בית מאיר על בבא קמא· רבי מאיר פוזנר
דף ה.
תוס' ד"ה המטמא המ"ל. יש לדקדק דא"כ יותר הי' לו לומר עכ"פ תירוץ זה המספיק בסגנון אחד בין למ"ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק או לא שמיה היזק ולא יצטרך להאריך בלישני'. ונראה ליישב ע"פ מה נשאלתי קושי' מהתורני מוה' זעליג במכו' לייזר ז"ל לניב. מה משני תוס' דלא תנא לי' משום דלא מחייב בשוגג. דהא כבר תנא נמי רב אושעי' במנינו בושת. ואיתא במתני' לקמן דבושת אינו חייב עד שיתכוין להזיק. ופשיטא דשוגג אין מתכוון לבייש ופטור נמי ואעפ"כ תנא לי' [וכן איתא נמי הקושי' מכל ד' דבריר חוץ חק דחייב עלי' אפילו שוגג כמבואר סוף פ' כיצד הרגל]. ובע"כ לומר דנהי ודאי דבגדר שוגל דתנא אצל המטמא דפטור בכללו נמי אין מתכוין להזיק דפטור. אבל ודאי דבגדר אין מתכוין לבייש דפטור. אינו נכלל שוגג. והיינו מפני כי ידוע דתרי גוונא שוגגי' איתא חד שוגג הפשוט פ"י ששגג ועשה שלא בכוונה. וחד שוגג דאומר מותר כמו בשבת דשגג במלאכה שלא ידע שהיא אסורה. ולכן אצל בושת נקיט התנא עד שיתכוין לבייש להורות אבל ודאי אם נתכוין לבייש אף דשגג וסבור דמותר לבייש. מ"מ חייב, וכן מבואר למעיין בש"ע ח"מ גבי נפל והיפך עצמו להנאתו על האדם וביישו דחייב כיון דנתחייב לבייש אף דבאמת מותר כדי להציל עצמו. ומכ"ש באומר מותר [וכן בכל ד' דברים ודאי דחייב במזיד ואומר מותר ונלמד מכח ק"ו מבשת] ומשא"כ אצל המטמא נקיט התנא סתמא שוגג פטור להורות דכל השוגגים פטורים. ובזה אזלו דברי התוס' כהוגן. אך הא תינח למ"ד היזק שאינו ניכר לא שמי' היזק ומזיד דחייב היינו כדי שלא יהא כל אחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו. וזה הטעם ודאי לא שייך במכוין לטמא וסבור דמותר להזיק חבירו בהיזק שאינו ניכר. הא אלו הי' ידע דאסור לא הי' עושה. דמה"ת לחייבו משום שלא יהא וכו'. דאטו משום דזה לא ידע שיש איסור בדבר כ"ע נמי לא ידעו. אבל למ"ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק ושוגג דפטור היינו כדי שיודיעו. ומזיד דחייב ולא חיישינן אולי לא יודיעו משום הוא עצמו מכוין לצעורי לחבירו. כמבואר בגיטין. א"כ במתכוין להזיק נהי דאמר דמותר לעשות מ"מ מהראוי לחייבו. דהא לא שייך הטעם כדי שיודיעו. דהא עכ"פ כיון להזיק ופשיטא שיודיעו. כמו מזיד כיון דלצעורי לחברי' כיון. ובע"כ לומר באמת דלמ"ד שמי' היזק באמת שוגג דתנא דפטור לא איירי כ"א בשגגת כוונה. ולא בשוגג דאומר מותר. ודכוות' מצינן בא"ע סי' קע"ח גבי שוגג דאשת איש דמותרת לבעלה ישראל. ומ"מ בשוגג דאומר מותר אסורה והוא שם בשם מהרי"ק. וא"כ אין תי' התוס' עולה כ"א למ"ד לא שמי' היזק אבל למ"ד שמי' היזק באמת אין דבריהם אזלו דשוגג בלא כוונה גבי בשת נמי פטור ואפ"ה תנא לי'. ולכן שפיר כתבו התוס' המ"ל. ר"ל למ"ד לא שמי' היזק. וע"ז לא נפקא מיניה מידי כיון דמ"מ הי' צריך לבא לאידך מ"ד לסברא אחריתי וק"ל ואפשר נמי לומר דאף למ"ד שמי' היזק. מ"מ אף שוגג דאומר מותר פטור. דנהי דמתכוין להזיק היינו מדסבר דמותר אבל אם כשיוודע לו דעשה איסור ית ודע לו נמי שחייב אפשר שלא יודיענו כי לא כיון לצעורי לחברי'. כ"א במה שהוא פטור ולא במה שהוא יהא חייב. וא"כ אין דקדוקי מתורץ. אבל דברי התוס' עכ"פ נכונים. אבל יותר מסתביר כדכתיבנא תחלה ודוק: