בית מאיר על בבא קמא· רבי מאיר פוזנר
דף סח:
תוס' ד"ה הוא דאמר בצנועין. וא"ת והא צנועים מחללים אף אחר ייאוש וכו' וי"ל אף שהקשו קושייתם לרבנן דסתם גניבה הוי ייאוש. מ"מ לא פסיקא להו דתמיד חללו לאחר ייאוש. משום דלקמן כתבו וכ"ת דהוי ייאוש שלא מדעת וכו' כיון דשכיחו דנתרי חשוב ייאוש מדעת ומשמע להו דהצנועים תמיד חללו בין במקום דשכיחי גנבי ובין במקום דלא שכיחי דהוי ייאוש שלא מדעת. ולכן רק נקטו בקושייתם והא מחללים אף אחר ייאוש והיינו אף במקום דשכיחו. ולפ"ז נלענ"ד דלק"מ דהא ב דבור זה כתבו ומיהו תימא דהיכי מדמה הקדש לחילול דלמה לא יוכל לחלל של חבירו שלא מדעתו כיון דזכות הוא לו. ובאמת יש לתמוה על תמיהתם דהא זכי' מטעם שליחות והיינו במי שבעצמו יוכל לחלל אף שליח נעשה לו שלא מדעתו ע"י זכי' משא"כ בלא נתייאש דאף הגנב גופו אינו יכול להקדיש ולחלל ואיך יהא יוכל מי שהוא שלו ואינו ברשותו לחלל בעבור מי שהוא ברשותו בלא ייאוש מטעם זכין לו. ואולם באמת כבר מצאתי ת"ל כדבריי בתוס' מס' קדושין דף נ"ו ע"ש באמצע דבור הגדול בשם מהר"ם. וא"כ שפיר קאמר הוא דאמר כצנועין והצנועין מה שחללו לר"ל אחר ייאוש מזה ודאי דל"ק אליבי' דמטעם זכי' להגנב שהי' יכול בעצמו לחללו הוא דחללו הצנועין. דהא לר"ל ייאוש קני ס"ל. אלא מה שחללו אף קודם ייאוש מזה פשיטא לי' דיוכל להקדיש מה שהוא שלו אף שאינו ברשותו: