בית יצחק אבן העזר חלק ב· רבי יצחק יהודה שמלקיש
סימן קיז
ב"ה לבוב תרנ"ה
לש"ב הגאון החריף ובקי היחסן המפורסם מ' יצחק תאומים נ"י האבד"ק
קריסניפאלי יע"א:
ע"ד השאלה באשה צעירה לימים שנפלה לפני יבם חרש שאינו שומע ואינו מדבר ויש לו אשה ובנים ועוסק במלאכת התפירה ומדברים ומדברים עמו ברמיזה ובקטנותו הלך למלמד ולמדו סדר התפלה ומתפלל מתוך הסידור בחיתוך אותיות ותיבות בלשון עלוג וקטוע ובחנתי' אם יכול לדבר לא חפצתי לקחתה וקרא בלשון עליג ולא הברה שלימה וכשקורין אותו לתורה מברך בה"ת משובש אבל השומעים מבינים דבריו וכשקורין אותו בשמו קרינן לי' ועונה ובחנו אותו אם שומע ע"י שופר ודיברו אליו בקול רם איזו התיבות מסידור התפלה וחזר בפיו אותן התבות שהגידו לו וכאשר שאלהו מתוך השופר על איזה דבר לא ידע להשיב אף ע"י רמיזה ע"כ יש ספק אם שומע בשעה שמדברים בקול רם גם זאת לדעת שהוא בדעת קלישתא ויש ספק אם יכולים ללמדו שיבין ענין החליצה שיפטור זקיקתו או שיכוון לשם מצוה והנה ליבם זקיקתו ממאנת היבמה שהוא יש לו אשה ובנים והיא צעירה לימים ויש כאן מקום עיגון גדול:
א תשובה בדבר מה שאינו יכול לומר לא חפצתי לקחתה רק בלשון עליג וקטוע ומ"מ השומעים דברי' יבינו מה שהוא אומר הנה בתשו' מהרי"ט חאה"ע סי' ט"ז ס"ק ו' כ' כיון שכך מנהגו לבטא (בשפתים) אותם אותיות בשבוש זה היא אמירתו ומכירין אותו ממנהגו מה שהוא אומר. ומייתי ראי' מכינוי נדרי' דכתיב לבטא בשפתים ומ"מ חייב קרבן למ"ד ל' נכרים הם אף שהוא ל' משובש עיי"ש. הנה מ"ש דחייב קרבן כונתו למ"ד יש מעילה בקונמות דזולת זה ליכא קרבן בנדרים גם בעיקר הראיה יש להבין איך ילפינן מנדרים דגלי קרא כדילפינין בירושלמי ריש נדרים איש כי ידור נדר מכאן שכינוי נדרי' כנדרי' אך בש"ס דידן ילפינן ידות מקרא וכ' הר"ן דכינוים ידעינן בלא קרא ע"כ שפיר מייתי המהרי"ט. והא דלא תני בתרומה כינוי תרומה כתרומה דמקשה בירושלמי ומירושלמי משמע דלא נמצא בלשון נכרים כינוים לתרומה אמנם י"ל דבתרומה דניטלה במחשבה פשיטא דכינוים כתרומה ורק בנדרים דבעי ביטוי שפתים ובנזיר כתיב כי יפליא מ"מ מהני כינוים. וע' מהרי"ט הביא ראי' מאנשי חיפה ובית שאן שאין נושאין כפים כדאמרינן במגילה ובודאי במקומן הי' נושאין כפים הואיל ובמקומן ניכרין דבריהם ומשם מוכח דאפי' מה דבעי לשון הקודש מהני שינוי קצת דהרי ברכת כהנים הוא בלשון הקודש דוקא כדאמרינן בסוטה וה"ה בחליצה ומ"ש המהרי"ט ועוד נראה שטורחין עמו לומר התיבות ואומר אפי' ע"י הדחק ראוי לבילה קרינן בי' דקי"ל כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת קיצר בדבר דהרי בשבת ע"ו ס"ל לר' יוחנן אכיל' ע"י הדחק לא שמה אכילה אך הרמב"ם פוסק שם כר"ל דשמה אכילה משום דר' אושעיא קאי כותי' ובב"ק בדף ק"י ס"ל לר"פ היכא שיכול לעשות ע"י הדחק משוה שליח דמיקרא כל היכא דאיהו מצי עביד וה"ה דמיקרי ראוי לבילה ע"כ הרבה יש לעיין בענין זה ולהתאמץ שיאמר תיבות אלו שיבינו כל השומעים ומ"מ יש לסמוך אדברי מהרי"ט שהוא ל' המדברי' בענין זה:
ב והנה בעיקר הדין אם חרש שאינו שומע ואינו מדבר יכול לחלוץ הואיל דלאו בר דיעה הוא ובעינן שיכוין לחלוץ ביבמות ק"ד הוכיחו מדאמרי דבי ר' ינאי לפי שאינו באמר ואמרה ומנ"ל דילמא הטעם דלאו בר דיעה וע"כ מהני כשהם עומדי' ע"ג ומלמדין אותו כמו דמהני בכתיבת גט גדול עע"ג. אמנם יש לדחות ההוכחה דהנה רב כהנא ס"ל בגיטין ע"א דחרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו דהוא כפקח כמ"ש רש"י שם ומסקינן דס"ל כרשב"ג דפקח ונתחרש הוא כותב והן חותמין וכ' תוס' ד"ה והא יכול לדבר דמ"מ בחליצה ל"מ מה שיכול לכתוב משני טעמי' א' דאמירה ודאי ל"מ רק בפה ועוד דחליצה יליף מוענו הלוים דבעי דוקא בפה א"כ דבי ר' ינאי אמרו טעם נוסף דאפי' פקח ונתחרש ויכול לדבר מתוך הכתב דהוא בר דעה לרשב"ג מ"מ חליצתו פסול' לפי שאינו באמר ואמרה ואולי הוכיח זאת מדלא פליג רשב"ג בחליצה וע"כ הטעם לפי שאינו באמר ואמר'. אמנם חרש שאינו יכול לדבר מתוך הכתב פסול דלאו בר דיעה הוא אכן התוס' הוכיחו גם מקטן מדממעט חליצת קטן משום דאיש כתיב בפרשה ולא קאמר משום דלאו בר דיעה הוא וע"כ מהני כונתו אך אף אם ראיות התוס' מקטן שרירה וקיימא מ"מ אין ראי' מקטן לחרש דכמו שחילקו התוס' ביבמות ובחולין בין שוטה לחרש לענין חליצה דבשוטה ל"מ מה שהב"ד עע"ג כן יש לחלק בין חרש לקטן דבקטן יכולים ללמדו ולהבין כונתו יותר מחרש הגם דלר"א בשבת קנ"ג חרש בר דיעה יותר דהוה ספק מ"מ לדידן דפסקינן כרבנן שם י"ל קטן בר דיעה יותר. הן אמת דע"ד התוס' בגיטין ע"א שכתבו ב' תירוצי' דל"מ בחרש מתוך הכתב לחליצה תמהתי בספרי ליו"ד ח"ר דעל תירוץ הראשון תמהתי בסי' ב' אות א' מסנהדרין ואתירוץ ב' הקשיתי בסי' ס' אות א' מסוטה והארכתי בזה מ"מ אין לזוז מדברי התוס'. והנה בספרי הנ"ל סי' ס' אות ז' כתבתי לישב קו' התוס' אמאי אמרו דבי ר' ינאי דחליצה פסולה בחרש משום שאינו באמר ואמרה והלא בלא"ה לאו בר דיעה הוא וכתבתי לפי המבואר בסי' קס"ה דאם אין מכוין לשם מצוה כופין לחלוץ וכיון דחרש לא יוכל לכוון לשם מצוה כופין לחלוץ אם כן אשה זו לחליצה עומדת ומהני סתמא ולא בעי כוונה והא דבעי שיכוונו שניהם דוקא במי שיכול לכוון דסתמא לאו לחליצה עומדת כעין שכ' התוס' בזבחי' דף ב' ע"ב דסתם אשה לאו לגירושין עומדת משא"כ חרש דכופין לחלוץ. ולכן הוצרכו דבי ר' ינאי לומר לפי שאינו באמר ואמרה ולבתר דאמר ר' ינאי דחליצה פסולה משום שאינו באמר ואמרה שוב סתמא ליבום קיימא ויכול ליבם אף שאינו מכוון ושוב בעי כונה לחליצה ול"ה בר חליצה. ואף דהתוס' כתבו ר"ם זבחי' דקטן וחרש גרועי' מסתמא ואף דבסתמא מהני ל"מ דקטן זה דוקא בקדשי' דמתעסק פסול והיינו דסבר שהוא חולין משא"כ בחליצה ע"כ בספרי שם. והנה אם כנים דברי הי' מקום להקל בנ"ד שהוא יכול לומר בלשון גמגום ומ"מ לכוין לשם מצות יבום לאו בר דיעה הוא וכופין לחלוץ וכיון דסתמא לחליצה עומדת מהני חליצת חרש. אמנם שוב עיינתי בנובי"ק סי' נ"ד שהאריך להוכיח דאף לאבא שאול חרש יכול ליבם דלא בעי שיכוין לשם מצוה רק שלא יכוין לשם נוי ולכאורה ליתא לדברינו אבל באמת דברינו נכוני' דחרש שאינו באמר ואמרה אינו יכול לחלוץ וסתמא ליבום קיימא ויכול ליבם אף לאבא שאול ומ"ה מבואר במשנה דחרש מיבם וכ"כ בנוב"י ד"ה ועוד וד"ה ואומר דמהני יבום בחרש הואיל דסתמא עומדת לכך אבל בחרש שיכול לומר דבר חליצה הוא שוב אסור ליבם דאינו עומד ליבום ובעי כוונה ועוד דליבום ל"מ מה שהב"ד מלמדים אותו כמ"ש בנוב"י ד"ה ויש ושוב עומד לחליצה ומהני סתמא ולא בעי כוונה:
ג והנה כתבתי בספרי שם אות ו' דאף לדעת הב"ש סי' קע"ג דאף לאבא שאול מותר ליבם. אף אם אינו מכוין כלל מדאורייתא ורק מדרבנן בעי כוונה לשם מצוה א"כ חרש מדאורייתא בר יבום הוא וסתמא לאו לחליצה עומדת מ"מ כיון דמדרבנן לאו בר כוונה הוא וסתמא עומד לחלוץ מהני החליצה מדאורייתא וכן י"ל לשיטת הריטב"א ריש הבא על יבמתו דמדאוריי' אף אם מכוין לשם נוי קנה לאבא שאול מ"מ מדרבנן בעי כונה ושוב סתמא עומד לחליצה. אמנם זה תליא במחלוקת אם אינו ראוי מדרבנן מקרי ראוי דאורייתא כמ"ש במל"מ פ"ז דתרומות והאריך בפרט זה בספר מלא הרועים ופוסקים אחרונים. אמנם בעיקר הסברא י"ל דהדבר חוזר חלילה דאם נימא דאינו ראוי ליבום הואיל ואפשר בחליצה סתמא עומד לחלוץ ול"ב כונה ומותר לחלוץ ונימא אדרבה אינו רשאי לחלוץ דבעי כונה ומותר ליבם כמו שהוכיח בנוב"י ושוב עומד ליבום ואם נאמר דהואיל ויש לו אשה ומ"ה עומד לחלוץ מחמת החרם והוה סתמא לחליצה קיימא א"כ אף ביבם שאינו חרש ויש לו אשה נימא דלא בעי כוונה וזה אינו במשמע וע"כ כיון דלא ברור החרם דאשה הקנו לו מן השמים וכן דעת כמה פוסקים ומ"ה ל"מ סתמא וה"ה בחרש. עוד כתבתי בספרי שם דלפמ"ש בטהרת הקודש ריש זבחים דל"מ שחיטת קדשים בקטן אף דסתמא כשר כקו' התוס' משום דדוקא גדול שיכול לכוון אמרינן כל הראוי לבילה וכו' אבל בקטן שאינו יכול לכוין אמרינן כל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת א"כ בחליצת חרש ל"מ מה דסתמא עומדת לחליצה כיון שאינו ראוי לכונה ומכל זה נראה שאין לבנות יסוד על היתר זה:
ד אמנם בספרי ליו"ד ח"ב סי' קס"ח שיוצא כעת לאור כתבתי באות א' לישב מה דקשה טובא לדברי הרמב"ן דהיכ' דל"מ שליח ל"מ כונת הגדול עומד ע"ג כגון בחליצה והרי בטבילה אמרינן בחולין ל"א ע"ב אי דאנסא חברתה וטבלה כונה דחברתה כונה מעליותא היא ובטבילה ל"מ שליח וכתבתי דבטבילה ילפינן מקרא דמהני כונת המטהר דהרי ילפי' שם דאף בכלים בעי כונה דילפינן תכבוסת שני' מהיקש לתכבוסת ראשונה לריב"י והרי בטבילת כלים ע"כ הכונה על האיש המטהר, ולא על דבר הנטהר ומזה ילפינן דה"ה באשה מהני כונת המטהרת אך לפ"ז הקשיתי דמה מקשה בגמ' אילימא דאנסה חברתה כונה דחברתה כונה מעליותא הוא ועוד בתרומה נמי אכלה דתנן החרשת והשוטה וכו', אם יש להם פקחות מתקנות אותן דילמא ילפינן מטבילה היכ' דא"א לכוין כגון חרשת הוה דומיא דכלים דמהני כונת המטהר משא"כ בפקחות דיכולה לכוין דאין דנין אפשר משאי אפשר וא"א ללמוד מכלים. אך י"ל דסוגיא דחולין קאי למ"ד דנין אפשר משאי אפשר וילפינן מטבילת כלים משא"כ למ"ד אין דנין אפשר משאי אפשר ל"מ בבר דעת כונה דמטהר. ומה"ט כתבתי דלא ככפות תמרים ר"ה כ"ח שכ' דמה"ט נקט בגמ' שכפאוהו פרסיים דאם כפאו ישראל מהני כונת הכופה אף למ"ד מצ"כ כמו דאמרינן בחולין ל"א. ובזה ישבתי שם באות ח' קושית התוס' יבמות דתנא דבי ר' ינאי אמר בחרש חליצתו פסול משום שאינו באמר ואמרה ולא קאמר משום דלאו בר דיעה דבחליצה בעי שיכוונו שניהם ולהנ"ל י"ל דדוקא היכא דאפשר לא ילפינן מטבילה דאין דנין אפשר משאי אפשר ומה"ט ל"מ כונה דאחד בשביל השני משא"כ בחרש מהני כונתה כעין שכ' הקצוה"ח סי' רע"ד דמהני כונת המקנה. ואם כנים דברינו יוצא לנו היתר בנ"ד שהוא יכול לומר לא חפצתי לקחתה. ומהני כונתה בשבילו ומ"מ מי יהין להורות הלכה עפ"י פלפול אך להעדפה איצטריך דבלא"ה דעת התוס' דמהני כונת החרש אם מלמדין אותו ועומדין ע"ג. אך הרשב"א בחידושיו בחולין וביבמות כ' דבחליצה ל"מ גדול עומד ע"ג וחליצת חרש פסול משום דלאו בר דיעה הוא. והא דאמרו דבי ר' ינאי לפי שאינו באמר ואמרה דאתי לאסור אף אלם ואלמת ומל' הרמב"ם פ"ד מה' יבום שכ' באלם ואלמת אין חולצין ואם חלצו חליצתן פסולה ואינן כחרש וחרשת שחלצו שלא עשו כלום לפי שהחרש או החרשת אינן בני דעות משמע ג"כ דל"מ אף שהב"ד מלמדין שהרי כ' הכ"מ הי"ג דה"ט דבי ר' ינאי שאמר שאינו באמר ואמרה שבא להוסיף אף אולם וזה כתי' הרמב"ן והרשב"א ומ"ש הכ"מ שם אבל הרמב"ן והרשב"א ז"ל סוברין שהחרש והחרשת הרי הם כאלם ואלמת כונתו לענין שהם פוסלין בחליצתן דלא כמ"ש הרמב"ם דלאו כלום הוא אבל לענין זה שוין דל"מ גדול עומד ע"ג. ומלמדו וכ"כ הב"ש בשיטת הרמב"ם דאף דבגט מהני גדול עומד ע"ג בחליצה ל"מ ונמצא דהוה ספיקא דדינא דהרמב"ם ורשב"א אוסרים ע"כ כתבתי לסניף ההיתר דמהני כונת האשה דדמיא לטבילה ועכ"ז צ"ע אם יש לצרף אף לסניף:
ה והנה רש"י כ' במשנה החרש שחלץ חליצתו פסולה לפטרה במקום אח כשר וכבר תמה בתויו"ט והלא אף אם אין אח אלא הוא פסול משום שאינו באמר ואמרה ובד"מ מייתי לנ"י שכ"כ ומשמע מדברי' דדוקא במקום אח פסול וצ"ע למה לא מייתי מרש"י. ונראה לישב שלא יהי' דברי רש"י ונ"י תמוהי' כ"כ דדעת הרשב"א דהיכ' דמהני שליחות כגון בגט ובעי שליחות מהני גדול עע"ג. אבל בשחיטה דל"ב שליחות או בחליצה דל"מ שליחות ל"מ גדול עע"ג. והנה ר' יוחנן ס"ל ביבמות י' בין הוא בין האחין אינן חייבין כרת דאיהו שליחותא דאחין קעביד וכן פסקינן והנה קשיא לרש"י אמאי נקט במשנה חליצתו פסולה ומשמע דפוסל ובגמ' אמרו הטעם שאינו באמר ואמרה תיפוק לי' דלאו בני דיעה נינהו ולאו כלום כמ"ש הרמב"ם ולכן כ' רש"י במקום אח כשר דאי יש שליחו' בחליצ' דהאח יחלוץ בשליחותו ע"כ מהני גדול עע"ג ולכן לא פסול רק משום שאינו באמר ואמרה. אמנם פי' זה רחוק (וכבר כתבתי בספרי ליו"ד ח"ב סי' נ"ב אות י' לישב קו' התוס' אהא דאמרינן ביבמות נ"ג יש תנאי בחליצה ובכתובות ע"ד אמרינן דל"מ תנאי בחליצה דביבמות מיירי שיש אחין ומקרי תנאי בדבר שאפשר לקיים ע"י שליח דשליחותא קעביד ובכתובות מיירי שאין אח אלא הוא. אמנם כתבתי שם די"ל דלאו שליחות ממש הוא. ועמש"ל סי' ק"ה אות ד' ויש לעיין עוד) ושמא יש לפרש דברי רש"י דקמ"ל דחליצת חרש פוסל על האחין אף דבכל מקום משום דשליחותן עביד כר' יוחנן וחרש לאו בר שליח הוא מ"מ פוסל או דכוונת רש"י בפשיטות דקמ"ל דפסולה ופוסל על האחין אמנם לומר כמו כמו שנראה מד"מ דשלא במקום אח מהני חליצתו זה ודאי אינו ואין לצרף אף לסניף, ויבואר עוד אי"ה לפנינו דין זה. שוב ראיתי בישי"ע סי' קס"ט ס"ק כ"א שכ' בשיטת רש"י דהיכ' דיש אחין אינה עומדת לחליצה דשמא ייבם האח ע"כ פסול חליצת חרש משום דל"ה בר דיעה והיכא שאין לו אח סתמא עומדת לחליצה ופסול משום שאינה באמר ואמרה ולפ"ז יש לצרף שיטת רש"י לשיטת תוס' דעכ"פ באין לו אח ויכול לומר תיבות לא חפצתי לקחתה מהני לימוד הב"ד שיהי' חליצתו כשרה דלא כשי' הרשב"א:
ו והנה שיטת הריטב"א ביבמות ק"ד דמדבר ואינו שומע אינו חולץ דכיון דאינו שומע מה מועיל אמירתה ואמנם בספרי הנ"ל ח"ר מיו"ד סי' ס' אות ג' כתבתי דמכל הפוסקים משמע דמדבר ואינו שומע חולץ גם סברתו תמוה שכתב שכיון שאינו שומע מה מועיל אמירתה. דהכי האשה מדברת ליבם או היבם מדברת ליבמה היא מספרת לב"ד והוא משיב לב"ד. ואם כונתו דהוא צריך להשמיע לאזנו. זה ודאי ליתא דאף בק"ש פסקינן דיצא ובשאר מצות אף ר"י מודה ומה שהביא ראי' מירושלמי תרומות עיין במפרש שפי' ג"כ כונת הר"ש על שומע ואינו מדבר. וכן הוא בירושלמי תרומות וסברינן מימר שומע ואינו מדבר חרש מדבר ואינו שומע חרש. וכעת ראיתי דאינו מוכרח שהיא אומרת לב"ד דא"כ כמו דממעטינן ב"ד סומין מדכתיב לעיני כיון דכשר בהדיוטות ולא בעי מנוקין מכל מום כדאמרי' דף ק"א נמעט נמי ב"ד חרשין דבעינן שישמעו מה שהיא אומרת ע"כ הוכיח הריטב"א דהיא אומרת אליו בלשון נסתר ולא בלשון נוכח דהרי בחינוך כתב טעם החליצה שהיא משמשת אותו כעבד וחולצת מנעליו ע"כ מדברת בלשון נסתר וע"כ פוסל מדבר ואינו שומע לחליצה דבעי שישמע הוא. וברמב"ן יבמות כתב ג"כ דמדבר ואינו שומע לא יחלוץ וכתב הטעם דכיון דאינו שומע אין אנו יכולין ללמדן ולהקרותן אך במסקנא כתב ומסקנא משום שאינו באמר ואמרה ואפי' במדברין וא"נ בשאין מדברין הנראה דלא פסיקא לי'. ואולי גם הריטב"א מטעם זה פוסל אמנם אם נראה שלמדו אותו יפה ומדבר יפה גם הריטב"א מודה אמנם במגמגם בלישני' כנידון דידן ודאי הריטב"א אוסר אך רוב הפוסקים לא ס"ל כן:
ז ובעיקר דין חליצת החרש דמבואר ביבמות ק"ד דפסול משום שאינו יכול לומר ומשמע דפסול ופוסל ובתוספתא מבואר דלאו כלום הוא דמה"ט פוסק הרמב"ם דלאו כלום הוא נלע"ד דהנה בבית אפרים סי' פ"ט מפלפל בקו' נוב"י בספר הישר לדברי התוס' דבחרש מהני גדול עומד על גביו ללמדו ומקרי בר דיעה אמאי תנן בחרש דכונס ואין מוציא לעולם וכמו דהוא בר דיעה לחליצה ה"ה דהוא בר דיעה לגרש ובגרושין לא בעינן אמירה עוד קשה לדברי הירושלמי ריש תרומות הובא בתוס' חולין י"ב שהקשה ויוכיח מעשה שלהן על מחשבתו וכו' ר' יעקב בר אידי אמר הא אילו כתב הוא וגירש הוא גיטו גט ואמאי נתחרש הוא או נשתטה לא יוציא עולמות ואמרינן בגיטין ע"א. אע"ג דיכול לדבר מתוך הכתב ויכתוב הוא בעצמו ונראה דקו' נוב"י ל"ק דגט הוא קנין שהוא מקנה אותה לעצמה ולא סילוק כמ"ש רש"י בקדושין ט' ע"ב ד"ה דעת מקנה דלא כדמשמע קצת ברשב"א גיטין ע"ה ודלא כמ"ש הרדב"ז ח"ג סי' תר"ה ובדפוס ווארשא סי' אלף ל"ד. וחרש אינו יכול להקנות אף אם מלמדין אותו דאין לו יד. וכן כתב בבית אפרים שם משא"כ חליצה לא הוי, אלא פטור למ"ד זיקה לא הוי ככניסה כאשר יבואר ולא בעי להקנות רק שיהי' בר דיעה לגלות דעתו שאינו חפץ בה. וקודם שיאמר בב"ד והיא אינה שולפת נעלו דרך עבדות אגידא בי' ליבם ואחר שתחליץ נעלו התורה פטרתו ג"כ מהני גדול עומד על גביו ומלמדו. ומיושב גם קו' השני' לפי מה שפירשתי בספרי סי' ס' אות ז' ח' דברי ירושלמי שאמר בקטן שקידש בינו לבין אחרים מקודשת הכונה שקידש שיחולו הקדושין כשיוגדל שכתב המ"ל פ"י דגירושין דל"ה דבר שלא בא לעולם דזמן ממילא קאתי. וע"ז אמר נמי בירושלמי הא הוא כתב בעצמו וגירש בעצמו מעשיו מוכיחין היינו בקדושין כי האי גונא דלע"ע לא קני לה. ומ"מ מהני גט כמו שכתב המ"ל שם ובכה"ג א"צ להקנות לה ול"ה הגט רק גילוי דעת שלא יקנה אותה כמו חליצה ומ"ה ס"ל לירושלמי דמהני מחשבתו נכרת מתוך מעשיו. אבל בחרש שכנס אשה ס"ל לרבנן דאף שיכול לדבר מתוך הכתב ל"ה בר דיעה ובר קנין שיקנה האשה לעצמה. ומעתה אני אומר למ"ד זיקה ככניסה מדאורייתא צריך להקנות אותה לעצמה ל"מ חליצת חרש דחליצה היא קנין היינו למ"ד בב"מ בכליו של מקנה היא שולפת נעלו ובזה הוא מקנה אותה לעצמה וחרש ל"מ להקנות ומ"ה ס"ל לתוספתא דחליצת חרש לאו כלום הוא ואנן לא פסקינן כן דזיקה ל"ה ככניסה ולכן חליצת חרש ל"ה אלא פסול לפי שאינו באמר ואמרה:
ח והנה בירושלמי פרק ארבעה אחין ה"ג פליגא אי חליצה קנין אי חליצה פטור. אבל דברי ירושלמי שם מבואר דלמ"ד חליצה קנין היינו שקונה אותה בחליצה וכן כתב המפרש כאילו קנאה תחלה ואח"כ פוטר אותה ובאמת שפי' זה מוכרח שם אבל הוא דבר תימה שנאמר שיקנה אותה בחליצה דאדרבה הוא מפקיע אותה ממנו. ע"כ לחומר הנושא הי' נראה דכונת הירושלמי למ"ד חליצה קנין דע"י חליצה מוכח שהי' כנוסה אלי' דזיקה קנין היא כמו שאמר שם. אך סוף דברי ירושלמי שהקשה מכ"ג שמת אחיו חולץ והקשה למ"ד חליצה קנין ואומרים לו לעבור על ד"ת נראה להדי' כמו שפי' המפרש ולומר הכונה דע"י חליצה מודה דמעיקרא הוה ככנוסה ומעיקרא עבר אד"ת הוא דוחק גדול. ושמא כונת דברי ירושלמי דס"ל דבחליצה הוא קונה אותה ע"י נעלו דבכלים של קונה כמו דס"ל לרב בב"מ מ"ז וכשיטתי' ס"ל בירושלמי דהשלישית חולצת ממי שתרצה דמן הדין א"צ חליצה דחליצה קנין והוה כאחות אשתו. אבל לפ"ז אמאי מהני חליצה במנעל שאינו שלו כמבואר במשנה ע"כ הדבר תמוה מאוד וצריך לעשות לי רב בזה. ולדברי החינוך הובא לעיל דחליצת נעל מדין עבדות הוא קונה אותה בחזקה וע"י שירקה בפניו ואמירתו הוא פוטר אותה יהי' איך שיהי' הדבר תמו' מאוד ואין להאריך יותר וע"ל סקט"ו אות ה':
ט והנה לדינא אם החרש אינו שומע כלל ואינו מדבר אף מדבר בלשון עלגים קשה להתיר נגד דעת הרשב"א והריטב"א דחלקו על התוס' וס"ל דחרש לאו בר דיעה היא ול"מ אף שאחרים מלמדין אותו בשגם שלא נוכל לדעת אם מבין ענין החליצה. ומצאתי בתשו' צ"צ החדש מהרב הגאון מליבאוויטש סי' שכ"ג שהורה להקל בשאלה דידן בחרש ששמע כשמצוחים לו בקול רם ואינו מדבר רק איזה תיבות מהסידור כמו נשמת וברוך שאמר ילמדוהו לדבר תיבות לא חפצתי לקחתה ומחמת חרשותו אינו בן דעת כשאר אנשים ויש לו רק דעתא קלישתא כמו חרש. ואחרי שהוכיח מרמב"ם פ"ט מעדות ור"פ כ"ט ממכירה דאפי' שי כשמצוחין בקול רם בכלל חרש יחשב מייתי דברי הרא"ש בתשו' כלל פ"ה סי' י"ב דל"ה בכלל אינו שומע ואינו חרש גם כ' דהוא ספיקא דדינא אם כדעת התוס' דמהני בחרש כשב"ד מלמדין אותו ואם כשיטת הרבינו יונה שהובא בתשו' הרשב"א סי' כ"ו וכן דעת הרשב"א בחדושיו וכ"ש בשיטת הרמב"ם דל"מ גדול עומד ע"ג. והותר מטעם ס"ס שמא הלכה כדעת הרא"ש דל"ה בכלל חרש ואת"ל דהוי בכלל חרש שמא כדעת התוס'. ולבסוף כ' דנראה עיקר כדעת התוס'. וראי' מדגרסינין בירושלמי קטנה שחלצה, תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה כשירה וכ' תוס' יבמות ק"ה ד"ה קטנה דלר' יוסי כשרה החליצה ואפי' לר"מ לא פסול רק מדרבנן וקשיא הא לאו בר דעה הוא וע"כ כיון דהב"ד מלמדין אותה יכולה לכוין וה"ה בחרש. וראי' זו אינו מכיר דזה לגי' התו' דס"ל גם בחרש מהני אם עומדין ע"ג אבל הטור בשם הרא"ש ס"ל דקטנה שחלצה פסול החליצה מדאורייתא כמ"ש הב"ש וע"כ ל"מ מה שמלמדין אותה וה"ה בחרש ודע דמחליצת סומא דאינו חולץ לכתחלה משום שנאמר וירקה בפניו ואין זה רואה הרוק ומ"מ בדיעבד חליצתו כשרה וכ' הראב"ד דאם אין אח אלא הוא חולץ לכתחלה אין ללמוד לחליצת חרש לישב דברי רש"י שכ' בחליצת חרש שיש לו אחים. דבאמת גם בסומא הקשה המ"ל פ"ד ה"ח מחליצה דנימא כל הראוי לבילה אמנם הב"ש סי' קס"ט משני קושיתו וכ' דדרוש זה דצריך לראות הרוק אינו אלא אסמכתא דהא כתיב וירקה בפניו ולא כתיב לעיניו והנ"י כ' דחולץ לכתחלה ע"כ אין ללמוד מסומא לחרש דהקריאה דאורייתא וכן הכונה נראה שהיא דאורייתא. ומדברי הב"ש משמע דבדרבנן ל"א כל שא"ר לבילה בילה מעכבת וע' בשדה חמד חלק דברי חכמים סי' כ"ג שהביא מחלוקת הראשוני' אי אמרי' בדרבנן כל שא"ר לבילה ב"מ וע"ל סי' קט"ו אות ד' הן אמת דאם נא' כמו שמסתפק ז' הח"צ ז"ל דכונת החליצ' היא כונת מצוה י"ל לשיטת הפמ"ג סי' ס' דמצות צריכות כונה מדרבנן וכן ס"ל למבי"ט בקרית ספר ה' ר"ה. ועמ"ש בספרי ליו"ד ח"ב סי' קס"ה אות ה' ז' לישב דבריהם מה שקשה מר"ה כ"ח ומעירובין. לפ"ז גם בחליצה הכונה מדרבנן ומיושב קו' התוס' שהקשה מנ"ל לר"י דטעמא משום שאינו באמר ואמרה דילמא משום דלאו בר כונה הוא דמשמע לדבי ר' ינאי דחליצת חרש פסול מדאורייתא והכונה רק מדרבנן. אמנם באמת משמע בש"ס דמקשה אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה ולמ"ד מצות צ"כ ניחא וע"כ מדאורייתא בעי כונה. וגם הכונה דחליצה היא כונת פטור ולא כונת מצוה. ומשמע מדברי הפוסקים דהיא מדאורייתא ומדכ' הרמב"ם דחליצת חרש לאו כלום הוא משום שהחרש או החרשת אינן בני דיעה מבואר דהוא מדאורייתא שיכוונו. והנה כעת הראני הרב הגדול מ' אורי זאב סאלאט ז"ל מו"ץ דפה דברי הב"י סי' קס"ט בהנך נשים דחולצות ולא מיבמות דלכאורה א"צ קריאה דאיך יאמר לא חפצתי לקחתה הרי אף אם חפץ אינו מיבם. וכ' בתשו' הרא"ש כלל נ"ב ס"ב דצריכים קריאה לכתחלה כיון דמדאורייתא מתיבמות לא פלוג חכמים בכל החולצת וצריכים קריאה ומשמע מלשונו דלא פלוג חכמים דבכה"ג הקריאה מדרבנן ולפ"ז לאבא שאול דמצות חליצה קודמת או בזה"ז שיש חר' הקריאה משום לא פלוג ורק מדרבנן אמנם מלשון לא פלוג אין להוכיח דמשמע מכתובות ק"ד שאמרו כל מדות חכמים כך הוא ואמרו שם מ' סאה והוא מדאורייתא דלא כמ"ש בשטמ"ק שם. גם יש לחלק בין איסור מצוה ואיסור קדושה לנשים שאין מתיבמות מחמת החרם ועוד החרש מיבם כמ"ש בשבו"י:
י שוב ראיתי בתשו' שיבת ציון סי' צ"ח שרוצה לומר דקריאה בזה"ז דרבנן וראי' מדברי הב"י הנ"ל בשם תשו' הרא"ש ודחה זאת עיי"ש. והנה בספרי חיו"ד ח"ר ס"ב בשולי המכתב אותה הוכחתי מדברי הב"י ססי' קצ"ח שכ' דריב"י ור"ע ס"ל דבית הסתרים לא בעי ראוי' לביאת מים דלא ס"ל כר"ז דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו והארכתי בפרט. ולפ"ז יסברו דחליצת חרש כשר. אבל זה נסתר מדברי הגמ' יבמות דברישא פליגי ר"ע ור"א בלא רקקה. ומשמע דבסיפא מודה ר"ע דחליצת חרש פסול משום שאינו ראוי לקריאה. אך י"ל לר"ע משום שאינו בר דיעה אמנם בהגהות ומפתחות שם הבאתי דברי הר"ש שכ' דלא כב"י והנה כתבתי בספרי דאין ראי' מטבילה לשאר דוכתא. ולדינא נלפע"ד אם החרש שומע כשמדברים בקול רם או עכ"פ שומע קצת כשמדברים עמו בקול רם בכה"ג יש להתיר לו לחלוץ מטעם ס"ס שמא כדעת הרא"ש שלא נחשב חרש ואת"ל דמיקרי חרש שמא הלכה כדעת התוס' דמהני בחרש כשמלמדים אותו. והגם דיש קצת ראי' דמה שאומר הוא לא חפצתי לקחתה או מה שאומרת לא אבה יבמי אינו בקול גדול דהרי התוס' ביבמות ד' ק"ה כ' ככה יעשה למ"ד עקימת שפתיו הוי מעשה אמאי ל"ה קריאה מעשה. ותי' בתי' השני דלא דמי למנהיג בקול שהוא מעשה גדול וכיון דקריאה לא מעכבת משמע שאינה בקול גדול א"כ שוב לא ישמע החלוץ מ"מ ראוי לקריאה ולשמיעה הוא ע"י קול גדול וכיון שלמדוהו לומר לא חפצתי לקחתה בדרך שכל השומעים יבינו דבריו יכול להתיר לו אמנם אם אין שומע כלל יש ס"ס להחמיר שמא כדעת הרשב"א דל"ה בר דעה ול"מ מה שמלמדין אותו. ושמא כדעת הריטב"א דאף מדבר ואינו שומע לא חולץ. והרי מבואר ברמב"ם פכ"ט ממכירה ה"ב דמדבר ואינו שומע הוא רומז ונרמז במטלטלין אבל לא בקרקע וכתב הכ"מ דס"ל לרמב"ם דהא דמדבר ואינו שומע הוא כפקח דוקא בשומע קצת אבל אם אינו שומע כלל דינו כחרש גמור וזה נראה דעת הריטב"א. וע' ח"מ סי' רל"ה פוסק המחבר כהרמב"ם וע' בכור שור גיטין נ"ט גם בנתיבות רק שכ' דבחליצה דנקט חרש לחודא גם מדבר ואינו שומע בכלל. אך בנתיבות הקשה שם וכ' דדוקא למכור קרקע ס"ל להרמב"ם כן עיי"ש. ובכ"ז לע"ע מסתפינא להקל. ולכאורה יש לצרף לספק דברי הפמ"ג בפתיחה כוללת לאו"ח ח"ב אות ד' דנתחרש אח"כ ל"ה אלא ספק כגון בנ"ד שנתחרש אח"כ וע' בשדי חמד דברי חכמים סי' ט' מערכת ח' אות א' שחולק ג"כ על הפמ"ג והאריך בפרט זה. אך ע' בתשו' ד"ח ח"ב סי' ע"ב שחולק עלי'. ובנ"ד שנתחרש בקטנותו שמא הפמ"ג מודה. והנה כת"ה כ' שאם קורין אותו שומע ושאלתי שמא מכיר בקריצת שפתים שקוראין אותו. וע"ז לא השגתי תשובה ברורה ע"כ אם יתברר לו ששומע במקצת יוכל להתיר ואם אינו יודע דבר ברור ישלח אותו לרופא מומחה שפעציאליסט על חוש השמע וידע בבירור ואם גם לו יהי' ספק נתישב בדבר. ועל דברי פלפולו לא השבתי ועוד חזון למועד. ושוב בא לפנינו החלוץ הנ"ל ומצאנו בו שהוא שומע כשמדברים אליו בקול גם קורא בסידור ותיבות לא חפצתי לקחתה קרא לפנינו ואמר באר היטב לא חפצתי לקחתה קודם החליצה ואיש המלמד החרשים לדבר ואמר שהוא שומע גם ביארו לו כונת החליצה וחלץ כדת ובשעת החליצה בהתאסף עדה גדולה ות"ח וכמעט לא נודע כי חרש הוא והי' הדבר לפלא וברוך המקום שסייע בידינו להתיר אשה צעירה מכבלי העיגון:
והנני בזה ש"ב דו"ש באהבה.