצריך כך וכך ספדנים להוציא מחשש קמצא וע' ס"ז והיש"ש ז"ל אף שג"כ מפרש הטור ע"ד הפרישה מ"מ כ' ואומר אני שהמתיר האשה בעדות קטנים המכונים להעיד ראוי לשמתא ואפילו יש לה כמה בנים תצא וכ' תו ולפ"ז נראה לכאורה דאפילו במסל"ת לא מהימן הקטן אלא בסיפור דברים ממש כעין המשנה שהענין תולה במעשה קטן עצמו אלא שהא"ז שכ' קטן מסל"ת לאלתר כשר אכן נראה דל"נ מסל"ת בקטן אלא בהקדמה לו דבר קצת ולא שיאמר מבלי הקדמה וקישור פ' מת אף שלקמן אפרש שדעתי נוטה להקל גבי א"י מסל"ת דאפילו בכה"ג מהימן אמנם קטן שאין לו דעת צריך ק"ד לכ"ע ודוקא שאינו אומר לאלתר אבל אם בא והגיד המאורע לאלתר בלי שיכוין לעדות אז אפילו סתם מסל"ת נאמן ובזה יהא הכרע בין ראב"ן לראבי' דשפיר בעינן לאלתר במסל"ת היכי שאומר סתם פ' מת אבל היכי דהוי הענין במסל"ת ובהקדמת דברים אז מהמן לאחר זמן ובזה כבר מבואר בהגהות רמ"א ז"ל דלא כותי' אלא אפילו כשאומרים ספור הענין צריך לאלתר ואולם מה שכ' דבקטן לכ"ע לא הוי מסל"ת אלא בק"ד זה ודאי משמע לדעת הרמ' וש"ע שהרי לדידהו קטן במתכוין להעיד א"נ בשום אופן וע"כ הבבא דשמע מן התינוקית איירי לפ"ת ומשמע הא מת לחוד אפילו לפ"ת א"נ ודלא כהס' של הב"ש הנ"ל שכ' ולמ"ש בסמוך וכו' אלא דבמסל"ת דקטן בעי ק"ד (ובזה תמהני על היש"ש ב"ק שם שכ' על תי' כגון שהיו בעלים מרדפים וכו' ויש לי תימה מה פריך רבינא לר"א דלמא שני נחיל דיש תרתי רדיפות הבעלים ומסל"ת וממציא מכח קו' זו דין מחודש דהיכי דידוע שלא נתייאשו א"צ רדיפות הבעלים ובזה הסוגי' מוכרחת לע"ד דלא כותי' ואף הרמ' פ"ו מה"ג אינו מחלק כלל ולדבריו פה לק"מ אלא הרדיפה הצריך משום קטן במקום הק"ד ובצירף הרדיפה שהוא רגלים לדבר הוא דמקרי מסל"ת ובזה ניחא מה שהכריח לרש"י ז"ל לפרש מימרא דר"א דאמר אין מסל"ת כשר אלא לעדות אשה שמע מן התינוקות ולא בעדות א"י כדדחק הק"ע דמהרח"ש לפרש לשטת הטור וש"ג שמביא א"ו משום שבא"י מל"ת לשטת רה"פ ל"צ ק"ד וא"כ לא היה עולה הקו' על ר"א מנחיל דיש תרתי רדיפה ולפ"ת משא"כ אם ר"א איירי בלפ"ת דקטנים שהוא עם ק"ד אמירות אנו באים שפיר דדומה לרדיפה ומקשה שפיר שוב מצאתי בפר"ח י"ד סי' ס"ט ס"ק מ' פירש נמי תחלה כדפרשתי ומ"ש א"נ לחלק בין ממון לאיסור אין לו מובן דא"כ מה מקשה מנחיל דיש תרתי על מימרא דר"א ומ"ש ותדע וכו' למ"ש זה אינו כי שם יש ק"ד שהוא כמו בנחיל מרדפים) ודע דרש"י ז"ל הכא ביבמות וכן הנ"י פירשו בין מתכוין לעדות וכ' התי"ט דאתו לאפוקי כיון להתיר והניח בצ"ע ואם דיוק זה דוקא היה משמע שמפרשו נמי כהטור דקאי על העדות הקטנים דאלו מלתא באנפא נפשא מה"ת שלא יהיו גדולים נאמנים מתכונים להתיר אבל לע"ד זה אינו כדמוכח מפירש"י ב"ק שמפרש הרי אנו באים מלקבור דהיינו מסל"ת אלא דדיוק זה ל"ד או דנקיט לעדות משום דיוק דבא"י במתכוין אינו עדות אפילו במתכוין להעיד כמסקנת הסוגי':
תו כ' הב"ש וכ' בט"ז דוקא בקטן שהגיע לעונת הפעוטו' אבל פחות מזה לא מהימן אפילו מסל"ת הנה העתק אך החומרא אבל ז"ל ונלע"ד דבאמת אין מחלוקת לדינא בין הטור לרמ' דאותו קטן דמהני להטור היינו בהגיע כו' דפסול קטן אינו משום דאינו בת"ע (דהא עבד כשר) אלא משום דאינו בר דעת ודומה לשוטה ואפשר דבזה לא מתכשר גם במסל"ת דהמשנה לא"מ זה (ולע"ד ודאי משמע מקושית הגמרא ודילמא קמצא דלכל הפחות אף מלא הגיע נמי איירי המשנה דבהגיע לעונה זו שמקחן מקח שוב אין דרכם בצחוק כזה) ולהרמ' ודאי מיירי המשנה בכל קטן ומהני דוקא באמירת היינו באים וכו' אפילו לא הגיע אבל בהגיע מודה דמהני כשאומר בפי' מת וכדאי הוא עכ"פ רבינו הטור לסמוך עליו בהגיע עכ"ל ונהי דלע"ד אין במשמע' הרמ' דמודה בהגיע מ"מ בזה אני מסופק אם מצריך דוקא גדול ממש בשערות או דנימא דלגבי עדות אשה יהי' הדין כדאי' בא"ח סי' נ"ה בהג"ה דכל שהגיע לכלל שנותיו מחזקינן אותו כגדול ואמרינן סתמא הביא שערות (ומקור המנהג שם לע"ד מן מס' סופרים פ' י"ו דאיתא ואין קטן עולה מן המנין ברכו קריאת התורה וקדיש עד שיהא בן י"ג ואין נבדקין באלו) ותו אפשר לספוקי ביותר דעכ"פ מודה הרמ' בהגיע לשנים שא"צ כלל שערות מדתלה פיסולו מפני שאינו בן דעת ובה"ע פ"ט ה' ז' כ' בל' זה אפילו הקטן נבון וחכם ה"ה פסול עד שיביא ב' שערות משמע דהכא לאו בשערות תלי' אלא בדע' וע' תשו' הגאון נ"ב נרו סי' מ"א מחליט דצריך דוקא שערות ובבדיקה ולשטתו מה שכתב שנאמן על עצמו מק"ו דנאמן להעיד בגדלו שיצא בהינומ' מטעם רוב נשים בתולות נשאת ק"ו שנאמן שהביא ב' שערות שהרי הרוב מסייע לו וק"ו אם יובדק עתה וימצא לו שערות נרא' דתחילה דן ק"ו אפילו לא יובדק כלל ולע"ד זה הק"ו פריכא דמהראיה שסמכינן על הרוב במה שמעיד על אחרים בזמן שהוא גדול למעיד על עצמו ובמה דאפשר שבזמן שמעיד הוא נמי קטן ואם הוא קטן אין בדבריו כלום ולא מצינו בכל התורה עדות ע"ע זולת אשה במיתת הבעל ואולם בל"ז גוף הדין לע"ד צ"ע ומשמע לי יותר דא"צ שערות כלל וע' י"ד סי' ס"ה בהג"ה כ' ומקרי קטן עד שיהא בן י"ג ויום א' ולאפוקי ממה שמביא בד"מ דיש מתירן בקטן שהולך לשנת י"ג וק' הרי קיי"ל תוך הזמן כלפני הזמן א"ו דכ"ע לא בעי שערו' בעדות שדי באחד והכרו"פ דחק בהש"ע וא"י מה יענה להיש מתירין שבד"מ הנ"ל: