בית מאיר על בכורות· רבי מאיר פוזנר
דף מו.
במתני' נתגיירה מעוברת נשתחררה מעוברת וילדה וכו'. בכור לכהן ואינו בכור לנחלה. ופרש"י נתגיירה מעוברת ובעלה עמה. ותימא לי הא בגמ' משמע דף מ"ז ע"ב דלא נתגייר בעלה עמה. מדמקשה ואמאי לימא לי' אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדי'. ופי' רש"י דלא ציית דינא. הרי מבואר דמתני' איירי בפשוט דלא נתגייר הבעל והחיוב אינו אלא על הבן. והכי מעמיד הרמב"ם הדין פי"א מה"ב. וגם א"י מה דחקו לפי' זה. וא"ל משום דקשי' דאם אביו כותי מה אירי' דאינו בכור לנחלה הא אפילו פשוטות לית לי' ד"ת. זה ודאי אינו דאדרבא השתא דאי גייר בעלה עמה הרי הולד גר בן גר. דנמי אינו יורשו כלל לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים. כמבואר סי' רפ"ג בח"מ. וזה באמת ק"ק מדוע לא מקשה הגמ' על זה כדמקשה על ספק בן תשעה לראשון בדף מ"ז ע"ב. וע"ז לא שייך התירוץ לא נצרכא אלא לבא אחריו. לריש לקיש בדף מ"ז ע"א דס"ל דיש לו בכור לנחלה דלטעמו משום דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. משמע אפילו אם הבנים שהיה לו בגיותו נתגיירו ג"כ. מ"מ יש לו בכור לנחלה אע"כ משום דבגיורת ליכא למטעי לא קשיא לי' כלל דודאי ידעינן דמשום הכי אין לו בכור לנחלה. אלא כדפי' רש"י משום דאינו בר נחלה כלל. רק בספק בן שבעה דהוא בר נחלה הוא דקשיא לי' המשמעות. הא בפשוט נוטל לכן פי' רש"י ובעלה עמה א"י לפ"ר ליישב דאם הבעל נתגייר עמה החיוב עליו לפדות בנו. ולא שייך כלל להקשות ולימא אתינא מכח גברא. וצ"ע:
שוב עיינתי ואפשר להכי דקדק רש"י ז"ל ובעלה עמה משום דכיון דיש לו אב עסקינן כדמשמע ממה שנאמר ואינו בכור לנחלה. א"כ הרי מבואר בי"ד סי' רס"ח דאם יש לו אב אין מטבילין אותו אלא על דעת אביו. ודוקא כשאין לו אב אז מטבילין אותו על דעת אמו. ולכן הוקשה לו איך יהיה הולד גר דליהוי שייך עליו לומר שחייב בפדיון הא אביו קיים. ולכן פי' שאף אביו נתגייר אבל א"כ מ"מ קשיא לי דלא אזלה קושי' הגמ' הנ"ל שפיר דלמה לא יהי' החיוב פדיון על אביו הגר עצמו. ואולי מפני שלא נחשב בנו כלל. לכן אין החיוב כי אם על הבן עצמו. ודוק:
סוף הספר