בית מאיר על בבא מציעא· רבי מאיר פוזנר
דף מט.
רשב"ג סבר וכו'. הסוגי' קשה להולמה כמבואר בהשטה. אלא שהקשה על פרש"י דיהיב טעמא משום דגבי משך לא קרינן לא יגוש. ומתרץ ע"פ הברייתא את אחיך תשמט ידך ולא של אחיך בידך. ומסיים ולכן רשב"ג סבר כנגד כלו הוא קונה במלוה על המשכון ואינו שוה אלא פלג חשוב כשל אחיך בידך. ובעניותי אי' מה פעל בזה. דהאיך יחשוב משום זה מה שאינו בידו כאלו הוא בידו. והנלענ"ד לדחוק דהסוגי' אזלה למ"ד שעבודא לאו דאורייתא. וע"פ הביאור ברמב"ן סוף ב"ב. ובהריטב"א קדושין י"ג ע"ב דאפילו מיני' דידי' שעבודא ל"ד. כ"א מ"ע ע"פ הקרא דיוציא אליך העבוט ע"ש ודוק. ולדידי' המלוה צווח עליו קיים מצותיך ואז הב"ד מכין אותו או בשאר כפיות שיקיים המצוה ע"ז צותה התורה בשביעית שלא יגוש המלוה. אבל למ"ד זה אלו הי' שעבודא דאורייתא. דהיינו שהיו הנכסים משועבדים למלוה לא הי' שייך לא יגוש. דכמאן דגבו דמי. והב"ד היו יכולים. או אפילו אפשר הוא עצמו לירד לנכסיו ולגבות חובו מבלי הקדמה לתבוע הלוה שיקיים מצותו. ובמשכון סובר רשב"ג כמו דערבון שנותן הלוקח במקצת פרעון משעבד אותו אף במותר הדמים כנגד כולו. כן נתינת המשכון על מקצת החוב משעבדו בשעבודא כנגד כל הדמים ונעשה נכסים משועבדים בש"ד ולכן לא קרינן בי' לא יגוש. ודוק אף כי דחוק מאוד הוא מ"מ מעט צרי הוא: