בית מאיר על משניות· רבי מאיר פוזנר
מסכת כלאים
פרק ח
משנה ו
מין בהמה. כתב התוי"ט. ולפי מה שכתבתי לעיל כו'. דבריו תמוהין להמעיין בעיון קל. ויפה עשו בדפוסי משניות הישינים שהשמיטו דבריו אלו. וגם מה שכתב סוף פירושו לפרק זה ששייך להדדי והם שלא כהוגן תו כתב התוי"ט כלב מין כו' כתב ולמאי דמתני' שנאה לעיל ואדני שדה חי' הו"ל לפרש לעיל. וכן כללם הרמב"ם. ודבריו תמוהים דהא באדני שדה איצטריך לאשמועינן דהוא חיה לאפוקי מר' יוסי דפליג וס"ל דהוא מטמא באהל כאדם. משא"כ בכלב דאין נ"מ בהפלוגתא כי אם לענין מקח וממכר. ומה שנסתייע מפי' הרמב"ם המעיין שם יראה להדיא שטעות דמוכח הוא. שהרי כתב ותועלתינו במה שנאמר שהכלב ואדני שדה חיה. ואחרים אומרים שהם בהמה לענין מקח וממכר עכ"ל. הרי מבואר שהוא ט"ס. מדמסיים ואחרים אומרים שהם בהמה. וק"ל:
פרק ט
משנה א
אם רוב הגמלים מותר. ע"ש בתוי"ט במחודש וכתב שם זה לשונו. ובמידי דיבש ביבש מין במינו אפילו מדרבנן אין צריך יותר כדתנן במשנה ה' ריש פ"ז דחולין. ובתר שמא אזלינן במין במינו. ואפילו אית לחד שם ליווי כדאיתא בפ' בתרא דע"ז עכ"ל. ורצונו לבאר מה דקשיא לי' הא צמר רחלים וצמר גמלים מין בשאינו מינו הוא ועכ"פ מדרבנן אינו בטל ברוב. ומתרץ זה דהוי מין במינו כיון דבתר שמא אזלינן הואיל דתרווייהו צמר עיקרו. ואף דחדא אית לי' שם ליווי דהיינו צמר גמלים. מ"מ מקרי מין במינו. זה כוונתו אבל דבריו תמוהים דא"כ קנבוס ופשתן עדיין קשה הא ודאי דמבשא"מ הוי בין בשמא בין בסוגן ומדוע בטל ברוב. לכן ודאי יפה עשה בעל המחבר עצמו שהשמיט כל דברים אלו מדפוסי הישנים אשר כמדומה לי שהדפיס בחייו. ואולם בעיקר הקושיא לענ"ד מוכח מזה דלא כדעת המרא"י שהביא הש"ך בי"ד סי' ק"ט. דס"ל דמבשא"מ ד"ת אינו בטל ברוב ואפילו יבש ביבש. דא"כ ודאי תקשי מדוע יהא איסור זה בטל. משא"כ למסקנת הש"ך שם דאינו אלא מדרבנן תו לק"מ. ולא מיבעי' לשיטת טעם הר"ן דהטעם משום שמא יבא לידי איסור דאורייתא ע"י הביטול. דודאי לא שייך הכא ולכך אפילו מדרבנן בטל. אלא אפילו לטעם האו"ה שהביא הש"ך בסי' צ"ח תוך דבריו הארוכים בשם האו"ה דהטעם הואיל ואפשר קצת להכיר החמירו רבנן בבטולו. י"ל הכא כבר הטעים הרמב"ם ז"ל בלשונו הקצר דאיירי באופן שכבר טוה החוט מן התערובות ברוב הצמר גמלים. באופן שבודאי שוב אינו ניכר. ואי אפשר בשום צד להפרידו ולכך אפי' מדרבנן בטל וק"ל. ואפשר לדחוק וליישב דעת המהרא"י דלעיל דסובר מבשא"מ ד"ת אינו בטל ברוב ואפילו ביבש. דהכא שאני דדוקא איסור בהיתר הוא דאמרי' הכי. אבל היתר בהיתר שאני. דהוי עכ"פ בחד צד מב"מ. במה דשניהם מין היתר הם. ושפיר בטלים ברוב כדין מב"מ וכעין סברא זו נאמרה בשם הר"ן בט"ז י"ד סי' ק"ב ע"ש]. אבל לא משמע הכי מדברי הפוסקים. ואדרבא חשו להחמיר קצת בביטול היתר בהיתר מבאיסור בהיתר. כמבואר י"ד סי' צ"ט בפר"ח ס"ק כ"ב. ובא"ח סי' תמ"ז בפר"ח בדין נתבטל קודם פסח אי אמרינן חוזר וניעור ע"ש ודוק. וצ"ע. אבל העיקר לענ"ד קושייתו מעיקרא ליתא. כמבואר בחידושי רשב"א יבמות דף פ"ב ע"ב. דלא נאמר דין ביטול יתר מרוב דהיינו ששים כי אם באיסורי אכילה שהולכים בו אחר נתינת טעם. אבל באיסורים שאינן של אכילה ברבי' בעלמא בטל. וא"כ ה"ה די"ל הכי אפילו לשיטת מהרא"י לענין ביטול מבשא"מ. ודוק: