בית מאיר על שבת· רבי מאיר פוזנר
דף קמב:
מאן תנא וכו' פרש"י ז"ל דמתני' דקתני מטה על צדה דאית לי' דכי טרח מטרח בחביות דהוי היתרא ולא יטול האבן ממש דהוי איסור ואע"ג דהשתא נמי אבן מטלטלי בהדי חביות. ותימא לי מאי צריך הכא לטעם מטרח בהיתרא. הא כשמנער החביות אינו אלא טלטול מן הצד לצורך דבר המותר דשרי כדאיתא בב"י סי' ש"ח בכלליו לדיני מוקצה דז"ל הא אם לא הונחו שם מדעת אלא ששכחם מותר להטות החביות כדי שתפול האבן. דטלטול מן הצד לצורך דבר המותר שרי. משא"כ לטלטל האבן בהדי' דהוי טלטול גמור. שוב עיינתי בהרשב"א ונראה דלהכי לא נסתפק בפרש"י והוסיף ביאור נחמד בשם נמוקי הרמב"ן ע"ש. ואולם עיין בב"י סי' שי"ט מה שהביא בשם הר"מ ופוסק בש"ע כוותי' בלשון זה ומיהו דעתו ז"ל דהנ"מ בי"ט אבל בשבת דוקא אוכל מתוך פסולת אבל פסולת מתוך אוכל בכל גוונא חייב חטאת וכו' ע"ש. א"כ לא אזיל פי' הר"מ הנ"ל כל עיקר דהא הכא בשבת קיימינן. וצ"ע פי' הגמ' אם לא שנדחק לומר דבאמת אבן ע"פ חביות אינו בורר ממש שהרי מונח לבדו לא תוך היין ולהכי אך לקולא מדמה דכמו שבי"ט מותר להדי' ביד לשקול הפסולת מן האוכל מפני שהפסולת מונע מלאכול האוכל ה"נ לישתרי ליטול האבן ביד עיין ודוק:
שם אמר ר"ה א"ר ל"ש אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האיסור. יש לתמוה הא פרש"י במתני' ליטול יין מן החביות וא"כ הרי הוא בסיס לדבר האיסור והמותר דהיינו היין והוא ממש כלכלה שבתוכו פירות שבעמוד א'. וע"ש בהרשב"א שזה מותר אף במניח. וראיתי בהלבוש סי' ש"ט סעי' ג' שלהכי כתב אבל אם הניח אבן על חבית ריקן וכו' ע"ש. ולא די שהוא נגד פרש"י אלא אף נגד הגמ'. דבתר הכי נאמר דאי בעי למישקל לא משתקיל לי' יין. והתוס' שבת לא הרגיש בזה. ומה שתירץ התוס' שבת וכתב מס"ק י"ד וצ"ל דס"ל דכיון שהאבן מונח על החבית למעלה גבוה מן היין מקרי בסיס להאבן ולא ליין. וכ' תו שאף הלביש להכי כוון שהוא ריקן מלמעלה שאין שום דבר היתר מונח עליו מלמעלה אבל במה שבתוך החביות לא איכפת לן והוא דוחק עכ"ל. ולענ"ד אף תמוה הוא דכי מי גרע זה חלק החביות שלמעלה מן היין שלא יהא נגרר בתר עיקר הכלי דהיינו מה שלמטה מן היין. מן מוכני שאינה נשמטת מן השידה שמבואר דף מ"ד שאף שיש עלי' מעות מותר לטלטלה. ומביא שם הטעם בתוס' מפני שהשידה עיקר הכלי. ובהרשב"א מביא בשם הרבינו אפרים דאיירי שיש על השדה דברים שמותרים לטלטל ולהכי המוכני אף שאין עליו אלא מעות מותר בטלטול מפני שאינה נשמטת הוי כחדא כלי ונעשה בסיס לדבר המותר נמי. והכא מכ"ש שיהא נחשב כל החביות יחד בסיס לדבר. המותר נמי. ואין בידי ליישב דעתי בזה אלא אם נדחק ע"פ הדברים שפירשו ע"א בכלכלה מלאה פירות דעיקר נעשה בסיס לפירות הלכך וכו'. וא"כ שם אף במניח האבן מדעת הרי משום דעיקר הבסיס של הכלי אך לצורך הפירות. אבל באבן אף גבי קרקע הי' ראוי לנוח. משא"כ אבן זה שהניחו על החביות מדעת כדי לשמור היין שלא יפיג ריחו הנחתי על החביות נמי עיקר כמו היין וכולם היין גם החביות נעשים בסיס אליו כמו הנר והשמן ופתילה שבדף מ"ו. ואין זה עולה לסברת בעל המאמר בפ' כל הכלים ע"ש ודוק בדף קכ"ה ע"ב. גם התוס' לפ"ז לא מקשו מידי בד"ה לא שנו. דהא ודאי זה לא הי' נשמע מאידך דרב מפני היין שבחביות והאידך לא הי' נשמע מהא דה"א הכא הוא דהוי בסיס משום דעיקר כונתו להנאה זו דוקא. משא"כ במעות של הכר וצ"ע. [וקרוב לפירושי ותירוצי מצאתי בתשובת דבר שמואל סי' קע"ג אבל לא הרגיש במה שהרגשתי מתוס' ועדיין צ"ע]: