בית מאיר על נדרים· רבי מאיר פוזנר
דף מח.
עיין בהר"ן מה שהניח בתימא מפסק הר"מ מדין בה"כ. ולענ"ד נראה ליישב דבריש הפרק בהר"ן מבואר מה דנתקשו הראשונים בפסקי ההלכה בדין ברירה ובלי ספק היינו מפני שסוברים שהויתר שאוסר ר"א היינו מדאורייתא והרמב"ם סובר דמעקרא לק"מ כי מה שר"א אוסר וויתור אינו אלא מדרבנן (וכן מבואר פה בח"ר גבי הלכתא כראב"י] ובדרבנן הא כ"ע ס"ל דאמרינן יש ברירה ומה שהסוגיא מדמה במס' ב"ק דין שותפי בור לדהכא היינו משום דמה דקי"ל בדרבנן יש ברירה ולא מדאורייתא הא ע"כ הוא משום דהלכתא דברירה הוא ענין ספק ובדרבנן קי"ל ס"ד לקולא משא"כ בדאורייתא ושם הא קתני מאימתי נפטר הראשון הרי הראשון מחויב ועומד אלא שאם אין ברירה ודאי נפטר הראשון ע"י שהשני נעשה שואל הא ודאי שע"י ספק א"א ליפטור הראשון ולרמי' חיובי' על השני אלא נשאר הראשון בחזקת החיוב ושפיר [ועיין מס' ב"ק מ"ו ע"ב] וא"כ תו לק"מ על הרמב"ם דהא פשיטא דדירת בה"כ אינו דומה לדריסת הרגל שאינו אלא וויתר אלא הנאה גמורה דאורייתא ומדקי"ל גבי אין ברירה אף אי נימא דראב"י אף בדאורייתא קים ליה יש ברירה מ"מ מדאנן קי"ל בדאורייתא אין ברירה שפיר דפסק לאיסור ומה שהסוגיא מדמה בה"כ לחצר השותפין הוא אך לענין דלא נימא באין בו דין חלוקה לכ"ע יש ברירה אבל ודאי דיש הבדל ביניהם שזה אינו אלא וויתר וזה חשוב הנאה גמורה וק"ל: