בית מאיר על גיטין· רבי מאיר פוזנר
דף עא.
ולירושת אמר ר' אבוהו ירושת בנו בכור. וז"ל הרי"ף ירושת לאו ירושת דעלמא אלא ירושת בנו הבכור דנכסי דידי' נינהו לכל מאן דבעי מזכה בהו. וראיתי בספר חדש שער נפתלי מביא דף ל"ז קושיא בשם הגאון אבד"ק גליגא. כתב על לשון הרי"ף הנ"ל משמע מטעם מגו יהבינן לי' נאמנות דאי בעי הי' נותנו כל נכסיו כמו שירצה. וקשה הא בתלמודא ב"ב קכ"ז ע"ב וקדושין ע"ט מבואר דלכ"ע על נכסים דיפלו לו כשהוא גוסס אין לו מגו. והאריכו בישובים ולענ"ד הברור לשון הרי"ף מורה לפשט רש"י. ור"ן שם דלא כתוס' זה דהיינו שממעט חלק הבכור, ומשניהו עם הפשוטין. והטעם שמיאנו בפי' התוס' שאוסר על הבן בין הבנים שהוא בכור. משום דזה גופא עדות מקרי. וכמו דאמרינן פרק החולץ דף מ"ז לדבריך כותי אתה ואין עדות לכותי ה"ה דאין עדות לחרש להכי פירשו שחילק נכסיו והשוה את הבכור. ויהיב הרי"ף הטעם שפיר דלמאן דבעי מזכה דהא ודאי במה דמשוה להו היינו ע"י מתנה בנכסים שיש לו. דעל דשלב"ל פשיטא דלא מהני. ודע דלפרש"י ע"כ לומר דרמיזה זו דנינן בלשון מתנה ולא בלשון ירושה. כיון דבלשון ירושה אינו מועיל במקום בכור. כמו דלשיטת הגאונים אף דכל לשון מתנה ליורש אינו אלא משום ירושה. מ"מ בריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להן את הבכור מהני לשון מתנה ולא דנינן בלשון ירושה דלא מהני במקום בכור וה"ה בזה. ודוק. ואפילו להבנתם שהרי"ף מפרש כפי' התוס' ואפילו לתוס' גופייהו שמרמז לזה שהוא בכור. אי אפשר שיהי' נאמנותו מכח מכיר' ויהני אף לנכסים שלב"ל כדכתבתי שאין עדות לחרש. אלא נאמנותו אך מכח מגו ובנכסים שיש לו והתוס' אך בהלשון הוא שמיאנו בפי' רש"י. אבל בעיקר הדין אין נ"מ והוא ברור לענ"ד: