בית מאיר על משניות· רבי מאיר פוזנר
מסכת חלה
פרק ב
משנה ב
עיסה שנילושה במי פירות. ר"ע הביא בשם הירושלמי דאם כולה מי פירות פטורה. ולענ"ד בלי שום עיון בספר כי אם לפום רהיטא אני כותב זה לזכרון דברים בעלמא. יש להביא ראי' לשיטת הירושלמי ממה דקי"ל כשיטת ר"ת במס' פסחים דף ל"ו דכולה מי פירות אין מחמיצין כלל. והפלוגתא דחכמים ורבן גמליאל שם מיירי במי פירות עם מים. ע"ש בתוספות ד"ה מי פירות דף נ"ה ע"ב. וא"כ לענ"ד נראה דה"ה מה דר"ע ממעט התם מלחם עוני פרט לעיסה שנילושה ביין וכו'. היינו נמי דוקא עם מים דאלו בלא מים תיפוק לי' דיש למעט משום דאינו בא לידי חימוץ. כמו דממעטינן התם שאר מינים זולת ה' מינים ע"ש ע"א. וא"כ בחלה נמי דגמרינן לחם לחם דדוקא לחם הבא לידי חימוץ הוא דחייב לאפוקי שאר מינים. ה"ה דממעטינן בשנילוש כולה במי פירות ומשום דאינו בא כלל לידי חימוץ לא מקרי לחם. ודוק. שוב עיינתי קצת בפוסקים וראיתי שכולם אינם מרגישין בדברי. זולת ע"י ענין אחר. מטעם הכשר הוא דאתי עלה. וצ"ע. ולכן ע"כ לומר ששגיתי בדמיוני. ועיסה כולה מי פירות אף לר"ת דאינו מחמיץ כלל. מ"מ ליכא למעוטי מן הקישא דלא תאכל חמץ. כי אם דברים דהיינו חוץ מה' מינים שאינם באים בשום אופן לידי חימוץ. אבל מי פירות שהי' אפשר לבא לידי חימוץ אולי הי' נילוש במים ליכא למעוטי כי אם מצד שאינו לחם עוני. וזה אין לו שייכות לחלה. וק"ל:
שוב מצאתי בהרמב"ם פ"ו מהל' חמץ הלכה ה' בהה"מ שם וע"ש בלח"מ. משמעותו שפי' בהיש מי שכתב שהביא הה"מ. כמו דס"ד מעיקרא. וא"כ הי' עלייהו קושיא עצומה ממתני' דלעיל ומן הירושלמי דת"ל מטעם ההיקש. לכן לענ"ד שלא דק הלח"מ. והיש מי שכתב שהביא הה"מ נמי אין כוונתו להיקש זה. כי אם למה דכתיב ושמרתם גבי מצות. שמשם אנו למדין כדאיתא פסחים דף מ'. אלא דצ"ע דא"כ נשמע מדברי יש מי שכתב מדמסיים וכל שאינו בא לידי חימוץ אין אנו יוצאין בו דמה שנשמע נמי מן ושמרתם. נמי לעכובא נאמר שאין יוצאין בדיעבד. מה שא"צ שימור. א"כ אף בדף ל"ה למה לו ההיקש על חוץ מה' מינים ת"ל נמי מן ושמרתם אלא ש"מ דמן ושמרתם לא נשמע כי אם מצוה דלכתחילה ולא לעיכוב. וצ"ע:
פרק ד
משנה ו
נוטל אדם וכו' חלת דמאי לפ"ר ע"כ לפרש מה דנאמר חלת דמאי קאי על הכל בין על העיסות שרוצה להפריש עליהן. ובין על העיסה שרוצה שיהי' חלה. הכל הוא בספק אם נפרש ממנו החלה אם לאו. (והספק שפי' הרמב"ן לענ"ד הפשוט שלקחו מאדם החשוד על החלה. דנהי דלא גזרו על עיסת עם הארץ היינו בסתמא. אבל הרמב"ם פי' המשנה בחשוד כי אף שדברי מהרש"א נכונים. מ"מ אין לשון הרמב"ם סובל פירושו ע"ש וק"ל). דאל"ה אלא שהעיסה שיעשה חלה הוא ודאי טבול לחלה איך אפשר להפריש מן החיוב ודאי על הספק פטור. כדאי' פ"ה דדמאי לענין תרומה ע"ש סוף הפרק ומ"ש חלה ומ"ש תרומה. ומה שנאמר במתני' נוטל אדם כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה. ר"ל החלה המחויב להנטל ממנה מחמת ספק לא הורמה ממנה. ואם יהא קאי על ודאי לא הורמה חלתה ע"כ נמי דינו כמו בתרומה שלא יאכל הכהן החלה עד שיוציא עלי' כדי חלתה שהרי היא באה מן העיסה שהי' בו שיעור חלה ומחויב ודאי. והמעיין בהרמב"ם סוף פ"ז מהל' בכורים יראה שסתימות לשונו ויתננה לכהן לא משמע הכי. וגם הבד"א שכתב שם לא משמע להדיא כדפרשתי תחלה. על כן צ"ע: