בית לוי· רבי יעקב הלוי קופשטיין
סעיף יא
הי' לו אצלה מלוה על המשכון וכו' הרי זו מקודשת וי"א שאפילו לא החזיר לה המשכון מקודשת כתב הב"ש וז"ל ועיין בח"מ (סי' רמ"א) בהג"ה הביא פלוגתא המוחל חוב ויש בידו משכון אם יכול לחזור וכאן מוכח דאינו יכול לחזור דהא במעמ"ש מבואר בסמוך די"א דאינה מקודשת משום דלא סמכה דעתה שמא יחזור א"כ אם הי' יכול לחזור אחר שמחל לא הי' סמכה דעתה ודוחק לומר דהכא עדיף טפי משום דהוי כאלו קיבל מעותיו כיון שמקדש אותה במעותיו עכ"ל.
ובס' א"מ כתב וז"ל ופשוט דזה גרע ממעמ"ש דאפי' למ"ד סמכה דעתה דלא שביק דידי' ומחיל לאחריני הכא אי נימא דמוחל חוב ויש בידו משכון לא מהני מחילה משום דתפס משכון א"כ לא זכתה האשה עדיין בכסף קידושין והרי הוא כאומר לאשה התקדשי בטבעת שיש לי בביתי. והך דלא סמכה דעתה הוא היכא דזכתה כדין בכסף קידושיה אלא דלא סמכה דעתה שמא יפסיד ע"י מחילתו אבל למ"ד מחילה ותפס משכון לא מהני א"כ לא זכתה כלל במחילה שהיא כסף קידושיה גם מ"ש ודוחק לומר דחשיב כאלו קיבל מעותיו כיון שמקדש אותה במעותיו אינו מובן דודאי אם כסף אין כאן ומשום דתפס משכון קידושין אין כאן והוא פשוט עכ"ל הא"מ ולענ"ד נראה לבאר דברי הב"ש עפ"י דברי הרא"ש ספ"ק דמציעא והתוס' בב"ב דאם קידש אשה באיזה חוב אף שהחוב שוה הרבה אמרינן דלא נתכונה להתקדש רק בפרוטה והמותר הוא תנאי בלבד וע"מ כן מקודשת לו בפרוטה שישלים לה את מותר הסך ואם לא נתקיים התנאי נתבטל הקידושין ולפ"ז כאן שקידש אותה בחוב שלה אמרינן ג"כ כן דבשביל פרוטה היא מתקדשת לו והמותר הוא תנאי והנה בהפרוטה של קידושין שמוחל לה בזה לא יכול לחזור ומהני המחילה כמ"ש הב"ש משום דהוי כאלו קיבל מעותיו ומה שהקשה הא"מ דאי נימא דבעלמא יכול לחזור א"כ אין כאן כסף יש לומר דהמחילה והקידושין באין כאחד אך בהמותר שהוא תנאי הוכיח הב"ש ג"כ דאינו יכול לחזור דאי יכול לחזור א"כ לא סמכה דעתה והוי כמו מעמ"ש ושפיר מדמה לה למעמ"ש ומה שהקשה הא"מ דהכא גרע טפי דאי נימא דיכול לחזור א"כ אין כאן קידושין ז"א דהאהקידושין חל בפרוטה אחת ובזה אינו יכול לחזור לכ"ע אבל בהמותר אי נימא דיכול לחזור א"כ לא תהי' מקודשת כמו במעמ"ש שאינה סומכת דעתה שמא תחזור בה אבל אי נימא דסמכה דעתה א"כ גם כאן תהיה מקודשת דבתנאי אין שייך לחלוק בין היכא דזכתה או לא זכתה כיון דמ"מ אם יקיים התנאי תהי' מקודשת ואם לא יקיים לא תהיה מקודשת ומ"ש הב"ש דזה דוחק לומר דחשיב כאלו קיבל מעותיו וכו' יש לומר דכוונתו דדוחק לומר שלא כדברי הרא"ש ונימא כיון דקידשה סתם בכל החוב כוונתם שכל החוב יהי' בתורת קידושין ולא פרוטה בלבד וא"כ הוי כאלו קיבל כל מעותיו שלא נתרצה להתקדש לו רק בכל החוב וא"כ הוי כאלו נתנה לו בעד כל החוב ולכך אינו יכול לחזור בו כאן.
אבל בעלמא שפיר יכול לחזור ועל זה כתב שזהו דוחק לומר כן דבודאי בקדשה סתם כונתם שלא תתקדש רק בפרוטה והמותר הוא תנאי וא"כ בעד המותר לא קיבל כלום ואם יהי' יכול לחזור בו א"כ לא סמכה דעתה בהמותר ומזה מוכח דבכה"ג אינו יכול לחזור אף בעלמא אף דנקט משכון: סעיף טו אמר לה התקדשי לי בשכר מלאכה זו שאעשה עמך ועשה אינה מקודשת וי"א שהיא מקודשת עיין בס' א"מ (ס"ק ל"ח) מה שרצה ליישב קושיית התוס' בב"ק (דף צ"ט.
) על הא דרצה הגמ' לאוקמי שם דר' מאיר ס"ל המקדש במלוה מקודשת. ובקדושין מוכח דר"מ ס"ל דאינה מקודשת ותירץ בס' הנ"ל עפ"י דברי הר"ן בתשובה בשואל ספר דאינו חייב באונסין משום דמשאיל ספר מצוה קא עביד ונהנה בפרוט' דרב יוסף ותו לא הוי שואל דשואל כל הנאה שלו והנה בקדושין מיירי במלוה שהיא בעין וא"כ עדיין דין שואל יש לו והמלוה מצוה קעביד בהלואת כסף כדמוכח בב"מ (דף פ"ב) וא"כ פטור מאונסין והתם מיירי שנגנב וכו' יעו"ש ואני לא הבנתי דבריו דנראה הא דכתב הר"ן דשואל ספר אינו חייב באונסין משום דאין כל הנאה שלו היינו דמשום דהמשאיל מצוה קעביד בזה נגרע חלקו מהמצוה וינוכה משכר לימודו גם בעד חבירו המשאיל ע"ד שאמרו בשמעון אחי עזרי' וע"ד שמח זבולן בצאתך וגו' משא"כ אם להשואל יהי' ההנאה בשלימות רק שגם להמשאיל יגיע הנאה כזו מה שלא יגרע בזה חלק ההנאה של השואל בזה פשיטא נראה דמחשב שואל להתחייב באונסין דאם לא כן לא תמצא לעולם שואל שיתחייב באונסין דהא בכל שאלה המשאיל מצוה קעביד ומה לי אם השאיל לו כלי או הלוה לו מעות הרי מ"מ מצוה קעביד וא"כ אין כל הנאה שלו ולא תמצא שואל שיתחייב באונסין א"ו מסתברא כיון דבהנאת המצוה שיש לו למשאיל אינו נגרע בזה חלק ההנאה של שואל לכך מתחייב באונסין ובשואל ספר שאני משום דאם הי' לו ספר שלו לא היה צריך ליתן מחלקו של המצוה שלומד בהספר לחבירו משא"כ עכשיו הוא צריך ליתן מחלקו לחבירו ונגרע בזה חלקו מהמצוה ואין כל ההנאה שלו לכך פטור מאונסין: ונראה להביא ראי' לדברינו מהא דאיתא בב"מ (דף צ"ו) בעי רמי בר חמא בעל בנכסי אשתו שואל הוי או שוכר הוי וכו' ולכאורה קשה איך יתכן דהבעל יהיה שואל על נכסי אשתו ויתחייב באונסין הא אין כל ההנאה שלו דהא גם היא נהנית ע"ד שאמרו בב"ק (דף פ"ט.
) ניחא לה דאיכא רוח ביתא ולשיטת הר"ן שהבאתי אין כאן חיוב אונסין א"ו כדברינו דזה נחשב כל הנאה שלו כיון שאינו נגרע בזה חלק הנאה שלו במה שהיא נהנית ושואל ספר שאני דבזה נגרע שכר לימודו קצת וכדברינו: שם בס' הנ"ל (ס"ק ל"ט) הביא שיטת הדרישה דהא דאמרו המקדש במלוה ופרוטה מקודשת דדעתה אפרוטה הוא מטעם דדינא גמירי דהמקדש במלוה אינה מקודשת והא"מ השיג עליו וז"ל ולענ"ד נראה דודאי לאו דינא גמירי דהא בפ' המדיר (דף ע"ד) ס"ל לר' אמי המקדש במלוה ובעל אינה צריכה הימנו גט משום דבהנך טעי פירש"י ואפילו מ"ד מקדש ובעל צריכה הימנו גט ע"ש היינו משום דאין אדם עושה בב"ז אבל היכא דלא בעל ושלח סבלונות אח"כ לא אמרינן דעתם על קידושין וכמבואר בש"ע (סי' ל"א סעיף ע') לענין פחות מש"פ ושלח סבלונות ומכש"כ מלוה וסבלונות וא"כ למה במלוה ופרוטה דעתה אפרוטה א"ו עיקר הטעם משום דפרוטה בעין ודעת האשה רק על מה שהוא בעין עכ"ל.
ולענ"ד דשפיר יש לומר כדעת הפרישה דהטעם דדינא גמירי ולא תקשי ממקדש בפחות מש"פ ושלח סבלונות והוא דזה מסתברא דאין אדם עושה פעולה שהיא לבטלה ובודאי כשנותן איזה דבר לקידושין ודבר הזה אינו מועיל לקידושין אמרינן דטעה וסבר שמועיל לקידושין דאל"כ למה נתן דבר שהוא יודע שאינו מועיל לקידושין ולפ"ז שפיר י"ל דדינא גמירי ולכך כשקדשה במלוה ופרוטה אמרינן מהס"ת יודע דבמלוה אינה מקודשת ודעתו אפרוטה.
משא"כ היכא דמוכח דאינו יודע אז אינה מקודשת ולכך במלוה או בפחות מש"פ ושלח סבלונות לאחר כן אינה מקודשת דהא חזינן דאינו יודע וטעה וסבר דבמלוה מקודשת דאל"כ למה נתן לה לקידושין וא"כ מוכח דטעה לכך אמרינן דהסבלונות דשלח ע"ד קידושין הראשונים שלח משא"כ מהס"ת היכא דיש לומר דלא טעה כגון בקדשה במלוה ופרוטה אמרינן שפיר דדינא גמירי ויודע דהמקדש במלוה אינה מקודשת ודעתו אפרוטה: שם אינה מקודשת וכתב הב"ש וז"ל וכתבו התוס' פ' הגוזל בסוגיא שם אם אמר תתקדש בשכר שאעשה עמך אינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה ופריך מאי ממון אילימא אותו ממון היינו החפץ מכלל דר"מ סבר וכו' במאי מקדשה וכו' ואור"י דסברא הוא שאינה מקודשת במה שמחל לה שכרו כיון שאינו יכול לתובעה בדין בעד שכרו עד שמחזיר לה החפץ ואינו חשוב כנותן לה כלום במחילתו עד שתבא שעה שיכול לתובעה בדין ע"כ.
ומוכח מזה דמיירי שאומר לה בהנאת מחילת מלוה וכו' ומ"מ לא הוי קידושין כשהכלי בידו עכ"ל ובא"מ השיג עליו דהמעיין בתוס' שם יראה דלא מיירי כלל מהנאת מחילת מלוה וכו' וא"כ אינו מוכח מזה הנאת מחילת מלוה דיש לומר דהנאה הוי במה שמוחל לה עכ"ד. ולענ"ד נראה דשפיר כתב הב"ש דיש להוכיח מסוגיא דשם דהיכא דנקט הכלי בידו לאמהני הנאת מחילת מלוה דהנה קשה מאי קאמר אילימא אותו ממון מכלל וכו' אלא במאי מקדשה אמאי לא מוקי לה באותו ממון ולר"מ אף שאינו מחזיר לה הכלי מקודשת ומיירי כגון שאמר לה בהנאת מחילת מלוה אבל במלוה אף ר"מ ס"ל דאינה מקודשת ופליגי ר"מ וחכמים בסברא זו אם נקרא החוב הזה שמגיע לו בעד פעולתו אם נקרא זה מלוה כיון שאינו יכול לתובעה בדין עדיין כשהכלי בידו ובסברת ר"י שהביאו התוס' באמת בזה פליגי ר"מ וחכמים דר"מ לא יסבור כסברת ר"י ונקרא החוב מלוה ומקדשה בהנאת מחילת המלוה ומדלא מוקי כן מוכח דזה פשוט ואין סברא לומר דיהי' שם מלוה על שכר פעולתו כיון שעדיין לא ניתן לגבות וכסברת ר"י וא"כ מוכח כשהכלי בידו לא מהני אף באמר לה שמקדשה בהנאת מחילת מלוה ושפיר כתב הב"ש.
והנה זה לא תקשי אמאי מוקי לה הגמ' דפליגי בהמקדש במלוה וכו' ולא מוקי דפליגי בהנאת מחילת מלוה וכשהחזיר לה הכלי דא"כ מאי טעמא דחכמים דאינה מקודשת אבל היה יכול לאוקמי כשלא החזיר לה הכלי ואמר לה בהנאת מחילת מלוה ופליגי בסברא כנ"ל א"ו מוכח כדברי הב"ש: סי' לא סעיף א' בפ"ק דקדושין (דף ח') האי גברא דקדיש בשיראי רבה אמר לא צריכי שומא ור"י אמר צריכי שומא אי דאמר לה בכל דהו כ"ע לא פליגי דלא צריכי שומא כו'.
כי פליגי דאמר לה בחמשין ושוה חמשין דרבה אמר וכו' וכתב רש"י דאמר לה בחמשין דאמר לה התקדשי לי בחמשין זוז והרי לך אלו בדמיהן וכ"כ הר"ן שם ודברי רש"י נראה תמוה במה דלא פירש כפשוטו דאמר לה התקדשי לי בחפץ זה ששוה חמשין וכו' עכ"ל הא"מ. ול"נ דלכך פירש"י כן ולא תקשי קושיית הא"מ דהנה מתוך דבריו נראה שהי' לו גרסא דדברי רש"י סובב על תירוץ הגמ' דאמר לה בחמשין.
אכן באמת לפי גירסתינו דברי רש"י קאי על הקושיא. אי דאמר לה בחמשין ולא שוו חמשין הא לא שוו וע"ז קאי אי דאמר לה בחמשין והרי לך אלו בדמיהן ואח"כ מתחיל דיבור בפ"ע וכן הוא ברש"י באלפס ובקצת דפוסים ברש"י על הגמ' והי' קשה לי' לרש"י דלמה צריך הגמ' לבאר אי דאמר לה בחמשין ולא שוה חמשין דאינה מקודשת דהרי זה מילתא דפשיטא והנה זה דאמר אי דאמר לה בכל דהו כ"ע לא פליגי ניחא דצריך לפרש דאיכא דאמרי דבכל דהו נמי פליגי אכן באמר לה בחמשין ולא שוה חמשין זהו מילתא דפשיטא טובא לכך פירש"י דאמר לה התקדשי בחמשין זוז והרי לך אלו בדמיהן וס"ד אמינא דקיבלה החפץ הזה בשיווי חמשין אף שבאמת אינו שוה עכ"ז בעיניה הוא שוה כיון שקבלה אותו לכך קאמר הגמ' הא לא שוה ור"ל דאף באופן כזה ג"כ פשיטא דאינה מקודשת כיון שאינו שוה חמשין כמו שסברה אבל באמר לה התקדשי לי בחפץ זה ששוה חמשין ונמצא שאינו שוה זהו מילתא דפשיטא דלא הוי קדושין ולא הוי צריך זה לאשמעינן: באופן אחר נראה לחרן קושיית הא"מ דהנה השער המלך פ"ג מהלכות אישות הלכה י"ט מסתפק בהא דאמר שמואל חיישינן שמא שו"פ במדי אם היינו דוקא בקדשה סתם בדבר שאינו שו"פ בהא הוא דחיישינן שמא שו"פ במדי ומקודשת מספק אמנם במפרש ואמר שו"פ ואינו שו"פ באותו מקום אינה מקודשת כלל וטעמא רבה איכא וכו' יעו"ש והביא ראי' לזה ממ"ש הרמב"ם פ"ז מהלכות אלו דין י"ט אמר לה הרי את מקודשת בבגדים אלו שהם שוים חמשין דינרין וכו' ואם אינם שוים אינה מקודשת אשר מבואר מדבריו דאינה מקודשת כלל קאמר והשתא קשה דהי' לן לומר דהיא מקודשת מספק שמא שוה חמשין דינרים במדי וכו' א"ו נראה דכל שפירש ואמר שוה חמשין או שו"פ אין דעתה אלא וכו' עכ"ל ונראה דרש"י הי' ס"ל דאף שפירש בחפץ זה ששוה חמשין או שו"פ מקודשת מספק דלא כהרמב"ם והי' קשה לי' לשון הגמ' דקאמר אי דאמר לה בחמשין ולא שוה חמשין הא לא שוה דמשמע דאינה מקודשת כלל דאי מקודשת מספק הא גם בזה שייך הפלוגתא אי צריכי שומא.
דאי אמרת צריכי שומא אינה מקודשת כלל והי' קשה לי' לרש"י למה לא חיישינן להא דשמואל לכך פירש דהכא מיירי דאמר לה התקדשי לי בחמשין דינרין והרי לך אלו בדמיהן ובזה פשיטא דאינה מקודשת כיון שקדשה בחמשין דינרין דוקא וזה לא שוה כאן חמשין דינרין משא"כ אי דאמר לה בחפץ זה ששוה חמשין הרי קדשה בחפץ זה כמו שהוא ואם שוה חמשין במדי ג"כ הוי קדושין וזה פשוט: סי' לג סעיף א' יש אומרים דפנוי הבא על הפנוי' לפני עדים חיישינן שמא כיון לקדושין דחזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ודעת הש"ג הובא לקמן בב"ש (סי' קמ"ט) דאם אומרים שלא נתכוונו לקדושין נאמנים והב"ש לקמן (סי' קמ"ט) כתב דצ"ע מנ"ל הא ובס' טיב קדושין תמה וז"ל ולפענ"ד תמוה מילתא איך נימא דבא לשם קדושין כדי להעמידו בחזקת כשרות.
הרי עכשיו טוען שלא בא לשם קדושין ורוצה שתהי' מותרת בלא גט והא ודאי איכא איסורא טפי מביאת איסור להפקיע א"א בלא גט ועוד דע"כ לומר דגם עלי' חזקה זו דהא האשה אינה מתקדשת שלא לרצונה וכו' וא"כ אם אמרה שלא נתכוונה לקדושין ורוצה להנשא לאחר איך נימא דעל זה לא חשידי ואאיסור א"א חשידא מיהו לא על הפוסקים תלונתי אף כי גם על המבואר בש"ס פרק הזורק במגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק וכו' ס"ל להרמב"ם דמקודשת ודאי ואיך נימא דביאת איסור חמירא ליה ולאפקועי א"א בלא גט חשיד וזה ודאי מן התימא עכ"ל ולענ"ד לק"מ.
דעד השתא מעמידין אותו בחזקת כשרות ואף על ביאת איסור לא הי' חשוד והשתא הוא דאיתרעי ונקל בעיניו אף להוציא א"א בלי גט ועד השתא בחזקת כשרות הי' ונתכוונו לקדושין וסברא זו מצאתי מפורש בהדיא בס' שב שמעתתא ובא"מ (סי' קכ"ז) יעו"ש במה שכתב לתרץ קושיית הב"ח על הטור וזה נכון בעזהי"ת:
סוף הספר