בית יצחק חושן משפט· רבי יצחק יהודה שמלקיש
בית יצחק חושן משפט · סימן כ
המשך הדרוש:
א ואשיב לסוגיא דב"מ הנה התוס' הקשו ד"ה משום דקשי' לי' דמשמע דמשום דקשי' לי' אמתניתין סבירא לי' לאביי עדיו בחתומיו זכין בו. והרי הכא חייש לפרעון ולקנוניא אם כן נוקי למשנה בשטר הקנאה. ולעולם אין עדיו בחתומיו זכין לו ואין כותבין שטר ללוה בלא מלוה רק בשטר הקנא' ובמשנה הטעם דגם בשטר הקנאה חיישינן לפרעון ולקנוניא. ונ"ל ליישב לפי מה שהקדמנו דאביי ס"ל שעבודא דאוריית' כמ"ש הפנ"י בגיטין נ' דמסברא ל"ח לפרעון ולקנוניא לאפקועי ודאי חוב דכיון דאיכא חזקת חיוב מדאורייתא וכיון דל"ח דמלוה נפל כדאיתא בדף י"ז דהי' קורע השטר ורק דמהמלוה נפל דאשהי לי אפשיטי דספרא וכיון דאיכא חזקת חיוב מדאורייתא איך נפקיע חובו בשביל חשש רחוק כיון דאיכא חזקה דשטרך בידי מה בעי. ונהי דנאבד מ"מ חזקת חיוב אלים טובא ע"כ ס"ל לגמרא דדוקא אם עדיו בחתומיו זכין לו שכתבו תוס' דף כ' ד"ה שובר בזמנו טריף דל"ה רק מדרבנן ומדאורייתא אף במטא לידי' אח"כ כיון שלא לוה רק לאח"כ שמא משתעבד משעת כתיבת השטר ואיכא ריעות' בשטרא מדאורייתא רק מדרבנן ליכא ריעותא ומשתעבד מניסן לא אלים שעבוד דרבנן כל כך וחיישינן לפרעון ולקנוניא משא"כ בשטר הקנאה דמשתעבד מדאורייתא לא חייש וזה תוכן דברי הגמ' משום דקשי' לי' אמתניתין אמאי לא יחזיר על כן הוכרח לומר עדיו בחתומיו זכין לי' וכיון דל"ה רק מדרבנן ע"כ לא יחזיר דחיישינן לפרעון ולקנוניא. ואין להקשות דא"כ מה הקשה בגמ' לשמואל דל"ח בשטר הקנאה לפרעון אי ס"ל עדיו בחתומיו זכין לי' מתניתין היכי מוקי לה דילמא גם שמואל סובר דוקא בשטר הקנאה ל"ח לפרעון משא"כ בשטר דלאו הקנאה רק בעדי' בחתומיו זכין לי' חייש לפרעון דלשמואל מקשה שפיר דשמואל ס"ל שעבוד' ל"ד ולשי' תוס' אף בשטר שעבוד' ל"ד א"כ אין חילוק בין שטר הקנאה לשטר דלאו הקנאה דשניהם דרבנן. ושפיר מקשה משא"כ לאביי שפיר י"ל כנ"ל ויבואר עוד לפנינו אי"ה:
איברא דלמה שכ' מהרש"א דף כ' בתוס' הנ"ל דלר"מ דעדי חתימה כרתי זוכה מדאוריית' רק דלאביי דעדי מסירה כרתי אינן זוכין העדים רק מדרבנן עדיין תיקשי דהרי לר"מ עדי' בחתומ' זוכין מדאורייתא ומ"מ חייש לפרעון א"כ נוקי בשטר הקנאה וחייש לפרעון דל"ש התירוץ שכתבתי. אמנם לדעתי נראה דלא כמהרש"א ז"ל, ושורש הדבר. הנה כבר הקשה הפנ"י בכל גיטי דעלמא דהוי עדות שא"א יכול להזימ' בעדות שבשטר כיון דיכול להיות שאחרוהו. וגם בכל שטרות לא תיקנו זמן כמ"ש תוס' יבמות ל"א. אמנם כבר תירץ בנתיבות סי' כ"ח דכיון דהעדי חתימה אין מעידין על גמר מעשה רק דאנן אמרינן דמסתמא מסר הגט והעדי חתימה הוי כעדי מסירה משום חנן סהדי. וכיון דאין מעידין על גמר מעשה ל"ב עשאי"ל עיי"ש שהאריך. וזה ניחא בגיטין או בשטרות למ"ד ל"א עדיו בחתומיו זכין לו. אבל למ"ד עדי' בחתומיו זכין לו דמעידין על גמר מעשה שתיכף נגמר החיוב ואף דבעי מטי לידי' זה מתורת תנאי אבל החוב נגמר תיכף ומעידין על גמר מעשה שוב הו"ל עשאי"ל. ומ"ה ע"כ לר"מ ג"כ ל"מ רק מדרבנן ושוב שפיר קאמר אביי דעדי' בחתומי' זכין לו וכיון דל"ה רק מדרבנן שוב חיישינן לפרעון ולקנוניא. ועוד י"ל דלר"מ ודאי שעבודא ל"ד כדמוכח מבכורות מ"ח כמ"ש לעיל בשם התומים ורק דרבנן דר"מ שהם ר"י ור"י ס"ל שעבודא דאוריית'. וקשי' לרבנן אמאי חיישינן ע"כ תירץ אביי דרבנן ס"ל עדי' בחתומי' זוכין מדרבנן דס"ל עדי מסירה כרתי וכיון דמדרבנן הוא חיישינן לפרעון ובשטר הקנאה לא מוקי דקשי' לרבנן דס"ל שעבוד' דאורייתא ודוק היטב:
ב ונבא ליישב קושית תוס' ע"ב ד"ה הני תרתי מילי חדא היא שהקשו אמאי חדא נינהו דנוקי דר"מ ורבנן פליגי בין חייב מודה בין אין חייב מודה דבחייב מודה לא יחזיר שיש בו אחריות נכסים דחיישינן לפרעון ולקנוני' ובאין בו אחריות נכסים גם בשאין חייב מודה יחזיר לר"מ דאין גובין בו. וא"כ מה שאומר ר' אלעזר ב' דינים דבחייב מודה ל"ח לפרעון ובאין חייב מודה אינו גובה כלל פליג בב' דברים שאין תלוים זה בזה ותיובתא דר"א בתרתי. ונ"ל ליישב דהנה בטעם דר"מ דס"ל שט"ח שאין בו אחריות נכסים אינו גובה לא מנכסים משועבדים ולא מבנ"ח כתב בשטה מקובצת בשם הר"ש בר"י דהו"ל מפיהם ולא מפי כתבם. וביאור הדבר דכיון שלא נעשה כתיקון חז"ל הו"ל מפי כתבם דשטר מועיל מדרבנן ודוקא כשעשה כתקחז"ל. ואמנם הרז"ה כ' דשטר ל"ה עדות מפי כתבם דהעדים המה שלוחיו של לוה להתחייב עצמו. ונ"ל דדברי הרז"ה נאמרים למ"ד שעבודא ל"ד. ואין הנכסים משועבדים רק מכח השטר שהלוה משעבד עצמו בזה השטר שייך לומר שהעדים שלוחים להתחייב כאלו חתם הלוה עצמו. משא"כ למ"ד שעבודא דאורייתא ועיקר השעבוד בא מכח ההלואה ורק השטר נעשה לראי' שההלואה אמת ושיהי' קול שיגבה ממשעבדי ולא יהי' פסידא דלקוחות א"כ עיקר השטר לראי' ושוב הו"ל עדות בכתב ול"מ רק מתקנת חכמים דבאמת מדאורייתא בלא"ה גובה. א"כ כשלא נעשה כתיקון חכמים ל"מ השטר ואין כאן עדות על הלואה ומ"ה אינו גובה דיכול לטעון להד"ם. והנה התוס' כתבו דמה"ט ס"ל לר' אלעזר דל"ח לפרעון ולקנוניא דמוכח ממשנה דמעשה ב"ד יחזיר. ואמנם כבר כ' היד יוסף דממשנה לא מוכח רק בשטר שיש בו הנפק דגם הלוה לא מצי טעין דכתב ללות ולא לוה דבודאי מטי לידי' ע"כ לא חיישינן לפרעון דלא טענינן מילתא דלא שכיח ללקוחות דאלו פרע הי' קרע השטר משא"כ בשטר בלא הנפק דשמא כתב ללות ולא לוה ואלו הלוה הי' טוען כן הי' נאמן דל"מ עדיו בחתומיו כיון דלא מטי לידי' רק שהחייב מודה שלוה. על כן טענינן ללקוחות מה דהלוה הי' מצי לטעון ואלו הי' טוען פרעתי הי' נאמן במיגו דכתבתי ללות על כן טענינן ללקוחות שפרעו. אמנם כבר כ' דהא דטענינן ללקוחות פרוע הואיל דהלוה הי' יכול לטעון במיגו הוא למ"ד שעבודא לאו דאורייתא והוא מתורת ערבות והיכי דל"מ לגבות מלוה ל"מ לגבות מערב. משא"כ למ"ד שעבודא דאורייתא ל"ה מתורת ערבות ולא טענינן ללקוחות הואיל ולית להו מיגו אף שהלוה הי' יכול לטעון במיגו. ומעתה מיושב קו' תוס' בטוב טעם דליכא למימר דר"מ ורבנן פליגי בין בחייב מודה בין באין חייב מודה דבחייב מודה לא יחזיר דחיישינן לפרעון ובאין בו אחריות נכסים גם בשאין חייב מודה יחזיר דאינו גובה לא ממשעבדי ולא מב"ח. דממנ"פ אי ס"ל שעבודא דאורייתא ומ"ה ניחא דבאין בו אחריות נכסים יחזיר דאינו גובה דהו"ל מפי כתבם כיון דהשטר הו"ל עיקר לראי'. א"כ אמאי חיישינן לפרעון דאף דהלוה הי' נאמן במיגו מ"מ הלקוחות אין להם מיגו ולא טענינן ללקוחות ואי ס"ל שעבודא לאו דאוריי' ומ"ה טענינן ללקוחות הואיל דהלוה הי' נאמן במיגו א"כ עיקר השטר לשעבוד דבהלואה לא משתעבד כלל דק ע"י השטר והו"ל שליח הלוה ול"ה מפי כתבם ואמאי אינו גובה מב"ח. א"כ אי אפשר למיתפס החבל בשני ראשי'. וע"כ דפליגי בחייב מודה וס"ל לר"מ דחייש לפרעון ושאין חייב מודה גם באין בו אחריות נכסים לא יחזיר דגובה מבני חורין דשעבודא ל"ד. או דפליגי באין חייב מודה ובחייב מודה ל"ח לפרעון ור"א דסובר דבחייב מודה ל"ח לפרעון ובאין חייב מודה אינו גובה כלל. דבריו תלוים זה בזה. ומ"ה לא איתותב רק בחדא כדמשני בגמ'. וזה ישוב נחמד בהגמרא בדרך פלפול עמוד והתבונן:
ג איברא דבגוף הסברא הגם שהמתקנו הענין בסברא ישרה מ"מ מירושלמי נראה להיפך דלמ"ד שעבודא לאו דאוריית' שטר שאין בו אחריות נכסים אינו גובה לא ממשעבדי ולא מבני חרי ולמ"ד ש"ד שפיר גובה מב"ח דגרסינן בירושלמי פרק מי שהי' נשוי ה' א' בימים שבנתים בפלוגתא דר"מ ורבנן על דעתי' דר' מאיר בשטר נתחייבו ע"ד דרבנן בכסף נתחייבו. ופי' בקהלת יעקב אלגזי בתוס' דרבנן אות ש' דכונת הירושלמי דר"מ ס"ל שעבודא ל"ד ול"ה עיקר השעבוד רק בשטר ומ"ה בשטר שאין בו אחריות נכסים אינו גובה כלל דדוקא בשטר שיש בו אחריות נכסים שעבודא דאוריית' לכ"ע. כיון שכתב מפורש אחריות דרבנן לא תיקנו כלל בשטר. ומ"ה בשטר שאין בו אחריות אינו גובה רק מב"ח. ורבנן ס"ל שעבודא דאוריית' ורק מפני פסידא דלקוחות אינו גובה משא"כ בכתב בשטר אף שאין בו אחריות מפורש גובה ממשעבדי דאפי' אין בו אחריות קלא אית לי' ועיי"ש מה שפירש. לפי"ז הפלוגתא שבין ר"מ ורבנן לענין שנכתב בשטר שלא ישתעבדו נכסים אלא לאחר י"ב חודש וימים שבנתים. הכונה שלוה מאחר וכתב בו אחריות והי' במשך הי"ב חודש מי קודם עיי"ש. אמנם זה לשיטה דפליגי ר"מ ורבנן אי אחריות ט"ס. אבל לשיטה דר"מ ורבנן פליגי אי גובה מב"ח לא פי' מידי. אבל לדעתי גם בזה תלי' דאם שעבודא ל"ד ועיקר השעבוד בשטר שטר שאין בו אחריות נכסים אינו גובה בו כלל. משא"כ למ"ד ש"ד אלים השעבוד דאף שטר שאין בו אחריות נכסים גובה מב"ח ועיין פירוש פני משה בירושלמי אשר עפ"י הנ"ל מיושבין דברי הירושלמי בסוגיא דשנים אוחזין הלכה ו' וז"ל תגי בשם ר"מ בין שטר שיש בו אחריות נכסים בין שטר שאין בו אחריות נכסים גובה מנכסים בני חורין על דעתי' דר"מ לאיזה דבר מחזיר לצור עפ"י צלוחתו. וזה תמהון לב דאם גובה מב"ח מדוע מחזיר לצור עפ"י צלוחתו הרי יגבה עמו מב"ח. כן כתב הפני משה שאין שום הבנה לדברי הירושלמי. ועיי"ש שכתב שהוא טעות. ולהנ"ל יתפרש שפיר לפמ"ש דאם שעבודא ל"ד לא אלים השיעבוד. ומ"ה באין בו אחריות נכסים אינו גובה אף מב"ח והסברא נכונה דכיון דמדרבנן גובה מן היורשים למ"ד שעבודא ל"ד משום נעילת דלת וכיון דהוא לא חש על נעילת דלת שהלוהו בלא אחריות רבנן לא עשו לו תקנה ואינו גובה. ואף הוא בעצמו יכול לטעון פרעתי ולהד"ם. משא"כ למ"ד שעבודא דאורייתא גם בשטר שאין בו אחריות גובה מן היורשים. ושוב לא מצי לטעון פרעתי דשטרך בידי מה בעי. ומ"ה קאמר בירושלמי תני בשם ר"מ בין שטר שיש בו אחריות בין שטר שאין בו אחריות גובה מב"ח. והכונה דמדאורייתא אינו גובה ממשעבדי אף בשטר שיש בו אחריות דשעבודא ל"ד ורק מדרבנן גובה ממשעבדי משום נעילת דלת. וכיון שכן הוא בשטר שאין בו אחריות נכסים אינו גובה אף מב"ח ויכול לטעון פרעתי ולהד"ם דלא חש ליקח השטר מידו או לקבל שובר דמהיורשים אינו גובה כיון דהוא ל"ח לנעילת דלת. ומ"ה ס"ל לר"מ בשטר חוב שאין בו אחריות יחזיר כיון דהוא רק לצור ע"פ צלוחתו. והוא בעצמו יכול לטעון פרעתי ומהיורשים לא יגבה מידי. וזה פירוש נכון מאד והרבה יש לצדד בזה וקצרתי:
(ד) והנה לעיל הבאתי דברי התומים סי' מ"ט שכתב דר"מ סבירא לי' בבכורות דף מ"ח דשעבודא ל"ד. ומ"ה ס"ל דנכסים מטעם ערבות והיכא דלא מצי לתבוע מלוה לא מצי לגבות מנכסיו וכעת ראיתי דדבר אמת בפירושו דבירושלמי פ' מי שהי' נשוי הנ"ל מבואר דר"מ ס"ל דשעבודא ל"ד ומ"ה ס"ל בשטר נתחייבו. ורבנן ס"ל בכסף נתחייבו משום דשעבודא דאוריית':
ובגוף סברת התומים דלמ"ד שעבודא דאוריית' אף דליכא לגבות מלוה יכול לגבות מנכסיו דלא כסוגיא דבכורות מ"ח. הבאתי ראי' בלמדי פרק אלו נערות דמקשה הירושלמי בבא על בתו תיפוק לי' דקנסא לאבי' ותי' בבא עלי' עד שלא מת ומת. והובא בתוס' שם ריש פרק אלו נערות ומאד תמהתי בזה דאם תובעת הבת ליורשים ע"כ משום שעבוד נכסים שירשו מאביהם ונכסי' אינון ערבין. וכיון דלא היתה יכולה לתבוע לאבי' דבעודו בחיים קנסא לדידי' איך תתבע מיורשיו בתורת ערבות נכסיו כיון דליכא לגבות מלוה איך תגבה מנכסיו. וע"כ מוכח דכיון דקנס הוא מלוה הכתובה בתורה ושעבוד' דאוריית' אף דל"מ לגבות מלוה בעצמו גובין מנכסיו והוא הערה גדולה. ועיין בספרי ליו"ד ח"ב בהגהות ומפתחות סי' ס"ו שם בהערה. ושוב מצאתי בקצה"ח סי' ל"ג שכתב דעדים קרובים לאחד מהיורשים אין יכולין להעיד מכיון דאינ' יכולין להוציא מלוה אף מנכסיו אין גובין וה"ה מיורשים. ובנתיבות שם סי' ל"ג ס"ק ב' חלק עליו סברות. חדא ממ"ש התומים סי' ס"ו דעל היורשים איכא שעבוד הגוף אף דליכא לגבות מהלוה מ"מ יכולין לגבות מהיורשים. הב'. דכיון דיש עדים על היורשים הוי כאלו בא אליהו ואמר שיורשי' חייבים. וחיוב על הלוה ג"כ איכא דהוי כאלו הלוה מודה. ואמנם הסברא השני' לא שייך על קושיתינו מירושלמי בבא על בתו ומת האב תובעים ליורשיו. הרי אף אם האב בחייו הקנס דידי' ואיך תתבע ליורשיו ורק הסברא הראשונ' שיש ג"כ בירושלמי דיורשים שאני מלקוחות אך גוף סברת התומים צ"ע דהרי היורשים אין חייבין לשלם משלהם רק מנכסים שירשו מאביהם והוא ודאי בתורת ערבות. א"כ בשטר שלם זכר והעדים קרובים לאב ורחוקים מיורשים כגונא דא דכתב הקצה"ח דהשטר פסול כיון דליכא לגבות מלוה למ"ד שעבודא דאוריית' השטר כשר לגבות מיורשי' דהשעבוד הוא גוף החיוב על הנכסים ולא מתורת ערבות וכיון דהעדים כשרים להיורשים יוכל לגבות ודו"ק. כי הראי' מירושלמי הנ"ל הוא חזק' כחומה:
ה והנה התוס' בגיטין דף ב' ד"ה ואם יש עלי' עוררין הקשו ארבנן דר"מ אמאי לא יחזיר בשאין בו אחריות בטוען מזויף הא נטעון ליתמי פרוע במגו דמזויף הואיל דאביהן יכול לטעון פרוע במיגו דמזויף ואי מקיים שפיר גבי. ולפמש"ל דמ"ד ש"ד לא טענינן ליתומים מה דאביהן לא הי' מהימן רק במיגו כיון דאין להיתומים מגו דהרי לא טענינן להו מזויף. ודוקא למ"ד שלד"א דל"ה שעבוד רק מתורת ערבות ומה דל"מ לגבות מלוה לא גבינן מיתמי. משא"כ למ"ד שד"א. וכיון דרבנן ס"ל שד"א ל"ק קו' התוס'. אולם התוס' ב"מ וכתובות הקשו אר"מ אמאי ביש בו אחריות נכסים לא יחזיר ולדידי' ליכא לתרץ כן. ועיין במהרש"א בתוס' גיטין דגם התוס' כוונו לר"מ. אמנם מה שתירץ בתוס' דאף אם יקיים חיישינן שמא זיופא זייף וחתם כי האי דגט פשוט י"ל דזה לר"מ דחיישי' למיעוט' אבל לרבנן באמת הטעם דחיישינן שמא יגבה בלא קיום דלא טענינן ליתמי למ"ד שד"א. כ"ז י"ל בראשית ההשקפה. ומ"מ יש לעיין בכ"ז ולא כתבתי רק להעיר על הענין דממה דפסקינן בשטר כיס על היתומים נשבע וגובה מחצה משמע דטענינן ליתמי מה דאביהן מצי לטעון אף למ"ד שד"א וכבר הארכתי מזה לעיל:
ש
(ו
) והנה אשיב לראשית הסוגיא. הנה התוס' בחולין דף צ"ו הקשו כיון דבסימנים אין מוציאין ממון מיד המוחזק אמאי מחזירין שטר בסימנים ע"ש. ואמנם י"ל בישוב קושייתם דעיקר הטעם דאין מוציאין ממון בסימנים. דסימנים מטעם רוב ואין הולכין בממון אחר הרוב א"כ כיון דמוכח דבשטר הולכין בממון אחר הרוב. דכבר כתבתי הטעם דמיגו להוציא ל"א משום דמיגו ל"ה ודאי. ואם יש לו מיגו אינו עוד ודאי שאומר אמת אך הוא סברא כמו רוב דרוב בני אדם אם משקרים טוענין טענה היותר טובה ג"כ אין הולכין בממון אחר הרוב ול"מ מיגו להוציא. וכיון שכתב הש"ך סי' פ"ב דבשטר מהני מיגו להוציא הרי דבשטר הולכין בממון אחר הרוב משום דשטר העומד לגבות כגבוי דמי היכי דליכא ספק בשטר כמ"ש הקצה"ח סי' י"ב שכ' כיון שמחזירין השטר דזה ל"ה נגד חזקה שהרי הוא ביד המוצא א"כ שפיר גובה בו דכיון דבשטר הולכין בממון אחר הרוב אף להוציא ה"ה מה"ט מחזירין לו השטר ומועיל להוציא ממון ושמא זה גופא כונת התוס' בתירוצם ע"ש:
ולפי"ז יש להקשות דכבר כתב הקצה"ח סי' פ"ג דדוקא בשטר שיש בו אחריות נכסים מהני מיגו להוציא דלב"ש שטר העומד לגבות כגבוי דמי דוקא בשטר שיש בו אחריות נכסים כמבואר בגיטין ל"ז וה"ה לב"ה לענין מיגו להוציא בעי דוקא שטר שיש בו אחריות. א"כ בשטר שאין בו אחריות אף בסימן לא יחזיר דאיך נחזיר לו ויוציא בו ממון שמא אינו שלו ואין הולכין בממון אחר הרוב כשאין בו אחריות. ולפ"ז קשי' אמאי במשנה דמצא שט"ח מחלק בין יש בו אחריות ובמשנה דמצא תכריך של שטרות דמחזירין בסימן לא מחלק. הרי להיפך בשטר שאין בו אחריות לא יחזיר לרבנן אף בסימן. איברא דגם לענין שטר שיש בו אחריות יש לדחות הסברא דבשטר הולכין אחר הרוב דזה דוקא אם אין ספק בשטר אבל במציאה נהי דאין מחזירין לו השטר בסימנים כיון שהוא ביד המוצא. מ"מ עדיין איכא ספק שמא אינו שלו דל"ה שלו רק בסימנים ויש ספק שמא זה השטר אינו שלו על כן אין הולכין אחר הרוב דדוקא כשיש לו ודאי שטר וספק לענין ממון ויש רוב הולכין אחר הרוב. אבל בכאן דגם על השטר יש ספק והשטר ג"כ הוא שלו מטעם רוב ע"כ אין מוציאין ממון ושפיר הקשו התוס' וע"כ אין חילוק בין יש בו אחריות לאין בו אחריות:
ז וראיתי דרך אגבבקצה"ח סי' פ"ב ס"ק י' שכתב ליישב קושית הנתיבות המשפט אמאי הקשו הראשונים פוגם שטרו למה ישבע יהי' נאמן במגו. ותי' דהו"ל מגו להוציא והרי בשטר מהני מגו להוציא. וכתב הקצה"ח דזה דוקא בשטר שגובין מנכסים משועבדים משא"כ בפוגם שטרו דאין אף מה שלא נפרע מנכסים משועבדים כמ"ש הסמ"ע סי' נ"ה לא אמרינן מגו להוציא. ונראה מזה דברי הסמ"ע סי' נ"ה דבכל שטר שנפגם אין גובין ממשועבדים. ליתא דקשי' על הסמ"ע הנ"ל מהא דאמרינן בש"ס בסוגיא דהפוגמת סבר רמב"ח למימר שבועה דאורייתא. והקשו בגמ' ועוד הו"ל כפירת שעבוד קרקעות. אס"ד דבפוגם אין גובין מנכסים משועבדים אף החצי שלא נפרע. א"כ לא הוי לי' כפירת שעבוד קרקעות כמבואר סי' פ"ח סעיף כ"ט דהיכי שאין גובין מנכסים משועבדים ל"ה כפירת שעבוד קרקעות. וע"כ צריך לומר דהסמ"ע לא קאמר רק בהשליש שטרו ואמר שאם לא יפרע עד זמן מיוחד מותר החוב מחויב לשלם כל החוב שנכתב בשטר דהוא תופס השטר בשביל כל החוב הוא דגזרינן שמא יגבה כל החוב ממשעבדי וע"כ אין גובה כלל ממשעבדי. משא"כ בפוגם ואומר דאין לו טענה כלל על החצי שכבר נפרע. גם הסמ"ע מודה דגובה ממשעבדי כדמוכח בגמ'. וא"כ ליתא לדברי הקצה"ח דבפוגם גם הסמ"ע מודה דגובה ממשעבדי כנלע"ד ברור. ולכאורה יש ליישב קושי' הנ"ל על הטו"ז דהכי מקשה בגמ' איך סבר רמב"ח למימר שבועה דאורייתא. והרי מדאורייתא הו"ל כפירת שעבוד קרקע ת דמדאוריית' גובה ממשעבדי דנהי דמדרבנן אינו גובה מלקוחות דגזרינן שמא יגבה הכל מ"מ מדאורי' גובה ממשעבדי ואין נשבעין מדאוריית'. אך זה ליתא דנהי דמדאוריית' אין נשבעין מ"מ לבתר שהפקיעו חכז"ל השיעבוד קרקעות חייב שבועה דאורייתא כדמוכח למ"ד שעבודא דאורייתא אף דמדאורייתא גובה ממשעבדי מ"מ כיון שהפקיעו חז"ל השיעבוד חייב שבועה דאוריית'. עיין תוס' ב"מ דף ד' ע"ב בד"ה אין נשבעין ועיין קצה"ח סי' פ"ז ס"ק ל"ב וג"כ הקושיא גדולה. שוב מצאתי בקצה"ח סי' פ"ח ס"ק כ"ב שהרגיש בעצמו בהקושיא במקצת. אמנם המובחר כמ"ש בכונת הסמ"ע וכן כתב בספר ישועות ישראל הנדפס מחדש שגם הסמ"ע מודה בפוגמת. איברא דבגוף הקושיא הנ"ל כיון שהדין נצמח מדברי הרא"ש והרא"ש ס"ל כשיטת התוס' דאף אם אית לי' קרקע ללוה ולא מחל הלוה שעבוד דקרקע הו"ל כפירת שעבוד קרקעות דלא כרמב"ן דס"ל דוקא במשועבדים הו"ל שעבוד קרקעות א"כ להרא"ש ל"ק כלל דשפיר מקשה בגמ' דהו"ל כפירת שעבוד קרקעות אף אם אינו ממשועבדים כמ"ש הסמ"ע סי' פ"ח סעיף כ"ט הנ"ל. ע"כ להרא"ש גופא ל"ק רק להילכתא. הן אמת דיש לומר דדבר זה אם מה שהפקיעו חכמים השיעבוד חייב שבועה דאורייתא או דנימא כיון דמדאורייתא פטור משבועה דהו"ל שעבוד קרקעות אף דהחכמים הפקיעו השעבוד פטור משבועה דאורייתא מיתל' תלוי במחלוקת אי אינו ראוי מדרבנן מיקרי אינו ראוי מדאורייתא. ועיין ב"מ דף מ"ח דמייתי רבא ראי' לר"ל מדלא מעל עד דמשך. ואס"ד מעות קונות למעול וס"ל לרבא אף דחכמים הפקיעו הקנין מ"מ חייב מעילה דל"מ הפקעת חכמים וה"ה אם חכמים הפקיעו השעבוד מ"מ מדאורייתא יש שעבוד ואין נשבעין שד"א. ושפיר מקשה לשיטתי' בפוגמת דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות. וזה יהי' ישוב נכון לקו' הגדולה הנ"ל ודו"ק ועיין נוב"י קמא סי' ל"ב שכתב ג"כ דאס"ד עד אחד בשטר ל"מ רק מדרבנן ל"ה מחויב שבועה ואיל"ש. ועיין תוס' דף ג' ע"ב שכתבו ג"כ דאי ס"ד מדאורייתא חשוד אממונא חשוד אשבועתא ורק מדרבנן ל"ח לא הוי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע וצריך לחלק בדברי התוס' גופא בין דברי התוס' אלו לדבריהם בדף ד' ע"ב והרבה יש לדבר בפרט זה ואקצר כי הענין רחב מאוד:
ח והנה לעיל הבאתי דברי הירושלמי פרק מי שהי' נשוי הלכה א' והנה מירושלמי הנ"ל קשיא לי על שיטת הרמב"ם ז"ל. דבירושלמי כתב קידש רחל וכנס לאה וחזר וכנס רחל על דעתא דרבנן רחל קודמת ועל דעתי' דר' אלעזר ב"ע לאה קודמת אומר אף ר"א מודה מאחר שחזר וכנס רחל רחל קודמת למה זה דומה לאחד שלוה מחבירו ואמר לו אם לא אחזיר לך מכאן ועד י"ב חודש יהי' כל נכסי משועבדין לך הגיעו י"ב ולא נתן לו נשתעבדו הנכסים מכאן ולהבא אבל אם אמר לי' לא יהא נכסי משועבדין לך אלא לאחר י"ב חודש לא נשתעבדו אלא לאחר י"ב חודש. ימים שבנתיים בפלוגתא דר"מ ורבנן על דעתי' דרבי מאיר בשטר נתחייבו על דעתי' דרבנן בכסף נתחייבו והנה מירושלמי זה קשיא לי אשיטת הרמב"ם שפסק פרק י' מאישות הלכה י"א דאף אם כתב כתובה לארוסה אינה גובה רק מבני חרי ולא ממשעבדי. ודעת הרי"ף דמלוה בעל פה מוקדמת ומלוה בשטר מאוחר מלוה בשטר קודמת לגבות דמה שהוא קדים לגבות מיקרי משועבדים דלא כשיטת רב האי גאון והרב המגיד כתב דדעת הרמב"ם כרב האי גאון. ואמנם הש"ך סי' ק"ד ס"ק כ' כתב דדעת הרמב"ם כדעת הרי"ף, ולפ"ז קשיא אמאי קאמר בירושלמי דלרבנן דארוסה יש לה תוספת רחל קודמת. והרי ארוסה אינה גובה ממשועבדים ולאה נישאת קודם. א"כ לשיטת הרי"ף היא קודמת וע"כ מוכח מירושלמי כשיטת רב האי או דארוסה גובה ממשעבדי וקשי' על הש"ך ממה נפשך מהרמב"ם. אמנם נראה ליישב דהכסף משנה פירש מה דאמר ראב"ע שלא כתב לה אלא על מלת לכונסה קאי על התוספת ותוספת אינה גובה כלל ומנה ומאתים אינה גובה אלא מבני חרי א"כ כ"ז לראב"ע אבל לרבנן גובה הכל ממשועבדים. ושפיר קאמר בירושלמי דלרבנן רחל קודמת ולר' אלעזר בן עזרי' לאה קודמת ולפ"ז אדרבה יש ראי' להרמב"ם ולהרי"ף דקשי' הרי רבנן וראב"ע לא פליגי אלא בתוספת אבל במנה ומאתיים לכ"ע גובה. ואמאי סתם בירושלמי דלראב"ע לאה קודמת והרי במנה ומאתים רחל קודמת. ולהרמב"ם ניחא דגם בכתובה פליגי לענין משעבדי ומ"ה לראב"ע אף במנה ומאתיים לאה קודמת. וזה ראי' גדולה לשיטת הרמב"ם דלראב"ע לא טרפה ממשעבדי אף מנה ומאתים. ולשיטת הרי"ף דמלוה בשטר קודמת ושוב מסיק בירושלמי דאף לראב"ע כשכנסה קנתה למפרע משעת אירוסין ורחל קודמת ודו"ק היטב בכ"ז:
והנה סוף דברי הירושלמי ימים שבנתים בפלוגתא אין להם הבנה. ומה שפירשו בפני משה וקרבן עדה. וגם מה שפירש בקהלת יעקב אלגזי אות ש' לא נהירא לי. ושמא יש לפרש דקאי אדלעיל דמבואר בירושלמי דחוב שיש ליתומים מרבה בנכסים. וקאמר בירושלמי שאם שיעבד אחד שלא יהי' נכסיו משועבדים אלא לאחר י"ב חודש ומת קודם מהו וקאמר אדעתי' דר"מ בשטר נתחייב דשעבודא לאו דאורייתא ורק ע"י השטר משועבד. ובשעת מיתה לא הי' השיעבוד חל ואין מרבה בנכסים. וע"ד דרבנן בכסף נתחייב. וכיון שהלוה בחיים מרבה בנכסים כ"ז נלע"ד לפרש קצת. ובגוף הדין יש לפלפל הרבה ועוד חזון למועד:
ט עוד רגע אדבר בגוף הדרוש בדין שטרי חוב המוקדמים דהנה דעת רש"י ורי"ף דכשר לגבות בו מבני חרי וא"י לטעון להד"ם או פרעתי. ודעת ר"י דפסול לגמרי. וזה מיירי היכי שהעדים אינם פסולין שיכולין להתנצל טעינו בשנת המלך. ולפי עניות דעתי זה תלוי בדין דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני לפמ"ש בשושנת העמקים כלל י"ט דאפי' בשוגג אמרינן אי עביד לא מהני א"כ נהי דהעדים היו שוגגין. מ"מ עשו עבירה בשוגג. ואמרינן אעל"מ והוי כלא העידו כלל. ויכול לכפור דלא מהני עדותן. הן אמת דבדבר זה דאמרינן בשוגג אעל"מ אין לנו שום ראי' מוכרחת. ואדרבה קצת נראה דבשוגג אי עביד מהני. דהרי אביי ס"ל דמהני דאס"ד דלא מהני אמאי לקי. א"כ אס"ד דבשוגג לרבא ל"מ גם לאביי לא מהני דהרי אין לוקין. וזה רחוק. על כן יותר נראה דמהני בשוגג לכ"ע דלא כשושנת העמקים:
ובגוף הדבר אם בעדים שהעידו באיסור אמרינן ל"מ. צ"ע דקשי' למ"ל היקש דשנים לשלשה. לומר דאף בשלשה שנמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה. ותיפק לי' דעברו על איסור אל תשת ידך עם רשע. דבש"ע סי' ל"ד ובש"ך ס"ק ג' מבואר דקאי על העדים שלא יצטרפו. ונימא דאי עביד ל"מ. ולמה לי היקש. אך י"ל דהיכי דאיכא ב' כשרים אין עוברין כלל בלאו מן התורה:
הן אמת שיש לומר דזה באמת סברת הרי"ף אם לא הכיר בפסולו לא נפסל העדות די"ל דהיכי דהכיר הכשר בפסולו ומצטרף עמו עבר בלאו ואמרינן אעל"מ. משא"כ היכי שלא הכיר והי' שוגג ל"א אעל"מ ומהני עדותו. הן אמת שהרי"ף קאי על קרובים. ולדעתי דוקא אם מצטרף עם פסולים עובר ולא עם קרובים. אך י"ל כיון דלענין שבועת העדות שאסור להצטרף עם רשע ילפינן מקרא דמדבר שקר תרחק ולא מקרא דאל תשת ידך עם רשע דזה קאי על הב"ד כמבואר בחינוך מצוה ע"ה. אך הרמב"ם יליף מקרא דאל תשת ידך עם רשע א"כ גם בהעיד שם קרוב עובר על מדבר שקר תרחק כיון שהתורה פסלה את הקרובים ועל כן אמרינן אעל"מ. משא"כ בלא הכיר את קריבתן. וזה סברא נכונה מאד לדעת הרי"ף. כי הרא"ש תמה על הרי"ף דלא נודע סברתו. ושוב ראיתי בסמ"ע סי' מ"ו ס"ק ק' דבאמרו העדים קרובים היינו לא משוי נפשייהו רשעים. משמע דקרוב אינו עובר על מדבר שקר תרחק אם העיד. אך לתי' השני של הסמ"ע משמע דעובר אך העדים מתנצלים דסברו דהמלוה לא יסמוך עליהם. ולדעתי תי' השני מחוור. ושמא כשחתמו בשטר כיון שהלוה בעצמו יכול לחתום ל"ה עבירה כשחתמו קרובים. משא"כ בשלשה נושים באחד ושנים מהם עדים ומעידין בע"פ זה הוי מדבר שקר תרחק. וצ"ע הרבה בזה. וקצת הי' נראה בזה ליישב קו' התוס' בשבועות דף ל"ה אהא דהי' אחד מהם קרוב או פסול פטור משבועת העדות שהקשו פשיטא דכבר אמר אין נוהגין אלא בראוין להעיד. ומה שתירצו דאפי' יש שנים כשרים עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ג"כ קשה דכבר מבואר הוא במשנה דמכות. אך להנ"ל י"ל הטעם דהשלשה עדותן בטלה כיון שיצטרפו בהגדה ויעברו על לאו דאל תשת ידך או על מדבר שקר תרחק משא"כ בהשביע אותן דלא יגידו רק מחמת השבועה הוי אמינא דלא עברו על מדבר שקר תרחק ולא נתבטל העדות. קמ"ל דמ"מ בטל כל העדות. (הן אמת דצ"ע לשיטת הרא"ש דבעי צירוף ראי' והגדה הרי הכשרים לבדם יכולים להעיד וצ"ע):
ועכ"פ הראיתי לדעת דיש לפלפל הרבה. ובתשו' ברית אברהם אה"ע סוף סי' קכ"א רצה לומר דדוקא במעשה אמרינן אעל"מ ולא בדיבור בעלמא עיי"ש. א"כ בהגדת עדים בע"פ לא נימא אעל"מ. אבל כבר כתבתי בתשו' לדחות דבריו וראיותיו. ומ"מ בגוף הדין לענין עדות צ"ע אי אמרינן אעל"מ. ומאה"ע סי' קכ"ג בגט הנכתב ביו"ט ל"ק דהרי העדים עברו ונימא אעל"מ דביו"ט ושבת כיון דהזמן גורם ל"א אעל"מ כמ"ש הש"ך סי' ר"ח:
ועיין בתוס' ב"ק דף ל' ע"ב וב"מ דף ע"ב הקשו בשטר שיש בו רבית דלרבנן גובה הקרן אף ממשעבדי והלא העדים פסולים שעברו בלאו ואין לומר שאינם עדי חמס הואיל שאין מרויחין הרי קיי"ל כאביי דלא בעי רשע דחמס. ומדלא הקשו בין לאביי ובין לרבא דלאביי קשי' דהעדים פסולים ואף לרבא קשי' דהרי העדים עברו בלאו ורבא ס"ל אעל"מ והוי כאילו לא העידו ואמאי גובה ממשעבדי ודא קושיא רבתא וע"כ ס"ל לתוס' דבעדות ל"ש אעל"מ והסברא לע"ע לא נודע לי ושמא כיון דבחתימתן העידו על הרבית עם הקרן. ועל הרבית עברו. ועל הקרן לא עברו הוי זאת כשני עדות ועל הקרן שלא עברו מהני העדות וה"ה בשטר מוקדם העידו על הלבנה והזמן. ועל מה שלא עברו מהני עדותן ואולי אזכה לבאר עוד במקום אחר וכעת ההכרח לקצר. ואם נימא כמש"ל דגם בעדים אמרינן אעל"מ מיושב קו' הש"ך סי' מ"ג ס"ק י"ב שהקשה אדעת הטור דעל שטר מוקדם אינו יכול לטעון להד"ם מאי פריך בגמ' ב"מ דף י"ז על ר' יוחנן דשטר שלוה ופרעו אינו חוזר ולוה בו תיפוק לי' דהי"ל מוקדם. והרי בשטר מוקדם אינו יכול לטעון להד"ם. משא"כ בשטר שנמחל שעבודו ע"ש. ולהנ"ל נאמר דהנה מבואר בתמורה דלרבא דס"ל אעל"מ ס"ל אין מערבין לקרנות. ור' יוחנן ס"ל ג"כ אין מערבין לקרנות ועל כרחך כרבא ס"ל כמבואר שם. וכן צידד לומר כן במלא הרועים כלל מדארל"ת. א"כ לר' יוחנן ג"כ שטר מוקדם פסול לגמרי משום דאעל"מ. ול"מ כלל העדות ושפיר מקשה תיפוק לי' דהו"ל מוקדם משא"כ הטור פוסק כאביי כעין שכתב הלח"מ פרק ו' מבכורות בדעת הרמב"ם. ולכן בשטר מוקדם מועיל העדות לענין להד"ם. שוב ראיתי דזה ליתא דשם כיון שלוה באמת אך שפרעו אין העדים עושין איסור ול"ש אעל"מ:
י והנה בסוגיא זו כתבתי ישוב לקו' התוס' שם דף י"ג ע"ב דה הוא אומר להד"ם שהקשו על הא דאמר ר' יוסי נפל ליד דיין הרי הוא בחזקתן ולא חייש לפרעון ואמאי לא יהי' נאמן במגו דאי בעי וכו' ע"ש. והארכתי בפלפול גדול ויען כי העליתי כל הדברים בספרי לאה"ע בסוף הקדמה לחלק הראשון. וגם ישבתי דברי הראב"ד לכן לא אכפול הדברים לשכנו דרשו ותמצאו נחת:
ונראה לי ליישב דברי הראב"ד שפוסק בנפל שטר והוא ת"ז אינו נאמן לטעון פרעתי. והקשו עליו מכתובה שנאמן לטעון פרעתי אפי' ביושבת תחת בעלה. דהראב"ד מיירי בשטר מקוים שנאבד והוא מביא עדים שראו בידו שטר מקוים והוא תוך זמנו. ע"כ ס"ל להראב"ד דתוך זמנו אינו נאמן לומר פרעתי כיון דאין לו מגו. משא"כ בסוגיא דב"מ דמבואר דרבנן ס"ל אף עודה תחת בעלה לא יחזיר מיירי בשטר שאינו מקוים רק דר"י ס"ל יחזיר דממ"נפ אם לא תקיים לא תגבה ואם תקיים שוב אין הבעל נאמן דאין לו מגו דמזויף דאף אם יטעון מזויף נחזיר ולא חיישינן שמא תקיים ע"י דומוי החתימות וזה יש לו להבעל מיגו דמזויף כקו' התוס' ומ"ה ס"ל לרבנן לא יחזיר אבל היכא שאין לו מגו כגון בעדים שראו בידו שטר מקוים שפיר גובה אף תוך זמנו ומיושבין דברי הראב"ד כפשוטו:
יא והנה במה שכתבתי בהקדמה בספרי לאה"ע הנ"ל דר' יוסי ס"ל בב"ק דף צ"ג הולכין בממון אחר הרוב. עיין תוס' יבמות דף ס"ז ע"ב שהקשו דהרי ר' יוסי חייש למיעוטא לענין קטנות וכ"ש לענין ממון וכתבו ויש לחלק. וכונתם דאין תימא אם ר' יוסי ס"ל דאיסור חמור מממון דאתיהב למחילה. אמנם בגליון הש"ס בחולין דף פ"ו ציינתי שם על התוספתא בתינוק שעמד בצד העיסה דס"ל לר' יוסי אם יכול לפשוט ידו טמאה ור' מאיר מטהר. ומוכח דר' יוסי ל"ח למיעוט' הרי ביבמות ר' יוסי חייש למיעוטא. וכתבתי לפמ"ש הרשב"א ביבמות דר' יוסי ל"ח למיעוטא רק לכתחלה. ומיושבת קושיתי וגם קו' התוס' ביבמות ושם כתבתי על מ"ש התוס' בעירובין דף ל"ט דהיינו טעמא דנהרדעי דס"ל ביצה שריא משום דאזלינן בתר רוב שנים. ולפי"ז י"ל דה"ט דר"י דאיסור ביצה בעירובין שם משום דכשיטתי' אזיל דחייש למיעוטא וזה כדעת התוספות ביבמות שם. ובכ"ז יש לעיין בזה הרבה ואכ"מ להאריך: