אור ברסלב
בית מאיר על משניות מסכת ערלה › פרק ב

בית מאיר על משניות· רבי מאיר פוזנר

מסכת ערלה · פרק ב

מסכת ערלה

משנה א

תרומת מעשר של דמאי עולה באחד ומאה. קשיא לי מ"ש שראו חכמים לגזור על תערובות תרומת מעשר של דמאי. ומ"ש שלא גזרו על תערובות דמאי כדאיתא חולין דף ו' וברמב"ם פי"ג מהלכות מעשר הלכה י"ח. ותרווייהו איסורן שוה. זה במיתה בידי שמים וזה במיתה בידי שמים. כמבואר בהל' תרומות פ"ו ה"ו דין תרומה. ודין טבל בהל' מאכלות אסורות פ"י הלכה י"ט. והן אמת שהתוי"ט פה וכן בפ"ד דמס' ב"מ ביאר דהרמב"ם השמיט פט"ו מה' מ"א דין ת"מ של דמאי משום הירושלמי דמסיק ההיא מתני' יחידאה היא דהיינו ר"מ, וא"כ אפשר דהסוגיא דחולין כרבנן אתיא. וזה אין להקשות על התוי"ט. דהא פה בפירוש הרמב"ם על המשנה סתם וכתב ואין הפרש אצלינו בכל הדינים בין ת"מ של דמאי או של ודאי. די"ל דמפרש המתני' אליבא דמאן דתנא לה. אך הא קשיא הרי איתא במס' דמאי פ"ד סוף משנה א'. תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה. ר"ש שזורי אומר אף בחול שואלו ואוכלו על פיו. נשמע מינה טעמא דשואל. הא לאו הכי אסור. ואמאי הא לא גזרו על התערובות מטעם קושייתי. ומכ"ש לדברי התי"ט לפסק הרמב"ם ומשנה זו אי אפשר לאפוקי מהלכתא. כדאיתא פ"ד דחולין דף ע"ה ע"ב דהלכה כר"ש שזורי ומבואר דהת"ק מחמיר יותר דאפי' בשאלה אסור. והנה על המתני' אפשר דל"ק דנהי דלא גזרו לפי הירושלמי לרבנן דר"מ על ת"מ של דמאי והרמב"ם פוסק כוותייהו. היינו שיהא דין ביטולו שוה לתרומה ודחי בא' ומאה. אבל מ"מ לא גרע מכל איסורי תורה ואפילו של דבריהם דפסקינן מב"מ ומכ"ש מבשא"מ בלח בששים. והכא איירי בלח. אך לשון ואוכלו אינו נופל כ"א על יבש. ואעפ"כ היה אפשר לדחוק דאיירי במשא"מ דאף ביבש צריך ששים. ולהכי בעי שאלה. אבל ראיתי להר"ש ורש"י חולין והברטנורא כולם בסגנון אחד פי' להמתני' בדמוע גמור שחזרה למקומה דהיינו צ"ט ואעפ"כ אסורה. והדין עמהם דהא למקומה תנן וא"כ צ"ע. ותו לפי דמיוני לתערובות דמאי משמע בחולין דכלל לא גזרו על התערובות כי אם בעינה. ומשום קולא דדמאי דרוב מעשרין. ואך לתי' א' שם דוקא בתבלין. וביאר רש"י ז"ל בטעמו דזה כעיקרו חשיב משא"כ יין במורייס. משמעותו אף דודאי טעמו נרגש מ"מ לא גזרו עליו. ומכ"ש במב"מ אחרי רוב. ובאמת שהרמב"ם פי"ג מה"מ הנ"ל לא העתיק על כוונה זו וצ"ע. והנה ראיתי בתי"ט מס' דמאי הנ"ל הביא גירסא משם הירושלמי פלוגתא בפי' המתניתין זה ר"א ס"ל דוקא למקומה מדמעת ור"ש ס"ל דבין במקומה בין שלא במקומה אינה מדמעת וההוא סתמא כר"א. וא"כ שפיר איכא לאוקים ההיא סתמא כהלכתא דדוקא במקומה החמירו חכמים על תערובתה. אבל שלא במקומה לא וכנ"ל. אבל משמעות הר"ש שממנו העתיק התי"ט משמע דהפלוגתא הוי איפכא דלר"ש אפילו שלא במקומה נמי מדמעת כת"מ של ודאי. וכן מבואר הגי' בהכ"מ פי"ב מה' מעשר. וא"כ להת"ק דר"ש דס"ל דוקא למקומה ל"ק כל הנ"ל. דאיכא למימר דבזה דוקא נראה להם להחמיר. אבל פסקי הרמב"ם ז"ל ודאי קשאין שאיהו פסק כר"ש דאפילו שלא במקומה. ודאי צ"ע. ואולם יען שפי' הכ"מ שם להשגת הראב"ד בלא זה מוקשה. שלשון הרמב"ם ז"ל לא משמע כוותי' שכתב שאמר הפרשתי' ובכן השגת הראב"ד ז"ל נכונה. ובודאי משמעות לשונו שתיקן מועיל. הי' עולה על רעיוני לדחוק בכוונת הרמב"ם ז"ל שמפני קושיא הנ"ל שפוסק כפי הבנת התי"ט ממון דת"מ של דמאי אינה מדמעת בביטול מאה וא' דוקא להלכה כת"ק דר"מ. ומתני' זו מוכרח להלכה. היה דוחק ליישב וסובר דנהי דת"מ של דמאי תמיד בטלה. מ"מ היכא דאפשר מחויב להרים מה שנפל מפני גזל השבט. וזה הדין ודאי נכון. וביאר מההוא טעמא המתני' בין שנפל למאה או פחות הכל שוה דאין כאן איסור אחר התיקון בשהפריש והרים. ולכן סתם ולא כתב המספר לכמה נפל. והיינו משום דבכל ענין מועיל התיקון. ואי משום קושיית הראב"ד ז"ל מה אימת דימוע איכא הכא. על זה בע"כ לדחוק דסובר לגבי ע"ה דלא ידע טעמא של דבר לא מן הקולא של ביטול. ולא טעם ההרמה דאך משום גזל השבט נגעו. סובר דכל כמה שלא הורם דימוע גמור הוא ואימת דימוע עליו ולכן נאמן. ובזה עולה הכל כהוגן. [ואפשר סובר הרמב"ם ז"ל באמת אף דהחמירו בו בתרומה בדין הרמה מפני גזל השבט. מ"מ חכמים השוו מדותיהם ואמרו דכל כמה דלא ניתקן אסור כדמוע גמור. ודין ת"מ של דמאי בפחות ממאה עם ת"מ של ודאי במאה שוה לו מפני גזל השבט. ומה שנזכר במס' חולין דלא גזרו היינו משום דלא אפשר לתקוני בהרמה ודוק]. משא"כ להבנת הראב"ד ז"ל בדבריו שנפל למאה. וכמו כן לפי הכ"מ לפחות ממאה קשיא סתימתן. דבשלמא המתניתין למקומה תנן דהיינו צ"ט. אבל איהו הא מסתים סתים. משא"כ לפירושו הנ"ל נכון ועדיין צ"ע. וגם פירושו במס' דמאי להמתני' ודאי צ"ע. ע"ש ודוק וה' יאיר עינינו בתורתו במה שנעלם מאתי:

תוכן העניינים

בית מאיר על משניות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה