בית מאיר על בבא בתרא· רבי מאיר פוזנר
דף קנט.
ולימרי לי' אביך מזבין וכו'. ע"ש בתוס'. והטור ז"ל הוסיף לבאר בההוא דינא אפילו בשוכר הבן לצורך קבורת אביו ע"ש סי' רי"א. והרי"ף ז"ל לא הוסיף דבר ממה שנאמר בתלמוד והיינו כשטת הרשב"ם. וכדי להצילם מקושי' התוס' כמבואר בהרשב"א שהביא הה"מ. דא"כ מאי ארי' שמת הבן בחיי אביו באופן שיוכלו יורשי הבן לומר אנן מכח אבוהן דאבא אתינן. ת"ל דהא אפי' הבן עצמו שמכר יוכל לחזור בו. לזה י"ל לא מבעי' לשיטת המרדכי בפ' זה שסובר דמצוה לקיים דברי המת אפילו לא צוה ליורשיו. ומתרץ קושי' תוס' דלמה הצריכו במתנה במקצת קנין ת"ל משום דמצוה לקיים. כתב איהו דמצוה לא הוי אלא במה שאין יכול להקנות בקנין. וא"כ פשיטא דל"ק הכא מידי. דאדרבא היא הנותנת הואיל והכא לא קנו הלקוחות בתורת קנין. זהו שקשה בד"מ דלימרי לי' אביך מזבין ואת מפקית ודאי אלו הי' אביך חי וחזר בו שפיר. משא"כ עתה שמת ולא חזר בו. לא יהא אלא דבור בעלמא הא מצוה לקיים דברי המת. אבל הטעם הוא הואיל והיורשים יוכלו לומר לא מכחך אנו יורשים הוי כמו נכסי הגר שמבואר סי' רנ"ו דלא שייך גבי' מצוה וה"ה הכא. ואפילו לשטת שארי הפוסקים דלא אמרינן מצוה אלא עכ"פ במצוה לפני היורשים י"ל דאיירי הכא בבן שמכר בנכסי אביו לפני בניו ושפיר הוי חידוש טובא כנ"ל. אבל אין מן ההכרח כי בפשוט י"ל דהריף מסכים לשטת המרדכי דלעיל. כי כן משמע מסתימת לשונו להדין דמצוה וכו' שלא התנה לגבי' שום תנאי ודוק. מה שיש לתמוה פה על הגהות הרא"ש עיין בח"מ סי' ק"ד שתמהתי שם עליהם ועל הש"ך שהעתיקם: