בית מאיר על יבמות· רבי מאיר פוזנר
דף סה:
סוף פרק הבא על יבמתו. רב יוסף אמר מהכא אני אל שדי כו'. תוס' ד"ה ולא קאמר פרו ורבו וכו' ההוא ברכה בעלמא. לפום רהיטא יש לתמוה תינח פסוק דאדם י"ל דרק לברכה נאמר. וכדאיתא ריש כתובות ברייתא דבר קפרא. אבל מה יענה רב יוסף לפסוק שני הנאמר לנח ואתם פרו ורבו דמוכח ודאי דלצווי נאמר דאלו לברכה כבר ברך אותם מקודם כדפי' רש"י ז"ל בחומש. ולהכי מקשה הגמ' סנהדרין נ"ט ע"ב מיני' ע"ש. ועיין במזרחי וצ"ע. כי אפילו להדרש שמביא רש"י ז"ל בחומש לומר לך וכו'. נשמע עכ"פ מיני' דאף האשה נצטווה שהרי בלשון הרבים הזהירם שהם כשופכי דמים אם לא יעסקו בפרי' ורבי'. ובאמת לולא פי' התוס' ז"ל. ויודע אני שאיני כדאי לסתור פירושם. הייתי אומר דרב יוסף הכי קאמר טעמי' דרבנן מדמצינן דפעם אחד נאמר ליעקב בלשון דנשמע מיניה דאיש מצווה ולא אשה. אף אנו מפרשים הפסוקים הקודמים. אף דלצווי נאמרים ובלשון הרבים מ"מ לא נצטווה כ"א אנשים ומה שנאמר לשון הרבים היינו אנשים דעלמא. אבל שוב ראיתי שהקושי' מעקרא ליתא דגבי נח דכל הפרשה מישתעי בלשון רבים לנח ובניו. פשיטא דנכון פרו ורבו. אף דלא נצטוו כ"א הזכרים משא"כ גבי אדם שלא כתיב כי אם זכר ונקבה ברא אותם ויברך אותם ויאמר להם פרו ורבו. שפיר הוצרכו לומר דלברכה נאמר ולא לצווי. ואין להקשות א"כ מה מייתי רבי יוסף ראי' מיעקב מדלא נאמר כי אם פרה. הלא אך עם יעקב דיבר. די"ל דהכי קאמר דהא ודאי פסוק דיעקב לא משמע לברכה כי אם לצווי וקשה למה לי הא כבר נצטווה נח ובניו אלא ודאי דלחדושי נאמר להורות דאיש מצווה ולא אשה וק"ל. אי נמי בדרך יותר פשוט דודאי לזרזו בהמצוה נאמר לו. מ"מ מדלא קאמר פרו ורבו. ר"ל דהי' לקב"ה לצוות ולזרז אשתו עמו ולומר לתרווייהו פרו ורבו ש"מ דנשים לא נצטוו. וזה ברור: