אור ברסלב

בית מאיר על ביצה· רבי מאיר פוזנר

דף ח.

דף ז:

קושי' הגמ' והא קעביד גומא. המור"ם לובלין פי' דאי איירי בעפר תחוח לגמרי מה טעמייהו דב"ה ועיין פר"ח א"ח סי' תצ"ח מביא בשם כמה פוסקים טעמייהו דב"ה משום דלאו הכנה גמורה הוא הדקר נעוץ. וגם רש"י ז"ל פי' דף ט' ע"ב דטעמייהו משום גזירת כתישה וע"כ הדרא הקושי' לדוכתה. וי"ל דלשון שיחפור הנאמר במתני' ודאי מורה דאינה תחוח כ"כ. שם תוס' ד"ה ואינו צריך וי"ל דמשום שמחת י"ט מותר אפילו לכתחילה צ"ע האיך יפרשו לקמן דף ט' ע"ב דילמא ע"כ לא קאמרו ב"ש התם אלא היכא דאיכא דקר נעוץ דאכתי מה בכך הא הוי פטור אבל אסור וצריכנא לומר משום שמחת י"ט הקילו ומה נייתר ובשלמא לפי' רש"י ע"פ המבואר בשמו בפר"ח הנ"ל דבדאיכא דקר נעוץ שוב אין איסור חפירה כלל שפיר אבל לשיטת התוס' צ"ע ליישב:

כעת ראיתי שאין ליישב כ"א בזה האופן שאף התוס' מודים לפי' רש"י בסוגי' זו דאי איירי בדקר נעוץ. שוב אין בו רמז איסור חפירה והיינו דאיירי מתני' בעפר תיחוח לגמרי דלית בה משום פטור אבל אסור וסוגיא זו לא נחתה לדייק לישנא דיחפור משא"כ סוגי' דלעיל דף ז' דאזלה לפי האמת דמחליפין ופליגי ב"ש וב"ה בקולא וחומרא דשמחת י"ט מפרשה המתני' בעפר שסביבה קשה ומקשה והא קעביד גומא אף בדאיכא דקר נעוץ ומתרץ דאינו אלא פטור אבל אסור וטעמייהו דב"ש משום שי"ט. והדקר נעוץ משים הכנה כבתוס' דשוב א"א לומר דהדקר פועל לבטל האיסור רמז חפירה דאם השמחת י"ט פועלת שמתיר הפטור אבל אסור. מכ"ש שמתיר הרמז חפירה. וע"כ הדקר משום הכנה וכנראה שכן הבינו התוס' והרא"ש פי' רש"י ז"ל דהכא שכתבו בשמו דברים שלא הוזכרו וכבר כתב הב"ח והפר"ח קלסו שאין כוונת רש"י כלל כדכתבו התוס' בשמו. ולענ"ד לא יפה כיוונו דהא ודאי מוכרח מפרש"י מדכתב אבל היכא דליכא דקר נעוץ דאיכא צד רמז חפירה ולא פי' דאיכא פטור אבל אסור ש"מ שסובר דבדאיכא פטור אבל אסור דהיינו בקרקע קשה סביב העפר תיחוח לזה לא מהני הדקר נעוץ מידי וע"כ הסוגי' איירי הכא בתיחוח לגמרי. אך א"כ קשה הי' להגמ' לומר בפשוט דילמא ע"כ לא שרי ב"ש אלא בעפר תיחוח לגמרי דלית בי' פטור אבל אסור וקאמר בהחלט משום דאיכא דקר נעוץ י"ל דהא בלא זה ע"כ דאיירי בדקר נעוץ משום הכנה וא"כ ממילא שוב אין כאן אפילו רמז חפירה בעפר תיחוח לגמרי. ומ"ש רש"י ז"ל אבל בליכא ד"נ דאיכא רמז חפירה וקשה א"כ ת"ל בליכא ד"נ איכא איסור מוקצה. י"ל דרש"י ז"ל רצה לבאר באופן שיהא דומה לאיסור הולכת סולם דליכא רק משום חשדא. ולכן פי' אבל בליכא ד"נ אפילו בעפר תיחוח לגמרי ואפילו הוזמנה בפי' מ"מ הואיל ורמז חפירה אית בי' דהיינו חשד נמי אפשר דמודה ב"ש דאסור. כן נראה לענ"ד לדחוק ולבאר פי' רש"י ע"פ הבנת התוס' והרא"ש דאי כדפירשו הב"ח והפר"ח כוונתו דהדקר לא איירי כלל בהוכן לכך. ולב"ש באמת לא בעי הכנה כלל כלל א"י כלל ליישב דא"כ מה פעל הגמ' בהדילמא ע"כ וכו' דאכתי קשה מאי טעמייהו דב"ש הא עכ"פ מוקצה הוא העפר וע"כ משום שמחת י"ט הקילו. וב"ה הא בפי' אמרו אא"כ יש לו עפר מוכן הרי דפליגו בשמחת י"ט ואין לדחוק ולומר דההוא השקלא וטרי' דקאמר הדילמא סובר דאפשר ב"ש ל"ל מוקצה דאינו בע"ח. וכס"ד דמקשה דתחילת ביצה. ולדידהו לשיטת ר"ת לפי האמת אף דב"ה ודאי דאית להו מוקצה מ"מ משום שמחת י"ט מתירין. מ"מ קשה דהעיקר חסר דזה הי' להגמ' לבאר דילמא ע"כ וכו' מוקצה ל"ל. כל זה נראה שדחק להתוס' להסכים פרש"י ז"ל לפירושם כנ"ל אף אם כי נמי דחוק הוא ודוק. ויותר קשיא לי על דברי הפר"ח שלמד מדברי רש"י תחילת הסוגי' במה שפי' על קושי' הגמ' והא קעביד כתישה שרש"י ז"ל סובר דאף דברי ר' יהודא שאמר והוא שיש לו ד"נ לא איירי כלל בהוכן ומשום הכנה כ"א בדקר נעוץ ממילא ומשום איסור חפירה ולא די שמדברי רש"י אלו ודאי דלא מוכח מידי להמעיין היטב אלא דהאיך אפשר לפרש דברי ר' יהודא שאמר ד"נ מבע"י דאי כוונתו לאי משום הכנה מבע"י ל"ל הא אפילו במצא דקר נעוץ שנעץ כותי בו ביום נמי לישרי וצ"ע. ואולם עם כל זה שפי' התוס' והרא"ש מוכרח תמהני האיך לא למדו זכות לפרש דברי ר"ת נמי ע"פ פירושם ושאיהו לא הי' מתמיה על מנהג העולם שמצריכים הכנה כ"א שהי' מצריכים אפילו לעפר תיחוח לגמרי שלא הי' בו משום פטור אבל אסיר כ"א איסור מוקצה לחוד וזה ודאי לב"ש שמתירין משום שמחת י"ט חד איסור של עשיות גומא בפטור אבל אסור מכ"ש שמתירין בעפר תיחוח לגמרי בלא הכנה משום שמחת י"ט האיסור מוקצה לחוד ומדב"ש נשמע לב"ה לשיטת ר"ת וזה נלמד מהמבואר בירושלמי דאפילו אפר כירה שהוסק בי"ט עדיף מדקר נעוץ מבע"י כמבואר בפר"ח וע"כ היינו משום האיסור של פטור אבל אסור עשיות גומא וא"כ למאן דמתיר לכתחילה בעפר קשה בד"נ מבע"י מכ"ש שמתיר בעפר תיחוח לגמרי דלית בי' פטור אבל אסור בלא הכנה ומדלא תירצו הכי ש"מ ברור שאינו מפרשים הירושלמי על דרך הפר"ח כ"א כמו שהבינו הב"י וכדפ' הרמ"א ע"ש ודוק. ויותר נכון נמי דלשיטת ר"ת דמחליפן ההוא דהשוחט בודאי מוכרח עכ"פ דאפילו בעפר תיחוח לגמרי דלית בי' משום פטיר אבל אסיר מ"מ בלא הכנה אסור לשחוט מדברי ר"י אמר רב שאמר דבאפר כירה שהוסק בי"ט אסור לשחוט כדי לכסות בו והפר"ח כתב שזה אינו לב"ש כ"א לב"ה ותינח לשיטת רש"י אבל לשיטת ר"ת הרי ב"ה הם המקילין אלא ש"מ דאפילו להמקילין משום שמחת י"ט איסור הפטור אבל אסור דהיינו בעפר שסביבה קשה מ"מ הכנה בעי ע"י הדקר נעוץ אפילו בעפר תיחוח לגמרי דלית בי' כ"א איסור מוקצה לחוד דומיא דאפר כירה ויפה תמהו עליו. ובשיטת התוס' ניחא נמי מה דלפום רהיטא קשיא מנ"ל לר"י לפרש המתני' דוקא בדקר נעוץ ובעפר שסביבה קשה דילמא איירי בעפר תיחוח לגמרי ובלא דקר נעוץ ואף שפירשתי לעיל שמרומז במתני' מלישנא (דיחפור בדקר) מ"מ לא מצאתי לאחד מהמפרשים זולתי הכי אבל לשיטת התוס' בלא זה ניחא דניהו דר' זריקא אמר ר"י על הסיפא של ומודי' אתמר ושם באמת א"צ הכנה בעפר תיחוח לגמרי כמו אפר כירה מ"מ דבריו מרישא נלמדים דסובר דהמקיל משום שמחת י"ט לכתחילה אינו מקיל כ"א הפטור אבל האיסור מוקצה אפילו לחודא ודאי לא שרי משום שמחת י"ט וע"כ תמיד בד"נ איירי בגוונא דלישנא דבדקר דרישא מתפריש דהיינו ע"כ בד"נ מבע"י הכי לישנא דבדקר הנאמר בומודים. ובזה ניחא נמי דל"ק קושי' המור"ם לובלין דמה מקשה הגמ' והא קעביד גומא דילמא איירי בעפר תיחוח לגמרי וכבר כתבתי לעיל דאין תירוצו דא"כ מה טעמייהו דב"ה נכון כמבואר שם אבל מעקרא לק"מ דבדיעבד בעפר תיחוח לגמרי אין צורך לד"נ דומיא דאפר כירה שהוסק בי"ט דשרי בדיעבד משים מצות כסוי כמבואר בירושלמי ודוק. (וקצת יש להביא ראי' מהנ"ל לפי' ר"ת בענין מחליפין דאל"כ קצת קשה על רב זריקא אר"י עצמי מנ"ל לחלק בענין ולומר דלכתחילה אף המתיר משים שמחת י"ט אינו מתיר כ"א האיסור פטור אבל אסור לחוד ולא האיסור מוקצה אפילו לחודא ובדיעבד משום מצות כסוי חזינן עכ"פ דשוים הם ע"פ הירושלמי אבל לפי' ר"ת ניחא די"ל דמרבי' רב גמר הכי מדקאמר בשמו דבא"כ שהוסק בי"ט אסור לכתחילה וזה מסתמא אליבא דב"ה נאמר וכנ"ל ודוק). וזה מבואר ומוכח מדברי תוס' שכתבו וב"ש בעי דקר נעוץ ואפילו בעפר תיחוח בעי הכנה משמע מלשונם ומכ"ש בעפר שאינו תיחוח שבעי דקר נעוץ ומהני. וקשה הא בעפר שאינו תיחוח הא קעביד כתישה ומה מהני הד"נ אלא ש"מ שכל הנאמר פה בעפר תיחוח ר"ל לגמרי דלית בי' אפילו משים פטור אבל אסור ודוק כי ברור הוא ודלא כהפר"ח שכתב על הב"י ששגג בהבנת הירושלמי והרי חזינן ברור שאף דעת התוס' הכי ס"ל ויפה פסק נמי הג"ה ש"ע שם ע"ש ודוק:

שם ד"ה אמר רב יהודא ובירושלמי מפרש ועפ"ז ביאר המהרש"א בד"ה ואינו צריך הנ"ל ע"פ הרא"ש דאפר כירה אף שהוסק בי"ט אין בה אלא איסור מוכן לחוד ור"ל ולא איסור גומא דפטור אבל אסור ומשום דאל"ה הא הוי תרתי איסורא והיינו כמבואר בר"ן דבקמח ליכא איסור גומא כלל וה"ה באפר כירה. אך א"כ קשיא מאוד לפי הגירסא שגרס רש"י והתוס' וליטעמיך וליכסיי' באפר כירה או בדקר נעוץ. וקשה לפי' התוס' דבדקר נעוץ עדיין יש איסור דגומא דפטור אבל אסור. ומה שמתירין ב"ה היינו משום מצות כסוי א"כ מה קושיא דלכסיי' בדקר נעוץ הא הכא המצוה ספק הוא ומה זה ענין לודאי מצות כסוי. ואין לומר דהקושיא אזלה כך או בדקר נעוץ ובעפר תחוח לגמרי כמו קמח דבזה מודו ב"ה דשרי לכתחילה כיון דלית בי' משום מוקצה ולא משום פטור אבל אסור קשה א"כ מה הכריחו בד"ה ואי איתא דהקושיא אך אדיעבד ע"ש ודוק אע"כ דלא מחלקים בהכי ובמאי דשרי בודאי בדיעבד ה"ה בספק א"כ קשה במסקנא דמסיק אפר כירה מוכן לודאי ולא לספק ומה בכך לא יהא אלא באפר כירה שהוסק בי"ט הא נמי שרי בדיעבד בודאי וה"ה בספק כמו בדקר נעוץ לשיטת הירושלמי וצריכנא לומר דבאמת אף בדמסיק אפר כירה מוכן לודאי וכו' לא מסיק הכי כדי שנייתר דאיירי בדאית לי' אפר כירה אלא דלית ליה ולא נקיט הכי כ"א לדוגמא ללמוד מזה להכניס מלא קופתו עפר כדפי' רש"י וה"ה לדר"י ולא איירי כ"א שיש לו עפר דר"י וכיון שאינה מוכנת לודאי תרתי איסורא אית בה משום גומא דפטור אבל אסור ואיסור מוקצה ולא קשרי ב"ה אף בדיעבד. אך א"כ אכתי צ"ע דמוכרחים אנו לומר דאף א"כ שהוסק בי"ט ל"ל. וזה ודאי צ"ע דהא בתוס' ד"ה אי הכי ביארו דוקא אפר כירה שהוסק מעי"ט הוא דמסתביר דל"ל. אבל מה שהוסק בי"ט דמסתביר להו דשכיח כמו עפר דר"י. וא"כ קשיא ליקשי נמי על הברייתא בלא ר"י דליכסיי' באפר כירה שהוסק בי"ט כמו דמקשה דלכסיי' בדקר נעוץ. לכן נראה לענ"ד לפרש דבריו דודאי מחלקים בין ספק לודאי ואף להירושלמי באפר כירה שהוסק בי"ט ודאי דלא שרי כ"א בודאי ולא בספק. ומה דמקשה הש"ס וליטעמך וליכסיי' בדקר נעוץ ר"ל ובעפר תחוח לגמרי באופן דליכא לא פטור אבל אסור דגומא ולא מוקצה אלא דל"ל או עפר תחוח כזה או דנ"ל דקר נעוץ ה"נ דל"ל ומה שהכריחו מזה דהקושיא לא קאי על לכתחילה היינו משום דאף התוס' ודאי סוברים כשיטת הרשב"א שהביא הפר"ח דלב"ה לא חשיב הדקר נעוץ הכנה גמורה. וזה מדויק מלישנא דב"ה שמסיים אלא א"כ יש לו עפר מוכן וקשה הא לשיטת התוס' כבר מוכן הוא ע"י הדקר. וטעמייהו דב"ה אך מטעם האיסור גומא. אלא ש"מ כדברי הרשב"א דנהי דב"ש מתירים לכתחילה ע"פ הכנה דדקר. האיסור גומא משום שמחת י"ט. וכמו כן ב"ה בדיעבד ע"פ מצות כסוי. מ"מ לכתחילה אוסרים ב"ה אפילו בעפר תיחוח לגמרי דלית בה שום איסור גומא. וגם עם הכנת הדקר משום דלא הוי הכנה גמורה. ולכך סתם אמר דלא ישחוט בשום אופן אא"כ יש לו עפר מוכן לגמרי. ומזה הוכיחו התוס' שהקושי' הגמ' וליכסיי' בדקר נעוץ לא אזלא כ"א על הדיעבד. דמסתביר להגמ' מדקשרו ב"ה בודאי בדיעבד משום מ"ב אפילו האיסור של גומא דפטור אבל אסור. בספק עכ"פ מהראוי שיתירו לכל הפחות האיסור קל של מוקצה שכבר הוכן ע"י הדקר. אבל ודאי דאיירי בעפר תיחוח לגמרי. משא"כ בא"כ שהוסק בי"ט פשיטא דיש לחלק בין ספק לודאי. ובזה ניחא דבריהם בד"ה א"ה וה"ה למסקנא שמסיק אפר כירה מוכן לודאי. ואמת לפ"ז שאף בעפר דר"י לא שייך איסור גומא כלל ודוקא בעפר שעל פני השדה הוא דשייך איסור גומא דפטור אבל אסור. אבל לא במה שהכניס לבית. וזה מוכח מן הברייתא דקתני מותר לכסות ולכך נמי לא הכריחו התוס' בפשוט דקושי' הגמ' דליכסיי' כדר"י לא קאי על לכתחילה וכ"ז לענ"ד ברור ומוכרח בשיטת התוס' וא"כ דברי המור"ם לובלין שפי' בקושי' הגמ' והא קעביד גומא דע"כ איירי בעפר שסביבה קשה דאל"ה מה טעמייהו דב"ה. ז"א דטעמייהו דב"ה באמת דאסרו אפילו בעפר תיחוח לגמרי ומשום ההכנה שאינה מספקת להם וכנ"ל והעיקר כדפרשתי לעיל דדייקא דהגמ' מדקתני שיחפור. וכן נראה מלשון הר"ן ע"ש ודוק:

תוס' ד"ה אמר רב יהודא ל"ש עיין במהרש"א ומה שהוקשה למהרש"א הניח הב"י סי' תקי"ח בצ"ע ותירוץ המהרש"א סתר המ"א סי' תק"ט ס"ק ט"ו ע"ש ואיהו מחלק בין טלטול מוקצה דשרי משום אוכל נפש ובין שמוש במוקצה דהוי דומיא דאכילת מוקצה דודאי אסור ומתורץ בזה קושיא הנ"ל דכסוי דם הוי שמוש ואסור. ולענ"ד אף דחילוקו ודאי מוכרח כדהוכיח שם בעצים מוקצים שאסורים בהיסק מ"מ כסוי דם צ"ע. אם יש לדמותו לשמוש כיון דמצות לאו ליהנות ניתנו. ואפשר הואיל ומעכב השחיטה שפיר חשוב השימוש להנאה אבל ז"א דהא מותר לכסות בעפר עיר הנדחת מההוא טעמא כמבואר ברמב"ם. ומ"א כתב שם דניהו דכתבו תוס' דמוקצה מותר בהנאה היינו בדיעבד אבל לכתחילה אסור לשמש בו וא"כ לענ"ד הקושיא בכסוי עדיין צ"ע. ומה דמשמע נמי מדברי המ"א הנ"ל דמוקצה לכתחילה אסור בהנאה זה ודאי אינו כמבואר בת"ה סי' ס"ז שמותר להניח דבר המותר על המוקצה כשאינו מנענע. והובא בש"ע סי' ש"ח וש"י הרי דמותר לשמש עליו וליהנות ממנו בלא טלטול וכך הי' לו לחלק בין טילטול בלי שמוש שמותר משום שמחת י"ט לבין שמוש ע"י טלטול שזה אסור דומיא דאכילה וא"כ אינו מוכרח כלל לדחוק עצמו בדברי תוס' בין לכתחילה לדיעבד דהא הנאה מן המוקצה בלי טלטול שרי אף לכתחילה (ואפשר כיון דשם בא ההנאה ע"י שמוש וטלטול של הגוי לכך כתב דוקא דיעבד ודוק). שוב ראיתי שמהרש"א עצמו דף ל"ג סיים כדברי המ"א על המתני' דאין סומכין בבקעת ואפשר משום טעמא דדי דחק עצמו גבי כסוי בענין אחר. וק"ל:

תוכן העניינים

בית מאיר על ביצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה