בית מאיר על חולין· רבי מאיר פוזנר
דף לג.
אמר רב אחא בר יעקב ש"מ מדר"ל וכו'. לפ"ר יש לתמוה הא לא נשמע זה אלא ממאי דפסק ר"ל נשחטה קנה ואח"כ נקבה ריאה כשירה וע"פ טעמא ארבא משום דכמנחא בדיקולא דמי'. א"כ היכא דנשחטה ב' הסימנים דלכ"ע אף שניקבו הבני מעים בתר השחיטה אף בעודה מפרכסת כשירה (וכדתניא נשחטה הקנה בעוף ואח"כ נשמט הוושט כשר וה"ה בבהמה אחר שני הסימנים לכל עניני טריפות וש"מ דבזה כ"ע מודים דשוב כמונח בדקולא דמיא. וא"כ הא דינא דמזמנין ואין מזמנין איירי בתר שחיטת ב' הסימנים. ומה עסק לש"מ מדר"ל להכא. אמנם המעיין בתה"ב דף ל' יראה דלק"מ דודאי בנשחטו ב' הסימנים מה דשוב לא נטרפה אין הטעם משום דכמאן וכו'. אלא אף דעדיין חיותם בשוה עם כל הבשר מ"מ אין שום טריפות שייך בם שכך למדין תורתנו הקדושה דלישראל עושה השחיטה כמתה לגמרי ואף אם הופרשו לגמרי מן הבהמה בעודה מפרכסת ואינו נאסר משום אבר מן החי (ולדעתי היינו מדכתיב וזבחת ואכלת מיד שנזבחה מותר אתה לאוכלה) משום דמיד היא כמתה לגמרי וה"ה ממילא דאין טריפות שייך בם. ולגוי דלא בשחיטה תלי' מ"מ כיון דלא נפרשו מן הבהמה י"ל חיותם וחיי הבשר כאחד נשתרה במיתת הבהמה. משא"כ לר"ל דסובר דאפילו בשחיטת קנה לחודא אין טריפות בריאה הא א"א לומר דכמתה לגמרי דמי הריאה ע"פ שחיטת הקנה לחודה דא"כ אפילו כי נפרשה לגמרי קודם שחיטת הוושט לשתרי. וזה לא ס"ד דהא בשר הריאה לא הוכשרה אלא בסימן אחד. א"ו דלא מטעם דכמתה חשיבה אלא דלענין טריפות דמי' כמאן דמנחה בדקולא אף דלא הותרה עדיין אף לישראל. מזה למד רב אחא דה"ה בשחיטת ב' סימנין אף דלישראל חשובה כמתה סובר דהיינו אך לישראל דבשחיטה תליא אבל לגוי לא אלא אך במיתה. וכיון דלענין טריפות לישראל חשובים כמנחי בדיקולא ה"ה לגוי חשובים כמנחי בדיקולא לענין אבר מן החי. (אך לפ"ז א"י לפרש פרש"י ד"ה מדר"ל במה שכ' משום הריאה כיון דאיירי בשחיטת שני הסימנים מ"ש הריאה ומ"ש כל הבני מעיים. וכן הוא ברא"ש וכה"פ). אבל אי לא סבירא לן כר"ל לענין טריפות פשיטא דנמי דאף בשני סימנים לא אמרינן לענין אבר מן החי דכמונח בדיקולא דמי' אלא חיות הבני מעים עם הבשר כחדא נפקא ומה דאין טריפות בם מטעם דכמתה לגמרי עשתה התורה לישראל כנ"ל. והן הן דברי הפר"ח בסי' ז"ך בהשיגו על הת"ח. ודלא כתב"ש שרוצה לומר דבשני סימנים לכ"ע כמונח וכו'. ומה דנאמר ש"מ מדר"ל פי' דלא כהתה"ב. ומביא ראי' ממנו וליתא כי אין בדחוקיו טעם. ומה שכתב ריש דבריו דל"מ למ"ש בספר המלחמות דאין לפסוק כר"ל דס"ל דחיי ריאה תלוי' בקנה. ודבני מעיים בושט משום דחיי ריאה ובני מעיים תלוים בב' הסימנים דינקי מהדדי אין הדבר כן כי לא כתב זה לטעם דלא לפסוק כר"ל. אלא סגנון דבריו עולים על דברי הראב"ד שמפרש כפרש"י. אלא שכתב דלהכי אין לפסוק כר"ל משום דר"ל סותר עצמו וה"ז כחזרה דר"ל סבר לה ע"ז כותב וזו אך תשובה שלא לסמוך על ר"ל כפירושא דרבא. אבל כר"ל יש לפסוק ואפילו בושט מטעם אין טריפות לחצי חיות דאלו לר"ז ר"ל לא הדר בי' וכו' וע"ז כתב מיהו קשיא דא"כ אי ס"ל דר"ל ולא כפירושא דרבא וכו' אלא ר"ח בר אבא וכו' לוקמה שלא במקום חתך ע"ז חזר וכו'. אלא איכא למימר מקום חתך ולא מקום חתך ודאי משבשתא הוא אבל ריאה וכו' דקינקי מהדדי ולהכי לא ס"ל לר"ז טעמא דרבא אלא משום דכמונח דמי. ואה"נ די"ל נמי דר"ז סובר אף בנשחטו ב' הסימנים נמי לא שייך כלל דכמונח דמיא. ואלו כן עדיין הי' ראוי לפסוק כר"ל מטעם דר"ז וביותר קילא אפילו בבני מעיים. אבל ודאי דלר"ז מעולם לא נשמע אפילו בשני סימנים דלענין אבר מן החי חשיב כמונח בדיקולא. וע"ז מסיים מיהו פי' ר"ח הוא הנכון באופן דלא נפסק כלל כר"ל. אמנם מה שמשיג התב"ש דאין להקל משום דספוקי מספקא לן ולחומרא. אפשר כדבריו. ועיין בזה בתשובתי להרב הגדול דק"ק פ"ל ש"מ: