בית מאיר על ביצה· רבי מאיר פוזנר
דף יט:
כי פליגו למיקם עלה בבל תאחר. עיין פרש"י שפי' הפלוגתא דת"ק עצה טובה נותן לו ור"ש פליג שאין צריך לזה. והקשה הח"צ סי' י"ב מה עצה הוא זו ובמה פליגו דהא הכל מודים דברגל א' מחויב בעשה וכדאיתא ר"ה דף ד' ע"ב וכדאמר רבא שם דף ו' ע"א והקושי' עצומה ולא על פי' רש"י יצאה כי אף התוס' מסכים לפי' זה והוא מוכרח בהברייתא וא"כ קושייתו נוראה על רבא. והנלענ"ד בישוב קושי' זו הוא זה כשנדקדק בדברי התוס' ר"ה ד' ו' ד"ה יקריב אותו שהקשו וא"ת וכו' היכי דמי אי מקמי דמשמע מקושייתם ותירוצם דלא שייך כפי' כ"א או לאחר שעבר בל תאחר דהיינו ג' רגלים או בקרוב לזה כשרואין שמתעצל. ומדוע לא נכוף אותו ברגל הראשון קרוב לו כשרואין שמתעצל כדי שלא יעבור בעשה וכמו שכתבו קודם לזה שבכל מצות עשה כופין לכן הנראה מדבריהם הכי יען שקודם לזה ביאר לנו הגמ' שני חלקי מצוה בעשה ול"ת ועשי' א' אמר ולא אפריש וא' אפריש ולא אמר. ומבואר דפסוק מוצא שפתיך איירי למ"ע דיפריש אחר שאמר. ובזה קיים מצות עשה אחת ואח"כ יש מ"ע אחרת יותר שיקריב. ובמ"ע שני' של אפריש שיקריבנה חידש לנו רבא שמיד שעבר רגל א' עבר על מ"ע וא"א לו לקיימה עוד. ולולא דבריו היינו אומרים דניהו דהחיוב חל עליו ברגל א' שבא לירושלים מ"מ הוא מ"ע שהקיום תלוי ועומד כל ימיו וכל אימת שיביאנה קיים מ"ע זו. קמ"ל רבא שעבר וביטלה מיד בעוברו רגל א' ולכן הקשה הגמ' עליו מעדות ר"פ ולא הקשה על סתם הדברים הנאמרים דף ד' ע"ב. ולכן. אני אומר דאין לנו בו אלא חידושו דדוקא מ"ע זו של אפריש שיקריבנה רגל א' אם עבר ולא הקריב מה שהפריש בטל מ"ע זו ואף אם מקריבה אח"כ שכר מצוה זו אין לו משא"כ מצוה של הפרשה בתר דאמר מצוה זו היא אינה בטילה עד שימית ולא קיימה אלא לאו איכא עלי' של תשמר. ובא בקבלה שהוא בג' רגלים וא"כ אומר דס"ל להתוס' דמ"ע השני' של הקרבה בתר הפרשה אינה חיילה רגל א' אלא כדאיירי בדאפריש אבל אם עדיין לא אפריש לא חיילה כלל עליו ברגל א' כ"א בתר שקיים מצות הפרשה אז רגל א' של הקרבה חיילה עליו. ולכן מה דקתני החם ממשכנין או אין ממשכנין. מסתביר להו דאיירי בשעדיין לא אפריש מדקתני ממשכנין ולא קתני לוקחין בזרוע מה דאפריש. ולכן אין שום כפי' עליו ברגל א' לקיים המ"ע של ובאתם שמה שזה אינה כ"א לאחר הפרשה. ומ"ע של הפרשה אין לה גדול וא"כ ממילא קושי' הח"צ לק"מ דשם איירי בפלוגתתם בדאמר קידם חג הסכות ולא אפריש דמשום מ"ע עדיין אין כאן. ואך משום הלאו של תשמר שבא בקבלה שהוא בג' רגלים בזה פליגי. והאמת שעיינתי בדברי הרמב"ם פ"ד מהל' מ"ק שם משמע שלא כדעתי כ"א אפילו בדאמר ולא אפריש מיד ברגל א' ביטל המ"ע. בלא זה נראה מדברי הרמב"ם אלו. וביותר מדבריו בספר מנין המצות מצוה צ"ד שלא השגיח בדברי גמ' אלו. ולא עשה מפסוק זה של מוצא שפתיך מצוה מיוחדת בהפרשת קרבנות וצדקות וכבר עמד עליהם הרמב"ן שם. ולא תמי' שביותר הי' להרמב"ן שם להשיגו מהצריכות של הגמ' בר"ם. ומקושייתם דנראה בביאור שלא הוציאו הפסוק הזה כ"א לצורכי גבוה. ולכן מוטב לי להבין דברי הגמ' בישוב קושי' עצומה של הח"צ ממה שאתן דעתי להבין דברי הרמב"ם ז"ל, ואין להקשות אף לדברי למה להגמ' למיעבד צריכו' לאפריש ולא אקריב משום דה"א כל היכי דאיתא ת"ל הא צריכין פסוק זה להורות שהחיוב מ"ע זו חל עליו ברגל א' ובעברו ביטלו דזה לאו קושי' דבל"ז מוכרח להצריכות זה משום הלאוין ועשיון כמבואר בתוס' שם וק"ל:
שם לומר שזה גורם עיין במהרש"א והדברים פשוטים דאלו רשב"א ס"ל נמי אין קרבין האיך מוכח כלל מדבריו שזה גורם דהא י"ל דטעמו ממש כטעם הת"ק בדרך עצה טובה כיון שלא יהא יוכל להקריבו בעצרת משא"כ עתה דסובר נדרים ונדבות קרבים ויוכל להקריב בעצרת ואעפ"כ אמר מביא אדם תודתו בחג הסכות ש"מ משום דזה גורם הוא וק"ל: