בית מאיר על עבודה זרה· רבי מאיר פוזנר
דף לא.
המפקיד יינו וכו' אסור בשתיה ומותר בהנאה והתנן וכו'. הא דלא מקשה בפשוט מ"ש דחשש יותר לאסור בשתי' מבהנאה. דהא באמת נגיעות מצרי אוסר אף בהנאה י"ל דהי' סובר כיון דכל איסור יינם עיקרו אך משום חתנות ועיין בהר"ן ריש סוגי' זו מה דמפרש על המתני' דאיסור הנאה אינו אלא משום גזירה. ויוכל להיות שלא גזרו לר"י ב"ב אלא ביינם ולא בשל ישראל. אבל לאחלופי י"ל דלא חייש כלל משום דהמצרי מירתת [א"נ בפשוט דידע דריב"ב לשיטתי' כבתוס' אך מדתוס' לא מקשה אלא להמסקנא משמע דבס"ד בפשוט ניחא] ולכן מקשה והתנן וכו' הרי הן כפירותיו של כותי. ומתני' זו היא בפ' ג' דדמאי ולפי' הר"ש והראב"ד בפ' י"א מהל' מעשר הוי פירושא דאם הפקיד פירות מתוקנים אמרינן ודאי החליפם בשלו וחייב לעשר ודאי מדרבנן כדין מירח כותי דחייב מדרבנן ושפיר מקשה. משא"כ לפי' הר"מ המבואר שם בהלכות לא בא מחשש זה כי אם קולא שאם הפקיד מתוקנים אין צריך לעשר שאפילו החליפם בשלו נמי פטורים מפני שפי' מירח כותי פטור אף מדרבנן. איני יודע ליישב הקושי' הכא. ובס' לחם סתרים מבאר הקושי' על דרך זה שמביא פי' בשם המפורשים שאפילו הפקיד אצלו פירות טבולים הרי הם פירותיו של כותי לקולא שפטורים מטעם מירח כותי. ומי יתן ואדע מי המפורש אשר מילא לבו לפרש הכי. שבהדי' מבואר בהר"מ בהלכות הנ"ל שבאופן זה הוא חייב מספק תורה. אלא שתלה הדבר ביראה לי מפני שהמתני' לא בהכי איירי אלא בהפקיד פירות מתוקנים ע"ש ודוק. וע"כ לדחוק דאף דתפס סיפא דמתני' עיקר הקושי' מהרישא בהפקיד אצל נחתום וכו' דהפירות דמאי משמע הוחלפו עם פירות של ישראל ע"ה מזה נשמע חומרא דחשש חליפין. והוא דחוק חדא דשם החשש שהוחלפו בשוגג שלא מדעתו אך מפני ראינו נזהר כ"כ כישראל וצ"ע. ומה שהקשו בתוס' על ריב"ם ולא ניחא להו כפרש"י דלרבנן בחותם אחד אסור בשתיה ומותר בהנאה שהניח בספר הנ"ל בקושי' מה דעתם בזה. לדידי איפכא קשיא על פרש"י דהא מה דיין בחותם אחד לא מינטר ע"כ היינו דחיישינן שמתוך חיבת ניסוך טרח ומזייף כמבואר בהר"ן ומוכח מדיין מבושל מינטר בחותם אחד וע"ש בהר"ן בסוגיא דחביות צריך חותם בתוך חותם. וא"כ דהחשש אינו אלא משום חיבת ניסוך פשיטא דאין לחלק בין שתיה להנאה. ומוכרח תוס' לדבריהם דריב"ב לשיטתי'. ומה דמסיימו תוס' ואע"ג דחיישי לזיוף דנגע ביה ושתה מיני' באמת ק"ק מה אריא משום הכי ות"ל דטרח ומזייף לנסך אלא דלריב"ב אף שניסך באמת של ישראל אינו אסור אלא בשתיה (אך זה גופא טעמו דריב"ב צ"ע מה נשתנ' שתיה מהנאה ואפשר שתיה הוא בכלל גזירות חתנות) ומה שכתבו תוס' לא החמיר כ"כ לחוש לאחלופי לאיסור הנאה כיון וכו' זה צ"ע שאחרי שכבר חשיד לטרוח ולזייף למה לא נחוש לאחלופי בדרבנן כמו בפי' דנמי אין החשש אלא בדרבנן. וצריכנא לומר דוקא בדס"ד שהוא בלא חותם יש לדמות לפירות משא"כ בחתום אף שטרח לפתוח ולנגוע. מ"מ לאחלופי כולו במידי שהי' חתום מירתת יותר ולא חש כ"כ במידי דרבנן ודוק: