בית מאיר על קידושין· רבי מאיר פוזנר
דף טז.
בשטר מנ"ל. בריטב"א הניח בצ"ע למאן דלא יליף ש"ש מנ"ל במוכר עצמו דנקנה בשטר והי' נראה לפום ריהטא מהכא להוכיח דלא כתי' ריטב"א שמתרץ דלא כתוס' דף ט"ו ד"ה ואידך כי אם שאנו סוברים לפי האמת תנאי פליגי בש"ש ע"ש בדבריו שמתרץ. בזה שיטת הרמב"ם והש"ך ח"מ סי' פ"ו מביאו ומשיג בתי' הריטב"א זה על התשובת המתמי' על הרמב"ם. אבל מהכא מוכח כדעת התוס' דלפי האמת מסקינן דכ"ע ילפי ש"ש. ובספר ע"י תי' קושי' הריטב"א בזה האופן. דלבתר דאשכחינן מקרא דע"ע מוכר עצמו נקנה בכסף כמו מכרוהו ב"ד ולא מחלקינן בין נמכר מדעתו לנמכר בע"כ. שוב ליכא למפרך על קנין שטר אשכחן וכו' ע"ש ומלבד שדבריו דחוקים ואינם דומים לדברי תוס' ד"ה אמאי. אלא דקשיא לי על דבריו ועל דברי עצמי שכתבתי לעיל ליישב קושית הריטב"א. ומשום דלפי האמת כ"ע ילפי ג"ש דש"ש. דא"כ האיך אזיל שטת התוס' ד"ה הואיל דף י"ד ע"ב שכתבו הואיל וכל קנין דנכרי בע"ע אינו אלא בכסף ולא בשטר. משא"כ ישראל דאית ליה קנין שטר מנ"ל בכסף. ת"ל לאותה ה"א שטר גופא בע"ע בישראל מנ"ל במוכר עצמו. ומכ"ש דלא מקש' מידי אלא למאן דלא יליף ש"ש מנ"ל אדרבא למאן דלא יליף נמצא אף לישראל אינו נקנה בשטר במוכר עצמו ושפיר איכא למילף דנקנה בכסף כמו לעכו"ם. לכן הנראה ביישוב קושי' הריטב"א מעיקרא דבלא זה קשה מאד קושי' הפ"י מה מקשה הגמרא בכסף מנ"ל מה"ת לא ולמה יגרע מכל הקנינים. ומה דמשני דמזה הכריח רש"י ז"ל לפרש דסוגיא אזלא לר"ל ור"ל בכסף מנ"ל דילמא בשטר. לענ"ד זה אינו דא"כ הי' נשאר בקושי' מנ"ל לפי האמת דמשיכה בע"ע לא נקנה. וכאשר באמת הע"י הניח בצ"ע. והברור לענ"ד דכל עיקר קנין משיכה במטלטלין יצא לנו פשטותו דאיירי ביה קרא ושהם חשובים קנין משום דבמציאה והפקר ליכא קנין אחר. כמבואר במס' בכורות דף י"ג בתוס' ד"ה מיד עמיתך. ומציאה והפקר ודאי דלא שייך כלל בע"ע משא"כ בעבד כנעני שייך בי' הפקר אם אינו רוצה לזכות בעצמו. כמו שביאר הפ"י עצמו בפרק השולח ע"ש או בקטן כמבואר בח"מ סי' קע"ג, וכן נראה מפשטות לשון הריטב"א דמשיכה לא שייך כלל בע"ע וא"כ הדרא קושי' הפ"י למקומה. ומכ"ש מה שהקשה לפי' התוס' דמפרשו הסוגיא אליבא דר"י דאית ליה דבר תורה מעות קונות א"כ מה מקשו הגמ' מנ"ל. ומה דמשני דהתוס' הכא בשטת רש"י דבכורות אזלו דמהקדש יליף לה וזה לא שייך בע"ע. מ"מ קשיא כיון דחזינן עכ"פ דכל מטלטלין ד"ת מעות קונות מה"ת למעוטי עבד עברי. ותו המעיין בתוס' גיטין דף ל"ח ע"ב יראה דאף בע"ע שייך היקש כשאמר לדמי בפירוש. לכן הנראה לענ"ד מה דמקשה הגמ' ע"ע בכסף מנ"ל. היינו משום דע"ע גופו קני וליכא לדמוי' לכל הקנינים שהאדם מקנה ממונו בעד כסף. משא"כ אדם המקנה גופו כל כמה דלא אשכחינן דנקנה בכסף מן הסברא י"ל שאינו נקנה כ"א ע"י מעשה בגופו כמו שטר וחזקה. ומה דכתיב אותם י"ל למעט קנין כסף. ועל דרך שהגמ' מסי ואשה בפחות מפרוטה לא מקני' נפשה. ככה י"ל אדם מישראל בכסף לא מיקני נפשי' קנין הגוף. וא"כ י"ל דדוקא על קנין כסף שייך למיפרך אשכחן ע"ע הנמכר בע"כ כיון דדעתו לא בעינן שפיר נקנה בכסף. אבל המוכר עצמו שייך לומר כדלעיל אבל על קנין שטר מה שהגמ' חקרה מנ"ל. היינו אם לדמותו לקרקעי או למטלטלין. וכיון דחזינן דנמכר בע"כ נקנה ויש לו דין קרקע שיהא נקנה בשטר. תו אין לחלק ולהקשות אשכחן הואיל ונקנה בע"כ דאינה סברא כלל לענין שטר לחלק בהכי ודוק: