בית מאיר על בבא קמא· רבי מאיר פוזנר
דף עב.
תוס' ד"ה סיפא בא"ד ועוד אומר ר"י ע"ש. ועיין נמי ביש"ש. ועם כל דבריו נפלאתי הפלא ופלא ואיני יכול לעמוד בעוונותי על סוף דעתם. כתבו דאיירי הכא כולה מתני' בשעמד בדין ע"פ חייב אתה ליתן לו. וזה ודאי אמת דהרישא דקתני חייב ע"כ דעמד בדין בחייו על כל התביעה של הגניבה עם הטביחה ומכירה. דאל"ה אלא דעמד בדין רק על הכפל. א"כ איך מוריש הקנס של דו"ה לבניו. והסיפא דקתני פטור מדו"ה וחייב בכפל ע"כ נמי שעמד בדין על הכפל ע"י חייב אתה. דאלו לא עמד בדין כלל קשה על הכפל הא אין אדם מוריש קנס. ואלו עמד בדין על הכפל ע"י צא תן לו. קשה מה אירי' טבח ומכר לאחר מיתת אביו. ות"ל דשלו הוא טובח כדאיתא דף ס"ט וא"כ פשיטא דקשיא ליפלוג בדידי'. דהא הסיפא ע"כ לא איירי כ"א שעמד בדין על הכפל ולא יותר דהא א"א ביותר כיון שהטביחה ומכירה היתה לאחר מיתה. ובענין זה גופא הי' לו ליפלוג בד"א דברישא מחייב בדו"ה בשעמד בדין על הכל אבל לא עמד בדין כ"א על הכפל ע"י חייב אתה ליתן ושוב טבח ומכר בחיי אביו ומת אביו פטור בלא טעם וטבחו. כ"א מטעם אין אדם מוריש קנס. אבל שוב ת"ל יגעתי ומצאתי פי' דבריהם הכי דנהי ודאי דהי' יכול לומר בד"א כנ"ל לא הוי שמעינן מיני' דינא דסיפא דהיינו בשעמד בדין בחייו על הכפל ע"י חייב. דתו מוריש הכפל ומת ואח"כ טבח דהא על הטביחה א"א למפטר מטעם אין אדם מוריש. דהא הטביחה היתה בזמן שכבר הי' ממון אחים ולא שייך כלל בזה אין אדם מוריש קנס. וגם ליכא למיפטר מטעם דמ"ה אמר רחמנא ולא גו"ד. דהא הכא כבר זכה ע"י חייב אתה ושפיר מוריש. והא דבאופן זה בסיפא חייב ולהכי תנא סיפא בההוא גוונא גופא דרישא דעמד בדין על כל מה שהי' יכול לעמוד בחיי דהיינו על הכפל וע"י חייב אתה ואעפ"כ פטור מטעם וטבחו כולו בעינן. משא"כ אי אמרינן ולא ה' חצאי בקר דאז ע"כ הרישא איירי בצא תן לו והסיפא ע"כ אי אפשר דאיירי בהכי אפילו על הכפל. דא"כ בלא זה לאו דידי' קטבח. ושפיר מקשה דליפלוג בדידי' בד"א דעמד בדין ע"י צא תן לו ומת דחייב. אבל לא עמד בדין ע"י תן לו כא' ע"י חייב אתה ומת דפטור. [ומ"ש בתוס' אלא חייב אתה ליתן לו וטבח ומכר ואח"כ מת. מלת וטבח ומכר הוא ט"ס וצ"ל כנ"ל] והוי ידעינן מדפטר באופן זה אף דלא שייך אין אדם מוריש קנס. דהא עמד בדין ע"י חייב אתה ואעפ"כ פטור מטעם ולא חצאי בקר. ה"ה בסיפא אף דעמד בדין על הכפל ע"י חייב אתה ומת ואח"כ טבח ומכר דפטור מטעם ולא תצאי בקר. ודוק:
שם בתוס' ד"ה דאי ישנה לשחיטה. סוף דבריהם אז יש לפטור אפילו למ"ד. לענ"ד תיבת אפילו הוא ט"ס והוא הפשוט. ועיין במהרש"א דחק עצמו לקיים הגי' וקאי למס' חולין. ואפשר הוא ע"פ דבריהם דלא כרש"י דף ע"א ע"ב ד"ה כיון ששחט בה פורתא ע"ש ודוק. ואולם כל דבריהם הכא הן בדבור זה והן בדבור שלאח"כ המתחיל כי מחייב צריכים לי עיון וא"י ליישבם דמה ענין דמיונם לפי' ר"ת במס' חולין דשם סברת ר"ת דלאו דוקא קלקל נבול אלא דה"ה כל הקלקולים אף למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף. ואם שחט מיעוט סמנים בחוץ ומיעוט בפנים אף על תחלת השחיטה מחויב. מ"מ לענין שתהא נקראת עבודה בפני עצמה א"א בתחלה בלי הסוף. ואם הסוף מקולקל כל השחיטה מקולקלת דכולה. חדא עבודה הוא אבל הכא מדחזינן דלמ"ד אין לשחיטה אלא בסוף ניחא לי' ע"כ היינו משום דהחיוב והאיסור הנאה באים כאחד. ואינו מקפיד להקשות כ"א היכי שהאיסור הנאה חל טרם שחל החיוב דטביחה. וא"כ למ"ד ישנה מתחלה ועד סוף כמו שחל האיסור הנאה בפורתא קמא כן חל החיוב דטביחה ובאים כאחד. ומה יש להקשות. מ"ש למ"ד זה פורתא קמא מלמ"ד אין לשחיטה אלא בסוף הפורתא בתרא. ומהרש"א רצה לתקן ולענ"ד לא הועיל מאומה עיין ודוק: