בית מאיר על נדה· רבי מאיר פוזנר
דף ט.
תוס' הא ליכא חרדה וכו'. וי"ל דסמך ארישא. הקשה המהרש"א דהא ברישא נמי אפשר לומר הגיע שעת ווסתה ולא בדקה דטמאה היינו עד שתבדק ותמצא טהור ואם תבדק ותמצא טמא טמאה משעת ווסתה ע"ש. והרשב"א בחידושיו דף י"ו הקשה נמי איפכא דא"כ למה דחקו ב' הסוגיות מדיוקא דחרדה מסיפא ולא מהמבואר ברישא. ודחק עצמו. ולענ"ד לק"מ דודאי מרישא לחוד לא מצי דייק במידי כקושי' המהרש"א. ומה דתנן במתני' ר"מ אומר וכו' היינו דפליג בדין סילוק דמי' בחרדה מה שהת"ק לא ס"ל כוותי' ולעולם תרווייהו ס"ל ווסתות דרבנן. משא"כ עתה תופס הסיפא וסומך ארישא ור"ל שהי' מוכרח מכח קושיא דמדסיפא ר"מ רישא לאו ר"מ, ותי' כולה ר"מ היא וה"ק וכו' שר"מ אומר וכו' וא"כ ודאי מוכח דווסתות דאורייתא ס"ל ואז שפיר שאומר התנא דמתני' לראי' אליבא דר"מ דמטמא שר"מ אומר וכו' וטעמא דאיכא חרדה וכו'. משא"כ הרבנן פליגי וס"ל בלא חרדה נמי אינה טמאה בהחלט אלא תבדק. משא"כ אלו נאמר הפי' ברישא ע"ד המהרש"א הא זה כ"ע ס"ל דאטו יש תנא המקיל יותר ולא ס"ל אף ווסתות דרבנן ודטמאה עד שתבדק. ומה ענין לאתויי ראי' שר"מ אומר. אטו רבנן לא אמרו כוותי' בזה. ואף אי נימא שאיהו לבדו אמר דין סילוק דמים בחרדה ורבנן פליגו עליו בזה אין זה ענין להרישא לראי' ממה שר"מ אומר בדין חרדה ובזה עולה כל דברי תוס' כהוגן ולק"מ: