בית יצחק חושן משפט· רבי יצחק יהודה שמלקיש
בית יצחק חושן משפט · סימן ע
ב"ה. פרעמישלא תרל"ז לפ"ק להרב החריף ובקי בכל חדרי תורה כש"ת מוה' יצחק מאניס גראספעלד נ"י מדאבראמיל:
ע"ד השאלה בדיני ממונות באחד שקנה בית בעת שלא הי' רשות לאחב"י לקנות על שמו וקנה וכתב השטר על שם נכרי ועשה שטר הלואה על הבית על שמו וישב בהבית וקיבל כל ההכנסות. וכאשר הקונה שבק לן חיים מכרו בניו היורשים הבית לאמם תמורת נ"מ שלה והיא קיבלה כל הכנסות והחוב שהי' אינטאבולירט על שם הקונה הישראל היינו הקאמפראמיס שהי' לו על הנכרי נתנו לאמם. ואח"כ כשהותר ע"פ נימוסי המדינה לקנות על שם ישראל קיבלה האם שטר מכירה על הבית מהנכרי שהי' הבית נכתב על שמו והי' הבית אח"כ על שם האם טאבילורט והיא קיבלה כל הכנסות. וג' שנים קודם פטירת האם נתנה האם שטר מתנה בכ"י לבנה הגדול אחד מהיורשים על כיפה אחת באותו הבית ונכתב בכ"י שהיא מודית שנתנה במתנה גמורה וחלוטה בקאג"ס בכל אופן היותר מועיל לדרז"ל בב"מ ובפע"מ בל"ש תנאי ושיור בעולם והבן יושב בהכופה מני אז ועד עתה. ואחר זמנו של השטר מתנה הנ"ל ג' חדשים כתבה צואה ובו נאמר והנה פלסתי במאזני צדק לעשות בעזבון שישאר אחר פטירתי וכו' יתחלק כל עזבוני לג' חלקים וינתן לכ"א מבני חלק א'. ומודה אני ח"מ בהודאה גמורה איך כי הקניתי מעכשיו בקאג"ס בכ"א היותר מועיל במתנה גמורה לכאו"א מבני חלק בעזבוני וכו' ואות ג' מבואר שם באם יבוא אחד מבני הנ"ל לשנות איזה דבר מדברי אלה או לתבוע שום חוב או זכות על עזיבתי הנ"ל הן מחמתי הן מחמת בעלי הן בע"פ הן בכתב אף שיזכה בד"ת אני מבטל מעכשיו המתנה הנ"ל שהיא לטובתו כו' ע"ד כן נתתי לכאו"א הנ"ל מתנה הנ"ל שלא יתבע עוד שום חוב או זכות כנ"ל. ועתה לאחר מיתת האם כאשר הוציא בנה הגדול השטר מתנה על הכיפה הנ"ל בכ"י טוענים היורשים א'. שלא נכתב השטר מתנה מהכיפה שהיא מתנה גלוי' ומפורסמת והוי חשש מתנה טמירתא ולא קנה הבן. ב'. שלא יוכל לתבוע המתנה ובאם יתבע לא יטול חלק בהעזבון היינו כפי המתנה שנכתב בהעזבון ע"י התנאי המבואר בהצואה. ג'. שלא קנתה האם הבית לפי שהי' על שם הנכרי ועל החוב שהי' אינטאבילורט לא הי' כתיבה ומסירה ולא הי' כח להאם ליתן הכיפה להבן:
א תשובה כת"ה האריך בסתירת הג' טענות ונדבר מקודם בגוף המתנה מ"ש כת"ה דמתנה טמירתא או סתם דלא כתוב כתבוהו בשוקא אין קפידא רק במתנה בעדים כיון דצוה לעדים לכתוב חיישינן שמא אמר להם זילו אטמורי משא"כ בכתב יד. וכ' הן לטעם הרמב"ם דפסול מתנה טמירתא משום שזה מערים כדי לאבד ממון אחרים שיחזור וימכור אחר שנתן ל"ש זאת בכ"י דאם יבא לחוש יופסל אף שכ' שהיא מתנה גלוי' שבידו להקדים הזמן ולכתוב בו שהוא גלוי' זה ליתא דאם ימכור לאחר ואח"כ יכתוב כתב ידו על זמן מוקדם לא נאמון לו להוציא משא"כ כשכתב עתה יכול הקונה להעמיד ב' עדים שראו הכתב יד. ואולי אם נראה לב' עדים שוב ל"ה מתנה טמירתא גם לשאר מפורשים משום דלאחנופי לי' רצה ולא כוון לשום מתנה ל"ש רק בעדים שלא בפני המקבל מתנה משא"כ בכ"י בפני המקבל ע"כ כוונתו למתנה גמירא לא נהירא סברא זאת האחרונה דמשמע דמתנה טמירתא ל"ש אף אם הי' הכתיבה בפני מקבל מתנה. ולכאורה יש הוכחה דהרי בשטרא דלאו הקנאה מסברא אין לכתוב לנותן בלא מקבל כמו בשטר מכר משום חשש שמא כ' ללות בניסן כמו שחששו בגמ' ב"מ י"ג וע"כ מיירי שהי' הכתיבה בפני מקבל מתנה. אך הנ"י והשטמ"ק ב"מ י"ט כתבו דמתנה כותבין לכ"ע לנותן בלא מקבל עיי"ש היטב א"כ ליכא ראי' אך מסתימת לשון הגמ' משמע כן. גם בגוף הדין רחוק הוא בעיני דכתב יד עדיף מעדים דאם כתב יד דהוא מטעם הודאת בע"ד מהני בלא כתב נכתב בשוקא ובעדים ל"מ הרי הודאת פה עדיף מהודאת עדי' דנהי דגם בשטר שנכתב בסתם מהני שיעידו עדי השטר בע"פ שלא הי' מתנה טמירתא כמ"ש בתשו' מהר"מ אלשיך סי' ס"ד מ"מ אם לא העידו בע"פ השטר פסול וכתב יד יהי' כשר ובב"מ ד' ג' ע"ב משמע דלא משכחת דפיו עדיף מעדים עיי"ש ואף דלענין נאמנות כבי תרי מצינו בסי' ע"א דב' עדים שיאמרו שפרעו ל"מ והודאתו מהני הרי דעדיף הודאתו מעדים וקשיא מב"מ שם שאני שפוסל כל העדים והוי כעדים פסולין לנידן זה משא"כ במתנה טמירתא דלא פסול העדים לא נהירא לומר דכת"י עדיף מעדים ודו"ק:
אמנם בנ"ד אין אנו צריכין לזה דהרי מבואר בלשון השאלה שבשטר המתנה כתוב שהיא מודית שנתנה לבנה במתנה גמורה ומבואר במהר"ם אלשיך סי' ס"ד דהא דמתנה טמירתא ל"מ דוקא שכתבו העדים שבפניהם נתן אבל אם כתבו שהודה הנותן בפניהם שנתן מהני אף אם לא נכתב כתבוהו בשוקא עיי"ש א"כ ה"ה אם כתב בכ"י שמודה שנתן מהני ול"ש להקשות איך יהא הודאת פיו עדיף מעדים דאם העידו עדים שהודה בפניהם מהני. ע"כ בנ"ד ל"ה מתנה טמירתא מטעמא דכתיבנא. ושוב ראיתי בתשו' מהר"ם אלשיך סי' צ"ט בעובדא שהבעל נתן לאשה מתנות מטלטלין ואמר שלא תגלה לשום אדם. ורצה השואל לומר דהוי מתנה טמירתא וכ' דל"ה מתנה טמירתא במטלטלין כשנתן מיד ליד ומשמע ג"כ דלולא זאת הי' מתנה טמירתא אף שנתן להמקבל מתנה בעצמו ודלא כסברת כת"ה וקצ"ע על תשו' מהר"ם אלשיך הנ"ל ממ"ש הב"י והפמ"ג דגם במטלטלין ל"מ מתנה טמירתא וכפי הנראה מהר"ם אלשיך חולק ע"ז:
ב וכת"ה כ' עוד טעם דל"ה מתנה טמירתא משום שכ' בהכתב שנעשה בכל אופן היותר מועיל לדרז"ל ובלשון המתנה נאמר מתנה גמורה וחלוטה ולשונות אלו מועילים כמו כתבוהו בשוקא הנה הב"י סי' רמ"ב מביא דברי הנ"י דאם אמר הנותן לעדים כתבו כל יפוי השטרות הרי הוא בכלל כתבוהו בשוקא ולפי"ז כשכתבו בשטר לשון זה שנכתב בכל יפוי השטרות מהני אך אח"כ מביא דברי הרמב"ן דל"מ אם לא פירשו כתק"ח. ויש לפרש הכונה כתקחז"ל היינו שיכתב כתבוהו בשוקא כמו שתקחז"ל או שנכתב מלת כתקחז"ל. אמנם יש ראי' מדברי המרדכי שהובא בקהלת יעקב אלגזי ח"ג לשון בני אדם אות כ' כלל תשנ"ח שכ' דאע"ג דהקנאה אינה עשוי' כתקנה וכו' כיון שכ' בשטר שהכל נעשה כתקחז"ל ממלא לשון חסרון הקנאה. וה"ה אם כתב בשטר כל לשון של זכות ויפוי כח מהני וכו' אלא שמהרש"ך בתשו' סי' י' מחלק בין לשון יפוי כח ללשון כהוגן וכתקחז"ל דלשון כהוגן וכתקחז"ל עדיף טפי וכ"כ הרמב"ן עיי"ש. וכפי הנראה כונתו ללשון הרמב"ן הנ"ל הנראה שהבין שנכתב כתקחז"ל וע' קהלת יעקב כלל הנ"ל דין ט'. וע"כ בנ"ד שנכתב שנעשה בכל אופן היותר מועיל לדרז"ל ודאי מהני:
ובעיקר הדין דמתנה שלא כתב כתבינהו בשוקא הנה מלשון הש"ע סי' רמ"ב סעיף ה' בשם יש מי שאומר משמע דהאידנא כשר בסתמא וכן היא פי' תשובות הרא"ש דאף שכ' סתמא כשר. אך בתשו' מהרי"ט ח"ד סי' נ"ד משמע הפי' בתשו' הרא"ש כפי' הב' של הב"י דאפי' הנותן לא אמר לעדים רשאין לכתוב אבל אם לא כתבו השטר פסול. ובתשו' מו"ח רע"א סי' קל"ט כ' דלדינא אם כ' סתמא אף לדידן קשה להוציא מחזקת יורשים ואף דהוי ספק ארעא היכי דקיימא תיקום ונכון לפשר. ולדעתי נראה דהיכא דאחד מהיורשים יש לו מתנה שכ' סתם ל"ש לאוקמא בחזרת יורשים והטעם לפימ"ש תוס' יבמות ל"ח וב"מ ב' דמה שהוא ודאי בחצי נכסים לא מיקרי ודאי על חצי השני רק ביורשים דהוא ודאי יורש והשני ספק. וביארנו הטעם דכל יורש מוחזק על כל הנכסים קודם שחלקו, א"כ באותו קרקע שאנו דנין עלי' אם היא מתנה כול' שלו ואם הוא יורש נהי דל"ה רק חצי שלו מ"מ הוא מוחזק בכול' דכל יורש מוחזק בכול' ושוב מהני ספק מתנה דל"ה נגד חזקה כיון דהוא ודאי יורש ושאר יורשים הויין ספק באותו קרקע ואף דקצת יש לחלק בין ספק ויבם דשם בא מכח ירושה וכאן ע"כ הוא בא מכח מתנה מ"מ כיון דהוי ודאי יורש מהני גם ספק מתנה לאוקמי בחזקתו בכול'. והרבה יש לדבר מזה א קצרתי לפי דבנ"ד הדבר ברור דל"ה מתנה טמירתא כמ"ש לעיל:
ומצאתי כתוב בשם תשו' מהרדב"ז דבמתנה שאין כתוב כתבינהו בשוקא אם המנהג להכשירו הולכין אחר המנהג. ולפע"ד דאחרי שעכשיו כותבין עפ"י הרוב שטרות בלשון אשכנז ושם אין כותבין תיבות אלו. אולי הוי כמנהג וכתבתי זאת לפי שראיתי בתשו' מהרשד"ם ח"ד סי' ח"י דבסופר ועדים נכרים ודאי פסול אם לא כתב ואמר לנו כתבו בשוקא ולפי"ז יפסול כל שטרי מתנות העשויין בלשוניהם עכ"ד. ולפמ"ש הרדב"ז הובא בקהלת יעקב לשון בני אדם סי' תשע"ז שטרות העשויין בלשוניהם כיון דהמנהג שאין כותבין ואמר לנו אזלינן אחר המנהג. וע' סי' ס"ח סוף סעיף א' ברמ"א ב' דעות בשאר פסולים אן בזה לדעתי כשר ודו"ק. וגם מ"ש כת"ה כיון דהאם בעצמה נתנה לו הכיפה בחי' לדור והחזיק בה מהני. הנה לפי הטעם ברמ"א סי' רמ"ב ס"ג דכיון דהחזיק בה ג"ש סתר. בנ"ד שכפי הנראה מלשון השאלה כבר ישב בהכיפה עוד קודם שנתנה לו במתנה שוב י"ל דבגוף המתנה שייך סתר ובודאי אם נכתב בשטר לך חזק או אמרה בע"פ ודאי מהני אך אם לא אמרה יש לעיין אם ישב מקודם אם שייך טעם זה אך לדעת הפוסקים דמתנה טמירתא אינה בטל' רק אי אתי הנותן וערער א"כ בנ"ד שהאם לא ערערה המתנה קיימת וממקצת פוסקים לא משמע כן. אמנם בנ"ד הדבר ברור דאין לחוש למתנה טמירתא מטעמים שכתבתי לעיל ואין להאריך בפרט זה יותר:
ג ונבא לטענה ב' שטענו היורשים אודות התנאי. הנה עיין בתשו' הרשב"א ח"ב סי' רצ"ב הובא בב"י סי' ר"ג באריכות ובסמ"ע סי' ר"נ ס"ק ל"ט בקצרה ממש כעין עובדא דידן בקצת שנוים כפי מה שיבואר ונדבר מקודם קצת בדין של הרשב"א הנה מה שפסק הרשב"א דנהי דהוא אינו יכול לתבוע אבל יורשי' יכולין לתבוע יפה פסק דהלכה כרבנן בגיטין פרק מי שאחזו דלו ולא ליורשי וה"ה בכל תנאים שמתנה לא קאי רק עלי' כמבואר ברמ"א וב"י סי' ר"ט סעיף ז' אפס מה שהוסיף הגאון מליסא בנתיבות ס"ק ט"ז דיכול ראובן ללות לעצמו מעות ובע"ח באין ונפרעין דמה שב"ח מערער הוי כיורשים המערערים יש לדון בזה דבתשו' ריב"ש סי' תפ"א כ' מי שנתחייב לחבירו מנה כ"ז שיתבענו לפרוע לו ומת יכולה אשתו לתבוע וכן הבע"ח שלו דתביעת בע"ח כתביעתו. והובא בטו"ז ח"מ סי' צ"ט ובקצה"ח סי' ט' אף שהתנה כ"ז שיתבענו ובודאי התנאי לא קאי על יורשי' כמ"ש לעיל בשם הרשב"א מ"מ בע"ח שלו הוי כתביעתו. וה"ה בנ"ד כיון שלוה ממנו והוא תובע מחמתו הוי כתובע בעצמו ואף שיש לחלק בין הך דתשו' רש"ל לפי המבואר ברמ"א סי' ר"ט ס"ג דאם שייר לעצמו דבר מסוים יורשיו יורשין זכותו ולפ"ז בהך דתשו' ריב"ש מי שנתחייב לחבירו מתנה כ"ז שיתבענו י"ל דיורשי' יורשין זכותו ויכולין הם לתבוע וגם בע"ח שלו יכול לתבוע משא"כ בהך דתשו' הרשב"א שהותנה תנאי שלא יערערו על הצואה ויורשים רשאין לערער ה"ה בע"ח שלו ואינו דומה להך דהריב"ש מ"מ כיון שהערעור נעשה בגרמתו שהוא לוה מעות ולא שילם וכל שכן כשהראה על נכסים אלו ואינו דומה למי שאסר נכסי' על בנו ובע"ח באין ונפרעין דשם ל"ש שליחות דאשלד"ע וגם ל"ש שהבע"ח מקבל נכסי' בערמתו והאיסור הנאה גורם לו הנאה מה שאין צריך לשלם לבע"ח דגרם איסור הנאה מותר כמ"ש הרשב"א בסוכה ל"א דמה"ט מצות לאו ליהנות ניתנו אף שגורם לו הנאה וריוח ממקום אחר לא אכפת לן. וע' באבני מילואים סי' כ"ח ולפמ"ש התוס' ב"ק ק"ט דלוה ע"מ שלא לפרוע בפשיטות ניחא אמנם בתנאי שהתנה הנותן ע"מ שלא יערער והוא גורם הערעור יש לעיין אם נתקיים התנאי דמה לי אם ערער בעצמו או גורם לערער ושמא כיון שאמרו בב"ק ס' דזורה ורוח מסייעו דוקא בשבת אבל הכא גרמא בנזקין פטור ה"ה גורם לערעור לא מיקרי ביטול התנאי. ואינו דומה לערער ע"י שליח דודאי הוי ביטול התנאי דכיון דבע"ח לגרמי' עביד ועדיין צ"ע:
ד ונשוב לנ"ד. הנה בהך דהרשב"א הי' שני מתנות בקרקע' חדא ובנ"ד י"ל דאין דעתה בהמתנה שני' רק על שאר עזבון ולא על הכיפה. והנה גוף דבר זה אם לא ניזל בתר לשון הכתב רק בתר הכונה כמ"ש הב"י סי' ס"א בשם מישרים דבתנאי שאדם מתנה עם חבירו הולכין אחר הכונה. הדבר תליא בב' שיטות בנדרים מ"ג בתחלה אמרו בגמ' טעמא דר' יוסי דכל הנודר אין דעתו על מה שהפקיר ומקשה מהא דנותן לעבדיו השני זכה ומשתעבד לראשון הרי דדעתו על מה שנתן ומסיק טעמא דר' יוסי משום גזירה דמתנת בית חורון ובאמת למסקנא דעתו על מה שנתן כבר ה"ה בנ"ד י"ל דדעת האם גם על מה שנתנה כבר. ולפ"ז קצ"ע על הרשב"א דרצה לתלות בשכחה מכח אומדנא ולא אמר דדעתה על מה שנתנה כבר כמסקנת הגמ' דנדרים ואף דרש"י ורא"ש פירשו פי' אחר בגמרא מ"מ גם הרשב"א בחידושיו פי' כפי' הר"ן שם וצ"ל דאין דומה להך דנדרים דשם כשנתן לראשון ל"מ מתנתו דהוי מקצת נכסים ושמא שייר העבד. ולכן דעתו ליתן לשני מה שנתן לראשון והגמ' מדמה להפך דג"כ כ"ז שלא בא ליד זוכה ל"מ ולכן דעתו אף על ההפקר. אבל בנ"ד ובהך דהרשב"א דאינו יכול לחזור ממתנה הראשונה אמרינן דאין דעתו על מה שכבר נתן אף דבנ"ד נהי דאינו יכול לחזור מ"מ יכול להתנות תנאי שאם יערער לא יזכה במתנה השני' וכן בהך דהרשב"א א"כ שוב נימא דהי' דעתו אף על מה שכבר נתן וצ"ל דמ"מ למה נאמר שהותנה בשלמא בהך דנדרים דמתנה לראשון ל"מ שפיר אמרינן דנתן לשני ואף אם ידע הנותן בשעת המתנה דהדין דמתנה לראשון אינו קיים מ"מ כיון דחזינן דנתן לשני כל הנכסים אמדינן דעתי' דאם ידע דהמתנה לראשון אינו קיים יתן כמו לשני משא"כ בזה כיון שאין יכול לחזור מהמתנה ודאי ל"ח דשארית ישראל לא יעשו עולה ואם לא הי' דעת הנותן ליקח חלק ממתנה שני' למה נתן המתנה שני'. ועל כרחך אין לתלות רק שמה שנתן בפעם השני' לא הי' מתנה ראשונה בכלל. ובגונא דהרשב"א א"א לתלות בהכי רק או בשכחה או בחזרה משא"כ בנ"ד. ובישועות יעקב סי' תמ"ח הקשה על זקיני הת"ש שכ' דהערמה אסור בדאורייתא ומכירת חמץ מותר משום מדאורייתא בביטול בעלמא סגי ואף דחמץ שמוכר אינו מבטל מ"מ ע"כ כונת הת"ש משום ממנ"פ דאם ל"מ המכירה שוב מהני הביטול והקש' עלי' מש"ס דנדרים דכל הנודר אין דעתו על מה שהפקיר אף שיכול לחזור אין דעתו ע"ז וה"ה במכירת חמץ אין דעתו על מה שמכר אף אם ל"מ המכירה. והנה הרואה יראה שהקשה מס"ד דגמ' דהרי במסקנא חזר הגמ' מזה ושפיר כ' הת"ש דאם ל"מ המכירה דהוי הערמה בדאורייתא שוב מהני הביטול למסקנת הגמ' דבאמת דעתו על מה שנתן וז"ב ואף אם מלשון השטר השני אין סתירה וי"ל שבהכתב השני לא נכלל הכיפה י"ל דשני המכתבים אין סותרים זא"ז כמ"ש הפוסקים וכמו ב' עדים המכחישים שיש לתרץ דבריהם כמבואר סי' כ"ט:
ה ובדבר התנאי כ' כת"ה דבתחלת הצואה כ' שרצונה לסדר בעזבון שאחר פטירתה א"כ קאי חלוקה על עזבון שאחר פטירתה וגם התנאי המבואר באות ג' שבאם יבא אחד לשנות וכו' או לתבוע שום חוב או זכות מעזבון הנ"ל קאי הכל על עזבון שאחר פטירתה מה שכבר נתנה ואינה שלה. לא קאי ע"ז התנאי כלל. והנה לפי לשון השטר י"ל כן ואף שיש להסתפק שמא הי' דעתה על מה שנתנה כבר כמסקנת הגמ' ומ"מ כיון שלשון הכתב מבורר והכונה בספק אין הולכין אחר כונה מספק. כמ"ש הרשב"א דאין הולכין בתר אומדנא בכגון דא. ואף שיש לטעון ע"ז דאם נימא כן בטל התנאי מכל וכל דהרי אם יתבע אחד איזה זכות ויזכה בדין שוב ל"ה אותו זכות בכלל העזבון שישאר אחר פטירתה. כמו שאנו אומרים בכיפה זאת. ואי אפשר לעבור על התנאי כלל. ומפאת כן נימא דהכונה מה שאמרה על העזבון היינו כל הנכסים שהם בחזקת העזבון כדאמרינן בגיטין מ"ב עבדי שהי' כבר. אבל ז"א דהנה אם הי' לאחד איזה חוב מ"מ הקרקע היא בכלל העזבון כדאיתא בתשו' מהרשד"ם חלק ח"מ סי' כ"ד שמחלק בין לשון נכסים דזה דוקא שהם שלו אבל מה שחייב לאחרים לא מיקרי נכסים אבל בלשון עזבון המת נכלל בין נכסים שהי' שלו ובין הנכסים שהי' חייב לאחרים שהי' ברשותו עיי"ש. א"כ אם יתבע אחד איזה זכות או חוב שהוא תחת ידה ורשותה יקרא עזבון שלה. ויש לתנאי מקום החלות בזה שאם יתבע יבטל התנאי ואין לו חלק בהמתנה שנתנה כעת משא"כ הכיפה שנתנה והבן יושב בה דל"ה תחת ידה ל"ה בכלל עזבון שלה ול"ה בכלל התנאי. ועדיין י"ל בין שכל הבית היא על שם האשה האם אינטאבולירט הוה בכלל העזבון הואיל והכל על שם האשה נכתב בנימוסהון מ"מ נ"ל דרחוק הדבר שהי' הכונה על העזבון הנכתב בנימוסיהם כיון שלא נדבר מזה בהכתב ועוד אף אם הדבר בספק מ"מ כיון דהמתנה היא ודאי וספק אם נכלל זה בהתנאי מוקמינן בחזקת מקבל מתנה לפמ"ש המ"ל פט"ו מטוען בשם תשו' הרשב"א דהיכא דהוי ספק אם הותנה ע"ז מוקמינן בחזקת מקבל מתנה עיי"ש. ואף למה שצידד שם דאם הי' ודאי תנאי וספק אם נתקיים אין דינו כן מ"מ בנ"ד דהוי ספק אם כיפה זו הי' כלל בגדר התנאי מוקמינן בחזקת מקבל מתנה כמו בספק אם הי' תנאי ועוד דכאן ל"ש לאוקמא בחזקת מרא קמא דממנ"פ כבר אזיל מחזקת מרא קמ' ול"ה ספק רק אי מוקמינן בחזקת היורשים וכיון דהי' ודאי מתנה וספק בתנאי מוקמינן בחזקת המקבל מתנה כנגד חזקת יורשים בספק בתנאי:
ו עוד יש לחקור בתנאי הנ"ל דל"מ משום דהוי מעשה קודם לתנאי דבתחלה נתנה במתנה ובאות ג' הותנה התנאי ואנן קיי"ל דאף בדיני ממונות צריך משפטי התנאים כמו שפסק המחבר סי' רמ"א ועיין בנתיבות פסק שם דבקרקע צריך משפטי התנאים ולא במטלטלין. והרשב"א בתשו' סי' רצ"ג כ' דאע"פ שלא כפל התנאי מהני דלא בעי תנאי כפול בממון וכשיטתי' אזיל דס"ל הכי כמ"ש ב"י אבה"ע סי' ל"ח בשמו ואנן פסקינן כשיטת הרא"ש בזה. אמנם לענין תנאי קודם למעשה גם הרמב"ן ס"ל דבעי דזה סתם משנה בהפועלים כמו שהביא ב"י שם ולדעתי גם הרשב"א ס"ל הכי ועיין ב"ש סי' ל"ח ואמנם זה לשון הרשב"א בתשו' ובאמת אלו אמר בפירוש וקרקע שנתתי לראובן אני מצוה שיהי' לשמעון ואם יסרב ראובן לא יטול כלום מנכסי בלי ספק אם יערער לא יטול כלום ואעפ"י שלא כפל התנאי לית הלכתא כר"מ וכו' ואם הרשב"א מודה דבעי מעשה קודם לתנאי כונת הרשב"א שבאם הי' כתוב כן קודם שכ' שנותן לראובן מתנה. יהי' איך שיהי' בדעת הרשב"א אנן פסקינן דבעי תנאי קודם למעשה ובנ"ד הי' מעשה קודם לתנאי. מיהו שמא כתוב בסוף השטר וקנינא מיני' כחומר כל תנאים וקנינים העשויין כתיקון חז"ל דזה מועיל בודאי כמבואר סוף סי' רמ"א ואין לפנינו לשון השטר:
ז וכ"ת כ' עוד על טענה ב' דכיון דהמקבל מתנה מוחזק בהכיפה א"צ לתבוע ולא יעבור על התנאי וזה ליתא דכיון דהתנאי הי' שלא לשנות איזה דבר או לתבוע וכו' מה שיושב ומשתמש בהכיפ' הוי שינוי עכ"פ. אם נאמר דהכיפה הי' בכלל התנאי. גם מ"ש דהאם חזרה מכל המתנה במה שקיבלה אחר המתנ' שכר דירה שהרי הקניתה מעכשיו ולמה קיבלה שכר דירה ובהצוואה מבואר שתוכל לחזור בחי' א"כ בטל גם המתנ' של האחים וחוזר הכל לירושה זה ליתא דמה שתבעה שכר דירה ונתנו לה הדבר לאות שמאכילת פירות חזרה ואולי גם בתחלה הי' כונתה שהגוף יהי' של הבנים והיא תשמש כל ימי חי' אבל מהגוף לא חזרה. גם מ"ש דכיון דבהכתב מבואר לשון ירושה ולשון מתנה והתנאי נכתב שהקנס הי' על המתנה שוב חוזר הכל לירושה זה ליתא דכיון דניתר האחים נתנה במתנה והם לא עברו על התנאי אם כן, כשחוזר לירושה שאר הבנים ירשו ג"כ בחלק שלו כמבואר סי' רמ"א סעיף י"א עיי"ש ועוד אני רואה בלשון השטר לשון ירושה רק מה שקראה בתחלה התנהגות בעסק ירושת'. וזה אין מספיק רק שתאמר פלוני יירש קרקע פלוני וכאן לא אמרה רק בלשון מתנה וע"ז הי' התנאי. אמנם מ"ש מתחילה ויבואר לעיל בדבר התנאי שריר וקיים באופן דבעל הכיפה זוכה בהכיפה חוץ מחלק ירושה והנה אף אם נאמר דהתנאי קאי ע"ז מ"מ היורשים שלו נוטלי' הכיפה כמבואר בתשו' הרשב"א ולדעת הנתיבות יוכל ללות ע"ז ובע"ח באין ונפרעין. אבל לדעתי כיון דקרוב לומר שהכיפה לא הי' בכלל התנאי ואף אם הוי ספק היא בחזקת מקבל מתנה וזוכה בה כמבואר לעיל:
ח וע"ד הטענה ג' בלשון השאלה קצרתי. וכפי הנרא' מלשונו הי' העובדא שאחר שכתב הנכרי השטר מכירה בשם האם עוד נשאר חוב אינטאבולירט על שם אביהם סך מסוים על הבית ורק סך שמונה עשרה מאות שכתבו דמי המכירה הובא בנכיון החוב. ומעתה נבא לגוף הדין הנה מה שטוענים היורשים שהאם לא קנתה הבית אין בזה ממש דאחר שהנכרי כ' להאם שטר מכירה בהסכמתם ומקודם מכרו לה הבית תמורת נכסי מלוג קנתה הבית. אך י"ל דהנה מבואר בש"ס דב"ק ק"ב בקונה שדה על שם ריש גלותא אין כופין ר"ג למכור ומקשה מכלל דמקנה קני עיי"ש והבין הטו"ז סי' קפ"ד דהכונה דר"ג קנה. ואמנם הקצה"ח סי' הנ"ל הוכיח דר"ג ודאי לא קנה רק הכונ' דראובן שקנה משמעון בשם ר"ג קנה וכן הבין השטמ"ק שם וע"ז מקשה מכלל דמקנה קני עיי"ש וכן הבין בנתיבות והיוצא משם דכשלא נתן ר"ג מעות ודאי ל"ק ואפי' לטו"ז שם דוקא כשהלוקח זוכה בשבילו ונותן מעות שלו ור"ג אמר אח"כ שדה קני' לי והנה כשהקונה קנה בשם נכרי ל"ש זכי' ושליחות בנכרי. וע"כ לא קנה הנכרי ולא הי' לו מה למכור ומה מהני שטר מכירה של הנכרי כיון דלא הי' שלו. אך יש לחלק בין הך דב"ק בקונה שדה בשם ר"ג דלא זכה ר"ג בהשטר ולא מטי לידו ול"ש לומר עדי' בחתומיו זכ' לו למסקנא דאודיע לסהדי. ובאמת י"ל דמה"ט הוצרך בגמ' לומר דאודיע לסהדי. ועכ"פ כיון דלא בא ליד ריש גלותא במה קנה. משא"כ בנ"ד שהי' בלי ספק הקונה הנכרי אצל המכירה אולי מסרו לו השטר דמה איכפת להו כיון שעשה שטר ועשה טאבאלע. וכשהגיע השטר לידו הבית שלו. ועכ"פ יש לחלק בין הך דר"ג לנ"ד מ"מ י"ל כיון דכל קנינו של נכרי בכסף והישראל נתן הכסף. ובשטר בלא דמים ל"ק הנכרי ועוד כיון שנתן מעות איסתלק לי' המוכר ואין קונין מנכרי בשטר רק קודם נתינת מעות כמבואר סי' קצ"ד ואינו קונה רק בחזקה והישראל עשה חזקה ולא הנכרי. אך במקום שיש משפט המלך עושין כפי משפט המלך כמבואר שם. ולדינא אין נ"מ דכיון דהאשה קנתה מהבנים. ואח"כ נכתב לה שטר מהנכרי ממנ"פ הבית שלה. או ע"י מכירת הבנים או ע"י הנכרי. ואף דהבנים לא עשו שטר מכירה על שמם ובמקום שנוהגין לכתוב שטר אין קנין בלא שטר מ"מ כיון דהבית שנכתב בנימוסיהם על שם הנכרי והנכרי נתן שטר שפיר סמכה דעתה וקנתה בכסף מהבנים וגם במה שעשתה חזקה אח"כ בהבית:
ט אמנם בדבר החוב שהי' על הבית ונשאר גם אח"כ והיינו שהבית הנכתב על שם אמם חייב לאביהם סך מסוים ויכולים היורשים לטעון שגם על הכיפה הניתן במתנה עמוס חוב שנפלה לירושת שלשתם. והנה כת"ה כ' שגם החוב קנתה האשה אף דלא הי' כתיבה ומסירה משום דשאני משטרות שיש ב' שעבודים משא"כ בחוב כזה שלא הי' על הגוף של הנכרי רק על הבית ואין כאן שעבוד הגוף וקנה בלא כתיבה ומסירה וזה ליתא דשעבוד הגוף אינו יכול למכור ומכח שעבוד נכסים בעי כתיבה ומסירה וגם חוב כזה בעי כו"מ. ע"כ לא קנתה החוב והיורשים יכולין לטעון שהכיפה עמוס בחוב. אך מה שיש לדון בזה דהנה לדעתי טאבאלע על דרך עובדא דידן שאינו חוב על גוף הלוה אך על הבית הוי כאפותיקי וכיון דנתנה האם מתנה לבנה הכיפה מקודם והבית הוא שוה אחר המתנה ג"כ כפי החוב יכול מקבל מתנה לומר הנחתי לך מקום לגבות הימנו ואף אם נאמר דטאבאלע כזו הוי כאפותיקי מפורש ומבואר סי' קי"ז סעיף א' ברמ"א דבאפותיקי מפורש גובה אפי' אם יש נכסים בני חורין מ"מ זה דוקא כשהנכסים בני חורין אינם כאפותיקי מפורש אבל אם באפותיקי מפורש גופא יש נכסים בני חורין ומקצת משועבדים ודאי גובה מבני חורין. א"כ הכא דכל הבית כאפותיקי מפורש ונשאר מקצת הבית בני חורין מצי המקבל מתנה הראשון לומר הנחתי לך מקום לגבות ואין יכולים היורשים לתבוע אך אם כי זה נרא' לדינא מ"מ רחוק הדבר לומר בזה"ז באם אחד חייב על בית מעות ונתן טאבאלע על כל הבית ואח"כ מכר חלק אחד מהבית ובאו לדון שיוכל הלוקח לומר הנחתי לך מקום לגבות המנו דהמלוה לוה על כל הבית וכל חלק משועבד לבע"ח מיהו מ"מ לדעתי הדין כן דאם לא ניכה המוכר ללוקח דמים עבור החוב שהוא אינטאבולירט החיוב על המוכר לשלם החוב מחלק שלו וכשיש מה לגבות יכול הלוקח לומר הנחתי לך מקום כנ"ל:
י וכל זה לא הוצרך אלא להעדפה דבנ"ד אף שלא הי' אלא הערמה דבאמת קנה הישראל הבית והגוי לא לוה על הבית אך הכל הי' בערמה א"כ אין כאן חוב כלל ואין להיורשים לתבוע מהכיפה כיון שאין כאן חוב כלל. ושמעתי שגם בדיני הערכאות אם מברר הלוקח הישראל שלא עשה כן לכתוב על שם הנכרי רק בערמה וכן שלא עשה החוב רק בערמה אין בהחוב ממש והבית שייך להישראל הקונה האמיתי על כן כש"כ בדיננו כשיודעין האמת אין לדון על החוב וכשקנתה אם הבנים הבית מהבנים בכסף ובחזקה המתנה מהבן קיימת ויש לו חלק בהבית כמבואר לעיל בסתירת טענה ב':
ודע דבתשו' הרשב"א כ' בתחלה דתולין בשכחה. אך שכ' דאין האומדנא חזק' כל כך ושוב כ' דאם הי' מבואר שמה שנתנה מתחלה לראובן חזרה ונתנה לשמעון ונכתב תנאי הי' פוסק ששייך לראובן והתנאי קיים שלא יתבע בחי' והסמ"ע העתיק סוף דברי'. אמנם כשאין יודעין אם הי' שכחה אין מבואר בסמ"ע וכפי הנראה אם הי' תולין בשכחה הי' כל הצוואה השני' בטל' לא התנאי בלבד רק דהיינו אומרים המתנה ראשונה קיימת וכל הצואה השני' בטל' וחוזר הכל לירושה דאורייתא חוץ מתנה ראשונה כגון שהי' לו ד' שדות ונתן לראובן שדה אחת ושכח וצוה לתת לראובן ב' שדות ולשמעון צוה לתת שדה שנתן כבר לראובן ועוד שדה אחת ואמר שאם יערער ראובן יפסיד חלקו ולא הזכיר בשטר ששדה שנתן לשמעון כבר נתן לראובן אם נתלה בשכחה לא נימא דהתנאי לבד בטל ויטול ראובן ג' שדות ושמעון לא יקח רק שדה דלקתה מדת הדין דשמא אם הי' זכור נהי דלא הי' חוזר מהמתנה אבל לא הי' נותן עוד ב' שדות ע"כ אנו אומרין שחוזר לירוש' דאורייתא ונוטל ראובן השדה שקיבל כבר ושדה וחצי מהמתנה שני' ושמעון שדה וחצי וכן הדין שבאותו שדה שטעה אומרים דלא נחשב ובהשאר אינו עושה חלוקה כמו שחלק' היא לכל הנכסים רק כיון דלהרשב"א לא ברור האומדנא ע"כ התנאי קיים אף בספק אם שכח ולכן הסמ"ע לא העתיק רק סוף דבריו וז"פ. ע"כ בנ"ד אף אם נתלה בשכחה המתנ' הראשונ' קיימת. וחוזר הנשאר לירוש' דאורייתא אך כבר כתבתי דיכול לקיים שני הכתבים ולכן המתנ' קיימת ואמרינן ע"ז לא הי' התנאי כנ"ל וזכה הבן במתנ'. ותו לא מידי וד' יצילנו משגיאות. נשמט מלעיל הנה בלשון השאל' אינו מבואר רק שנתנה סתם במתנ' הכיפה לבנה הגדול ובזה כתבתי לעיל וכן כ' כ"ת שהכיפה לא הי' בכלל העזבון אמנם אם הי' העובדא כמ"ש גיסו המופלג הנגיד מ' שמואל בלומענפעלד שנתנה שטר מתנ' על הכיפה לשלם שבעים ר"כ לכל שנה. ובזה קצת יש לומר דהכיפה בכלל העזבון כיון שיש להאם זכות לקבל שבעים ר"כ בכל שנה ושוב הי' בכלל התנאי. מ"מ י"ל גוף הכיפה לא הוי בכלל העזבון אך זכותה לקבל סך מסוים בכלל העזבון וע"ז אין לו לטעון דזה הוי כמו זכות שיש להאם על בית אחר והזכות בכלל העזבון ולא הבית ואף אם הוי ספק כבר כתבתי בספק אם הי' זאת בכלל התנאי מוקמינן בחזקת המקבל ע"כ בזה ג"כ לא ישתנה הדין אך על הסך שבעים ר"כ אין לו לטעון. והנני ידידו: