בית מאיר על בבא קמא· רבי מאיר פוזנר
דף קח.
תוס' ד"ה וחזר וטען. עיין במהרש"א ודוק כי פירושו אינו. חדא דכ' קושיא א' אילו לא באו עדים על שבועה א' איך השביעוהו פעם ב' אם כבר נפטר. וקשה ומה כולה האי דילמא אחרי שנשבע ביום ב' שביום א' היתה גנובה מאתו חזר ותבעו שביום ג' ראוה בביתו והוגד לו או שמוכח שחזר אחר הגנב והוציאה מידו יחזור לו פקדונו וחזר ונשבע שביום ד' נגנבה עוד הפעם ושוב באו עדים על כפירת ב' השבועות. ותו יותר תימא איך מפרש ואפילו חזר וטען דר"ל על צד שבאו עדים תחלה דא"כ למה להו לתוס' לאקשויי כדמקשו באריכות. ות"ל דאיך מסרו שבועה ב' למי שנעשה כבר חשוד על ידי שבועה א' ע"י עדים. ועיין תוספ' ד"ה ותרי דבתר הכי. להכי נלענ"ד דהכי פירושם דודאי מעולם לא גרסי ובאו עדים ואיירי פשיטא דלא באו עדים עד לבסוף. ולהכי מקשו תחלה פשוט. וחזר וכתבו ואפילו חזר וטען על דרכי הנ"ל שהקשיתי דתבעו שלאחר שנשבע ראה הגניבה בידו. ובודאי הוחזרה לו. (ולא שייך כלל בזה כדהקשה המהרש"א שהיה נאמן במגו. דדוקא לעיל דף ק"ז ע"ב כתבו התוס' הכי שפיר דהא ע"כ איירי מה שחזר וטען טענת גנב. היינו שחזר מטענה א' ואמר שמה שאמר תחלה היה שקר. אלא שהי' נגנב. דאלו באופן הנ"ל שתבעו שאחר שנשבע שאבד ראו בידו וע"כ שמצאה. וע"ז נשבע שאמת שחזר ומצאה אלא שבתר הכי נגנבה פשיטא שבזה חייב כפל ולא שייך לומר שכבר יצא ידי הבעלים) וע"ז מסקו התוס' דגם זה ע"כ אינו דהא אח"כ שבאו עדים והכחישו ב' השבועות. מ"מ למפרע איתגלי דלמה השביעוהו ובחנם היתה למפרע דהא למפרע משבוע' ראשונה שנשבע לשקר חייב באונסים. נמצא למפרע לא כפר כלום במה שנשבע ואפילו לא הכחישוהו העדים על שבועה ב'. מ"מ לא היתה השבועה מועלת לו כיון דלמפרע נתגלה שמשעה א' חייב באונסים כיון שנשבע עליה לשקר. ואח"כ כתבו ואין לומר שבאו לפני ב"ד אחר וכל הב' שבועות היו על זמן א' נמצא השבוע' ב' לפטור אתיא כמו השבועה א' אלא בטעות והעלם ב"ד הית' ע"ז כתבו דלא מסתביר. ובתר הכי בד"ה ותרי כתבו דאף לאוקימתתם עדיין יקשה דהא למפרע נתגלה שהיה פסול ומשני כיון דמדרבנן הוא וק"ל: