אמת ליעקב
בראשית
פרק א
עמ"ה עש"ו
אלה הדברים דברי אלקים חיים שיצאו בקדושה ובטהרה מפ"ק הקדשים אביר הרועים אדמו"ר הק' הה"צ ר' אברהם יעקב מסאדיגארא.
פרשת בראשית שנת תרט"ו
בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ פרש"י בשביל ישראל שנקראו ראשית ובשביל התורה שנקראת בראשית. עוד יש ראשית ראשית חכמה יראת ה' כי כתי' שמש ומגן ה' אלקים היינו כי א"א לבוא לאור הרחמים שם הוי' אלא ע"י צימצום שם אלקים מטעם כי השי"ת הוא א"ס א"כ איך יכול האדם לקבל ממנו. אך כתי' אני לדודי ודודי לי כמו שהאדם עושה למטה כך נתעורר למעלה וכשהאדם ירא מהשי"ת אזי כ"כ נתעורר למעלה כי אם האדם יודע שפלות עצמו וירא תמיד שאינו ראוי לקבל מהשי"ת אזי כ"כ נתעורר למעלה צימצום כביכול ועי"ז ראוי לקבל מהשי"ת. אבל כשהאדם הוא בגדלות ומדמה בנפשו כי הוא לומד ומתפלל בהתלהב' שקר הוא ונהפוך הוא כי עי"כ גורם שאין לו צימצום למעלה ואיך יכול לקבל מא"ס ב"ה. והנה בכל הדברי' א"א בלי אתערותא דלתתא ובבריאת העולם לא הי' אתעדל"ת. אך איתא בספרים שהשי"ת ראה סוף מעשה במחשב' תחלה שישראל יקבלו את התורה. וזהו בשביל ישראל שנקראו ראשית ובשביל התורה שנק' ראשית. ולכן בתחלה כתי' בראשית ברא אלקים שם אלקים בלבד כי בתחלה מוכרח להיות בבחי' אלקים ע"י צימצום ואח"כ כתי' ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים. כי שמש ומגן ה' אלקים כנ"ל:
פרק ב
פרשת בראשית שנת תרי"ט
בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ. פרש"י בשביל ישראל שנקראו ראשית ובשביל התורה שנק' ראשית דרכו. אני אומר בשביל התורה ובשביל ישראל שנק' ראשית ברא הקב"ה את העולם. איתא בראשית ב' ראשית ותרגומו בחכמתא כי כתי' ראשית חכמה יראת ה' היינו שיש חכמה עילאה וחכמה תתאה מעילא לתתא נק' ענוה כדכתיב עקב ענוה יראת ה' ומתתא לעילא הוא נק' יראת ה' כי ענוה הוא רק במי שהוא גדול מחבירו ומשפיל א"ע ומדמה א"ע לחבירו זהו נק' ענוה. אבל מי שהוא דומה לחבירו ומדמה לו אין זה ענוה ע"כ כתי' במשה עניו מכל האדם כי הי' גדול מכל אדם והי' מדמה עצמו לכאו"א זה נקרא ענוה. וגם בפירש"י במקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו כי הוא ברא כל עלמין ומחי' כל דברי עוה"ז והוא יתברך בשביל התורה שנקראת ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית ברא כל עלמין. היינו הוא הי' מלביש ומצמצם עצמו כביכול בהתורה וברא בה את העולם ונתן חיות לכל אדם ולהעולם זה נקרא ענוה וזה בראשית ברא אלקים - אלקים בגימטרא הטבע. היינו ב' ראשית הנ"ל הי' מצמצם עצמו כביכול וברא את כל העולם וכ"כ צריך האדם לירא את השם היינו לראות בשפלות עצמו ולהבין שכל חיותו הוא מהשם שנתן לו כדי לעבוד אותו בזה החיות ולירא ממנו יתב' כדכתיב שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה וזה בראשית ב' ראשית היינו ב' חכמות הנ"ל שבשבילם ברא השי"ת את העולם וצריך האדם להכין את לבבו לעבוד את השם ולידע שהשם ית' יעזור לו כמאמר כל הבא לטהר מסייעין לו. היינו שהשי"ת מצמצם עצמו כביכול להשפיע לו וזהו בראשית ברא אלקי"ם היינו שהשי"ת מצמצם עצמו להשפיע חיות לכולם:
בראשית. פירש"י אין המקרא אומר אלא דרשני בשביל התורה שנקראת ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתו. ואמר הרב זלל"ה שרש"י הק' רמז בזה על הדורש ברבים. שלא יהי' כוונתו לשום פני' אחרת רק לשם כבוד התורה ובשביל ישראל ללמדם תורת ה'. וזהו שאמר אין המקרא הזה אומר אלא דרשני להאדם הדורש שלא תדרשנו רק בשביל התורה ובשביל ישראל ולא לכוונה אחרת:
נח
פרק א
פרשה נח שנת תרי"ד
אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים הי' בדורותיו את האלקים התהלך נח. פירש"י תולדותיהם של צדיקים מע"ט. הענין הוא הצדיק העובד את השם אזי במעשי' טובים שלו ממשיך לעולם שפע ומנוחה אני אומר כתיב ורשעים כים נגרש ויגרשו מימיו רפש וטיט היינו הרשעים מחמת שרודפים בכל עת אחר תאוותם אין להם מנוחה כלל וזה לעומת זה עשה אלקים היינו שכל מי שעובד הנ"ל והוא עדיין בהמדות אין להם ג"כ מנוחה כי כ"ז שהוא בהמדות אין לו מנוחה כלל אבל הצדיק שהוא כמו משרע"ה שהוא למעלה מהמדות זה הצדיק אפשר בכחו להיות לו מנוחה וזה אלה תולדות נח נח היינו הצדיק הנ"ל בכחו להיות לו מנוחה. נח הוא מלשון מנוחה אך זה הצדיק אני אומר אינו מבקש מהשי"ת רק מתנת חנם וזה אלה תולדות נח היינו הצדיק הנ"ל אינו מבקש כ"א מתנת חנם. נח הוא לשון מנוחה וזה הצדיק יכול להתנהג בעבודת השי"ת וזה את האלקים התהלך נח. אלקים בגימט' הטבע אך הענין שהצדיק הנ"ל מתנהג בהטבע הוא מחמת שהדור אינם ראוים וזה בדורתיו את האלקים התהלך נח. היינו מחמת הדור כדכתיב ויאמר ה' אל אברם התהלך לפני והי' תמים בבחי' ה' שלא ע"פ הטבע:
פרק ב
פרשת נח שבת ר"ח שנת כת"ר
פתח אני אומר שבת נתן השי"ת לישראל ור"ח עושין ישראל להשי"ת וכשחל ר"ח בשבת אז ישראל הם שווים להשי"ת ואז הוא ה' אחד ושמו אחד:
אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים הי' בדורתי' את האלקים התהלך נח ופרש"י ז"ל באברהם כתיב התהלך לפני והי' תמים שלא הי' צריך סעד לתמכו אבל בנח כתי' את האלקים התהלך נח שהי' צריך סעד וכו' בדורתי' יש דורשין לשבח בדורותי' היה צדיק ואלו הי' בדורו של א"א ע"ה הי' צדיק יותר ויש דורשין לגנאי וכו' כתי' זבחי אלקים רוח נשברה אני אומר אימתי נקרא תמים כשהוא זבחי אלקים רוח נשברה כשהלב נשבר באמת ויודע שפלות עצמו וגדלות השי"ת ואז נק' תמים אומר אני קוב"ה משתמש במאנין תבירין - כשלב אדם נשבר זבחי אלקים רוח נשברה נעשה כלי לקבל מהשי"ת ונק' תמים רק אני אומר איך אפשר לבוא לבחי' זבחי אלקים רוח נשברה ע"י יראה. רק אית יראה ואית יראה יש יראה עילאה ויש בתי' והאלקי' עשה שיראו מלפניו רק בזה יש ג"כ כמה אופנים כשאדם יש לו שכל יש לו מקום יראה מהשי"ת מפני שהשי"ת מעניש ולבו נשבר בקרבו אז והאלקים עשה שיראו מלפני'. השי"ת מסבב סיבות שיזכור האדם וישבר לבבו בקרבו. וזהו שאיתא יראה מילתא זוטרתא לגבי משה כי במשה כתי' והאיש משה ענו מאד מכל האדם וכו' משה הי' בעצמו לבבו נשבר בקרבו והי' אצל עצמו שפל מכל ולכן הי' יראה מילתא זוטרתא לגבי משה ולא הי' צריך לבוא ליראה שעי"ז יהי' לבו נשבר בקרבו כי אצל משה כתי' והאיש משה ענו מאד והי' לו בחי' ענוה שהיא יראה וזהו יראה מילתא זוטרתא לגבי משה לא שח"ו יראה דבר קטן רק מחמת שהי' האיש משה עניו מאד והי' בעצמו לבו נשבר באמת הי' יראה מילתא זוטרתא לגבי'. א"א אצל אברהם כתי' ואנכי עפר ואפר והי' ג"כ אצל עצמו שפל מאד והי' לבו נשבר באמת ולא הי' צריך לבוא מקודם לבחי' יראה ולכן כתי' אצל אברהם אלקים אשר התהלכו אבותי לפני' כי אומר אני כי אברהם הלך לפני בחי' אלקים שזה נק' מה שהשי"ת מסבב סיבות שיבוא ליראה ויהי' לבו נשבר ואברהם הלך למעלה מבחי' זו. וזהו האלקים אשר התהלכו אבותי לפני' אבל אצל נח כתי' את האלקים התהלך נח כי אומר אני הדור של נח הי' בשפלות גדול ולא הי' בשום אופן שיהי' אצל עצמו שפל מהם ויהי' לבו נשבר בעצמו ולכן הי' צריך להיות את האלקים התהלך נח כמו שפרש"י ז"ל שהי' צריך סעד לתמכו שהי' צריך לבוא לבחי' יראה אבל באברהם כתי' התהלך לפני שלא הי' צריך סעד שלא הי' צריך לבוא לבחי' יראה והי' אצל עצמו נשבר באמת. וזהו ויש דורשין אותו לשבח ויש דורשין לגנאי בדורותיו הי' צדיק אבל אלו הי' בדורו של אברהם לא הי' נחשב לכלום כי אומר אני מחמת שהי' בדורותי' שהי' דור שפל כזה הי' מוכרח להיות את האלקים התהלך נח. אבל אלו הי' בדורו של אברהם לא הי' נחשב לכלום ולא הי' חושב עצמו לכלום. והי' בעצמו לבו נשבר בקרבו. ויש דורשין לשבח בדורותי' הי' צדיק כשהי' דור שפל כזה הוא הי' בחי' זבחי אלקים רוח נשברה והי' צדיק תמים אלו הי' בדורו של אאע"ה שלא הי' דור שפל כזה הי' צדיק יותר הי' נח בוודאי צדיק כמו אברהם וזהו אלה תולדות נח. נח איש צדיק תמים הי' בדורותי' פאר וואס איז ער גיוועזין תמים.. כי את האלקים התהלך נח שהי' לו יראה מהשי"ת והי' בבחי' זבחי אלקים רוח נשברה עי"ז הי' תמים. אני אומר בכלל שכל אדם מישראל צריך שיהי' לבו נשבר בקרבו כי הכלל כשהאדם מדמה עצמו שהוא תמים ומתפלל ולומד אז הוא בעל מום וכשמתפלל ולומד ויודע שפלות עצמו והוא בחי' זבחי אלקים רוח נשברה יכול להיות תמים:
לך לך
לך לך מארצך וממולדתך אל הארץ אשר אראך כתי' סו"מ וע"ט בקש שלום ורדפהו כתי' לב חכם בימינו ולב כסיל בשמאלו כי מצד היצ"ט מושך הלב לשורש הקדושה לעשות בכל יכלתו רק טוב כרצון ה' ומצד היצה"ר מושך הלב ר"ל לכל הגשמיות ועכ"פ יראה כל האדם בכ"ד למנוע מן הגשמיות בכל יכולתו כמש"כ בש"ע לעשות דבר זה רק שיהי' לו כח לעבודתו ית' לעסוק בתורה ולהתפלל ולקיים רק מצות השי"ת וזהו סו"מ מכ"ד גשמיות שבו וממותרות רק וע"ט ע"ז הדרך ובזה בקש שלום ורדפהו יוכל להיות שלום ביניהם וע"ז כתי' לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי ה' יחי' האדם להוציא לפני ה' בכח זה דיבורים קדושים בחות"פ וזה על מוצא פי ה' וזהו לך לך מארצך שימנע עצמו בכל הדברים מארציות ולילך בדרך הממוצע שילך כמו שצוה השי"ת כנ"ל וזהו שפרש"י ז"ל להנאתך ולטובתך כי עושה זה כרצון הבוי"ת ויוכל לבוא לחכמה העליונה וזה נק' הארץ אשר אראך חכמה העליונה הגם שיש מדריגה יותר העליונה מזה היינו שלא לקבל חיות משום דבר גשמי רק לקבל חיות מה' לבדו כמאה"כ לא על הלחם לבדו ותי' האדם כי על כל מוצא פי ה' יחי' האדם אך עכ"פ יראה האדם לילך בדרך הנ"ל:
וירא
פרשה וירא שנת תרי"ט
וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום. אני אומר כתיב שויתי ה' לנגדי תמיד הענין הוא כי זלע"ז עשה אלקים לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו כמארז"ל כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו גם איתא בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו וכו' וגם זה עשה השי"ת לטובה כי תענוג תמידי אינו תענוג ע"כ עשה השי"ת שיהי' לאדם מלחמת היצר לעבודתו ית' והעצה לזה שויתי ה' לנגדי תמיד היינו לשום תמיד הנ"ל בהנגד ולהאמין בה' באמת יותר מהשגה שלו כי על השגה וכל היצר להתגבר אבל על אמונת ה' באמת יותר מהשגה ע"ז אינו יכול להתגבר וזה שויתי ה' לנגדי תמיד היינו כשאדם הוא בהנגד כשהיצר מתגבר עליו אזי המצוה לשום ה' בהנגד ולהאמין כי מכה"כ והוא שם הוי' שם הרחמים שהוא למעלה מהשגה ושם אין להיצר שום שליטה כלל. אני אומר כשאדם עושה כן וסור מרע אז יכול להיות ועשה טוב לעבוד ה' בכל ולעסוק בתורה ולקשר עצמו בהשי"ת כי קוב"ה ואורייתא וישראל חד אינון וגם המצות חד אינון עם השי"ת כדכתיב בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך ותרגומו בכל אתר דאשרי שבינתי' בגווי' איתי לוותיך ואברכינך ואיתא בזוה"ק שמי עם י"ה שס"ה זכרי עם ו"ה רמ"ח והם התרי"ג מצות ונאחדין עם שם הוי' שם הרחמים וזהו וע"ט לעבוד לה' ולעסוק בתורה ובמצות וגם לפעמים עושה אדם מצות אנשים מלומדה אך מחשבתו להשי"ת מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה היינו ע"י מחשבה טובה הקב"ה מצרף ומזכך גם המעשה וכשאדם סו"מ וע"ט יוכל לבוא להתגלות אלקות וזהו וירא אליו ה' באלוני ממרא כשאדם הוא בבחי' ממרים הייתם עם ה' היינו שהיצר מתגבר עליו לשום ה' בהנגד ואז יכול להתגבר עליו ולעבוד לה' ובאמת הוא טוב יותר כשאדם מברר הרע ולוקח ממנו הטוב לעבודתו ית' וזהו וירא אליו ה' באלוני ממרא אני אומר כשאדם עובד ה' בהתלהבות צריך ליתן לב ולהאמין ולהבין שההתלהבות בא לו מהשי"ת שנתן לו והוא לא פעל מאומה וזהו והוא יושב פתח האוהל כחום היום היינו שכל התלהבות צריך להתבונן בלבו להבין שהוא עדיין בפתח וזהו השער לה' ולא התחיל עדיין כלל לעבוד לה' בהמדות יראה ואהבה ולידע כי לך ה' הגדולה והגבורה והת"ת כי כשאדם סובר שכחו ופועל ידו פעל עבודתו אז הוא נופל ממדריגתו אבל כשמבין שהוא מהשם הוא ית' עוזר לו שיוכל לעבוד אותו ית"ש באהבה ויראה:
ממרא בגי' אפ"ר גם בתכלית החומר ראה שהכל מה' התגלות אלוקותו ית' שויתי ה' לנגדי תמיד. והוא יושב פתח האוהל כחום היום היינו כדכתיב פתחו לי שערי צדק ואיתא הבא לטהר מסייעין אותו היינו כשאדם מקבל עליו עומ"ש עי"ז יכול לעבוד לה' בכל המדות וזהו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו היינו בהג' קווים בהם קיים העולם אע"פ שיש זיי"ן מדות והענפים אבל העיקר הוא הוא הג' קווים אהבה ויראה ות"ת ובאם האדם מקבל ע"ע עומ"ש יכול להיות לו התגלות אלוקות אך הוא רק בתות"פ וע"י המילה וירא אליו ה' באלוני ממרא גם בכל דברים גשמיים הי' לו התגלות אלקות:
צחק עשה לי אלקים. כי מיראה עלאה נמשך שמחה ומיראת עונש נופל למרה שחורה ח"ו. יש ז' ספי' נמשכין מז' הויות וכנגדם כ"ח עיתים י"ד נמשך מזיי"ן מדות הקדושים וזלע"ז בסט"א י"ד להיפך ח"ו ולכן כל ימיו של יצחק הי' בטובה שהוא הי' למעלה מן המדות כי יצחק בגימטרא ח' הוית ורוב ימיו של יעקב הי' בצער כי הי' בתוך המדות כי יעקב בגי' ז' הוית רק בעת שהי' בשמחה כתב בזוה"ק שהי' שמו ישראל ל"י רא"ש להורות שהוא למעלה מן המדות שהוא ג' ראשונות:
וירא אליו ה' באלוני ממרא פירש"י נגלה אליו בחלקו. ממרא בגי' אפר כשאדם רואה שפלותו אין זיין נידריקייט קאן ער ווערין א כלי להשראת השכינה וזהו וירא אליו ה' באלוני ממרא כשאדם רואה שפלותו הוא יכול להעשות עי"ז כלי להתגלו' השכינה:
וירא אליו באלוני ממרא כתיב שויתי ה' לנגדי תמיד. אומר אני כי אפי' בא ח"ו יסורים על אדם ועונשים צריך לחפש בזה רחמים ולהאמין שהכל הוא לטובתו כמ"ש נחום איש גם זו לטובה כי ע"י יסורים לבו של אדם נשבר ובא לידי תשוב' וכדרך שהאדם מתנהג כן הקב"ה מתנהג עמו וממשיך האדם ע"ע רחמים משם הוי' ב"ה שם הרחמים וזה שויתי ה' לנגדי תמיד אפי' ע"י התנגדות בחי' דין בא לידי שם הרחמים וזהו פי' אעשה לו עזר כנגדו שאפי' בתוך התנגדות שלו בקש לו עזר שצריך האדם לעבוד להשי"ת בבחי' כנגדו שהוא היצה"ר ולהסתכל בכל דבר תאווה בפנימות דבר המחי' אותו ולהשליך ממנו החיצונות כי כ"ד מהקדושה כמו שאה"כ ואתה מחי' את כולם וזהו. צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם שהצדיקים עובדים את השי"ת בכל אופנים בבחי' התנגדות. וזהו וירא אליו. ה' באלוני ממרא מלשון ממרים הייתם עם ה' רצה לומר אפי' בכל דברי עוה"ז הנוטה לענין רע גם מזה ראה והביט אאע"ה בבחי' המחי' אותו ודבק א"ע לנקודה הפנימיות שבתוכה והשליך ממנה החיצונות וזהו סו"מ וע"ט:
חיי שרה
ותמת שרה בקרית ארבע. האמת ידוע כי הצדיקים במיתתם קרוים חיים דהאדם נבנה מד' יסודות שכל יסוד בעצמו הוא רע כעס מיסוד האש גבה רוח מרוח תאוות ממים עצבות מעפר וכולם הם רע לאדם וכל מדה הוא הפכיית למדה האחרת לכן הרשעים קרוים מתים. אבל כשאדם מדבק עצמו להשי"ת ובהשי"ת כתי' המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו וזאת הוא התחברות אמיתי בין הד' יסודות ובזה נכנעים אצל האדם כנגד רוח הוא רוח נמוכה כנגד אש ומים כתיב וגילו ברעדה וזהו ותמת שרה בקרית ארבע היינו שממיתין הרע מד' יסודות. הוא חברון היינו ע"י שהוא מחבר א"ע להשי"ת כנ"ל ועי"ז באים לזה. העיקר הוא יראה לקבל עומ"ש כי יראה נקרא זה השער לה' צדיקים יבואו בו ומלכותו בכל משלה וזהו ואברה' זקן בא בימי' ביומין עלאין ע"י וה' ברך את אברהם בכל בת הי' לאברהם ובכל שמה זהו היראה ועומ"ש בכ"ל בגי' ב"ן וזהו השם של זה העולם מלכותו בכל משלה מלא כל הארץ כבודו:
תולדות
פרק א
פרשה תולדות שנת תרי"ט
אלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. אני אומר כתיב סו"מ וע"ט בקש שלום ורדפהו הענין הוא כי האדם נולד במדות רעות שמתאווה תמיד לתאוות רעות היינו אהבה זרה ויראה זרה ושאר מדות רעות וצריך האדם להפוך המדות הרעות לעבודת ה'. היינו מאהבה זרה לאהבה את ה'. וזהו סו"מ וע"ט להשליך הרע וליקח אותה האהבה ושאר מדר"ע לעבודתו ית' וצריך לדעת שבכ"ד מהעולם חיותם מחיות הבוב"ה המוסתר בכ"ד אף בהמדות רעות מוסתר חיות ה'. ולהרחיק עצמו מהם בדבר שהאדם מוכרח לעשותו אמרו קדש עצמך במותר לך. וצריך לעשותו אך למענו ית'. וזהו שאמר הכ' שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. אלה נקראים הג' קווים. וזהו קיום העולם כי על ג' דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמ"ח היינו זה העולם שהוא בבחי' אלקים בגי' הטבע. וצרי' האדם ליתן לב לראות שם חיות ה' ולידע שהקיום בכ"ד הוא מחיותו ית' ולעבוד בכל הדברים להשי"ת. וזהו שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. אלה היינו כשיש לאדם אהבה זרה ושאר מדות רעות צריך להפכם לאהבת ה' לאהוב ת"ח ולתת צדקה ושאר מדות. אכן א"א שיתגבר רק באופן שיאחז מקודם מדה ההפכיות כדאיתא לעולם ירגיז אדם היצ"ט על יצה"ר היינו לראות קודם שיהי' לו יראת אלקים לירא מהשי"ת ואח"כ יוכל לעבוד את ה' במדתו היינו באהבת ה'. וכן כשיש להאדם מדת הכעס ורציחה צריך להגביר מדת האהבה מקודם לאהוב את ה' ואח"כ יוכל לאחוז במדתו. היינו ביראת אלקים ולדבק' בו ית' וזהו סו"מ וע"ט בקש שלום ורדפהו היינו כשמרחיק עצמו מהרע שבמדות. ועושה אהבה ויראה אך להשי"ת אז נק' בקש שלום ורדפהו כי ע"י התחברות חו"ג נעשה שלום ורחמים וזהו אלה תולדות יצחק בן אברהם פרש"י יעקב ועשו האמו' בפ' היינו כשהאדם עובד את ה' באהבה ויראה כנ"ל ומחבר ימין ושמאל. אז בהתחברות חו"ג נעשה רחמים. ויעקב איש תם יושב אוהלים. ונק' אדם השלם. אבל אם האדם אוחז רק בהרע שבמדות ליתן חיות בהקליפות ר"ל אז נק' בחי' עשו כי זלעמ"ז עשה אלקים. וזהו אל אלקים ה' דבר ויקרא ארץ כי כן נקראים האבות. והם המרכבה להשי"ת כדכתי' אלה תולדות השמים והארץ בהבראם אל תקרי בהבראם. אלא באברהם. היינו שהשי"ת ברא העולם במדה"ח כדכתי' אמרתי עולם חסד יבנה. אך שהקב"ה רואה כי א"א שיתנהג העולם רק במדה"ח. כי העוה"ז מתנהג בבחירה להיות שכר ועונש. ושיתף עמו מדה"ד מדת יצחק וזהו בראשית ברא אלקים היינו צימצום. כי העולם נברא בשביל התורה ובשביל ישראל שנקראים ראשית. ובכדי להיות שכר ועונש. הי' מוכרח לשתף מדה"ד בחסד. וזהו אלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. היינו שהי' מוכרח להשתתף מדת יצחק במדת חסד כי טבע של אש לעלות למעלה ואין בה הולדה וטבע המים לירד למקום נמוך ואין בו צימצום אבל העולם הי' צריך להולדה. וגם להצימצום, ע"כ שיתף הקב"ה שני המדות ביחד חו"ג וזהו התחברות מדת אברהם במדת יצחק נעשה רחמים ויעקב איש תם יושב אוהלים. וזהו קיום העולמות וצריך האדם במדות הנ"ל להתדבק להשי"ת היינו באהבה לאהבת ה' וביראה לירא מהשי"ת וכן בשאר מדות ולהשליך הרע כי מי שאינו אוחז רק בהרע ורודף תמיד אחר תאוות רעות וניאוף ר"ל זהו נק' עשו. ואיש הישראלי צריך לבחור בהטוב ולעבוד בהם להש"ית וע"י התחברות נעשה רחמים ושלום שיעקב איש תם יושב אוהלים:
פרק ב
פרשה תולדות שנת כת"ר
אלה תולדות יצחק בן אברהם. אברהם הוליד את יצחק. ופרש"י יעקב ועשו האמורים בפרשה. כתי' סו"מ וע"ט בקש שלום ורדפהו. אומר אני הן בסו"מ והן בע"ט. היינו בין בל"ת בין במ"ע. בכל צריך להיות בקש שלום ורדפהו. כדאיתא הלומד תורה בדו"ר פרחת לעילא היינו האדם הרוצה לעבוד את ה' צריך לראות שיהי' האהבה והיראה מהשי"ת כדכתי' ראשית חכמה יראת ה' כי איתא לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר. היינו אדם שבא להרע צריך להגביר עלי' שלא לעשותו. אך מקודם צריך להיות בטל רצונך מפני רצונו. היינו לבטל רצונו מכל התאוות ולהגביר על הרע. ואז יכול לעשות רצונו ית' וכשבא האדם לאהבת תאוות העוה"ז צריך לירא מהבוב"ה ולהרחיק עצמו מהרע עי"ז ואז יכול לבוא לאהבת השי"ת היינו ע"י שמרחיק עצמו מהרע מפני יראת השי"ת. אף מפני יראת העונש. עכ"פ בא מזה היראה לעבוד להשי"ת במדת האהבה. וכמו שבסו"מ. היינו כשהאדם כועס או שאר מדות ומחשב בעצמו שעי"ז נתרחק מהקדושה ועי"ז מפריש עצמו מהרע אז בא מיראה זו לאהבת ה' כ"כ בע"ט צריך לבוא מהאהבה הנ"ל ליראת ה' כי האדם העובד לה' צריך אז לירא מהשי"ת ולהיות בשפלות בעצמו כי באם האדם שמחשב בעצמו שעובדו אז עבודתו אינו כלום אך האדם צריך להיות בשפלות בעבודתו ולירא מהשי"ת וזהו בקש שלום ורדפהו כי ע"י האהבה והיראה שמכלל שמאלא בימינא עי"ז נעשה שלום. וזהו יעקב ועשו האמורים בפ'. כי ע"י התכללות שמאלא בימינא נעשה מדת יעקב הנק' תם וזהו אלה תולדות יצחק בן אברהם. כי כתי' כי אמרתי עולם חסד יבנה וכתי' בראשית ברא אלקים. אך הענין הוא כי לב חכם בימינו ולב כסיל לשמאלו והשי"ת עשה הדין והצימצום בכדי שיהי' הבחירה בין טוב לרע ויהי' שכר ועונש. וזהו פי' אלה תולדות יצחק היינו זהו פעולת הג' והצימצום. יעקב ועשו האמורים בפ' בכדי שיהי' היכר בין טוב לרע. ויהי' שכר ועונש. אלה תולדות יצחק בן אברהם. אברהם הוליד את יצחק כי כתי' אמרתי עולם חסד יבנה. השי"ת ברא את העולם בכדי להיטב לבריותי' אך ע"י מדה"ח א"א לקבל אך ע"י מדה"ר כדכתי' ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים. היינו ע"י התכללות חו"ג שמאלא בימינא נעשה רחמים כדכתי' אל אלקים ה' דבר ויקרא ארץ וע"י הצימצום אז היכולת לקבל. וזהו אברהם הוליד את יצחק ויצחק בן אברהם. היינו כשבא על האדם לפעמים יסורים ח"ו בחי' דין זהו ג"כ חסד השי"ת שעי"ז יבוא האדם לעשות תשובה. אלה תולדות יצחק בן אברהם היינו לפעמים כשבא יסורים על האדם הוא באמת כמו רחמים בכדי לעשות תשובה. וזהו אברהם הוליד את יצחק כי עי"ז נעשה מהיסורים צחוק וזהו ידוע כי כשהאדם עושה תשובה. אז נמתק הדין ונעשה יצחק. כה יתן ה' שיומתקו הדינים מעל כל ישראל אכי"ר:
ויצא
פרשה ויצא שנת תרי"ד
ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. כתי' שבע יפול צדיק וקם. כי צריך הצדיק לינתק ממקומו ושרשו כדי להגבי' הניציצות שבעולם. דהנה יש ז' מדות דקדושה כדכתי' לך ה' הגדולה והגבורה וכו' לך ה' הממלכה ובעת שבירת הכלים נפל מהם לההיפך וזהו כי שבע יפול צדיק וע"י הצדיק יכולים הניצוצות לקום. וזהו צדיק וקם. ויפגע במקום כי בכל מקום שהצדיק הולך פוגע במקומו של עולם כי כשנתק עצמו ממקומו ושרשו הוא משאיר רושם כדי שיהי' רשימו ניכר ויוכל לחזור למקומו בנקל וזהו ויפגע במקום היינו במקומו וגם במקום שהולך ומחזיר עצמו לאחורי' כדכתי' גבי השי"ת דומה דודי לצבי ואמרו חז"ל מה צבי זה רץ ומחזיר ראשו לאחורי' כך הקב"ה. והצדיק הוא ג"כ כך כנ"ל וזהו שפרש"י יצא צדיק מן המקום עושה רושם היינו שמשאיר רושם במקום שהולך משם וגם במקום שהולך לשם עושה רושם ומחזיר לאחורי' לזכור שלא לשכוח את מקומו ושרשו. וזהו והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו:
כתי' ושבתי בשלום אל בית אבי והי' ה' לי לאלקים. היינו כי כתי' אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה. א"א כי צריך האדם לירא מהשי"ת תמיד הן כשהקב"ה מתנהג עמו במדת רחמנות הן ח"ו להיפך ואדרבה א"א כשהקב"ה מתנהג עם האדם במדת רחמנות צריך עוד יותר לקבל עלי' עול מ"ש ושיהי' לו יראה מהשי"ת. וזהו אשרי אדם מפחד תמיד. אבל ומקשה לבו יפול ברעה דאית יראה ואית יראה יראת ה' ויראה רעה רצועה לאלקאה וכו' וזהו שאמר יעקב ושבתי בשלום אל בית אבי היינו כשיהי' לי טוב והשלום אדבק בו ג"כ במדת יצחק מדת יראה. היינו לירא תמיד מהשי"ת גם בעת שיהי' לו טוב והי' ה' לי לאלקים היינו גם בהטוב כנ"ל יראה לבוא למדת אלקים היינו יראה. והאלקים עשה שיראו מלפני' וזהו אשרי אדם מפחד תמיד כי כתי' עבדו את ה' בשמחה וגילו ברעדה היינו גם בה' שהיא השמחה והטוב צריך אדם לירא מה' ולהיות בעצמו בשפלות וזה יראה אמיתות ולא להמתין עד שיבוא ליסורים ח"ו לירא עי"ז מהשי"ת וזהו והי' ה' לי לאלקים מבחי' הוי' מבחי' רחמים צריך האדם לראות לבוא ליראה משם הוי' בחי' אלקים הוא הכלי להתקבלות הטוב כי שמש ומגן ה' אלקים אבל כשהאדם בא לגדלות אז היא שבירת הכלים ח"ו וא"א לו להתקבל וזהו והי' ה' לי לאלקים היינו הכלי להתקבל הטוב מה' ית':
וישלח
פרק א
פרשה וישלח שנת תרי"ט
וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחי' ארצה שעיר שדה אדום. אני אומר כתי' המשל ופחד עמו עושה שלום במרומי'. ואיתא שזה מיכאל וגבריאל. א"א מיכאל נק' מים מדה"ח וגבריאל נק' אש מדה"ג ואעפ"כ כדי לעשות רצונו ית' הם מתבטלים ממציאותם ונעשה שלום באהבה בעבור רצונו ית' וזהו המשל ופחד עמו עושה שלום במרומי' וכ"כ באדם לב חכם בימינו ולב כסיל בשמאלו היינו כי באדם יש יצה"ט ויצה"ר זה נק' מדה"ח וזה נק' מדה"ג. וצריך האדם בכל מדה שבו אך לעשות רצונו ית'. ולאו כל אפין שוין כי יש מי שיש בו מדה זו ויש שיש בו מדה אחרת וצריך כאו"א ליקח מדתו לעבודת השי"ת וכשאדם עובד ה' במדה שבו אזי הוא ממשיך עי"ז שפע לזה העולם וזה השפע נק' מלאך לשון שליחות היינו כמו שהשי"ת פועל איזה פעולה באיזה מדה לזה העולם נק' הפעולה בבחי' מלאך. כ"כ האדם העובד ה' וממשיך שפע הנ"ל נק' בבחי' מלאך. אך האדם יכול לפעול בין לטוב בין לרע לטוב ע"י מעשי' הטובים. ולהיפך ח"ו ע"י מעשיו הרעים והחילוק הוא הנעשה מטוב נק' מלאך. ולהיפך ח"ו בלשון אחר וצריך האדם לעשות אך הטוב בהמדות ולבטל רצונו מפני רצון השי"ת. וזהו בטל רצונך מפני רצונו. ואז נעשה רצון יראי' יעשה. היינו האדם הנ"ל נעשה צינור להמשיך שפע וברכה לזה העולם. וזהו ואני תפלתי לך ה' עת רצון. היינו כשאדם מתפלל ועובד ה' בהמדות אז הוא עושה העת רצון. וזהו הענין שאמר התנא אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מרוצה ומקובל היינו שהתפילה היא בלא מ"ז ובלי שום פני' והיא אך לו ית' אז בודאי היא מרוצה כי אז נעשה בהתפלה הזאת עת רצון. וזהו ע"י תות"פ. וגם בעניני עוה"ז שהאדם מוכרח לעשותם כגון אכילה ושתי' ושאר ענינים צריך האדם לחבר המדות ולעשותם אך למענו ית' וזהו וישלח יעקב מלאכים לפני' אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום - שדה אדום נק' זה העולם. אז הוא מחבר כל המדות להשי"ת להעלותם לשמו ית' וז"ש כה תאמרון לאדוני לעשו כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי היינו כשהאדם יורד לעוה"ז אז נק' עוה"ז אדון אצלו ואז צריך לקיים כל התרי"ג מצות ולעשותם הכל למען יעלה אותם להשי"ת כי לבן הוא אותיות נבל היינו עוה"ז וכשירד לשם צריך ליקח הכל לעבודת השי"ת ולקיים כל התרי"ג מצות א"א מדת יעקב נק' אהבה ואחדות היינו מדת אברהם היא מדה"ח ומדת יצחק היא מדת גבורה אבל ליעקב אין לו מדה מיוחדת אך הוא האחדות משניהם כי בהתחברות חו"ג נעשה רחמים וז"ש יעקב קטנתי מכל החסדים כי במקלי עברתי את הירדן. ועתה הייתי לשני מחנות היינו כשראה יעקב כי יש לו התנגדות מעשו ולא נתבטל ממנו אמר קטנתי מכה"ת כי במקלי עברתי את הירדן בבחי' האחדות כמדתי. ועתה הייתי לשני מחנות שיש לי התנגדות ואיני במדת האחדות. ועי"ז אינו נתבטל ממנו וע"ז התפלל להשי"ת. א"א קטנתי מכה"ח היינו שצריך כאו"א להבין כשעובד להשי"ת שעבודתו לא מכחו ומפועל ידי' אך חסד השי"ת שנתן לו החיות הזה ולשבר לבו עבור זה וזהו מדת יעקב אבל אם יש לו גדלות בעבודתו וסובר שהוא מכח ידו ופועל ידיו העבודה כזו נק' בתי' עשו. ואח"כ אמר זהו שאיתא במדרש ויאבק איש עמו חד אמר זהו מיכאל יחד אמר זה גבריאל:
וישלח יעקב מלאכים פרש"י מלאכים ממש. כתי' לב חכם לימינו ולב כסיל משמאלו זה יצה"ט ויצה"ר. ואיתא לעולם יגביר אדם יצ"ט על יצה"ר. היינו כשהאדם בא למדות רעות צריך לירא מהשי"ת ולהגביר על הרע. ולעשות אך טוב להשי"ת. ולזה צריך האדם שיהי' לו אהבת השי"ת ואז כשבא לו אהבת עוה"ז יכול ליקח אותה לאהבת השי"ת אך א"א לבוא לזה עד שיהי' לו יראה מה' תמיד להגביר עי"ז על הרע אזי יוכל לעבוד לה' בכל המדות וכשהאדם הוא סו"מ וע"ט אז יכול להיות בכל דרכך דעהו לעבוד את ה' הן בבחי' סו"מ והן בע"ט כדכתי'. ואהבת את ה' אלקך בכל לבבך ואיתא בגמ' ביצ"ט וביצה"ר כי צריך האדם לעבוד את ה' גם ביצה"ר היינו כי יש מצות שצריך להם גם מדת היצה"ר וכשהאדם עושה אותן הדברים אך למענו ית' אז ממתיק גם הרע כי עובד גם בו להשי"ת וזהו נק' בכל דרכך דעהו להעלות גם כל הדברים גשמיים לעבודת השי"ת וזהו ברצות ה' דרכי איש גם אויבי' ישלים אתו כי כתי' כי מלאכי' יצוה לך לשמרך בכל דרכיך ולכאורה הי' צריך לכתוב בדרך. אך הענין היא כמו שאיתא בכל לבבך ביצ"ט וביצה"ר שצריך לעבוד לה' בכל הדברים הגשמיים זהו ג"כ בכל דרכך דעהו וזהו הענין ברצות ה' דרכי איש היינו שכל הדברים והדרכים הגשמיים לעבודתו ית' אז גם אויבי' ישלים אתו שגם הרע נמתק כשאדם מכניע את הרע שלו אז נכנע הרע של כל העולם. וזהו וישלח יעקב מלאכים אל עשו אחי' ולכאורה למה נאמר אתי' אלא הענין הוא כי יעקב הי' עובד לה' בכל המדות והי' מעלה כל הדברים גשמיים להשי"ת להמתיק את הרע וע"כ נק' עשו אחי' כי כשהאדם מכניע את הרע שלו. נעשה כ"כ בכל העולמות ונכנע כל הרע וזהו כה תאמרון לאדוני לעשו כה אמר עבדך יעקב ולכאורה למה אמר אדוני רק איתא כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו ואפי' כשאדם עושה לה' תמיד איתא אל תאמין בעצמך עד יום מותך כי היצר מתגבר על האדם בכל פעם כדאיתא בכל יום יצרו ש"א מתגבר עלי' ואפי' כשאדם מתגבר על הרע תמיד. אך בשעה חדא מסית דעתו ממנו אז תיכף היצר מתגבר עלי' וצריך האדם להיות בשפלות בעצמו ועי"ז יכול להגביר על הרע. כדכתי' טוב נקלה ועבד לו היינו עי"ז נעשה היצר עבד ויכול להגביר עלי' כדאיתא איזה גבור הכובש את יצרו וזהו כה תאמרון לאדוני לעשו כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי ואחר עד עתה ויהי לי שור וחמור. ולבן נק' בחי' אהבה וגרתי מל' יראה כדכתי' כי יגרתי וכו' שור וחמור היינו שהי' עובד להשי"ת באהבה ויראה גם בכל דברי עוה"ז להמתיק את הרע וירא יעקב מאד וכו' קטנתי מכה"ח כי במקלי עברתי את הירדן ועתה הייתי לשני מחנות היינו כי האדם צריך להיות כדכתי' בכל לבבך. במדת האחדות ואז ברצות ה' דרכי איש ויעקב הי' בשפלות בעצמו וראה שהוא בהתחלקות שלא בטל אצלו עדיין הרע וז"ש קטנתי מכה"ח כי הייתי לשני מחנות במדת התחלקות וע"כ ירא. וישלח יעקב מלאכים מלאכים ממש היינו כי יצ"ט נקרא מלאך ויצה"ר נק' בלשון אחר אבל יעקב הי' עובד לה' גם בכל הדברים הגשמיים להמתיק את הרע וע"כ נק' גם הוא בל' מלאך זהו מלאכים ממש:
פרק ב
פרשה וישלח תרכ"א
וישלח יעקב מלאכים אל עשיו אחיו כו' עם לבן גרתי ויהי לי שור וחמור כו' למצוא חן בעיניך. אומר אני כתיב לב חכם לימינו כו'. היינו כי יש בכל אדם לב חכם לימין ולב כסיל לשמאל. היצ"ט והיצה"ר. היצ"ט מושך את האדם לרוחניות לעבוד לה' בכל הדברים לעשות הכל לה'. ויצה"ר הוא להיפוך שמושך את האדם להבלי עוה"ז לעשות תמיד הרע. אך אדם הישר צריך לראות שיהי' אצלו כמו בהצדיק. היינו כי בהצדיק מלאך רע בע"כ יענה אמן. מטעם כי חוץ שצריך האדם לעסוק בתות"פ צריך לעבוד לה' בכל עניני עוה"ז ועושה הכל לשמו ית'. אז מלאך רע בע"כ יענה אמן. היינו באמת כי רוב התרי"ג מצות הוא מעניני עוה"ז וכשעושה אותם לה' אז הרע נתבטל להטוב וכן ח"ו להיפך כשאדם עושה הרע ותאוות עוה"ז. היצ"ט נתבטל ממנו להרע ואף כשלומד ומתפלל אח"כ הוא בפניות ומ"ז כי הרע מתגבר עליו. ע"כ צריך האדם לעבוד לה' בכל עניני עוה"ז ואז מלאך רע בע"כ יענה אמן. וזהו וישלח יעקב. מלאכים לפניו אל עשו אחיו ויהי לי שור וחמור כי יעקב הי' לו טוב עוה"ז ועשו נק' הרע מעוה"ז וזהו ששלח לו ויהי לי שור וחמור היינו שהי' עובד לה' בכל עניני עוה"ז כמו שאיתא עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי והי' מעלה אותם לה' וזהו למצוא חן בעינך כי ע"י שהי' עושה גם עניני עוה"ז להשי"ת ע"כ מלאך רע בע"כ יענה אמן. כי באמת היצ"ט מושך הכל לטוב והיצה"ר מושך רק לרע מהיפוך להיפך. וכן יעקב ועשו הי' מהיפך להיפך. אך ע"י שאדם עושה בכל מדה להשי"ת ומתנהג עמו לה' היינו בעושר כדי ליתן צדקה וכן באכילה ושתי' בכדי שיהי' לו כח לעבוד לה' ובכל עניני עוה"ז עושה הכל לעבודת השי"ת אז מעלה הכל לה'. ומלאך רע בע"כ יענה אמן ונעשה הכל טוב.
וישב
פרק א
פרשה וישב שנת תרט"ו
וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען. פירש"י בקש יעקב לישב כשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף. דהנה כתיב אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה. כי הנה הצדיק רואה ומסתכל בכל דבר בחיות שלו כדכתיב ואתה מחי' את כולם ע"כ מתירא מהשי"ת וזהו יראה עלאה והצדיק שהוא ביראה עלאה אינו חסר כלום וזהו אשרי אדם מפחד תמיד שיש לו יראה עלאה ומקשה לבו זהו מי שאין בו יראת ה' יראת הרוממות יפול ברעה מוכרח ליפול ביראת העונש רצועה רעה לאלקאה בי' וזהו וישב יעקב בארץ מגורי אביו ר"ל יעקב הי' לו פחד יצחק אביו כי מגורי הוא לשון יראה ע"כ בקש יעקב לישב בשלוה מחמת שאין חסר לו כלום לאשר התדבק ביראה עלאה אמנם אדם א"א לו להיות עומד כי אם אינו מהלך מעלה מעלה אזי ח"ו יורד מטה וע"כ צריך האדם הצדיק להתאמץ ולהוסיף אומץ בכל פעם בעבודה והנה כתיב שבע יפול צדיק וקם דהצדיק אף שהוא במדרגה גדולה ולעצמו אינו חסר כלום ע"כ מוכרח הוא ליפול ממדריגתו לתוך העוה"ז למען השיב את הנפשות הנדחים להשי"ת וזהו קפץ עליו רוגזו של יוסף כדכתיב ויוסף הוא השליט הוא המשביר לכל עם הארץ שהשפיע השפעות לכולם וקפץ על יעקב:
פרק ב
פרשה וישב שנת תרי"ט
וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען אלה תולדות יעקב יוסף. אני אומר כתיב אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה אומר אני הענין הוא שצריך כ"א לירא מהשי"ת ולידע שהוא עתיד ליתן את הדין וחשבון כדכתיב והאלקים עשה שיראו מלפניו היינו אלקים הוא מדה"ד ולקבל עליו עי"ז עומ"ש ולידע שמכה"כ ודע כי על כל אלה יביאך אלקים במשפט ואז הוא מקבל מהשי"ת ואינו צריך לבוא ליסורים אבל ומקשה לבו יפול ברעה היינו כשאינו נותן לב לדעת שהכל הוא מהשי"ת וליקח הכל לעבודתו הוא מוכרח לבוא ליסורים כדי שיוכל לקבל שפע וחיות מהשי"ת כדכתיב ודרך חיים תוכחת מוסר היינו כי באמת א"א להביט בשמש כ"א ע"י מגן כך א"א לקבל מהשם אך ע"י צימצו' בחי' אלקי' אך הענין הוא כך אד' הישר שהוא עובד ה' ונותן לב לדעת שבכל דבר יש חיותו ית' כדכתיב ואתה מחי' את כולם ומלכותו בכל משלה ומאמין כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על מוצא פי ה' יחי' האדם אז השי"ת כביכול מתלבש לתת לו שפע וחיות והוא בלי יסורים כדכתיב כי אמרתי עולם חסד יבנה היינו מדת אברהם ומדה זו נק' מים והטבע של מים לירד למקום הנמוך היינו שהשי"ת ברא את העולם במדה זו בכדי להשפיע שפע לכל העולם רק שהי' מוכרח להיות ע"י צמצום כדכתיב בראשית ברא אלקים אך יש שני בחי' אלקים א' שהשי"ת מצמצם עצמו כביכול להשפיע שפע וחיות לכ"ד ואיתא כשאדם אין לו יראת ה' אז מוכרח לבוא ליסורים כדי שיוכל לקבל מהשי"ת ואז ודרך חיים תוכחת מוסר וא"א לו לבוא לדרך חיים אך ע"י תוכחת מוסר היינו יסורים כי שמש ומגן ה' אלקים וזהו ושבתי בשלום אל בית אבי והי' ה' לי לאלקים היינו כי טבע של מים לירד למקום הנמוך וטבע של אש לעלות למעלה וצריך אדם לכלל שמאלא בימינא ולעבוד לה' גם בכל עניני עוה"ז היינו באכילה ושתי' ושאר ענינים וזה נק' בכל דרכיך דעהו ואז והי' ה' לי לאלקים היינו אז יכול לקבל מדה"ד ברחמים וא"צ לבוא ליסורים אך צריך להיות והחיות רצוא ושוב היינו כשהוא עובד לה' בכל המדות ויש לו יראה עלאה אזי צריך לירד לזה העולם בכדי להעלותו כדכתיב ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה היינו כשהוא למעלה מן המדות צריך להיות שבע יפול צדיק וקם שירד לתוך המדות בכדי להגביה להשי"ת וזהו וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען ופירש"י איתא במדרש בקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעוה"ב אלא שמבקשים לישב בשלוה בעוה"ז היינו מגורי ויעקב הי' במדריגה שהי' לו יראה עלאה והי' למעלה מן המדות אלא בכדי שיהי' לו שייכות עם זה העולם להשפיע ולהעלותו קפץ עליו רוגזו של יוסף כדכתיב ויוסף הוא השליט הוא המשביר לכל עם הארץ היינו שהי' מוכרח להיות שבע יפול צדיק וקם לעבוד לה' בכל עניני עוה"ז ולהעלות הכל להשי"ת וזהו להצדיק ואדם הפשוט צריך עכ"פ כשעושה עניני עוה"ז להאמין שחיותו הוא מהשי"ת כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם ואז יכול להשפיע לזה הדבר וזהו אשרי אדם מפחד תמיד היינו שמקבל עליו עומ"ש אבל ומקשה לבו יפול ברעה מוכרח לבוא ליראה עלאה רצועא רעה לאלקאה בי' כי שמש ומגן ה' אלקים אני אומר כשאדם עובד ה' צריך להיות והחיות רצוא ושוב היינו לידע שהוא מהשי"ת ולא מכחו ולשבור לבו כדכתיב קטנתי מכה"ח ומכל האמת אשר עשית את עבדך היינו שהוא מהשי"ת ועי"ז צריך לשבור לבו כי מי שיש לו גדלות בעבודה הוא נופל ממדריגתו וזהו ושבתי בשלום אל בית אבי והי' ה' לי לאלקים היינו לידע שהוא מהשי"ת וזהו בקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף שצריך להוסיף בכל פעם בעבודה כי הכל הוא מהשם יתברך:
פרק ג
פרשה וישב שנת כת"ר
וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה. כתיב ושבתי בשלום אל בית אבי והי' ה' לי לאלקים הענין הוא כי צריך האדם קודם הכל לירא מהשי"ת והשי"ת רוצה שירא מלפניו ולפעמים שאין לאדם יראת ה' השי"ת שולח עליו יסורים כי אית יראה ואית יראה רצועה רעה לאלקאה בי' ואם האדם מתבונן אז שהיסורים הם מהשי"ת בא מזה ליראת ה' זהו לאדם הפשוט אבל להצדיק ושבתי בשלום אל בית אבי והי' ה' לי לאלקים היינו גם כשהשי"ת מתנהג עמו במדת הטוב והשלום בחי' ה' אז ג"כ ירא מהשי"ת כדכתיב אשרי אדם מפחד תמיד וזהו שאמר יעקב ושבתי בשלום אל בית אבי היינו כמו שאמר ושמרני בדרך הזה ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש שיתנהג עמי במדת הטוב אז ג"כ והי' ה' לי לאלקים בחי יראה מהשי"ת. כתיב סו"מ וע"ט א"א אי אפשר לו לאדם להיות סו"מ אך שיהי' לו מקודם יראה ואז כשבא הרע מפריד הוא ממנו ע"י יראת ה' ולע"ט צריך האדם לראות שיהי' לו השתוקקות לאהבת השי"ת כי לפעמים ע"י יראה יכול האדם לומר מי אנכי לבוא לעבוד להשי"ת בקש שלום ורדפהו זהו דרך הממוצע כי א"א לעבוד לה' אך באהבה ויראה ביחד ואז אורייתא בדו"ר פרחת לעילא כי לפעמים שאדם מתפלל מחשב מי אנכי לעמוד לפני מלך גדול ונורא וירא מהשי"ת אז צריך לבוא למדת אהבה לידע כי השי"ת הוא רחום ושוכן את דכא ולפעמים שאדם מתפלל בגדלות אזי צריך לבוא ליראה לחשוב מי אנכי לעמוד לפני מלך גדול ונורא השי"ב בקש שלום ורדפהו דרך הממוצע וזהו וישב יעקב בארץ מגורי אביו מלשון מגור לשון יראה בארץ כנען כי א"א לעבור הרע אך ע"י יראה וזהו שאיתא כשראה יעקב אלופיו של עשו התחיל לירא משל לכת של כלבים וכו'. אלה תולדות יעקב יוסף. פירש"י בקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף היינו כי הצדיק אינו צריך להיות תמיד במדת היראה אך במדת הטוב מטעם כי צריך לעבוד לה' בכל גם באכילה ושתי' ובכל עניני עוה"ז להגביהם לשמו ית' וזהו בחי' בקש שלום ורדפהו לאחוז בשני ראשין באהבה ויראה וזהו פי' אלה תולדות יעקב יוסף היינו תולדות הצדיק להוסיף בכ"פ לעבוד להשי"ת בכל דברי עוה"ז. בן שבע עשרה שנה ש"ע בגי' טוב היינו לאחוז במדת הטוב כנ"ל. וזהו וישב יעקב בארץ מגורי אביו וישב לשון עכבה. אומר אני כי האדם צריך לירא מהשי"ת ולקבל עליו עומ"ש כי בלא זה אפי' כשעובד להשי"ת הוא מעורב טוב ברע וכשהוא מקבל עליו עומ"ש אז מברר הטוב מהרע וזהו אלה תולדות יעקב יוסף שצריך להוסיף בכל פעם לקבל עליו עומ"ש וזהו בן שבע עשרה שנה בגי' טוב כי אז מברר ונעשה כולו טוב:
פרק ד
פרשה וישב שנת תרכ"א
וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען אלה תולדות יעקב יוסף כתיב ושבתי בשלום אל בית אבי והי' ה' לי לאלקים. אומר אני כתיב שויתי ה' לנגדי תמיד היינו אומר אני כי צריך אדם תמיד גם כשהשי"ת מתנהג עמו במדת ה' מדה"ח לשום נגדו הנגד שיהי' לו יראת שמים כדכתיב אשרי אדם מפחד תמיד שגם בעת שיש לו הטוב מה' צריך לירא ולפחד משמו ית' כדכתיב קטנתי מכה"ח ומכל האמת ודע כי על כל אלה יביאך אלקים במשפט כי כשהשי"ת מתנהג עם האדם במדה"ד ח"ו בוודאי צריך לירא מה' כדכתיב ואלקים עשה שיראו מלפניו אך גם בהטוב צריך גם כן להיות לו יראה ממנו ית' וזהו ושבתי בשלום אל בית אבי והי' ה' לי לאלקים שגם כשיהי' לו הטוב והשלום והי' ה' מדת החסד ג"כ לאלקים בחי' יראה כדכתיב קטנתי מכה"ח וזהו וישב יעקב בארץ מגורי אביו פירש"י בקש יעקב לישב בשלוה להגביר על הרע וזהו בקש יעקב לישב בשלוה וישב יעקב בארץ מגורי אביו מלשון מגור ויגר מואב גורו לכם מפני חרב מלשון יראה וע"י היראה מתגבר עצמו על הרע כדאיתא איזה גבור הכובש את יצרו היינו ע"י מדת היראה יכול להיות התגברות על הרע. אלה תולדות יעקב יוסף היינו כי באמת הצדיק ע"י היראה יכול לעלות למעלה מכל המדות שלא יהי' לו שייכות עם עוה"ז ושלא יהי' לו מלחמת היצר כלל ע"כ אמר אלה תולדות יעקב יוסף להוסיף בכל פעם בעבודה ובזה רצה השי"ת שיהי' הבחירה תמיד ע"כ מוכרת בכל פעם לבוא למטה ממדריגתו בכדי להוסיף לעבוד לה' בהמדות וזהו בקש יעקב לישב בשלוה אמר הקב"ה לא דיין וכו' אלא שמבקשין לישב בשלוה בעוה"ז בלי מלחמת היצר קפץ עליו רוגזו לבוא לקטנות בכדי להוסיף לעבוד לה' בכל עניני עוה"ז לתקן כל המדות להעלות אותם לה' כי יש ג' קווים שבהן קיום העולם כדאיתא על שלשה דברים העולם עומד היינו חסד דין רחמים ויעקב הי' קו אמצעי ואיתא כל הלומד תורה בדו"ר פרחת לעילא היינו כי מדת אהבה הוא מדת התדבקות ומדת היראה אע"פ שהוא ענין התרחקות כי מי שירא מהדבר הוא מתרחק ממנה אבל זהו רק מיראת עונש אבל כשבא מזה ליראה עלאה לירא מה' בגין דאיהו רב ושליט אז עי"ז מתקרב להשי"ת ואיך אפשר התקרבות ע"י היראה אומר אני כי באמת השי"ת הוא א"ס והאיך אפשר לאדם לקבל מא"ס אך ע"י שאדם מצמצם עצמו ורואה בשפלותו ופחיתות ערכו ובגדלות השי"ת עי"ז השי"ת כביכול ג"כ מצמצם עצמו להשפיע לו טוב ועי"ז אפשר התקרבות מה' כדכתיב לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה כי בלא זה א"א לאדם הגשם והעב לקבל שפעו ממנו ית' אך ע"י השפלות והצמצום אז כמו שנעשה למטה כ"כ נעשה למעלה ג"כ צמצום כביכול וכ"כ ע"י זו היראה מה' אפשר ההתקרבות לשמו ית' לבוא מזה היראה לאהבה ונתדבק בה'. וזהו וישב יעקב בארץ מגורי אביו כי יעקב מדת אהבה ויצחק מדת היראה וע"י יראה ואהבה אלה תולדות יעקב יוסף יכול להשפיע הטוב להעולם כי כתיב בראשית ברא אלקים וכתיב אמרתי עולם חסד יבנה ואיתא שהשי"ת רצה לברוא את העולם במדה"ד ראה שאין העולם מתקיים שתפם כדכתיב ביום ברא ה' אלקים ארץ ושמים ועי"ז קיום העולם וכ"כ כשאדם עובד לה' באלו המדות יכול עי"ז להשפיע הטוב להעולם כי ע"י אהבה לבד א"א ההתנהגות כדאיתא אין עמך ישראל יכולים לקבל רוב טובה כי ע"י אהבה הוא התבטלות וכן ע"י יראה בלבד הו' ההרחקות ג"כ א"א אך ע"י שיתף אהבה ויראה נעשה רחמים ואפשר הקיום וההשפעה לעולם:
מקץ
פרק א
פרשה מקץ תרי"ד
ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם ותרגומו והוה מסוף. דהנה יש קץ הימין וקץ הימים כדאיתא בכתוב בדניאל ועתה לך לגורלך ותניח ותעמוד לקץ הימין דהנה יש יראה עלאה ויראה תתאה יראה תתאה הוא יראת העונש דהנה בן חכם אשר עיני שכל לו ויודע ומכיר מי הוא אביו ממילא מפחד ממנו אבל מי שנבער מדעת את אביו הוא מוכרח להראות לו שבט מוסר וכך הוא יראה עלאה מי אשר מכיר בהכרה ויודע את רבונו ויראת העונש הוא השער ליראה עלאה אבל שם עדיין הרע גובר בתוקף כדכתיב לפתח חטאת רובץ ובגלות אין נתגלה קץ הימין כ"א קץ הימים וע"כ כתיב ויהי מקץ שנתים ימים כי הי' אז בזמן הגלות ויהי לשון צער לא נתגלה כ"א קץ הימים ותרגומו והוה מסוף דהוא סופא דכל דרגין. ופרעה חולם שבחי' עורף שם בתוקפא חולם מלשון ותחלימנו ותחיינו וע"כ אז בגלות ראה פרעה כי שבלים הטובות נבלעו בתוך הרעות ופרות הטובות בתוך הרעות דהנה יש כ"ח עתים כי יש ז' מדות וז' מדות ושבעה שבעה מוצקות וזלע"ז עשה אלקים הרי כ"ח ובגלות המדות הטובות נבלעות בתוך הרעות והנה יש אסור ומותר וקדוש אסור הוא רובו רע ומיעוטו טוב ובדבר האסור אין לרדת שמה לעשות הבירור פן ח"ו יפול הנופל ולא יקום ובדבר המותר הוא רובו טוב ומיעוט רע ובדבר הקדוש הוא כולו טוב ובדבר המותר צריך האדם לרדת שמה ולהתאמץ ולהפריד ממנו את הרע אשר בו לעשותו כולו טוב וזה קדש עצמך במותר לך ובגלות נבלעו המדות הטובות בתוך הרעות וזהו ולא נודע כי באו אל קרבנה כי פרעה לא ידע אשר בתוכם ולא ראה כי באמת גם שם כח השי"ת כדכתי' ואתה מחי' את כולם וכשבא יוסף אמר על ז' פרות הטובות וז' שבלים הטובות חלום אחד הוא כי עשה שם יחוד בתוך המדות ולהלן אצל שבלים הרעות ופרות הרעות לא כתיב חלום אחד הוא כי המה מעלמא דפרודא ואין שם יחוד כלל ע"כ. השם יטע בלבנו אהבתו ויראתו ויגלה לנו קץ הימין אשר נזכה לעבדו שכם אחד אכי"ר:
פרק ב
פרשה מקץ שנת תרי"ט
ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם ותרגומו והוה מסוף אומר אני סוף דבר הכל נשמע את אלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם היינו כי כל סוף נק' ראש ג"כ ואית קץ הימים ואית קץ הימין. קץ הימין נק' סופא דכל דרגין ונק' ג"כ ראש כי זה נק' אמונה כשאדם מאמין שמכה"כ אז בא ליראת ה' וכשאדם ירא מהשי"ת ומקבל עליו עומ"ש אז יכול לבוא לכ"ד ע"כ נק' ראש ונק' סוף וזה הענין הוא כשאדם קם בבוקר צריך להאמין שכל החיות מכל הברואים ומכ"ד מחיות שבא מהשי"ת המשפיע בהם כדכתיב ואתה מחי' את כולם ולקבל עליו עומ"ש ולירא מהשי"ת כדכתיב כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ולעבוד השי"ת בכל המדות היינו באהבה ויראה ולתת צדקה ואז ממילא מתנהג כן כל היום כולו בטוב וכמו שמתנהג כל היום בטוב כ"כ הולך לישן בטוב כ"כ קם בבוקר בטוב וזהו דכתיב באברהם זקן בא בימים ואיתא בזוה"ק ביומין עלאין היינו שאדם מתנהג בהימים בעבדות השם אזי הוא מקשר הימים ביומין עלאין וזה קץ הימין ואית קץ הימים זה נק' קץ ע"ש קץ כל בשר היינו כמו שיש יומין עלאין כ"כ יש יומין תתאין וכל חיותם הוא מהשי"ת המצמצם עצמו כביכול לתת בהם חיות וכשאדם אוחז בהרע ואינו עושה רק המדות הרעות ואז הוא מוריד הקדושה לקליפה ולא די שאינו מעלה אותה אלא שהוא מוריד הקדושה וזהו ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם היינו כי יש שני קיצין כנ"ל ובגלות ויהי לשון צער כי אינו נתגלה כי אם קץ הימים ז' מדות רעות והטובות מוסתר בתוכן ואז פרעה הוא בחי' עורף חולם מלשון בריא מלשון קשה עורף היינו שאז יש התגברות להרע וז"ש והנה מן היאור עולות שבע פרות בריאו' וטובות מראה וז' פרות דלות ורעו' ותבלענה ולא נודע כי באו אל קרבנה היינו שבגלות אינו רק מדות רעות קץ הימים אבל יוסף הי' צי"ע הי' אומר שבע פרות הטובות ושבע שבלים הטובות חלום א' הוא היינו הוא הי' עושה היחוד ומפריד הרע מהטוב:
פרק ג
פרשה מקץ כת"ר
ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם. אית שני קיצין קץ הימין וקץ הימים קץ הימין הוא מסטרא דקדושה וקץ הימים הוא קץ כל בשר מסט"א וכל סוף הוא תחלה ג"כ אך זלע"ז עשה אלקים כדכתיב ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם כי האדם צריך להאמין כי ואתה מחי' את כולם ולראות שכל החיות מהכל הוא מחיות השי"ת הנותן חיות וקיום לכל דבר ולא להסתכל בגוף הגשם משום דבר אך בחיות הרחניות מה' המוסתר בו. וזהו צדיקים במיתתן קרוים חיים היינו מחמת שאינו רואה בכ"ד כ"א חיות ה' שיש בו ונופל הגשמיות ע"כ קרוים חיים כי עי"ז נתדבק במקור החיים אבל רשעים בחייהם קרוים מתים ע"י שאינם מביטים רק בהחומר העכור מהכל וע"כ קרוים מתים כי בלא חיות השי"ת נראה בבחי' מת וזה שבע יפול צדיק וקם כי איתא בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחי' היינו הצדיק שמאמין שבלא חיות השי"ת לא הי' שום קיום לכ"ד שבעולם וע"כ הוא משליך כל מדות רעות היינו אהבה זרה ויראה זרה וזהו שבע יפול צדיק וקם שמשליך הרע מכל המדות וקם ועי"ז יכול להתדבק בהטוב בהשי"ת כי מסתכל אך בחיות ה' שיש בכ"ד וזהו קץ הימין ויש קץ הימים היינו שאינו מסתכל אך בהגשמיות ובאמת כולם גם הרשעים הסוף מהכל אך מחמת חטא אדה"ר נפל חיות אלקות בהרע עי"ז יש לו חן ויש תאווה להרע ובגלות אינו נותנים לב לחיות אלקים המקיימם אך להגשמיות כי שקר החן וזהו ויהי מקץ שנתיים ימים היינו בהגלות הוא קץ הימים והרע שולט וזה ופרעה חולם ופרעה הוא לשון עורף חולם הוא לשון חזק כי הרע מגביר והנה שבע פרות עולות מן כו' טובות מראה היינו כי יש שבע מדות דקדושה כדכתיב לך ה' הגדולה וכו' ובהם מדת האחדות כי כל מה שעושה הוא מחיות השי"ת וכן אהבה ויראה והת"ת הוא הכל לה' ותרענה באחו היינו בהאחדות כי בהקדושה הוא מדת האחדות אבל בשבע פרות הרעות לא כתיב ותרענה באחו כי המה מעלמא דפרודא כי לפעמים ירא מזה ואוהב לזה ואינם במדת האחדות ותבאנה אל קרבנה ולא נודע כי באו אל קרבנה היינו בהגלות אינם רואים בחיות אלקות המוסתר בו כלל ואח"כ בז' שבלים הטובות והרעות היינו כי שבעה ושבעה מוצקות ויש ז' וז' בקדושה וכן להיפך ויוסף הי' צי"ע וצדיק באמונתו יחי' ע"כ הפריד הטוב מהרע ואמר ז' פרות הטובות ושבע שבלים הטובות חלום אחד הוא ובהרעות אע"פ שהי' ג"כ שבעה ושבעה אעפ"כ כשנסתלק מהם הקדושה נשארים בבחי' מת וכן צריך כ"א להפריד הטוב מהרע לראות כי ואתה מחי' את כולם שכל החיות הוא מהשי"ת וזהו שאמרתי ויהי מקץ שהוא הסוף והתחלה היינו כי ע"י אמונה זה השער לה' צדיקים יבואו בו יכול לבוא לידי מדת היראה וע"י שאדם מאמין שהכל הוא מה' עי"ז הוא מתדבק בהשי"ת אבל מי שאינו מביט רק בהחומר העכור ואינו רואה כי סוף דבר הכל נשמע את אלקים ירא זה מביא אל הרע ואדם צריך תמיד לראות כי יש בורא שמים וארץ ומכה"כ ועי"ז הוא מדבק בהשי"ת כדכתיב החכם עיניו בראשו וכסיל בחושך הולך היינו החכם רואה כ"ד משורשו מחיות ה' ע"כ הוא מדבק עצמו בהשי"ת אבל כסיל בחושך הולך ומסתכל אך בהגשמיות אך אדם הישראלי צריך לראות בכל דבר חיות ה' ועי"ז יכול לדבק בהשי"ת:
פרק ד
פרשה מקץ שנת תרכ"א
ויהי מקץ שנתיים ימים. אומר אני מקץ לשון סוף כתרגומו והוה מסוף וכתיב סוף דבר הכל נשמע את אלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם. וכל סוף הוא התחלה ג"כ היינו מה שנק' מלעילא לתתא סוף נק' אצלינו התחלה וזה ראשית חכמה יראת ה' והענין היא העיקר קודם הכל צריך האדם לראות שיהי' לו אמונה בהשי"ת ולהאמין בכל השגחה פרטית ולקבל עליו עומ"ש לראות תמיד בגדלות הבוי"ת ושהכל חיותו מהשי"ת ואז ע"י שמקבל עליו עומ"ש ומאמין בכל השגחה פרטיות ועי"ז בא ליראת ה' כדכתיב ראשית חכמה יראת ה' ועי"ז יכול לעבוד לה' בכל המדות כדכתיב חצבה עמודיה שבעה לידע כי לך ה' הגדולה וכו' כמ"ש דהע"ה כי דהמע"ה הי' לו יראת ה' ע"כ הי' עובד לה' בכל המדות ואמר לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ לך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש אך איתא שזלע"ז עשה אלקים ויש בכ"מ טוב ורע גם איתא שיש קץ הימין וקץ הימים קץ הימין היינו כשאדם יש לו אמונת ה' ומאמין שכל החיות מעוה"ז ומכל הברואים הם כולם מחיות ה'. השופע בם בכל עת ורגע כדכתיב ואתה מחיה את כולם ומקבל עומ"ש אז עי"ז באמונה ועומ"ש בא לאמת ונתדבק בהטוב לעבוד לה' בכל ויש קץ הימים קץ כל בשר היינו מי שפורק ממנו עומ"ש והולך אחר גשמיות מעוה"ז עי"ז בא אז לכל העבירות לעשות הרע והוא מטעם מחוסר אמונה בה' וע"י שאינו מאמין שכל החיות מדברי עוה"ז המה. מהשי"ת ע"י חוסר אמונה בא לפריקות עול ובא להרע ע"כ העיקר להאמין ועי"ז יכול האדם לדבק בהטוב וזהו ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם ופרעה הוא לשון התגלות כי בהמדות עליונות אין שום השגה אך כשבא אל הסוף שנק' אצלינו התחלה שם הוא התגלות הן מקץ הימין והן מקץ הימים וזהו דכתיב והנה מן היאור עולות שבע פרות טובו' מראה ושבע פרות רעות ודקות כי למטה מעורב הכל טוב ורע ובכל מדה יש בו טו"ר וכשאדם אינו מדבק עצמו בהגשמיות להסתכל בכ"ד שהגשם הוא הקיום ושקר החן והוא העיקר להלוך אחר התאווה כמ"ש פרעה ולא נודע כי באו אל קרבנה היינו שאינו רואה בהחיות הרוחניות המוסתר בו זהו החן מכ"ד ואלמלא יצויר ח"ו העדר שפעו וחיותו מהבוי"ת רגע אחד לא הי' לשום דבר חיים וקיום כדכתיב ואתה מחי' את כולם ומכה"כ אז הוא מפריד הטוב מהרע כמו שאמר יוסף בחלום פרעה חלום אחד הוא כי יוסף הי' צי"ע ועשה היחוד והפריד הטוב מהרע כדכתיב שבע פרות הטובות שבע שנים המה ושבע שבלים הטובות שבע שנים המה חלום אחד הוא וע"י אמונה שהכל מה' וקבלת עומ"ש יכול האדם להתדבק בהטוב ואז קטון וגדול שם ועבד חפשי מאדוניו היינו שהרע נעשה לעבד אצלו ויכול הוא לעבוד לה' ולהפריד הטוב מהרע. אני אומר ויהי מקץ מסוף היינו התחלה שהעיקר תלייא בהתחלה כשהאדם קם בבוקר ומקבל עליו עומ"ש ועי"ז יכול לעבוד לה' בכל היום וכן ח"ו להיפך נעשה עי"ז כל היום וזהו מקץ מסוף כי תליא בהסוף ג"כ היינו כמו שהאדם שוכב בלילה כ"כ יכול לעמוד בבוקר וכ"כ יכול להתנהג בכל יום.
ויגש
פרק א
פרשה ויגש שנת תרי"ט
ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה. איתא במדרש ויגש אליו יהודה יש ג' מיני הגשות הגשה לתפילה הגשה למלחמה הגשה לדורון ולכולם הכין עצמו יהודה וכ"כ צריך כ"א בתפלתו לג' הגשות הנ"ל היינו למלחמה כי תמיד בתפלתו של אדם היצר מתגבר עליו במ"ז וצריך האדם למלחמה ולעשות תשובה כי כל המ"ז באים ע"י מעשיו הרעים ע"כ צריך לשוב עליהם ולהתגבר עליהם וכן לדורון כי כשאדם עושה תשובה ונותן לב לתקן הניציצות ולהעלותן מגשמיות שהוא פגם ע"י מעשיו הרעים זה נק' דורון וכן לתפלה הוא לשון נפתולי אלקים נפתלתי ולשון צמיד פתול היינו כשאדם מדבק עצמו בהשי"ת ויודע שמכה"כ והחיות מכ"ד הוא מהשי"ת הצמצם עצמו כביכול להחיותו בחי' אדני שפתי תפתח ועושה מיש אין היינו שרואה בכ"ד גשמי רק הניצוץ שיש בו ומתפלל רק על הניצוץ הקדוש המוסתר בכל דבר בזה העולם ואז ואני תפלתי לך ה' ע"ר היינו אני ה' אני הוא ולא אחר אני ה' שמי וכבודי לאחר לא אתן וכשאדם מתפלל ויודע שהוא מהשי"ת בחי' אדני שפתי תפתח כי מכה"כ ונתן חיות לכ"ד ומתפלל אך לה' שעושה מיש אין ומתפלל רק על הניצה"ק המוסתר בכ"ד כדכתיב בכל צרתם לו צר ועת רצון היינו בתפלה כן הוא עושה ע"ר כי באם תפלתו של אדם אינו ע"ז אינו ע"ר ח"ו וזהו ויגש אליו יהודה מלשון תפל' ויאמר בי אדוני למען הניצה"ק ואז ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני היינו אז נתקבלה תפלתו ונעשה ע"ר וזהו ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה כי כל תפלת הצדיקים הוא ע"ז שהקליפה מתגבר על הקדושה כי את זלע"ז עשה אלקים ובפרט בהגלות הרע מתגבר על הקדושה וזהו גלות השכינה וזהו אל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה היינו שלא ישליט הרע ולא יהי' כמוך כפרעה וכשאדם מתפלל ע"ז אז ואל יחר אפך בעבדך היינו אז אינו שול' חרון אף בתפלתו אך מתקבל ונעשה עת רצון:
פרק ב
פרשה ויגש שנת תרכ"א
ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה. כתיב שויתי ה' לנגדי תמיד היינו שצריך האדם להאמין כי מכה"כ ואף בהיצה"ר עיקר חיותו הוא רק הניציה"ק מחיות ה' דבכל התאוות עיקר טעמם וריחם הוא רק הניצה"ק שלולא זאת הי' כלא הי' וזהו שויתי ה' לנגדי תמיד היינו אף בהנגד היינו היצה"ר צריך לראות ולהאמין כי הכל הוא מחיות ה' דבאמת שהקליפה הוא בחי' מת רק כל חיותה הוא מהניציה"ק וכשאדם מאמין שאף בחי' הרע עיקר חיותו הוא מהשי"ת כדכתיב ואתה מחי' את כולם אז יכול לעשות גם מהרע טוב וזהו שויתי ה' לנגדי תמיד שהעלה אף הנגד להשי"ת וכ"כ בתות"פ ועבודה האדם צריך להאמין שהכל הוא מה' וכל עבודתו הוא באתערותא דלעילא אף שבאמת האדם צריך לעשות אתערותא דלתתא מכ"מ הכל הוא מהשי"ת כי מי הקדימני ואשלם וזהו אדני שפתי תפתח כי האדם בעת שעומד להתפלל ומתחיל בעבודתו צריך לדעת שהכל הוא מהשי"ת המתעורר בו אדני שפתי תפתח וכ"כ בדברים המותרים צריך לדעת שהכל הוא מהשי"ת בבחי' בכל דרכיך דעהו וגם בדברים האסורים תאוות רעות והרהורים רעים הבאים לאדם צריך להאמין שהכל נשלח לו מהשי"ת עבור נסיון כדאיתא בשם הבעש"ט שהאדם צריך להאמין שכל המ"ז והתאוות רעות הוא הכל מהשי"ת בכדי לנסותו וכשמאמין כן אין הרע יכול לשלוט בו וזהו ויגש אליו יהודה אף שהפשט הפשוט הוא שיהודה נגש אל יוסף אמנם א"כ הי' צריך לכתוב ויגש יהודה אליו אך הענין קאי על הגשה לתפלה ויגש אליו יהודה כשאדם עומד להתפלל צריך לראות קודם אליו שהכל הוא מהתעוררות השי"ת אדני שפתי תפתח ויאמר בי אדני שצריך להאמין ולדעת כי השי"ת הוא אדון כל הארץ מכה"כ ואז ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני הוא התפלה עולה ומתקבלת לרצון וכ"כ בהכנגד כשמאמין שהכל הוא מחיות ה' המתלבש בו לנסותו כנ"ל שהוא אדון כל הארץ אין הרע שולט בו וזהו ואל יחר אפך בעבדך שאין הרע שולט בו כי כמוך כפרעה פי' כמו בקדושה צריך להאמין שהכל הוא מחיות ה' כ"כ בבחי' פרעה בחי' עורף בהרע צריך להאמין אשר מה' כנ"ל. אומר אני בזמה"ז כשאדם עומד להתפלל ויושב ללמוד ומדמה בדעתו שעובד לה' במדות טובות תיכף מתחיל הכנגד להמשיכו לההיפך ח"ו כי זלע"ז עשה אלקים אך העיקר הוא להיות לבו נשבר בקרבו באמת זבחי אלקים רוח נשברה לב נשבר ונדכה לידע שהכל הוא מחיות ה' ובכחו הוא עובד ואין מצדו שום דבר אף שהעיקר העבודה הוא ללמוד ולהתפלל בדו"ר אמנם תיכף שמתחיל בעבודה וחושב שעובד במדות הטובות נתעורר בו תיכף פניות והרהורים רעים ומ"ז וגיאות ומבלבלים אותו ע"כ העיקר להיות נבזה ושפל בעיניו ולידע כי רק בחיות ה' ובכחו הוא עובד וזהו ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני היינו כשאדם עומד להתפלל צריך לדעת בי אדוני שהכל הוא מאת ה' וגם בזה הוא רק כח השי"ת וחיותו ואז ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני התפלה מתקבלת ואל יחר אפך בעבדך היינו שאין הרע מתעורר כנגדו דאל"כ רק שחושב שהוא עובד במדות נתעורר לעומתו מ"ז והרהורים רעים כי כמוך כפרעה כי זלע"ז עשה אלקים וע"כ צריך להיות שפל ולבקש עזרה מהשי"ת. איתא במדרש יש הגשה לדורון למלחמה ולתפלה כל השלשה הגשות הם בתפלה כי תיכף כשעומד להתפלל נפלו לו מ"ז והרהורים רעים כי בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו ואיזה גבור הכובש את יצרו ודוחה ממנו מ"ז וזהו הגשה למלחמה וכשדוחה המ"ז מתקרב להשי"ת ומעלה ג"כ הרהורים רעים להשי"ת וזהו בחי' דורון ואז יש הגשה לתפלה אח"כ יכול להתפלל כראוי. ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני שצריך לדעת שהכל הוא בכח השי"ת וחיותו ואז ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני ואל יחר אפך בעבדך.
פרק ג
פרשה ויגש
ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני ואל יחר אפך בעבדך ופירש"י מצינו הגשה לדורון ולתפלה ולמלחמה היינו הגשה לתפלה צריך להיות הגשה למלחמה דארז"ל בכ"י יצרו של אדם מתגבר ואלמלא הקב"ה עוזרו לא הי' יכול לו היינו כל יום ויום היצר מתגבר לזאת צריך הגשה למלחמה והקב"ה עוזרו צריך לידע שזאת הוא מה' גם צריך להאמין שהשי"ת מכה"כ וסובב כל עלמין ושכינה למעלה מראשותיו ואע"פ שאינו רואה צריך להאמין וזהו ויגש אליו לשון נסתר יהודה לשון תפילה ויאמר בי אדוני צריך להתפלל למען כי בי אדוני לא למעני ואם כשהוא כן אז ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני אזי תפלתו מתקבלת ואל יחר אפך בעבדך ואל ישלוט שום חרון אף טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו.
פרק ד
פרשה ויגש
ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני. איתא במדרש מצינו הגשה לתפלה הגשה למלתמה הגשה לדורון כי כשאיש הישראלי עומד להתפלל צריך לידע שהקב"ה מלכותו בכל משלה וממלא כל עלמין אפי' במקום שהוא עומד ג"כ מלא כבודו ומזה יתבטל במציאותו ואדם כזה יכול לדבר דברים לפני הקב"ה ולהמתיק דינים וזהו ידבר נא עבדך כנ"ל באזני אדוני ואל יחר אפך וכו' וזהו מדרך הצדיק ואדם הפשוט צריך לבקש מהקב"ה בעת עמדו להתפלל לפניו ית' שיוכל לדבר דיבורים לפני הקב"ה ויהי' דבריו לרצון לפניו כדכתיב ואני תפלתי לך ה' עת רצון וזהו ידבר נא עבדך דבר כנ"ל.
חנוכה
פרק א
חנוכה
אומר אני הדלקה עושה מצוה היינו ההדלקה עושה המצוה כי איתא שאותיות מ"צ הם בחילוף א"ת ב"ש י"ה והוא מוסתר כי הנסתרות לה' אלקינו הוא י"ה והנגלות לנו ולבנינו הוא ו"ה י"ה נק' דתילו ורחימו ו"ה נק' תות"פ וכל הלומד תורה בדו"ר פרחת לעילא זהו הדלקה עושה מצו' ולא הנחה עושה מצוה:
פרק ב
חנוכה
הדלקה עושה מצוה. אין המקום מכבד את האדם אלא האדם מכבד מקומו כי באיזה מקום ומדריגה שאדם עומד אם אין מדליק את נפשו בנר מצוה ותורה אור אינו כלום ואם מדליק את נפשו בנר מצוה ותורה אור ועושה תשובה הקב"ה ממשיך עליו חיות ממקום גבוה שבגבוה למקום שפלות שעומד וע"י התקשרות האורות הוא ממשיך שפע לעולם וזה לא המקום מכבד את האדם אלא האדם מכבד את מקומו וזהו הדלקה עושה מצוה ולא הנחה:
פרק ג
א' דר"ח טבת שנת תבר"ך
איתא הדלקה עושה מצוה ולא הנחה. א"א הדלקה עושה מצוה היינו המצוה עושה הדלקה ע"י שאדם עושה מצוה הוא מאיר אור החיות לנשמתו כדכתיב כי נר מצוה ותורה אור וע"י המצוה הוא מאיר הנשמ' כדכתיב נר ה' נשמת אדם אבל כשאדם עושה מצוה כדי להשיג ולהתגדל אז הנחה אין עושה מצוה כי העיקר הוא ההדלקה היינו האדם צריך לראות באיזה בחי' שהוא לעשות המצוה להאיר נפשו כי אין המקום מכבד את האדם אלא האדם מכבד את מקומו היינו שלא יכוון להשיג השגות רק באיזה שורש נשמה שהוא צריך לעשות המצוה להאיר לשורש נשמתו ואז המצוה עושה ההדלקה בחי' נר ה' נשמת האדם ולכן ברשעים כתיב נר רשעים ידעך כי הרשע אינו מאיר את החיות שבו במצות רק לוקח החיות לגשמיות ע"כ אינו מדליק נשמתו ונר רשעים ידעך בחי' נשמתו וחיותו כי העיקר הוא הדלקה עושה מצוה:
פרק ד
חנוכה שנת תר"ל
הדלקה עושה מצוה. אומר אני מה שעושין בהדלקה והתלהבות זהו עושה המצוה. הדלקה עושה המצוה ולא הנחה עושה המצוה כי איתא אין המקום מכבד את האדם אלא האדם מכבד את מקומו היינו כי אין הדבר תלוי במה שהוא מקומו של אדם כי אע"פ שהוא בר שכל ובעל תורה ואין עושה המצוה בהתלהבות ודו"ר רק מצות אנשים מלומדה אין עושה היחוד ואינו נקרא עושה המצוה אבל אם האדם עושה מצוה בכוונה והתלהבות אע"פ שהוא בר שכל קטן ההדלקה הזו עושה מצוה:
חנוכה נקרא יו"ט של חול היינו כי הוא חול וגומרין בו את ההלל לכן יכולין להמשיך מחנוכה הארה על כל השנה היינו מרישומו של חנוכה להשאיר על כל השנה בחי' נר ה' נשמת אדם מבחי' נר של מצוה להאיר לנשמתו היינו כי השבת ויו"ט הוא עליית העולמות כידוע למי שיודע לכן אומרים אח"כ המבדיל בין קודש לחול אע"פ שגם משבת ויו"ט נשאר רישומו על להבא מכ"מ רחוק מזה מאד אבל מחנוכה ומפורים שהם ימות החול ויש בהם המשכת הקדושה מהם הוא בנקל להמשיך על כל ימות השנה. זהו אור הנר יפה לבדיקה בחורין ובסדקין אבל מאור גדול כשחולף האור ועובר אינו נשאר ממנו. השי"ת יעזור שיאיר לכל ישראל בכלל ובפרט בהאור:
פרק ה
יום ה' דחנוכה
ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים היינו כי אומרים וטמאו כל השמנים אי' בספרים שמן הוא בחי' חכמה היינו בחי' נקודה שהוא בחי' יו"ד כי העיקר הוא אם נשאר נקודה מזה יכול להיות הנס כדאיתא באלישע כי מן האסוך שמן נעשה הרבה כ"א יש עכ"פ נקודה יכול לשרות הברכה כי מן אמונה יכולים לבוא לכל המדות היינו כי יו"ד הוא חכמה שבשם הרחמים יש יו"ד וגם בשם אדני יש יו"ד והוא בחי' אמונה ומזה יכול לבא לתיקון כל המדות וזה הי' בחנוכה אע"פ שטמאו כל השמנים כיון שנותר פך אחד של שמן מזה הפך שהוא הי' הנקודה בחי' אמונה באו לכל המדות וזהו דכתיב באלישע אין כל בבית כ"א אסוך שמן ומן האסוך שמן הזה יכולין לבא לבחי' כל לתקן הכל וזהו ביהודי העיקר תלוי בהפנימיות שהוא הנקודה שבלב לכן נקרא היהודי יו"ד יכולין לבא לבחי' כל יו"ד הוא בחי' נקוד' ונקודה כל כמה שהוא קטנה אם נשאר רק נקודה באפס מה הוא תמונת יו"ד. חנוכה איתא שהוא חנ"ו כ"ה היינו כי איתא בתיקונים כ"ה נקרא פסוק שמע ישראל שיש בו כ"ה אותיות וזהו כי אם האדם מאמין אשר ה' אלקים הוא אחד ומלכותו בכל משלה וזהו בתינת שמע מזה הוא חנוכה:
ויחי
פרק א
פרשה ויחי שנת תרט"ו
ויהי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויהי ימי יעקב שני חייו שבע וארבעים ומאת שנה ויקרבו ימי ישראל למות. הנה כתיב שבע יפול צדיק וקם דהנה הצדיק בעוה"ז צריך לרדת ממדרגה הגדולה למקום הרע להגביה למעלה לשורש העליון את הרע שבע יפול צדיק וקם ר"ל שצריך להפיל עצמו לז' מדות אשר נפלו לתוך עוה"ז לתקנם ולהחזירם אל הקודש וזהו ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה דיעקב ירד למצרים להעלות משם את הטוב. שבע עשרה שנה בגי' טוב הטוב אשר נפל לתוך הרע וזהו ויקרבו ימי ישראל למות דאף שם אתרא דמותא תגבורת הרע אמנם ירידה זו לצורך למען הגביה משם את הטוב ולהחזירו להקב"ה וע"כ שם נקרא שמו ישראל מדריגה הגבוה וזהו ויקרבו ימי ישראל למות ר"ל אע"פ שהי' למות עכ"ז יען אשר ויקרבו שקירב את הכל להשי"ת נק' ישראל:
פרק ב
פרשה ויחי שנת תרי"ט
ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויהי ימי יעקב שני חייו שבע וארבעים ומאת שנה ויקרבו ימי ישראל למות. אומר אני כתיב כולם בחכמה עשית היינו שהשי"ת ברא כל העולמות במדת החכמה וגם עולם העשי' נברא בחכמה כי כל פעל ה' למענהו כי באמת ואתה מחי' את כולם היינו שכל החיות מכל העולמות ומכל הברואים הם מחיות השי"ת המצמצם כביכול לתת בהם וזה קיומם ואע"פ שעולם העשי' הגשמי והחיות מוסתר בו ע"י שמצומצם הרבה אעפ"כ הקיום והחיות שיש בו הוא מהשי"ת כי בלא זה החיות לא הי' קיום לשום דבר וזהו שאיתא צדיקים במיתתן קרויים חיים ורשעים בחייהם קרוים מתים היינו כי רשעים רודפים תמיד אחר תענוגי עוה"ז ועושים עבירות ואינם עושים רק הגשמיות שבכל דבר מחמת הרע שלהם הם מתרחקים מהשי"ת וזה בחייהם קרוים מתים היינו בהחיות שיש להם רק בהגשמיות שבכל דבר קרוים מתים כי עי"ז הם מתרחקים מה' אבל צדיקים אף במיתתן קרוים חיים כי הצדיקים בחייהם הם מסתכלים בכ"ד אך באמת בחיות ה' שיש בו כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי ה' יחי' האדם ולא בהגשמיות ע"כ ע"י תות"פ ומצות ומע"ט שלהם הם מתדבקים בהשי"ת וזה במיתתן קרוים חיים כי הם מדבקים עצמם בהחיות ושורש של כ"ד גם יש לומר צדיקים במיתתן קרוים חיים ע"י שממיתין ומשברין החומריות והגופניות והרע שלהם כדאיתא לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר ואם לאו יזכור לו יום המיתה ועי"ז שמרחיקים עצמם מהגשמיות וממיתים הרע קרוים חיים כי הם מתקרבים אל ארץ החיים וזה ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה היינו כי יעקב הוא יו"ד עק"ב וזה נק' חכמה תתאה ויעקב הי' עושה אך הטוב שבכ"ד כי כל פעל ה' למענהו וזה שבע עשרה בגי' טוב וע"כ ויקרבו ימי ישראל למות ישראל הוא בחי' ל"י רא"ש ואע"פ שמיתה הוא הסתלקות המוחין אעפ"כ מחמת שהצדיקים עושין הטוב ואינם מביטים אך בהחיות ע"כ במיתתן קרויים חיים בחי' ל"י רא"ש ואתם הדביקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום כי הם מתדבקים עצמם בהאמת ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה א"א ארץ מצרים נק' עולם הגשמי ויעקב גם שם הי' רואה אך הטוב והחיות מהש"י בכ"ד ועי"ז ויקרבו ימי ישראל במדריגת ל"י רא"ש:
פרק ג
פרשה ויחי תרכ"א
ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה. א"א כתיב הן יראת ה' חכמה בינה. אומר אני יש חכמה עלאה וחכמה תתאה דכתיב ראשית חכמה יראת ה' וכן כתיב כולם בחכמה עשית היינו השי"ת ברא הכל בחכמה כדכתיב בראשית ברא אלקים ותרגומו בחוכמתא והכל נברא בחכמה אך הענין הוא כי בהשי"ת כביכול אינו כמו באדם היינו האדם כשמחשב לעשות דבר בזה אינו נגמר הדבר ואינו יודע איך יוגמר פעולתו אבל השי"ת כביכול תיכף כשעלה במחשבה בריאת העולם מיד נגמר הכל זהו חכמה עלאה כדכתיב כולם בחכמה עשית אך שהי' מוכרח להיות השתלשלות ולבושים בצימצום בשביל המקבל וזהו נק' חכמה תתאה כדכתיב ראשית חכמה יראת ה' וצריך האדם לראות שיהי' לו יראת ה' ולקבל עומ"ש כדכתיב ראשית חכמה יראת ה' היינו כמו שהשי"ת כביכול מצמצם עצמו ומלביש החיות להעולם בכדי שהאדם יהי' ביכולת לקבל כ"כ צריך ההאדם לצמצם עצמו לירא מהשי"ת לעשות כלי שיוכל לקבל החיות מה' וזהו סו"מ וע"ט כי כתיב ואתה מחי' את כולם היינו כי כל החיות מכל דברי עוה"ז הוא רק מהטוב חיות השי"ת שיש בכל דבר שזהו קיומן אך בזה העולם אינו ניכר הרוחניות ונתערב בהגשמיות אך כשאדם הוא סו"מ מהגשמיות אז הוא בא להטוב הגנוז בו בכ"ד כי כל החיות הוא רק מהניצה"ק וכשהוא סור מהרע אזי ממילא נעשה טוב ומתדבק לרוחניות וזהו רשעים בחייהם קרוים מתים היינו מחמת שכל עשייתם הוא רק בגשמיות תאוות עוה"ז ואינם שמים לב להחיות שבעולם להטוב ע"כ בחייהם בזה שהם עושין לחיותם קרוים מתים כי נדבקו להרע הגשמי שאין בו שום חיות וממשיכין חיות להקליפה ומרחיקים עצמם מהקב"ה מהקדושה ע"כ קרוים מתים אבל צדיקים במיתתן קרוים חיים היינו במה שממיתים החיות שלהם ומסתכלין רק בהרוחניות בהניצה"ק המחי' כל דברי עוה"ז ע"כ קרוים חיים כי נתדבקו במקור החיים וזהו סו"מ וע"ט ע"י שמסיר הרע מהגשם עי"ז בא להטוב מהקדושה ויכול לעבוד להשי"ת בבתי' בכל דרכיך דעהו להעלות גם כל הגשמיות להשי"ת וזהו ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה היינו יעקב נק' יו"ד עק"ב חכמה תתאה זהו נק' בחי' יראה וע"י היראה מה' הוא סו"מ ועי"ז הוא מחי' הטוב כי הוא העיקר והחיות מהכל וזה שאיתא יעקב אבינו לא מת כי ע"י שהי' מסיר הרע והגשמיות. מהכל ונתדבק רק להחיות שיש בכ"ד ונתדבק בהחיים. אבל רשעים הוא להיפך ע"י שממשיכין עצמן רק להגשמיות לתאוות עוה"ז קרוים מתים אבל כשאדם ירא מה' וסור מרע אז נתדבק להטוב החיות מהכל ואז ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום:
שמות
פרק א
פרשה שמות שנת תרט"ו
ואלה שמות בנ"י הבאים מצרימה כתיב המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא. דכתיב כולם בחכמה עשית הכל נברא בחכמה אפי' עולם העשי' עולם הגשמי כי חכמה הוא הרצון ואלמלא יצויר העדר שפעו וחיותו מכ"ד הי' חוזר לאפס ואין. חכמה היא כ"ח מ"ה בחי' אדם ושורש נשמות ישראל הבאים לעולם העשי' ומקורם מעולם העליון רק יעקב חבל נחלתו ואומר אני עולם העשי' נק' מצרים מצ"ר י"ם החכמה הוא בגלות בעולם העשי' וזהו מאמר הכתוב ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה שלזה באו בנ"י לזה העולם הנק' מצרים מפני שהם בני ישראל בחי' לי ראש היינו מפני שהם ממקום גבוה וע"י יתעלה עולם העשי' בכח החכמה העובד את הבורא. את יעקב אע"פ שאדם עובד את ה' בגדלות השכל בחי' ל"י רא"ש אעפ"כ צריך אמונה פשוטה שהוא ירושת היינו שיאמין באמונה שלימה שהוא ברא את הכל ומחי' את כל ואין אדם יכול ליקח לעצמו דבר בלתי השגחתו ית"ש וזה אמרו את יעקב כלומר שלעבודת החכמה כנ"ל צריך ג"כ אמונה פשוטה מדריגה תחתונה בחי' יעקב וזה נק' בית כי ממילא בא אל היראה הנק' בית כמאה"כ כתפארת אדם לשבת בית כמו שהבית הוא מחסה ומסתור לאדם מקור וחום כן היראה מחסה לאדם לבל יפול ח"ו למדות ותאוות רעות איש וביתו באו אע"פ שהוא בחי' איש מדריגה עליונה אעפ"כ צריך ג"כ אמונה פשוטה שהוא מחסה לאדם כמו הבית.
ואלה שמות בנ"י הבאים מצרימה וכו' פירש"י אע"פ שמנאן בחייהם חזר ומנאן במיתתן. הנה כתיב טוב שם טוב משמן טוב ויום המות מיום הוולדו גם כתיב המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא דהנה כל הברואים החיות והשורש שלהן הוא השם של כל אחד ואחד והשם אשר יקרא שורשו מלמעלה ובעת הוולדו הוא אוחז בהשורש והצדיק שאינו בטל עבירה ואינו מעוות לא יפסוק חבל שורשו וא"כ גם לאחר פטירתו נשאר השם כיום הוולדו וע"כ צדיקים במיתתן קרוים חיים אבל הרשעים מקלקלים דרכיהם ובחייהן יפסק חבל שורשו מלמעלה וע"כ בחייהם קרוים מתים וזהו טוב שם טוב משמן טוב כי טוב לגבר אשר יאחז בשורשו משמן טוב ויום המות מיום הוולדו ואף כי הלך עכ"ז עדיין הוא בחיים דהא נשאר שמו כיום הוולדו דהא לא נפסק חבל שורשו וזהו אע"פ שמנאן בחייהן חזר ומנאן במיתתן ר"ל דשם שרשם נשארו אף לאחר מיתתן לאשר כולם היו צדיקים ולא נפסק מהחבל והב"ן. איש וביתו באו דהנה אדם כשבא לעוה"ז צריך להתאמץ ולתקן את כל הניצה"ק אשר לחלקו וזהו איש וביתו באו עם כל הניציצות הקדושות השייכים לחלקן והב"ן זה.
פרק ב
פרשה שמות שנת תרכ"ח
ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו. אומר אני האדם צריך לעבוד את ה' במחשבה דיבור ומעשה וענין הגלות הוא כי אינו יכול להיות גלות הגוף עד שנעשה מקודם גלות הנפש היינו כי לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו ויש באדם היצ"ט והיצה"ר ואם האדם הולך אחר היצה"ט ועובד את ה' במחשבה דיבור ומעשה אז אינו ירא משום דבר כי כל האומות העולם אינם יכולים להרע לו מאומה רק אם האדם הולך אחר היצה"ר ויש לו גלות הנפש אז בא ליסורים וגלות הגוף ואינו יכול להיות גאולה כלליות עד שנעשה מקודם גאולה פרטיות היינו שכל אחד יגאל את נפשו מן הרע ויעבוד את ה' במחשבה דיבור ומעשה ואז יכול להיות גאולה כלליות. וזהו ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה היינו ישראל הוא בחי' ל"י רא"ש בחי' המחשבה שמקודם נתפס האדם במחשבה ואח"כ את יעקב נתפס בבחי' דיבור בתי' יעקב הקול קול יעקב בחי' תות"פ שאינו לומד ומתפלל כראוי ואח"כ איש וביתו באו הוא בחי' מעשה שרודף אחר תאוות רעות ואמנם בהגאולה כתיב ויאנחו בני ישראל מן העבודה היינו בחי' מעשה שכשאדם עושה תשובה צריך לתקן קודם בחי' מעשה היינו להיות סו"מ וע"ט להתרחק מתאוות רעות ולדבק בטוב ואח"כ ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה הוא בחי' דיבור שתקנו את הדיבור והתפללו לה' ותעל שועתם אל האלקים ואח"כ כתיב וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים הוא בחי' מחשבה שתקנו את המחשבה וזהו וידע אלקים שדבר זה אינו יודע שום מלאך ושום שרף רק השי"ת לבדו הוא יודע מחשבות אדם ועי"ז נגאלו היינו שכשאדם הוא פוגם ח"ו הוא פוגם במחשבה ואח"כ בדיבור ואח"כ במעשה מעילא לתתא כנ"ל והתשובה הוא מתתא לעילא ויאנחו בני ישראל מן העבודה הוא בחי' מעשה ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים הוא בחי' דיבור וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים הוא בחי' מחשבה שגאלו את נפשם לעבוד את ה' במעשה דיבור ומחשבה וכשהיה להם גאולה פרטיות נעשה הגאולה כלליות: