בית מאיר על משניות· רבי מאיר פוזנר
מסכת שקלים
פרק א
משנה א
ועל הכלאים. עיין פי' ר"ע מברטנורא ועיין תי"ט שם כתב תימא לי וכו'. עיין ש"ך י"ד רצ"ט ול"ק מידי. תו כתב התוספות יום טוב ועוד תימא וכו'. ותימא על תמיהתו דנהי דשרי באכילה מ"מ לא מהני הביטול למשרי האיסור קיום. ועיין פ"ב כלאים משנה א' שם הקשה התי"ט קשיא על דבריו פה ת"ל מידי דמינכר לא בטל. ולענ"ד זה ל"ק מידי. די"ל זה גופא אינו אלא דרבנן וכן האמת. ודברי ר"ע פה צריכים ביאור שכתב שכל זמן שלא נזרעו ספיר נתבטלו משא"כ לכשיגדלו. דהא חזינן גבי שעטנז אף קודם הלבישה לא שייך ביטול כמבואר בי"ד הנ"ל. ויש לחלק דגבי שעטנז שאינו עומד כ"א ללבוש הוי משעה ראשונה אך מוכן לאיסור וכיון דשניהם יחד אסרה תורה לכך לא נתבטלו. מה שאינו כן בזרעים שנתערבו בתלוש דלאכילה עומד ושניהם היתר. סבירא לי' דהיתר בהיתר מבטל ולכך מן התורה שרי נמי לזרוע. אך מה שכתב ורבותינו פירשו וכו'. לא ידעתי לפרש כוונתו. דאם רצונו לומר לאחר שיגדלו אותן עצמן שזרע בתערובות שנתערבו בתלוש בפחות מרובע. זה ודאי א"א דהא מותר לזורעה ומכ"ש לקיימן. ותו לאחר שנתבטלו ושרו האיך יחזרו לאיסור. ואם ר"ל לאחר שיגדלו תערובות שלא נודע לו מן התערובות בתלוש. ולכך הואיל שבידיעתו הראשונה נודע לו בזמן שלא שייך בהן ביטול משום דהאיסור כבר בעולם ולכך אינם בטלים. משא"כ בנודע לו בתלוש שאז לאכילה עומדים כנ"ל. או אם ר"ל אם זרע תערובות ביותר מרובע לבית סאה ולאחר שנגדלו רוצה למעט ולהעמידם על הפחות. על זה יהיב טעמא שלזה לא מהני הביטול. ע"ז הפי' השני קשיא דמה בכך הא עכ"פ בתלוש נודעו לו מתערובות שבטל ברוב נמצא דמדאורייתא שרי. ומדוע לא יהנה המיעוט למראית העין. ואם רוצה לקונסו הואיל דעבר אדרבנן לא הוי לי' ליהיב טעמא שלא מהני שוב הביטול. לכן היותר נראה פירושו כואם ר"ל שכתבתי. ושוב עיינתי וראיתי בסוגיא דב"ב שהביא התוס' י"ט וכנראה מפי' רשב"ם שם שמסכים הר"ע פה לפירושו דהעיקר כדפרשתי באחרונה אבל כבר השיגו התוס' שם ממ"ק [ומזה הי' להת"י להשיגו] שם מבואר דאפי' אחר השרשה מועיל מיעוט. וכן פי' הרמב"ם פ"ב מה' כלאים דבעל השדה יש לו רשות למעט אפילו אחר השרשה וע"ש. וא"כ י"ל באמת דהיינו טעמא כדכתיבנא דמדאורייתא כבר נתבטל בתלוש עכ"פ ברוב. אבל מדברי הרמב"ם פ"א למדתי שסובר דלא שייך כלל ביטול ברוב מן התורה בב' מיני היתר שנעשו שניהם איסור ואפילו במידי דעומד לאכילה. ואפשר שסובר דהיתר בהיתר אינו בטל. והראי' שכתב הלכה א' ואם זרע לוקה. ואי נתבטל ומותר מן התורה לזרוע מאין יבא המלקות. ובאמת מזה משמע דעיקר טעם ההיתר של המיעוט הוא כפי' הת"י במס' כלאים דחכמים קים להו וכו' ע"ש. ובזה יפה פסק הרמב"ם ואם זרע במזיד הרי מכוין לזרוע ולכך לוקה אבל במס' ב"ב כדמשני הגמ' לא רובע דכלאים כרובע דהכא דמי:
נראה מבואר בזה כדעת ר"ע דמדין תורה אפילו יותר מרובע נמי נתבטל. וא"כ צ"ע מדוע פסק הרמב"ם ז"ל ואם זרע לוקה וצ"ל דהרמב"ם מפרש הסוגי' דב"ב על המיעוט שלאחר הזריעה והואיל והזריעה היה בלא כוונה לכך מדינא אפילו רובע נתבטל ושרי. משא"כ בשנודע לו קודם הזריעה ואינו ממעט מורה בזה שכוונתו לזרוע כלאים ולכך לוקה ודוק. אבל לענ"ד אין אנו צריכים לא לטעם ר"ע ולא לטעם הת"י. אלא כנראה מפי' רשב"ם ב"ב דבהכי קים להו לחכמים דבכלאים בא' בכ"ד בטל ד"ת ומדרבנן וביותר לא נתבטל אף מדין תורה. [אך א"כ קשה מדוע שרי להרבות והא אין מבטלין ותירוצו אינו עולם לפי זה. ואפשר דהואיל קודם זריעה כולו היתר אין זה בכלל אין מבטלין וזה הוא כוונת הירושלמי ברם הכא איסור מראית העין הוא מבטל. ר"ל הואיל ועיקר איסורו משום מ"ע שיהי' כשיצא לא מקרי עתה בי' איסור]. ומשונה ביטול זה מכל דיני ביטול משום דמבואר בפי' המשניות להרמב"ם למתניתין דהערוגה שכתב וז"ל והוא שהכלאים אין האזהרה בו אלא למראית העין ולפיכך וכו'. ובא בקבלה ביד החכמים דבפחות מא' בכ"ד אין מראית העין שולט ולכך בטל. משא"כ ביותר ששולט מראית העין בהצמחים אינו בטל מדאורייתא ולכך לוקה. ומיושב בזה קושיית הת"י דבפחות מכ"ד אף דהזרעים ניכרים מ"מ בטל הואיל והצמחים לא יהי' בהם מראית העין ומה שהוצרך הרמב"ם ע"פ הירושלמי שלא יהי' נופלים בכיון הוא רק מדרבנן ומטעם דאין מבטלין איסור אפי' דדבריהם. והראי' שלא ביאר אם כיון וזרע תערובות פחות מא' בכ"ד שלוקה ודוק. ודברי התוס' ב"ב שהביא הת"י מותמהים מאוד שהביאו ראי' לכלאי זרעים שמותר באכילה ממשמעות קושיית הגמרא ותר'. ויש לשאול על קושיית הגמרא דילמא באמת אסורים. אבל יותר הי' להם להביא המשנה מפורשת כלאים פרק ח' משנה א' שהביאה התי"ט פה. כלאי זרעים מותרים ומכ"ש בהנאה. ולענ"ד יש להציל הרשב"ם מתפיסה גדולה זו דר"ל נמי כמו שפירש' הר"ע דאך לענין איסור הקיום קאמר דכיון שנשרשו באיסור לית להו תקנה בהמיעוט ואיסור הקיום כלאים במקומו עומד. ולומד זה מאיסור כלאי כרם שאיסורו נולד בהשרשה. ה"ה בכ"ז קודם השרשה היתר בהיתר מקרי ושפיר נתבטלו. משא"כ אחר השרשה שוב ב' מיני איסור הם ולא שייך גבי' ביטול ודוק: