אור ברסלב
בית לוי סעיף ב'

בית לוי· רבי יעקב הלוי קופשטיין

סעיף ב'

אם הכניס אשה לחופה אינה מקודשת בכך וכו'.

הרא"ש הביא ראי' דלא כרב הונא משום דרבא הקשה על דבריו אע"ג דשנינהו אביי הלכתא כרבא ועוד דשינויי דאביי לאו אליבא דהלכתא סלקי האי דקאמרינן מילתא דלא כתיבא בהדיא לא קתני ליתא דהא קתני במתניתין במיתת היבם ואמרינן לקמן דאתיא לן בק"ו מא"א ואע"ג. דלא כתיבא בהדיא קתני לה במתניתין ובס' קרבן נתנאל שם הביא בשם הגאון רשכבה"ג ר' אברהם ברודא ישוב על קושית הרא"ש וז"ל דבספרי דריש ואיש אשר ארס אשה ולא לקחה משתעי בשומרת יבם דהיינו מי שמת אחיו ועדיין לא יבמה ילך וישוב לביתו שמא ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה ש"מ להדיא דיוצאת במיתת היבם אלא איכא למפרך אימא מאן אחר יבם שאח אחר יקח אבל לזרים אינה ניתרת במיתת היבם אלא דרב אשי לקמן (דף י"ג.

) אמר דיבם לא מקרי אחר וא"כ אית לן למימר דהא דפריך תלמודא מיתת היבם מנ"ל וצריך למילף בק"ו מא"א היינו למ"ד דיבם מקרי אחר אבל רב הונא איכא למימר דס"ל דיבם לא מקרי אחר עכ"ד ודפח"ח אכן דבריו אינם מובנין לי דאיך שייך לומר דאיש אחר משתעי ביבם דהיינו דאח אחר יקח אותה כיון שעדיין לא יבמה וא"כ שוים אצלה האח האחר כמו הוא שניהם שוים ליבם אותה וא"כ איך שייך לומר פן ימות וכו' ואיש אחר יקחנה דמאי חזית טפי לגבי דידי' מאח האחר ואף שקידש אותה הא מאמר יבמין אינו אלא מדרבנן לכן נ"ל דאדרבה מספרי הזה יש להוכיח כדברי הרא"ש ואף רב הונא יסבור דיבם מקרי אחר אך הפלוגתא יהי' תלוי בזה ועל דרך דברי הגאון הנ"ל ויש לומר דרב הונא ס"ל דמיתת היבם נפקא לן מהא דדרש בספרי ואיש אחר יקחנה כנ"ל ואין לומר דמאן אחר יבם והוא לפי מה דאיתא ביבמות (דף כ"ד.

) מצוה בגדול ליבם שנאמר והי' הבכור מכאן שמצוה בגדול ליבם וא"כ שפיר שייך לומר כגון שהאח הגדול יוצא למלחמה והמצוה מוטלת עליו ושייךלומר פן איש אחר יקחנה היינו היבם הקטן ממנו ויתורץ מה שהקשיתי לעיל אך לכאורה א"א לומר כן דא"כ תיקשי למאי איצטריך והי' הבכור ללמוד ממנו שמצוה בגדול ליבם הא דבר זה ידעינן מהקרא דדריש ממנו בספרי.

אם נימא מאן אחר יבם ותקשי כנ"ל מאי שייך הוא טפי לגבי דידה יותר מהאח ובע"כ צריך לומר דיש אחר דשייך טפי ומצד הסברא דאח הגדול שייך טפי וא"כ תיקשי למה לן והי' הבכור וא"כ בע"כ אי אפשר לפרש איש אחר ביבם וא"כ בע"כ איש אחר ממש וא"כ מוכח מזה מיתת היבם וזה הי' סברת רב הונא אכן עדיין יש לדחות זה דבאמת נימא דאיש אחר מיירי ביבם ולא תיקשי לן כנ"ל דא"כ ל"ל והי' הבכור כנ"ל דיש' לומר דאיצטריך להא דתני אביי קשישא ביבמות (דף כ"ד) ויליף לה מוהי' הבכור דאם לא רצה הגדול הולכין על כל האחין היינו אצל הגדול הגדול תחלה והנה זה לא ידעינן מקרא הנ"ל דמקרא דאיש אחר אי נימא דמשתעי ביבם ליכא להוכיח רק דיש אחר דשייך טפי לגבי יבום ומצד הסברא הוא הגדול משא"כ אם הגדול אינו רוצה אדרבה הסברא נותנת דכולם שוים אצלה וכמו דפריך הגמ' שם ואימא כי איכא בכור ליהדר אגדול וכן כתב הרב המגיד פ"ב מהל' יבום הי"ב דזהו מהיקש הסברא.

ולכך איצטריך והי' הבכור ולעולם ביבם משתעי וליכא להוכיח מכאן דמיתת היבם מתרת לעלמא ולכך איצטריך למילף ק"ו מא"א אכן באמת הרמב"ם פסק דאם הגדול אינו רוצה כל האחים שוים ליבמה והוא הי' לו גרסא אחרת בגמ' וא"כ יש לומר דרב הונא יסבור כסברת הרמב"ם דכל האחים שוים אם הגדול אינו רוצה וא"כ ליכא לאוקמי ואיש אחר יקחנה ביבם דא"כ יהי' מוכח מכאן דמצוה בגדול ליבם וא"כ ל"ל והי' הבכור וליכא למימר דאיצטריך להא דאביי קשישא דבאמת לא ס"ל כן אבל לדידן דפסקינן להא דאביי קשישא וא"כ יש לומר דלעולם ואיש אחר משתעי ביבם ולא תקשי כנ"ל ל"ל והי' הבכור דאיצטריך להא דאביי קשישא וא"כ ליכא להוכיח מהספרי דמיתת היבם מתרת וצריך למילף בק"ו מא"א וא"כ ליתא לדרב הונא דהא נקט במתניתין גם מילתא דלא כתיבי בהדיא ולפ"ז אדרבה מוכח מהספרי דלא כרב הונא.

אכן לפי גרסת הרמב"ם יש לתרץ דברי רב הונא כנ"ל וא"כ לכאורה יש להוכיח שיטת הרמב"ם גבי חופה דיכול לסבור כרב הונא דאליבי' דלא גרס הא דאביי קשישא יש לתרץ קושית הגמ' על רב הונא מילתא דלא כתיבי בהדיא לא קתני כנ"ל: סעיף ד' ואם עבר וקידש בביאה מכין אותו מכת מרדות וכו' וכן אם לא שדיך או שקידש בשוק מכין אותו וכו' וי"א שאין מכין אם קידש בכסף או בשטר אפילו בשוק ובלא שידוכין ולא ראיתי מימי שהכו מי שקידש בלא שידוכין מקור דין זה הוא מגמ' פ"ק דקדושין רב מנגיד על דמקדש בשוק ועל דמקדש בביאה ועל דמקדש בלא שידוכי ועל דמבטל גיטא ועל דמסר מודעה אגיטא ועל דמצער שלוחא דרבנן ועל דחלה עליו שמתא תלתין יומא ועל חתנא דדייר בי' חמוה נהרדעי אמרי בכלהו לא מנגיד רב אלא במקדש בביאה בלא שידוכי וא"ד אפילו בשידוכי והנה הרמב"ם ז"ל בכולהו הני פסק דלוקין לבר בחתנא דדר בי' חמוה.

ועל דחלה עליו שמתא דרבנן תלתין יומין בהני תרתי לא הזכיר שלוקין ועיין במ"ל פ"ג מה' אשות שתמה עליו ולדעתי נראה ליישב דברי רבינו עפ"י מה שכתב האגור הביאו הב"י ריש יו"ד שכן המנהג שאין נשים שוחטות והב"י השיג עליו דלא ראינו אינו ראי' ועיין בש"ך ריש יור"ד דדעת האגור כמ"ש מהרי"ק דבמנהג דשכיח הוי לא ראינו ראי' ועיין שם בפמ"ג דבעינן תרתי שיהי' מנהג וגם שכיח והנה פשטות לשון הגמ' דרב מנגיד משמע דליכא חיוב ללקות על זה רק שהוא רשות וכ"כ המחבר בח"מ במאן דמצער שליחא דרבנן הי' רשות ביד ב"ד להלקותו מוכח דאף לרב ליכא חיוב רק רשות ולנהרדעי אליבא דרב ס"ל דאסור ללקות או דאיסורא ליכא אבל לא הוי מנהג ללקות וכיון שכן שהוא רשות הדבר תלוי במנהג וכיון שלא ראינו מי שלקה ע"ז אזלינן בתר מנהגא ולכך בכל הני דקחשיב רב דלא שכיחי מה שלא ראינו שלוקין עליהם אמרי' לא ראינו אינו ראי' משא"כ בחתן הדר בבית חמיו כיון דשכיח טובא ולא ראינו מימינו מי שמיחה בזה שפיר אזלינן בתר המנהג לכך פסק שפיר בכולהו שלוקין לבר מחתן ועל דחל עליו שמתא תלתין יומין וכו' הוא גם כן מטעם הנ"ל דכמה אלמא שכיחי דלא צייתי דינא והוי ג"כ שכיח ואזלינן בתר מנהגא משא"כ בכולהו דלא שכיחי לא ראינו אינו ראי' ויש לי להביא ראי' לדברינו דהטעם הוא משום מנהג מלשון הרמ"א כאן שכתב ולא ראיתי מימי שהכו מי שקידש בלא שידוכין הרי דתלה הדבר במנהג.

ועפ"ז יש ליישב מה שהקשה המל"מ שם על הב"י ביור"ד סי' של"ד שביאר דעת הרמב"ם דס"ל כיון דספיקא הוא אי מנגיד רב אי לא אזלינן לקולא ותמה על זה דא"כ למה פסק הרמב"ם בכל הני לחומרא לבר מהני תרי שזכרנו אכן לפי דברינו יש לומר דגם דעת הב"י בדעת הרמב"ם הוא כן. ור"ל כיון דספיקא הוא אזלינן לקולא בתר המנהג ולכך בהני תרי דשכיחי ולא ראינו מי שלקה ע"ז אזלינן לקולא משא"כ בכל הני ויתורץ ג"כ מה שהקשה המקנה דאי הטעם דאזלינן לקולא הוי לן למפסק יותר לקולא דאף מקדש בביאה אינו לוקה רק אם הי' ג"כ בלא שידוכי כלישנא קמא דנהרדעי ולפי דברינו א"ש כיון דדבר זה לא שכיח לא אזלינן בתר מנהג והנה מה שכתב הרמ"א כאן וי"א שאין מכין וכו' י"ל דבימי הרמ"א גם הני הי' שכיחי כמו שאמר ולא ראיתי מימי.

ולכך גם בהני אזלינן בתר מנהג והמחבר שכתב בהני דלוקין לשיטתי' אזיל דס"ל דגם מנהג דשכיח לא ראינו אינו ראיה כמו שפסק לגבי שחיטה לכך שפיר מי שירצה ללקות על זה הרשות בידו ומה שלא ראינו מי שלקה ע"ז אינו ראי': סימן כז סעיף א' בב"ש ס"ק א' אם קידש אשה במחובר לקרקע הוי קידושין אע"ג דאם קידש בשטר מחובר לא הוי קידושין משום דמקשינן הוי' ליציאה מ"ה שטר מחובר פסול כמו גט מחובר אבל בכסף לאשייך בגט לכן וכו'.

והנה הר"ן הביא דעת הסוברים דבקרקע אינה מקודשת וראיתם מגטין (דף יוד. ) דקחשיב שם הדברים ששוה גיטי נשים לשיחרורי עבדים ופריך ולתני נמי מחובר ומשני מילתא דאיתא בקידושין לא קתני הרי מוכח דבקדושין ג"כ פסול מחובר אך הר"ן דחה זאת דהתם בקידושי שטר מיירי.

והנה שיטת הסוברים דקדושי כסף ג"כ פסול במחובר וראיתם מגטין בע"כ צ"ל משום דמקשינן הוויות להדדי והמקנה הביא דברי התוס' קידושין (דף ה) ד"ה שכן פודין וא"ת נימא ק"ו מקרקעות וכו' מוכח דקדושין כשר במחובר ובס' הנ"ל כתב די"ל דגם התוס' יסברו דאינה מקודשת במחובר וכתב וז"ל דהא גם גירושין מצינו שיכול לכתוב גט בדבר מחובר כגון בעציץ נקוב כדאיתא בגטין (דף כ"ב.

) ועל יד העבד א"כ שפיר כתבו התוס' דאיכא למילף בק"ו במחובר כזה שיכול לגרש ולקדש בו ואפ"ה וכו' והנה דבריו צריכים באור דאם יכול לגרש בו א"כ ליכא ק"ו ובע"כ צ"ל דכך כוונתו דהנה איתא שם וכותב על יד העבד ונותן לה העבד משא"כ אם לא יתן לה העבד הרי מחוסר קציצה והנה פסול זה שייך בגירושין משום דכתיב וכתב ונתן שלא יהי' מחוסר קציצה בין הכתיבה והנתינה ובקידושין בכה"ג כשר אף שאינו נותן לה העבד כולו רק שיהי' לה חלק בהעבד או שכתב שטר קידושין על יד העבד וא"כ שפיר איכא ק"ו ממחובר כזה שפסול לגרש וכשר לקדש.

כן צריך לפרש כוונתו ואולי יש ט"ס בדבריו אכן לדעתי אי אפשר לומר כן בכוונת התוספות ולהשוות דבריהם עם שיטת הסוברים דבקרקע אינה מקודשת דהא יש להוכיח מגמ' גטין הנ"ל דאף מחובר כזה פסול לגבי קידושין דאל"כ עדיין תקשי ליתני מחובר כזה ובע"כ צ"ל דהתוס' יפרשו דהתם בקידושי שטר מיירי ופסול אף באופן כזה משא"כ בתורת כסף מחובר כזה כשר ולא מקשינן הוויות להדדי וכבר כתבנו דשיטת הסוברים דאינה מקודשת בקרקע משום דמקשינן הוויות להדדי ולפ"ז אי אפשר להשוות דברי התוס' כשיטת הסוברים דבקרקע אינה מקודשת דהא ע"כ מוכח מדברי התוס' דלא מקשינן הוויות להדדי בזה והנה מצד הסברה מחובר כשר לגבי קידושין דלמה יגרע משוה כסף דהא גם זה הוא שו"כ.

וכיון דלא מקשינן הוויות להדדי מהיכי תיתא לפסול מחובר גבי קידושין ושיטת הפוסלים הוא רק משום דמקשינן הוויות להדדי כנ"ל אכן יש לומר מטעם אחר דהתוס' יסברו דמחובר פסול לגבי קידושין והא דכתבו כן הוא לס"ד מקמי דידעינן הקושיא דויצאה והיתה וליכא למעט קרקעות מהקישא דהוויות להדדי כיון דאף שטר קידושין במחובר עדיין לא ידעינן למפסל וכן עלה על דעת המקנה ליישב כן אלא שדחה זאת מתרי טעמא האחד דא"כ לימא ק"ו איפכא דאינה מקודשת בקרקע מה שטר שמוציא אינו מכניס קרקע שאינו מוציא כש"כ שאינו מכניס וכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי קי"ל כל חד תקום אדוכתי' ע"כ.

ולדעתי אי אפשר לומר כן דאין זה ק"ו דהא דקרקע אינו מוציא יש סברה משום דכתיב וכתב ונתן. יהי' מחוסר קציצה משא"כ בקידושין למה יגרע קרקע משו"כ.

וטעם הפוסלים הוא רק משום דמקשינן הוויות משא"כ כשעדיין לא ידעינן למפסל גם קדושי שטר במחובר מצד הסברא ליכא למפסל גם מה שדחה עוד וז"ל ותו דמצידו תברא דאיך נילף בק"ו בשטר שמוציא מכש"כ שמכניס הא ע"כ נימא דיו דאין לקדש בשטר מחובר כמו גט מחובר והדר נימא דמקשינן הויות להדדי דאין לקדש בקרקע ע"כ והנה על זה ג"כ יש לפקפק די"ל הא דמקשינן הויות להדדי היינו אחרי שידעינן דמקשינן הוי' ליציאה משא"כ כשעדיין לא ידעינן מזה ההיקש אף הויות להדדי לא מקשינן: שם בכסף כיצד נותן לה בפני שנים פרוטה או שוה פרוטה התוס' ריש קדושין האריכו מנ"ל דשוה כסף ככסף לגבי קדושין והריטב"א בחידושיו פ"ק דקדושין כתב וז"ל ויש שתירץ כיון דדרשינן כסף קדושין מדכתיב ויצאה חנם אין כסף.

וגבי עבד עברי וה"ה אמה העבריה שוה כסף ככסף ואנן נמי גבי קדושין דרשינן הכי אין כסף וש"כ לאדון זה אבל יש כסף וש"כ לאדון אחר ביציאה דכוותי' ממעטינן לגמרי עכ"ל ובס' אבני מילואים ס"ק ג' הקשה וז"ל דבפ"ק דקדושין (דף ד. ) בש"ס שם ואיצטריך למכתב ויצאה חנם ואיצטריך למכתב כי יקח דאי כתב רחמנא כי יקח הוי אמינא קדושין דיהב לה בעל דידה הוי כתב רחמנא ויצאה חנם ותיפוק לי' דאיצטריך למכתב ויצאה חנם דהא לא ידעינן שו"כ ככסף מוכי יקח אלא מויצאה חנם לפי דברי הריטב"א עכ"ל.

ונראה ליישב עפ"י דברי הרשב"א בתשובה סי' א' שהביא ראי' דיכול לקדש אשה בקרקע מב"ב דאם הלך זה והחזיק בשלו וכו' משמע דקרקע נקנה בקרקע ובס' המקנה ביאר כוונתו דס"ל ה"ה באשה דהא יליף בג"ש מהדדי בקיחה קיחה ואי נילף בהקישא דהויות להדדי דאינה מתקדשת בקרקע ה"ה דאין קרקע ניקנית בקרקע וכו' וכיון דפסקינן דקרקע ניקנית בקרקע ה"ה דאשה ג"כ ניקנית בקרקע ולפ"ז כיון דמוכח מוכי יקח דגמרינן קיח קיחה משדה דאשה ניקנית בקרקע ממילא מוכח דאשה ניקנית בשוה כסף דקרקע ג"כ הוא שו"כ וא"כ אף אם לא כתב ויצאה חנם הוי ידעינן שו"כ מוכי יקח והריטב"א הוסיף להוכיח דגם מויצאה חנם ידעינן שו"כ: שם בב"ש ס"ק ב' בדין נתינה בע"כ גבי קדושין כתב לחלוק היכא דהיא מתנה התנאי תן לי מנה אז אמרינן נתינה בע"כ לא הוי נתינה אבל כשהוא מתנה ע"מ שאתן לך אז אפילו בע"כ הוי נתינה ובס' המקנה הביא ראי' לזה מהא דאיתא בקדושין (דף ח') התקדשי לי במנה ונתן לה דינר הרי זו מקודשת וישלים משום דהוי כאומר לה ע"מ וקשה אמאי אינה יכולה לחזור הא הוי נתינה בע"כ ובזה קיי"ל דהוי ספק אע"כ כיון דהוא מפנה לכ"ע הוי נתינה עכ"ד ויש לדחות דהנה הגמ' הקשה שם ע"ז מיתיבי התקדשי לי במנה והי' מונה והולך ורצה אחד מהם לחזור אפילו בדינר אחרון הרשות בידו ומשני הכא במאי עסקינן דאמר במנה זו.

והא מדסיפא וכו' לא פרושי קא מפרש וכו' והנה אי נימא כמו שמחלק הב"שאמאי צריך הגמ' לדחוקי פרושי קא מפרש ולאוקמי דאמר מנה זו דכל זה אינו סובל לשון הברייתא הוי לי' לאוקמי דסיפא מיירי כגון שהתנה היא ואע"ג דנקט התקדשי לי במנה אין הכרח לומר דמיירי שלא התנה האשה מקודם דהא אף שהתנה האשה עכ"ז הא צריך הבעל לומר התקדשי לי ולכך אינה מקודשת דנתינה בע"כ לא הוי נתינה והרישא מיירי שהתנה הוא א"ו דאין לחלק בזה: שם הביא דברי הרא"ש פרק מ"ש דס"ל אפילו נתינה בע"כ וש"כ הוי נתינה והב"ש בסי' קמ"ג הקשה עליו דאי מיירי מתניתין באינה מתרצה קשה על לישנא קמא הא מוכח דאי לאו איצטליתא דוקא הוי מהני נתינה בע"כ.

ובס' המקנה תירץ עפ"י דברי התוס' והרא"ש שכתבו בעלמא בחוב ופקדון וודאי נתינה בע"כ הוי נתינה א"כ י"ל כיון דנקט במתניתין איצטליתא. משמע דהי' איצטליתא של בעל אלא דהוי מופקד אצלה וכו'.

ונראה לי להוכיח כדבריו דע"כ מיירי שהי' האיצטליתא שלו ויתורץ קושיית המהר"ם שי"ף שהקשה שם על הא דאיבעי לי' להגמ' שם גטין (דף ע"ד) האומר לאשה הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז וחזר ואמר מחולים לך וכו' ואמאי לא איבעי' לי' להגמרא באיצטלא דמיירי בה אם אמר מחול לך והמהר"מ שי"ף תירץ דבדבר שהוא בעין לא שייך לשון מחילה וזה דוחק דלמה לא יהי' שייך לשון מחילה אף בדבר שהוא בעין אכן אי מיירי מתניתין באיצטליתא שלו א"ש דבדבר שלו והי' מופקד אצלה לא מהני לשון מחילה ולא קנתה בזה רק צריך לומר נתונים לך ובנתונים לך לא מיבעי' לן דבודאי זה מהני כיון דקיימה התנאי רק הוא חזר ונתן לה: שם בשו"ע וכן בכל לשון שמשמעותו ל' קדושין ודאי באותו מקום והוא מדברי הרא"ש והטור ולמדו זה ממ"ש האומר חרופתי ביהודא מקודשת (קדושין דף ו') והרמב"ם אינו גורס כל השקלא וטריא דשם ועיין בבאור הגר"א ס"ק ז' והנה לכאורה קשה על הא דאיתא שם האומר חרופתי מקודשת שכן ביהודא קורין לארוסה חרופה ופריך יהודא הוי רובא דעלמא וכו' וקשה לפי מה דאיתא שם (דף י"ב) אמר שמואל קדשה בתמרה מקודשת חיישינן שמא שו"פ במדי וכתב הרא"ש והטור בסי' ל"א הטעם דחיישינן שמא יהי' כאן בעת הקדושין אחד מאנשי מדי וכשיראה שאין חוששין להקדושין יסבור שגם במקומו ליכא למיחש לקידושין ולפ"ז מאי פריך ויהודה הוי רובא דעלמא הא יש לחוש כיון דביהודא הוי לשון זה לשון קדושין איכא למיחש בכל מקום שמא יהי' כאן אחד מאנשי יהודא בעת הקדושין ויחשוב שגם במקומו אינה מקודשת בלשון זה ויש לומר דהכי פריך אמאי קאמר מקודשת דמשמע דאין קדושי אחר תופסין בה והנה מחמת חשש הלז הי' לו להיות ספק קדושין וקדושי אחר תופסין בה אכן עדיין יש לדקדק קצת לפי זה על האוקימתא ודו"ק: בס' אבני מילואים ס"ק ז' (קדושין דף ו') איבעיא להו חרופתי מהו ת"ש דתניא האומר חרופתי מקודשת שכן ביהודא קורין לארוסה חרופה וכו' אלא הכי קאמר האומר חרופה ביהודא מקודשת שכן ביהודא וכו' אבל מקרא ליכא למילף דההיא יחוד בעלמא שהרי בשפחה כנענית הכתוב מדבר וכו' ומעיקרא הוי ס"ד כמ"ד בח"ש וחצי ב"ח הכתוב מדבר דשייכי בה צד קדושין עכ"ל והרשב"א בחידושיו כתב עלה וז"ל ונראה מדבריו דלדידן דקיי"ל כר"ע דבחצי שפחה הכתוב מדבר האומר חרופתי בכ"מ מקודשת וקשה דהא פלוגתא דאמוראי היא בח"ש אי תפסי בה קדושין אי לא ומשמע התם אפילו למ"ד דתפסי בה קידושין לא קידושי וודאי קאמר אלא ספק מקודשת ואי נשתחררה וקיבלה קידושין מאחר מקודשת לשני מספק וצריכה גט משניהם וכו' יעו"ש ותמה עליו הא"מ דבפרק השולח (דף מ"ג.

) משמע להדיא דמ"ד בח"ש וחצי ב"ח תפסי בה קידושין הו"ל קידושי וודאי אלא דבנשתחררה הוא דפליגי ע"ש חצי שפחה וחצי ב"ח כו' רב יוסף בר חמא אמר רב נחמן וכו' פקעי וכו' ולדעתי נראה דהוכחת הרשב"א הוא ממה דאיתא שם אמר רב חסדא חציה שפחה וחציה ב"ח שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון ומתו שניהם מתיבמת ללוי ואין אני קורא בה אשת שני מתים מה נפשך אי קידושי דראובן קדושין קדושי דשמעון לאו קידושין ואי קידושי דשמעון קידושין קידושי דראובן לאו קידושין ופירש"י דמשום פלוגתא דאמוראי דלעיל מספקא ליה הי מינייהו הוי קדושין והתוס' הקשו עליו דרב חסדא ס"ל בעצמו לעיל דהוי קדושין וכו' יעו"ש ונ"ל דזה הי' קשה לי' גם להרשב"א לפרש כן ומזה הוכיח דכוונת הגמ' הוא דגם רב חסדא דס"ל דהוי קדושין אינו אלא קדושי ספק ולכך כשנשתחררה וחזרה ונתקדשה מקודשת לאחד מהם ממ"נ וזה נראה לי נכון בעהי"ת בכוונת הרשב"א ודו"ק: סעיף ב' השער המלך (בחופת חתנים סעיף ב') מסתפק למאן דס"ל דקיי"ל כרב הונא דחופה קונה.

יש לחקור אי גומרת ג"כ עיי"ש שהביא מחלוקת הראשונים בזה ונראה לי להוכיח מהא דאיתא בקדושין (דף ו'. ) גופא הי' מדבר עם אשה על עסקי גיטה וקדושי' ונתן לה גיטה וקדושי' ולא פירש ר' יוסי אומר דיו ר"י אומר צריך לפרש אמר רב יהודא אמר שמואל והוא שעסוקין באותו ענין רבי אומר וכו' ראב"ש אומר אעפ"י שאין עסוקין באותו ענין ופריך ואי לאו דעסוקין מנא ידעה מאי קאמר לה אמר אביי מענין לענין באותו ענין והנה לכאורה קשה מאי פריך ואי לאו דעסוקין מנא ידעה דלמא מיירי שכבר הי' חופה אצלם וא"כ שפיר ידעה דכוונתו לקדושין וכן קשה בהני לישני דמסתפק הגמ' שם ופריך ג"כ מנא ידעה תקשי ג"כ כנ"ל.

אכן י"ל דהנה המקנה (בסי' כ"ז ס"א) הקשה לשיטת הרמב"ם דמוקי הפלוגתא דר"י ור"י בנתרצו א"כ מאי פריך מנא ידעה הא גדולה מזה שמעינן לרב הונא היכא דשדיך חוששין לסבלונות אף לזמן מרובה והכא כיון דנתרצה ה"ל שדיך ותירץ דצ"ל דלא משני הכי משום דאכתי תקשי לרב הונא דס"ל להלכתא דחוששין לסבלונות וע"כ מוקי הפלוגתא דר"י ור"י בלא נתרצה וכו' ולפ"ז כיון שעיקר פרכת הגמ' הוא דלא תקשי ברייתא זו לרבהונא א"כ תו לא תקשי ג"כ אמאי לא משני כגון שהיתה חופה מקודם כנ"ל דלרב הונא ליכא לאוקמי כן דהא ס"ל דחופה קונה א"כ הרי כבר היא מקודשת לי' וליכא לאוקמי דפליגי בזה אכן עדיין תקשי דהא לרב הונא ג"כ יש לאוקמי דהי' חופה מקודם ואי נימא דאף לר"ה דס"ל חופה קונה אינו גומרת להיות כנשואה וא"כ שפיר יש לאוקמי הפלוגתא בזה שהי' חופה קודם ופליגי אם גומרת בשתיקה והוי חופה וקדושין ונחשבת כנשואה ואף שהחופה היתה קודם הקדושין ובמל"מ פ"י מהלכות אשות מסתפק בזה אם מועיל ג"כ לקדושין שיהי' אחרי כן לשוי' כנשואה י"ל דהספק הוא לדידן דקיי"ל דחופה אינה קונה ורק שגומרת אחר קדושין ובזה יש להסתפק אם גם קודם הקדושין גומרת עם הקדושין שאח"כ משא"כ לרב הונא דס"ל חופה קונה ורק לשווי' כנשואה בזה שפיר מסתברא דאף שהחופה היתה קודם הקדושין ג"כ גומרת עם הקדושין שאח"כ.

ובלאו הכי הביא המל"מ שם דעת הסוברים דאף לדידן ל"ש בין חופה קודם קדושין או אח"כ ותקשי אמאי לא מוקי הגמ' כן א"ו דחופה לרב הונא גומרת גם כן א"כ אי אפשר לאוקמי שהיתה חופה מקודם דא"כ הרי כבר היא כאשתו. ועפ"ז יש לתרץ מה שכתב הכ"מ פ"ג מה"א הי' מדבר עם האשה על עסקי קדושין ורצתה ועמד וקידש וכו' וכתב הכ"מ דוקא שאמרה הן אבל שתיקה לא מהני והב"ש ס"ק ו' כתב שמשארי פוסקים לא משמע כן גם צריך לבאר דעת הרמ"א שכתב י"א דלא בעינן מדברים באותו ענין אלא מדברים מענין לענין וצריך לבאר מדוע פסק כראב"ש הא הלכה כרבי מחבירו.

ועפ"י דברינו יתכן ליישב דהנה לכאורה תקשי מאי פריך ואי לאו דעסוקין באותו ענין מנא ידעה. אף אי נימא כדברי המקנה דקושיית הגמ' הוא לרב הונא דס"ל חוששין לסבלונות ובע"כ מוקי הפלוגתא בלא רצתה כנ"ל מ"מ הא עדיין תקשי הא רב הונא לא קאמר רק חוששין לסבלונות והוי ספק קדושין וא"כ עדיין יש לאוקמי דמיירי ברצתה ופליגי אי הוי קדושי וודאי דמחשש סבלונות לא הוי רק ספק קדושין והנה מדלא מוקי הגמ' כן בע"כ מוכח דפלוגתתם אינו אם הוי ודאי קדושין רק פליגי אי חוששין לקדושין ולפ"ז א"ש הא דאיצטריך הכ"מ שתאמר הן והוא מטעם כדי שתהא קדושי ודאי והא דלא הוזכר בגמ' שאמרה הן משום דמיירי מקדושי ספק אבל הפוסקים שסתמו דהוי קדושין ודאי בע"כ מיירי שתאמר הן ולפ"ז א"ש ג"כ מה שפסק הרמ"א דאף בעסוקין מענין לענין סגי הוא ג"כ מטעם הנ"ל כיון דמיירי באמרה הן הסברא נותנת דאף מענין לענין ג"כ מקודשת דהרי חזינן שקבלה לקידושין כיון שאמרה הן והפלוגתא בגמ' הוא כשלא אמרה הן ופליגי אי הוי קדושי ספק:

תוכן העניינים

בית לוי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה