אור ברסלב

בית מאיר על בבא קמא· רבי מאיר פוזנר

דף קי.

דף קח:

תוס' ד"ה לבעלי מומין טהורין. תימא ועורה אמאי הוי לבעלי מומין. ר"ל אלא של אנשי משמר מבעיא למהוי דהא חזיא להו כמו לבעלי המומין. ותימא לי על תמיהתם לשיטתם מוקדם לזה היה להם להקשות על כהן זקן או חולה מדראוי לעבודה ולא לאכילה להכי להעבודה יוכל לעשות שליח במקומו ולהאכילה שאינו ראוי לא מצי משוי שליח והאכילה ועורה לאנשי משמר ליקשי נמי העור מדוע לא תהי' שלו כדמעיקרא וראיתי בכסף משנה פ"ד מה' כלי מקדש מפרש באמת כוונת הרמב"ם הכי כדהניח המהרש"א הכא בק"ק על התוס' דדילמא מה דנאמר ועבודתה ועורה לאנשי משמר היינו לכל חד מה דראוי לו הבשר לבעלי מומין לבד והעור לכל אנשי משמר. אלא דהוקשה להכ"מ לפירושו ממה דפסק רמב"ם לעיל מזה וכ' ואכתי קשיא דהתם כתב שעור הקרבן לאותו הכהן בלבד שנתן לו. וכאן כתב שהוא לאנשי משמר. ומתרץ שבאמת כונת הרמב"ם אף בזה הכי שהבשר מדא"א לאוכלם אנשי משמר התמימים הוא של בעלי המומין והעור אם הוא מקריב הוא שלו ואם נותן לאחר של המקריב. והיינו הס"ד של המהרש"א לפרש הכי תמיהת התוס'. ומאוד תמוה דעת הכ"מ בזה דמה ענין דין זה למה שכתב הרמב"ם שעור הקרבן לאותו הכהן בלבד. דשם בהל' ז' איירי בכהן שנתן קרבנו להקריב לכהן אחר שאלו הקריבו בעצמו הכל שלו כדכתיב ואיש את קדשיו לו יהי'. להכי ס"ל שאם מכבד לאחר להקריבו במקומו זכה בכל זכייתו והכל של המקריב. משא"כ הכא בטמא בקרבן צבור שאפילו הקריב בעצמו זה של בית אב ומשמר זה ע"י הפייס שזכה בו. משום הא לא הי' הבשר והעור שלו אלא של כל בית אב של אותו יום כמבואר פ"י מה' מ"ק. נמצא עתה שכולם טמאים וראוים להקרבה מה בכך שהוא מכבד בעבודתו לאחד משאר אחיו הכהנים שיהא המקריב זוכה בהעור. וכי עדיף המקבל מהנותן. ופשיטא שא"א לפרש כונת תמיהת התוס' כ"א שיהא העור לכל אנשי המשמר ור"ל הבית אב. נמצא דקושי' זו שהוקשה להכ"מ לענ"ד לאו כלום הוא. אלא אי קשיא הא קשיא מה שהקשיתי אני מזקן או חולה בקרבנו מדוע להוי שם העור של אנשי משמר ולא שלו כדמעיקרא מה בכך דלא חזי לי' הבשר מדאינו ראוי לאכילה הא העור חזי לי'. אבל העיקר דלא קשיא מידי הכא תמיהת התוס', כי משנה מבוארת היא פרק טבול יום וכל שאין לו בבשר אין לו בעור. ופסקה הרמב"ם פ' הנ"ל ה' כ"א ולהכי תמיד למי שנתן הבשר נתן העור. ובלי ספק ג"ה הוא וא"כ פי' הכ"מ ברמב"ם ודאי ליתא. ולענ"ד א"א ליישבו אם לא ע"י ט"ס ועל דרך השגת הראב"ד ותמיהת התוס' צ"ע ליישב. ואל תאמר כי המתני' התם קאי דוקא על מי שאינו ראוי לעבודה. דא"כ כך הי' לו למתני כל שאינו ראוי לעבודה אין לו חלק בבשר ובעורות. אלא ודאי דאתי לאשמועינן דאפילו ראוי לעבודה ולא לאכילה דלהכי אין לו חלק בבשר אינו חולק נמי בעורות. והכי מוכח להדיא שם דף ק"ב ע"ב ראוי לאכילה קאמרינן ולהכי טמא בקרבן צבור אף דראוי לעבודה מדאינו ראוי לאכילה אינו חולק בבשר ועלה קתני נמי וכל שאין לו בבשר אין לו בעורה. ולא קשיא לו על שנוי זה כ"א והרי קטן. אבל הדין ודאי ברור דתלי' חלוקת העור באכילת הבשר ולמי שזה ניתן זה ניתן. ואפילו כי ראוי לעבוד ואינו ראוי לאכילה כמו זקן וחולה או טמא בקרבן צבור. אף שעובד אינו זוכה בהעור אלא הבעלי מומין טהורים שראוים לאכילה. ודוק:

תוכן העניינים

בית מאיר על בבא קמא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה