בית יצחק אבן העזר חלק ב· רבי יצחק יהודה שמלקיש
סימן קג
ב"ה פרעמישלא "צדיק ונושע" לפ"ק
להרב הה"ג החריף ובקי המפורסים מ' מאיר גוטשטיין נ"י האבד"ק בא באלשוועטץ ולתלמידי הרב החריף ובקי בכל חדרי תורה מ'
זלמן
זאפערין נ"י:
ע"ד השאלה בא' שהי' חולה ולא הי' לו זש"ק וגירש אשתו שלא תהי' זקוקה לחליצה ואחר הגט נשארה אשתו עמו והי' תמיד ב' שומרים אם המגורשת ומשרתית ושבק המגרש לן חיים. ואחר מותו הוציאו קרובי היבם קול במחנה העברים שהאשה נתיחדה עם בעלה וכי יש עדים בדבר והכריז הרב בביהכ"נ בשמו ובשם האשה שמי שיודע עדות יבוא ויעיד כי שמע ששכרו עדי שקר למען תהי' האשה זקוקה לחליצה ויוציאו ממנה ממון וכונת הרב שבעירו יתביישו להעיד שקר כי קלא דלא פסיק שהעדים שקרנים וגם שבעירו היו חוקרים ודורשים היטב ובנקל יוכלו להזימם או להכחישם. ואמנם נגבה עדות בק"ק סטאנישליב שלא בפני האשה והעדים המה רקים ופוחזים ויש עדים לפוסלם אך שהרב מתירא לפסול העדים בפניהם מחשש מסירה מעניני סידור קדושין ותקנות העיר אבל שמע שלא בפניהם מעדים לפסול העדים שהעידו. וגוף הגב"ע לא נראה לפניו. ונוסף ע"ז הנה האשה הוחזקה נדה בשכנותי' והעידו נשים שלהאשה הי' לה וסת קודם הגט ואחר הגט והנשים מבית הטבילה העידו שהאשה לא היתה בבית הטבילה קודם הגט כמה שבועות וגם אחר הגט לא היתה בבית הטבילה ע"כ גוף השאלה בשנוי לשון. ואמנם השגתי מכתב מאחד אשר בדעתו לאסור אשה זאת ושם מבואר דהעדים הם כשרים וגם שהאשה היתה בבית המרחץ כמה פעמים בעש"ק כדרך הנשים שאננות. ושבעלה הלך על משענתו ונשתדך עם האשה לישא אותה כי הקול תלי' ממנו ומת פתאום והעדים העידו שהבעל והאשה ראו את העדים:
א תשובה מקור הדברים בש"ס דגיטין פ"א במגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי ס"ל לב"ה צריכה הימנו גט שני ומוקמינן בגמ' דמיירי בלא ראוה שנבעלה וס"ל לב"ה הן הן עדי יחוד ולכן צריכה גט שני וכ"פ בש"ע אה"ע סי' קמ"ט אך שם מבואר דבחזינן שבעל הוי ודאי קדושין ובלא ראוה שנבעלה ל"ה רק ספק קדושין ולכאורה י"ל כיון דל"ה רק ספק קדושין ע"כ ל"ה ודאי שבעל לשם קידושין רק ספק שמא בעל לשם קידושין א"כ נוקמא אחזקת פנוי' וע"כ צ"ל משום חומרא דא"א דהוא איסור כרת ומיתת בית דין לא מוקמינן אחזקה כמו שכתב רש"י חולין קל"ד ד"ה חלה כיון שיש בה עון מיתה לא מוקמינין אחזקה. א"כ בנ"ד דליכא עון מיתה רק איסור יבמה לשוק מוקמי' אחזקת פנוי'. כזאת י"ל לכאורה אמנם ברש"י מבואר במקומו כיון דנתייחדה ודאי אנן סהדי דלא פירשו זה מזה א"כ משמע דבודאי בא עלי' וע' בהגה"מ בתשו' א' לה' אישות. א"כ צ"ע אמאי מבואר בש"ע דל"ה רק ספק קדושין וצ"ל דהחילוק בין ראוה שנבעלה ללא ראוה עפ"י המבואר ביבמות קי"ט סמוך מיעוטא לחזקה והו"ל פלגא ופלגא וכ' הרשב"א דתי' רבא אתיא אפי' לרבנן וס"ל לרבנן נמי סמוך מיעוטא דמפילות לחזקת איסור לשוק ואיתרע לה רוב. ואף דרבנן לא ס"ל סמוך מיעוטא לחזקה אדרבה ס"ל רובא וחזקה רובא עדיף וספק מיעוט מפילות מרע לרובא דמתעברות ממש דמאותו חלק המרובה שמתעברות אתה מסלק מקצתן מפילות אבל מיעוט העומד לגמרי נגד הרוב כגון מיעוט שאין מתעברות ל"ח להצטרף כלל לרבנן. ולפ"ז החילוק מבואר דבראוה שנבעלה אמרי' חזקה אין אדם עושה בב"ז הוא רוב גמור והמיעוט שעושין בעילתו ב"ז הוא ממש נגד הרוב ל"ח להצטרף בהדי חזקת פנוי' ומ"ה הוה ודאי קדושין. משא"כ בלא ראוה שנבעלה הנה הן הן עדי יחוד הוא מטעם הרוב דמיעוט יש שמיחדין ואין בועלין. א"כ אנן אמרינין מאותו הרוב שבועלין יש מיעוט שעושין בעילתן ב"ז. וסמוך מיעוט זה לחזקה דחזקת פנוי' דמיעוט זה מסלק מהרוב ולא כנגדו ולכן ל"ה רק ס' קדושין. ולפ"ז דבאמת הי' להיות ודאי קדושין כדמוכח מרש"י ול"ה רק ס' מטעם חזקה הוה פלגא ופלגא גם באיסור יבמה לשוק נהי דהוי פלגא ופלגא מטעם סמוך מיעוטא לחזקה מ"מ איסור הוא. וליתא להיתרא דכתיבנא דכיון דמכח החזקה היא דהוי פלגא אין להתיר מכח החזקה איברא דדעת התוס' ב"ב צ"ג ד"ה איכא למימר דמצרפין מיעוט דמפילות למיעוט דמבעתות ואיתרע רובא. וה"ה בנ"ד י"ל לסברת התוס' דמצרפין מיעוט שמיחדין ואין בועלין בהדי מיעוט שעושין בעילת זנות אף שבועלין והו"ל כפלגא ופלגא גם זולת החזקה הו"ל ספק ומועיל החזקה להתיר:
ב והנה בדעת התוס' ב"ב הנ"ל י"ל ג"כ כוונתם דהוי תרי מעוטי יועילו בהדי חזקת ממון שיהי' מחצה על מחצה. דהרי בטעם דשמואל סבר אין הולכין בממון אחה"ר כתבו הראשונים דס"ל סמוך מיעוטא לחזקת ממון ורב לא ס"ל הכי וכ' התוס' דהיכא דאיכא תרי מיעוטא אף רב מודה כמש"ל בשם הרשב"א יבמות. דהיכא דמן דרוב מסולק המיעוט אמרי' סמוך מיעוטא לפי שתימא היא לומר דס"ל לתוס' דתרי מיעוטא בעלמא הוה כפלגא. דהרי התוס' כתבו בכתובות ט' דמיעוט ל"ח להצטרף לפלגא שיהי' ס"ס ומ"ה הוצרכו לומר דרוב רצון ל"ה רוב רק מדרבנן עיי"ש ואיך יסברו הכא דתרי מיעוטא הוה פלגא. ולפ"ז הי' הסברא לומר דחד מיעוט בהדי פלגא הוה רוב דהרי מיעוטא כמאן דאיתא דמי. ואמאי ל"מ ס"ס בכה"ג. ומ"ה הנראה בדעת התוס' כדכתיבנא. אך הר"ן ס"ל דתרי מיעוטא חשוב כפלגא ומהר"ן בחולין פ' אלו טרפות בהא דמקשה בגמ' ודילמא ביצת עוף טמא דמצטרפין מיעוט טרפות ונבילות למיעוט עוף טמא וגם בזה י"ל דס"ל לר"ן רק לחוש מדרבנן לתרי מיעוטא אבל לא שיצמח מזה קולא. אך גם בב"מ כ"ד מביא השיטה בשם הר"ן דמצרפין מיעוט ישראל הדורסין על האוכלין למיעוט נכרים ומ"ה היה סימן העשוי לדרוס ושם הוה לקולא שא"צ להכריז. והר"ן כשיטתי' בחולין. איברא דקשי' לשיטה זו ממכה אביו ודלמא לאו אביו הוא ודלמא טרפה הוא המכה והו"ל עשאאי"ל למ"ד טרפה חי דל"מ י"ב חודש והרי איכא ב' מיעוטא וכן קשיא מהורג נפש דילמא טרפה הוא הנהרג ודילמא טרפה ההורג והו"ל ב' מיעוטא. וע"כ צ"ל דע"כ לא כתב הר"ן רק אם תצרף הב' מיעוטא הוי באמת פלגא כגון בבצים חיישינן שמא הטרפות ונבילות בצירוף הטמאים הוה פלגא ממש. וכן י"ל בדעת הר"ן ב"מ הנ"ל דסימן העשוי לדרוס הבעלים מתיאשים ומאוכלין לא מתיאשו הבעלים דידעו דישראל אין דורסין על האוכלין רק מגביהין תיכף וכשיש מיעוט נכרים ומיעוט ישראל הדורסין הבעלים מתיאשין ואין סימנין על הסימן דיתלו למדרס הסימן ממיעוט ישראל ונכרים ובלא"ה דברי הר"ן תמוהין מאוד שכ' דמ"ה חיישינן להו משום דאיכא מיעוטא דישראל דדרסי ולאו אדעתייהו וסמוך מיעוטא דגוים להך מיעוטא והו"ל פלגא ופלגא וזה תמוה מאוד דהרי מבואר במשנה דמכשירין פ"ב רוב ישראל חייב להכריז רוב נכרים א ח להכריז מחצה על מחצה חייב להכריז א"כ נהי דהוי פלגא ופלגא מ"מ חייב להכריז כמו במחצה על מחצה ישראל וצע"ג וצ"ל לישב דברי הר"ן דלענין סימן העשוי לדרוס הבעלים מתיאשין אף בספק השקול ודוקא במחצה על מחצה ישראל דהיאוש הוא שעכו"ם יגביהנה אמרי' כיון דאיכא מחצה ישראל יאמר בעל אבידה שמא ישראל יגביהנה ולא יתיאש משא"כ בהך דסימן העשוי לדרוס דמיירי בספק הניח ונמצאו הרבה ישראלים שלא ירצו להגביה רק להניחם ותרי מיעוטא שידרסו הבעלים מתיאשים אף בספק השקול וע' בתוס' ובספר יד יוסף וע' תוס' ב"מ כ"ד ד"ה אפי' ברוב ישראל שכתבו וטעמא משום דאיכא אינשי דלא מעלי ושקלי לה. ותמהו המפורשים אמאי לא פי' שמא מיעוט נכרים יגביהו ומ"ה הבעלי' מתיאשים ונ"ל דבאמת התוס' כונו לזה דמצרפין מיעוט נכרים למיעוט ישראל דלא מעלי והיה פלגא ומ"ה פליג רשב"א ודו"ק:
ג יהי' איך שיהי' הדבר ברור דלהלכה אין לצרף תרי מיעוטא רק אם התרי מיעוטא בהצטרפן באמת הוה פלגא וע' בברכות נ"ג ס"ל לר"י דמיעוט לכשפים ומיעוט לגמר אישתכח רובא דלא לרוחא הרי דס"ל דתרי מיעוטא הוה כרוב מיהו שם איכא ג' מיעוטין מיעוט נכרים לע"ז מיעוט כשפים מיעוט לגמר והגמ' לא חש לחשוב רק הני ב' מיעוטין שמסתלקין מן הרוב כמו דלא חשיב ביבמות רק מיעוט מפילות שמסתלק מן הרוב. וגם אין הלכה כר"מ בברכות לדעת קצת פוסקים. וע' ראש אפרים בסוף הספר שו"ת סי' ב' שהרחיב הדיבור בהך דברכות וע' שושנת העמקי' סי' ט"ו אריכות ענין בדין ב' מיעוטי ובתשו' ברית אברהם חלק אבה"ע סי' ס"ה אות י' ולפמ"ש לעיל דמוכח ממכה אבי' ומהורג נפש דתרי מיעוטא שאינן מענין אחד ודאי ל"ה כפלגא נדחה פלפלו של הברית אברהם מ"ש בטעם דתינוק הנמצא ברוב ישראל אין נהרג עליו דהוה ב' מיעוטא שמא נכרי ושמא טרפה וזה ליתא כדמוכח ממכה אביו וז"ב:
ועכ"פ מוכח להלכה דתרי מיעוטא אף בצירף חזקה ל"ה רק כפלגא והם ממשנה דיבמות קי"ט באשה שהלך בעלה למדינת הים דאסורה לשוק והרי איכא מיעוט שאין מתעברות ומיעוט מפילות וחזקת היתר לשוק. וע"כ בהדי חזקה ג"כ ל"ה רק ספק וה"ה בנ"ד נהי דהא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ל"ה רק מטעם רוב כמ"ש בת"ה סי' ר"ז וה"ה הא דהן הן עדי יחוד מ"מ אין מצרפין ב' מיעוטא וחזקה להתיר כדמוכח ממשנה הנ"ל והיא ראיות המשמרת הבית מביא בשושנת העמקים שם ודו"ק:
ד ובעיקר הדבר שכתבתי דכמו דהא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות היא חזקה מחמת רוב כמ"ש בת"ה סי' ר"ז כן הא דעדי יחוד דאמרי' הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה היא רק מכח רוב קצת יש לעיין לפמ"ש מקצת אחרונים והעיקר בטוב גיטין גיטין כ"ח דעדים צריכין שיעידו מה שראו בודאי ולא מחמת רוב רק מה שראו בודאי והב"ד דנין עפ"י רוב ולא העדים עיי"ש והסברא נכונה וברורה, א"כ איך אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה. דהיא רק מחמת רוב ול"מ בהעדאת עדים אך י"ל דבאמת העדים אין מעידין רק על היחוד שראוהו בעיניהם ואך הב"ד דנין עפ"י רוב דבודאי נבעלה לשם קדושין ול"ה מקדש בלא עדים כיון דהעדים ראו היחיד ובכגון דא דנין עפ"י רוב וז"ב ובזה נדחין קצת דברי הטוב גיטין בפלפולו שם ודו"ק:
ה והנה יש לדון בגוף הדין דקשיא בגיטין ע"ג דא"ר נחמן ארב"א ראוה שנבעלה חוששין משום קדושין נתן כספים א"ח רנב"י אומר חוששין עיי"ש כל הסוגיא וקשיא אמאי קתני חוששין לשם קדושין דהרי בראוה שנבעלה הוי ודאי קדושין כמבואר ברמב"ם וטוש"ע סי' קמ"ט ואמאי קתני לשון חוששין דמשמע דל"ה רק ספק כמו שמדקדק תוס' יבמות י"ג ע' תוס' גיטין מ' דחיישינן הוה אף לקולא ודו"ק:
ומזה נראה דיש חילוק לפ"מ דאמרינן ביבמות קי"ח במזכה גט לאשתו במקום יבום הוה ספק מגורשת וכן, פסקינן סוף סי' קמ"ה וכ' הטו"ז דעכשיו שאין מיבמין כלל הא בודאי זכות להאשה אמנם במזכה במקום קטטה ודאי ל"מ כמבואר סי' ק"מ ולא כדעת הר"ן שם א"כ י"ל דוקא במגרש ולנה בפונדקי שהי' מגרש מחמת קטטה וכיון שבעל אמרינן, ודאי בעל לשם קדושין דגם האשה מתרצית משום טב למיתב אבל במגרש שלא תהא זקיקה ליבם דהנשואין ל"ה זכות לה ל"ה רק ספק קדושין אף בראוה שנבעלה ומ"ה בגיטין ע"ג דמיירי במגרש שלא תהא זקיקה ליבום לא קתני רק חוששין והא דאמרינן שם כמאן אזלי הא דארבב"ח מחלוקת שראוהו שנבעלה אבל לא ראוהו שנבעלה ד"ה א"צ גט כמאן כרבי והרי י"ל דגם ת"ק מודה שם דבראוה שנבעלה צריך גט במגרש במקום קטטה ורק במקום יבום ס"ל אין חוששין לקדושין לק"מ דנהי דבמקום יבום ל"ה ודאי קדושין עכ"פ יהי' ס"ק בראוה שנבעלה ומ"ה קאמר דהוא כרנב"י ועכ"פ אין סתירה מגמ' שם לסברא הנ"ל. ואם הסברא הנ"ל קיימת שוב י"ל דבלא ראוה שנבעלה א"צ גט כלל במקום יבום דהוי ס"ס כמ"ש הפ"י בדף ע"ג ד"ה דלא כחד בסברת מ"ד בלא ראוה שנבעלה א"צ גט ואף דאנן לא פסקינן כהך מ"ד ועכצ"ל דל"ה ס"ס. כיון דכל ספק מתנגד לרוב דספק שמא לא בעל סותר לרוב דהן הן עדי יחוד וספק שמא לשם זנות סותר לרוב דא"א עושה בב"ז מ"מ במקום יבום דמוכח מגמ' דאף בראוה שנבעלה ל"ה רק ספק מדנקט לשון חוששין. שוב י"ל דהוי ס"ס ועוד כיון דל"ה רק ספק שוב י"ל סמוך מיעוטא לפלגא כדעת התוס' פסחים ד' ד"ה לפני סוחרי בהמה דלא כתוס' כתובות ט':
ו ושוב נלפע"ד דהנה הפ"י הקשה שם בגיטין ע"ג דמקשה רבא א"כ מאי אף ופרש"י דהא חששא דזנות קולא היא והקשה דילמא חששא דזנות חומרא הוא לענין יבום דאם ודאי נתקדשה מותרת ליבם ולכן קאמר רנב"י חוששין משום זנות ואסורה ליבם מספק אך הדבר נכון עפ"י דברי הגה"מ שכ' דע"כ מכח עדי יחוד הוי ודאי קדושין דאם הוה ספק לעדים הוי מקדש בלא עדים א"כ ליכא למימר דל"ה רק ספק קדושין ואסורה ליבם דא"כ הוי מקדש בלא עדים ושפיר מקשה ושוב מצאתי בט"ג שכבר זכה בזה ולפ"ז י"ל דלא משמע לגמ' דהתוספתא קאי דלמגרש במקום יבום ולכן הוי ודאי קדושין. אמנם במגרש במקום יבום כיון שיש סברה חזקה דאשה לא רצתה להתקדש לו הוה עכ"פ ספק לעדים ול"ה קדושין הלכך בלא ראיה שנבעלה ל"ה חשש קידושין ומ"מ מסברא בלי ראי' מי יכול להורות היתר בזה לבד:
ז שוב ראיתי בתשו' רדב"ז ח"ג סי' תקמ"א שהובא בפתחי תשובה שאלה כעובדא דידן היינו שנתייחדה לאחר גירושין ומת הבעל ומביא שם כמה פוסקים דס"ל בלא ראוה שנבעלה א"צ גט עוד מחלק בין איסור א"א לאיסור לאו. עוד שם סברא אחת כיון שלאחר הגירושין הי' לו שדוכין עם אחרת ומ"ה לא חיישינן שבעל לשם קדושין והנראה דשם לא הי' הגירושין מחשש שלא תהי' זקוקה ליבום מדלא מייתי הך הוכחה ועוד דהרי עשה שדוכין עם אחרת. ולפ"ז כמו דהרדב"ז סמך על הוכחה מדעשה שדוכין עם אחרת לא בעל אשה זאת לשם קדושין כמו כן י"ל הוכחה דידן בנ"ד שלא בעל לשם קדושין שלא תהי' זקוקה ליבם דהרי גירש מפאת כן. ומ"מ אחרי שהרדב"ז גופי' לא סמך והי' לו טעם שם בעובדא שכבר נטרף דעתו ולא הי' בו דעת לבעול לשם קדושין מ"ה דל"ש בנ"ד אין לסמוך על סברות הנ"ל:
ח ונדבר מגוף עדי היחוד שהעידו שלא בפני האשה והרב אב"ד הותרה שיעידו בפני' ולא רצו הנה כבר הביאו הרבנים המתירים דעת רוב הפוסקים דקבלת עדות שלא בפני האשה ל"מ לאסור האשה ואין מקום לחוש רק לשיטת המאירי מובא בשטמ"ק ב"ק קי"ב דבאיסורין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד שזכות הוא לו להפריש מן האיסור כגון להעיד על אשה שלא בפני' שנתקדשה לפלוני או נטמאו טהרות עיי"ש. והנה לדברי המאירי צ"ע מבכורות מ"א דמייתי קרא ומן הבהמה להוציא רובע ונרבע ונוגח בע"א או עפ"י בעלים דליכא למימר בב' עדים דבלא"ה בני קטלא נינהו ודילמא מיירי בב' עדים שהעידו שלא בפני הבעלים דאין הורגין השור דכמיתת הבעלים כך מיתת השור ומ"מ לאסור לגבוה מקבלין שלא בפני הבעלים וליכא למימר דבכה"ג אסר נמי להדיוט ובלא"ה אסור לגבוה דל"ה ממשקה ישראל כקו' התוס' תמורה כ"ח ד"ה טול דז"א דכיון דאין הורגין השור לא נאסר נמי להדיוט דקרא כתיב סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו משא"כ כשהעידו שלא בפניו דאינו בסקילה לא נאסר ול"ד לשחטו לאחר שנגמר דינו דדינו בסקילה משא"כ כשהעידו שלא בפני'. ומזה מוכח קצת דלא כדברי המאירי דאף לאסור בהמתו לגבוה בעי שיעידו בפני' ומ"ה לא משכחת רק בע"א או בהודאת בעלים וע' מ"ש במק"א לישב דלא מוקא לקרא שאסור לגבוה קודם שנגמר דינו לשיטת תוס' תמורה כ"ח ואכ"מ. מיהו ראי' גמורה ליכא משם דאפי' אם נאמר דגם לאסור לגבוה בעי בפני הבעלים עדיין יש לאוקמי שהעידו בפני הבעלים ולא בפני השור דלמיתת השור בעי בפני' ולאסור לגבוה ודאי סגי בפני הבעלים לחוד וגם אם נאמר דגם לגביית עדות של דיני נפשות בעי כ"ג כדעת קצת פוסקים ולא דוקא לגמ"ד והוא שיטת הרמב"ן פ' שופטים דלא כדעת הגאון שם וכן הוא בחדושי הר"ן סנהדרין י"ז משכחת לאסור לגבוה בהעידו בפני ג' ול"מ אח"כ ב"ד של כ"ג לגבות עדות מחדש דשמא אמרינן גם בזה עביד אינש לאחזוקי דיבורא ויבואר לפנינו ועכ"פ נאסר לגבוה אך לדעתי ל"א בזה עביד אינש לאחזוקי דיבורא כיון דהגב"ע הי' בב"ד של ג' ורק לדיני נפשות ל"מ (וע' בספרי ליו"ד ח"ר בש"ה לסי' א' מש"ש על שיטת הרמב"ן) ואכ"מ ועכ"פ כיון דמשכחת כמה גוונא אין ראי' מדלא מוקי בהעידו שלא בפני הבעלים דל"מ:
ט ויש להסתפק בכוונת המאירי אי כוונתו דמקבלין עדות שלא בפני האשה שנתקדשה ונאסרת לכ"ע ומ"מ אם זינתה אינה בסקילה אף דנתחזקה בא"א כיון דהעדות הוא שלא בפני' או כוונתו כיון דנתחזקה לא"א אם זינתה היא בסקילה. וגוף הדבר תלי' במה שמבואר בקידושין ס"ג ע"ב מהו לסקול על ידו ומסקינן אף דנאמן לאסור מה"ת אין סוקלין ובפ"י תמה מהא דס"ל בסנהדרין דאוסר עצמו בע"א החזיק ואמאי אין סוקלין ע"י. וכ' בש"ש שמעתתא ו' פי"ב דהא דאוסר עצמו בע"א הוחזק מיירי בהוחזק ל' יום או החזיק לרבים כמו הוחזקה נדה בשכנותי' וזולת זה אין לוקין אף שבא ע"א ואמר חלב ואח"כ אכל אחד עד שיחזיק על ידו עיי"ש ולפ"ז בדין אם ב' עדים העידו שהאשה נתקדשה והעידו שלא בפני' דל"מ רק לאסור מטעם דזכות היא לה ואם זינתה אם הוחזקה עפ"י עדים חייבת מיתה ואם לא הוחזקה ל' יום לדעתי אינה חייבת מיתה גם לשיטת המאירי. ובזה יש לישב מה שהקשה בנוב"י סי' ע"ב לשיטת המאירי מסנהדרין מ"א דאמרי' שם עדי נערה המאורסה שהוזמו לריב"י אין נהרגין שיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו וקשיא להמאירי דבאיסורין מהני שלא בפני בע"ד הי' להעדים להעיד שלא בפני' או שלא בפני בעלה עיי"ש. ולהנ"ל ניחא דהעדים יכולין לומר שרצו לאוסרה ולחייב הבעל מלקות אם יבא עלי' לאחר גירושין כמבואר בכ"מ דחייב מלקות ואם יעידו שלא בפני בע"ד לא יתחייבו מלקות עד שיחזיק האיסור בב"ד. וע' עוד לקמן ובגוף הדין עוד אני מסופק:
י ובתוס' כתובות כ"ב בהא דמקשה בגמ' הבא עלי' באשם תלוי ואמאי לא קאמר בחטאת דאוקמי אחזקה וכן בהא דמשני בנישאת לא' מעדי' היכי שבקינין לי' הרי בחנק קאי דאוקמי אחזקה וכן הקשו ביבמות פ"ח ומה הקשו דילמא מיירי שהב' האומרים לא מת העידו שלא בפני העד שנשאת לו בפני האשה ומיירי בנשאת ואח"כ באו עדים וביבמות שם קאי להדיא אנשאת ואח"כ באו עדים ואם כבר נישאת בעי בפני הבעל שנישאת לו כמ"ש הח"מ סי' י"א. ולהמאירי מ"מ נאסרת על בעל השני אף שלא בפני בע"ד וחנק ומיתה אין מחויב דל"ה בפני בע"ד ומאי הקשו ומוכח מזה דלא כהמאירי רק דגם לאסור בעי בפני בע"ד ושפיר מקשה התוס' מיהו י"ל דקוטב קושיתם ל"ה דוקא אהא שחייב מיתה וחטאת רק דהוי עכ"פ ודאי איסור ולא שבקינן לי' אף באומר ברי לי וזה אפי' שלא בפני בע"ד להמאירי. ומ"מ מוכח קצת מתוס' דלא כשיטת המאירי ודו"ק:
יא וי"ל דאף המאירי לא קאמר רק היכא שעפ"י העדים נאסרה בודאי ואין כאן ספק כגון ב' עדים שהעידו שנתקדש' דאם אמת כדברי העדים זכות היא לה להצילה מאיסור ולכך מקבלין עדות שלא בפני' אבל היכא שגם עפ"י העדים יכול להיות שהיא מותרת רק דאין נאמנין לה כגון בנ"ד שהעדים מעידים שנתייחדה עם בעלה ויכול להיות שאף אם נתיחדה לא נבעלה ולא קידש אותה והעדים אין יודעין מזה רק שהב"ד יאסרו אותה מספק והאשה צווחת שלא נתקדשה אין לך חוב גדול מזה ובודאי לכ"ע ל"מ קבלת העדות שלא בפני' גם לשיטת המאירי. ואולי יש לישב בזה מה שהקשה בנוב"י על המאירי בהא דעדי נערה המאורסה שיכולין לו' לאוסרה על בעלה באנו ולהמאירי אמאי העידו בפני האשה הי' להם להעיד שלא בפני' לאוסרה על בעלה ולהנ"ל י"ל הנה דעת הבה"ג הובא ברא"ש פ"ב דיבמות דאין איסור אשה על בעלה עד שיראה כמכחול בשפופרת והרא"ש חולק דסגי שיראו כדרך המנאפים וע' רמב"ם פ"י מא"ב שכ' אין העדים נזקקים לראות כמכחול בשפופרת אלא משיראה אותם דבוקים זב"ז הרי אלו נהרגין ואין אומרים שמא לא הערה מפני שחזקת צורה זו שהערה. וע' נובי"ת חאה"ע סי' י"א ונמצא לפ"ז אף אם העדים העידו שראו אותם דבוקים אין יודעים אם עשו מעשה ואין דנין רק עפ"י חזקה ונמצא דאף אם אמת כדברי העדים יכול להיות שהיא מותרת ואין אנו מאמינין להאשה ולאוסרה אותה אבל אינו זכות גמור דילמא היא מותרת גם אם אמת כדברי העדים. והנה קבלת עדים חוב אף לשיטת המאירי ובעי בפני האשה ושפיר אמרו בגמ' שיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו דגם לזה בעי בפני האשה כנ"ל. וזה עוד צ"ע:
יב עוד נ"ל דאף אם נימא דאם העידו העדים שראו כדרך המנאפים מקבלין שלא בפני האשה והבעל משום דזה הוה, ודאי שבעל כדמוכח מגמ' דמכות מ"מ בהעידו בדבר מכוער אף להפוסקים דנאסרה בדבר מכוער אף לבעלה מ"מ בעי שיעידו בפני הבעל מהסברא שכתבתי דדוקא אם זינתה בודאי הוה זכות לו אבל בדבר מכוער דלא נאסרה רק משום דקרוב לודאי שזינתה אבל יכול להיות שכשרה ל"ה זכות העדות ובעי בפני' ובזה מיושב הסוגי' דסנהדרין שיכולין לומר לאוסרה על בעלה והקשה בנוב"י ססי' ע"ב דאם רצו לאוסרה על בעלה הי' להם להעיד בדבר מכוער דג"כ מוציאין אותה מבעלה וע' בנובי"ת סי' כ' ולהנ"ל נכון דהנה העדים מה שהעידו בפני האשה ואם כונתם לאוסרה הי' להם להעיד שלא בפני' נכון גם להמאירי כמ"ש בנוב"י סי' ע"ב כיון דדין ממון פתיך בי' דבאו להפסידה כתובתה בעי בפני האשה ומה שהעידו שלא בפני הבעל ג"כ נכון לשיטת המאירי דהוי זכות לבעל ול"ב בפני' ומעתה כשמיירי שהעידו בפני האשה ולא בפני הבעל הכריחו להעיד שראו זנות ממש דאם העידו בדבר מכוער לא הי' נאסרה על הבעל שלא בפני' כנ"ל ומ"ה הוצרכו להעיד על זנות ומיושב קו' הנ"ל בט"ט. ואיברא דעדיין קשיא דמקשה נערה המאורסה דמיקטלא באשה חבירה היכי משכחת לה והרי משכחת שהעידו בפני הבעל דאז הי' להם להעיד בדבר מכוער ומדהעידו על זנות ע"כ להורגה באו ול"ש תי' הנ"ל ודו"ק (וע' בספרי ליו"ד ח"א סי' א' אות ב' דבר נחמד בזה):
יג והנה בעיקר הדין אי בעדות אשה מעידין שלא בפני' במקום אונס האריכו הפוסקים והיוצא מדבריהם דלדעת הרשב"א בחדושי ב"ק קי"ב דמדרבנן היא דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד והא דכתיב והועד בבעליו בד"נ כתיב דהיא בשור הנסקל ובד"מ רק מדרבנן ומ"ה מקבלין בד"מ במקום שהוא חולה או שהעדים מבקשים ללכת למדה"י ולפ"ז בד"נ ל"מ מקום אונס לקבל שלא בפני בע"ד ובזה סותר הרשב"א בחידושיו למה שהביא ב"י תשו' הרשב"א בח"מ סי' שפ"ח דגם בד"נ מקבלין במקום אונס ולדברי הרשב"א י"ל עדות אשה לד"נ דמיא ומדאורייתא אין מקבלין וי"ל כמו לענין עדות מיוחדת מהני בעדות לאסור אשה לבעלה הואיל דמהני בד"מ מדאורייתא ולא דמי' לדרישה וחקירה דמדאור' בעי גם בממון ומ"ה לאסור אשה נמי בעי דרישה וחקיר' וה"ה בפני בע"ד דבד"מ ל"ב מדאורייתא רק בדרבנן ה"ה לאסור אשה ל"ב בפני בע"ד רק מדרבנן ומקבלין במקום אונס כן דעת הגאון רע"א בתשו' סי' ק'. ואני תמה בדעת הרשב"א ז"ל אמאי לא ילפינן משור הנסקל לד"מ והרי אמרינן בסנהדרין ל"ו עשרה דברים שבין ד"מ לדיני נפשות כולן אין נוהגין בשור הנסקל רק הך דבעי כ"ג א"כ לענין קבלת עדות כיון דבעי בפני' נילוף מיני' ד"מ כיון דברוב הדינים דינו כדיני ממונות ואף דשם לא מיירי בקבלת עדות רק בדין הדיינים מ"מ כיון דלענין הדיינים דינו כד"מ וכמו שפירש"י שם דהתורה לא חסה על שורו דכתיב ובערת הרע אמאי לענין עדות דינו כד"נ:
יד הן אמת דזה נראה לדעתי דעדות מיוחדת מהני בשור הנסקל כמו דמצינו בסנהדרין פ"א ע"ב דכונסין רוצח לכופה שהרג בעדות מיוחדת ופירש"י הואיל שהדבר אמת אולי ה"ה בשור הנסקל והנה דרישה וחקירה. ודאי בעי ומזה אין ראי' דמדאורייתא גם בד"מ בעי ורק משום נעילת דלת ל"ב ובשור הנסקל אוקמא אדאורייתא אך לענין ע"מ. ולענין מ"ש הרשב"א דבד"מ ל"ב בפני' מדאורייתא צ"ע למה לא ילפינין משור הנסקל כיון דברוב דיני' דינו כד"מ ומצאתי בתוס' סנהדרין פ' שפי' דברי הגמ' דבשנים שיצא חץ מביניהם ואפי' אבא חלפתא ביניהם שודאי לא הרג אין הורגין השני משא"כ בשורים אותו שיש לתלות שהרג הורגין אותו וכתבתי בתשו' דס"ל לתוס' דזה אומדנא גמורה ואף דלא קיי"ל כר' אחא דגמל האוחר בין הגמלים בידוע שזה הורגו מ"מ זה דומה לנכנס שלם ויצא חבול אף אם אחר הי' עמו וידוע שאחר לא חבל חייב כמבואר ססי' צ'. ושם כתבתי דבד"נ אין חייבין בידיעה בלא ראי' מ"מ שור הנסקל לד"מ דמי' כמבואר בסנהדרין ל"ו וזה שכ' תוס' משום ובערת הרע וכוונו להך סוגי' דסנהדרין ודו"ק. הרי דס"ל לתוס' דגם לענין גוף העדות דינו של שור הנסקל חלוק מד"נ ולפ"ז לענין קבלת עדות לפני בע"ד נלמוד משור הנסקל הן אמת דמסוגי' גופי' שם מוכח דבמקום אונס נמי אין גומרין דינו של שור הנסקל שלא בפניו דהרי בסנהדרין בתערובות מיירי דהוה אונס ומ"מ אין גומרין שלא בפניו ומ"מ בתר אומדנא אזלינן ושמא הרשב"א יחלוק גם ע"ז ולענין עדות מיוחדת לא מצאתי מבואר. אך הנראה דאף לקצה"ח סי' ל' דבקנס מהני ע"מ מ"מ בשור הנסקל ל"מ אך מגמ' דב"ק מוכח דמהני בשור הנסקל ע"מ דדריש ר"ע נקי מחצי כופר ומקשה והלא הוא עצמו אינו משתלם אלא מגופו הביאוהו לב"ד ומשני עפ"י ע"א או עפ"י בעלים ומקשה מודה בקנס ומשני קסבר כופרא כפרה ודילמא כופרא קנסא ומיירי שהרג בעדות מיוחדת היינו שהעדים לא ראו כאחד דלא קטלינן לשור או שלא העידו בב"א וממונא חייב אף קנס לשיטת קצה"ח אלא ודאי דגם בע"מ הורגין שורו כיון דברוב דיניו כד"מ דיינין ושוב מצאתי בתשו' מוח"ז רע"א דפשיטא לי' דבשור הנסקל ל"מ ע"מ עיי"ש בסי' ק"ה והנראה לישב דשמא ר"ע ס"ל גם בד"מ בעי שיראו ויעידו כאחד דלא כריב"ק. ואם נאמר דשור הנסקל לדיני עדות דינו כד"מ ונאמר דבממון ל"ב עשאי"ל מיושב מה שמקשים הרי בשור הנסקל הוה עשאאי"ל דתיכף כשהעידו העדים ונגמר דינו הפקירו הבעלים והוה כאשר עשה. ולהנ"ל נאמר דבממון ל"ב עשאאי"ל. אך מסתימת כל הפוסקים משמע דכד"נ דמי כנ"ל. שוב מצאתי באמרי בינה דיני עדות סי' ה' שמביא בשם בעה"ת שער ל"ח שפי' במה שאמרו בב"ק מ"א הא כשהמית אדם עפ"י ע"א הכונה בע"מ וסרה קושיתינו:
טו סוף דבר הנ"ל כיון דמוכח מתוס' סנהדרין פ' דמהני בשור הנסקל ידיעה בלא ראי' מוכח דגם לענין עדות דינו דשור הנסקל כד"מ. ומקרא דבעי לפני בע"ד מוכח דגם בד"מ בעי מדאורייתא לקבל עדות בפני' ולפ"ז ה"ה בעדות אשה בעי דוקא בפני' וכ"פ רוב הפוסקים ומ"מ בדיעבד שהעידו כבר הרבה פוסקי' סברי' דמהני עדות. אך בנ"ד יפה כ' הרב המתיר כיון דמצד המנהג נותנין להחולץ חצי מנכסים דין ממון פתיך בי' ומודה המאירי דאין מקבלין עדות שלא בפני האשה גם לענין אם כבר קבלו הביא שפיר דברי התומים סי' כ"ח דאם התרה הב"ד שיעידו בפני' אף בדיעבד ל"מ קבלת העדות ובנ"ד התרה הרב והכריז שמ' שרוצה להעיד יבוא בפני האשה ויעיד ולכן ל"מ הקבלה אף בדיעבד ובדיני אשה לאוסרה על בעלה מבואר בלא"ה בפוסקים דל"מ אף בדיעבד הקבלת עדות שלא בפני האשה. וחזות קשה ראיתי בענין זה בשער משפט סי' כ"ח למד מדברי הנ"י פ' כיצד דמבואר בגמ' דאינו מועד עד שיעידו בפני בעלים דל"מ קבלת עדות בדיעבד בקנס שלא בפני בע"ד ובאמת משם אין ראי' דשם בעי שהועד בבעלים שישמרו בעלים ומה מהני העדות שלא בפני בעלים הרי הבעלים אין יודעין שישמרו אבל אין מזה ללמוד לשאר קבלת עדות וצ"ע גם על רמ"א סי' ת"ח בזה הענין ומצאתי שהרגיש ברמ"א בתשו' רע"א סי' ק"ה ואין להאריך בפרט זה אך עם כ"ז עדיין יש לעיין איך נתיר לאשה זאת ולמחר יעידו עדים בפני' דהרי רוב פוסקים פסקו דמהני קבלת עדים מחדש ול"א עביד אינש לאחזוקי דיבורי' ויבואר עוד לפנינו:
טז ועתה נדון מדבר מה שהאשה הוחזקה נדה ול"א א"א עושה בב"ז והוא סברת הרדב"ז כיון דממ"נ הוה בעילת איסור ובאבני מילואים סי' ל"ג מייתי לתשו' הרשב"א סי' קפ"א מובא בב"י סי' י"ז דאעפ"י שאסורה לבעלה שבעלה מתחלה בעוד שהיתה א"א ואסורה עלי' כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל מ"מ אם נתיחדה אחר גירושין מבעלה אמרינן שנתקדשה לו והן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה אף דהוה עדיין ביאת איסור והאריך בפרט זה. הנה מדברי תשו' הרשב"א אין ראי' דמה שסוטה אסורה לבועל ל"ה רק באיסור עשה מונטמאה כמ"ש תוס' יבמות ג' ע"ב ד"ה לפי דדוקא לבעל קאי בלאו ולא לבועל. ולא חמיר לאינשי עשה כ"כ כבעילת זנות ומ"ה כ' הרשב"א דשייך עדיין לומר א"א עושה בב"ז משא"כ איסור נדה דהיא בכרת ומזה כבר הרגיש הרב המתיר ובזה נראה דאין סתירה לדברי רדב"ז גם מתוס' שהביא האבני מילואים שכ' בדף ע"ט בהא דפליגי ב"ש וב"ה בגט ישן דב"ש לשיטתייהו דלא יגרש אא"כ מצא בה ערות דבר ומאוסה בעיניו ולא בא עלי' משא"כ לב"ה וכה"ג פליגי לקמן במגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי למאן דמוקי לה בלא ראוה שנבעלה ומשמע אבל למ"ד דפליגי בראוה שנבעלה ליכא למימר דאזלי לשיטתייהו דל"ש טעם דמאיסה בעיניו ולהרדב"ז נהי דטעם דמאוסה ל"ש מ"מ ל"ש לב"ש סברת א"א עושה בב"ז דהרי עדיי' הוה בעילת זנות, וע' ב"ש סי' קמ"ח ולהנ"ל י"ל לפמ"ש תוס' כתובות י"ח ע"ב ד"ה ובכולי דמה"ט חשיד פסול לעדות ולשבועה כשר מדאורייתא משום דלעדות ליכא אלא לא תענה ובשבועת שקר איכא ב' לאוין לא תגזול ולא תשבעו הרי דחמיר לי' לאינשי ב' לאוי מחד לאו וזה דלא כתוס' שבועות מ"ה ע"ב דחמיר לי' לאינשי חד לאו כתרי לאוי. א"כ נהי דלב"ש לא יגרש אלא א"כ מצא בה ערות דבר ואסורה בלאו דלא יוכל לשוב לקחתה וגם בעשה דונטמאה מ"מ לא ירצה לעבור על בעילת זנות דלמ"ד דאו' עובר בב' איסורין. ובודאי עובר בעשה דונטמאה גם בלא קדושין וגם אביאת זנות יעבור ומ"ה ס"ל אאעבב"ז. משא"כ באיסור כרת דחמיר מי שחשיד ע"ז לא ישגיח על איסור זנות איברא דעדיין קשה לב"ש דהרי ב"ש מתירין צרות ערוה ואמרינן בגמ' יבמות י"ג דס"ל לב"ש אין איסור חל ע"א ומוכח משם דאף בכולל לא ס"ל אחע"א א"כ איך אמרו דאאעבב"ז נהי דתוס' לא ס"ל כרדב"ז וגם להסברא שכתבתי דלא ירצה לעבור על ב' איסורין. כ"ז ליתא לב"ש דהרי כשזינתה האשה זו נאסרה עליה בעשה דונטמאה. וכשגרשה אין חל עלי' איסור לאו דלא תהי' קדשה דזנות פנוי' וגם הל"ת דסוטה שנסתרה לשיטת הרמב"ם לפי המבואר בכסף משנה פי"א מגירושין הי"ד דאם בא על הסוטה קודם גירושין אינו לוקה ואם גירשה והחזירה לוקה. א"כ עיקר הלאו חל אחר גירושין ולב"ש אאחע"א ואיך יאמרו אאעבב"ז והלא איסור זנות אינו חל על עשה דונטמאה והתוס' כתבו בשבועות כ"ב דעל עשה אינו חל איסור לאו ובשלמא למאן דס"ל איסור חע"א בכולל י"ל כשנתגרשה מיגו שנאסרה על כהנים נאסרה גם על בעלה בלאו (והרמב"ם יסבור דחל בכולל אף בב' שמות דלא כדכתבו תוס' ביבמות ל"ב ל"ר) משא"כ לב"ש דל"ל כולל וע"כ מוכח מזה דאף דב"ש ס"ל דלא יגרש אלא א"כ מצא ערות דבר מ"מ משום דבר מכוער בעדים נמי יגרש ושפיר כתבו התוס' דבראוה שנבעלה שייך א"א עושה ב"ז דל"ש להקשות דא"א חע"א כיון דלא נאסרה עליו רק בדבר מכוער וז"ב וכ"כ קצת בבית מאיר סי' קמ"ח על דברי הב"ש ולפ"ז גם תוס' אין חולקין על סברת הרדב"ז:
יז ובאמת בלא"ה מוכח דמשנה דמגרש את אשתו לא מיירי בגירש מחמת ערות דבר גמור דאם היא סוטה גמורה למה אמרו דב"ש ס"ל אדם עושה ב"ז הרי בלא"ה ל"מ קדושי ביאה בסוטה דהרי המהרי"ט הק' בח"א סי' ס"ט בכל חייבי לאוין שקידש בביאה נימא כמדארל"ת אעל"מ וע"כ כונתו כדעת השואל בנוב"י תנינא אה"ע סי' נ' דאף דאמרי' בתמורה דקדושין תופסין בחייבי לאוין מקרא דחלולין הוא עושה ואינו עושה ממזרים מ"מ זה דוקא בקדושי כסף ושטר ולא בקדושי ביאה דעד השתא בלאו ותי' מהרי"ט דלא יתוקן האיסור אם נימא דל"מ. ולפ"ז במחזיר סוטתו דלהרמב"ם אינו חייב מלקות רק לאחר גירושין כשהחזירה מקרא דלא יוכל לשוב לקחתה א"כ בבעל ולא קידש אינו לוקה ויתוקן איסור לאו אם לא יהי' קדושיו קדושין ואיך חיישינן לקדושי ביאה לב"ש ואף אם יכוין לקדושין לא יועיל וזה דלא כדעת נוב"י תנינא סי' נ' הנ"ל וע' בטעם המלך כבוד חופה סעיף ג' וע"כ מוכח דמשנה גם לב"ש לא מיירי בגירש מחמת ערוה גמור ושפיר נדחה הוכחת האבני מילואים מה שכתב דתוס' חולק על רדב"ז ודו"ק ובאמת קצ"ע אף אם נאמר דמשנה דמגרש את אשתו מיירי לב"ש בגירשה משום חשש זנות כחד מ"ד בירושלמי מ"מ אחרי שמבואר במשנה דמוציא את אשתו משום ש"ר לא יחזור ולב"ש כיון דאסור לגרש רק משום ערות דבר הוי כאומר בפירוש משום ש"ר אני מוציאך ואיך חיישינן בראוה שנבעלה שקידשה משום שלא יהי' בעילת זנות והרי עדיין עושה איסור שאסור להחזירה. ואף אם נאמר דמשום כיעור שגרשה מחמתה לא יחוש ונימא דאם בעלה ודאי נתברר לו שלא זינתה כמ"ש בבית מאיר סי' קמ"ח מ"מ משום זה נימא שלא קידשה שלא יעבור באיסור דרבנן., וע"כ צ"ל דלאיסור זנות יחוש ולאיסור דרבנן לא יחוש וע"כ צ"ל כן דקשיא גם לב"ה איך אמרינן שקידשה בביאה והרי מחזיר גרושתו צריך ז' נקיים משום דם חימוד ועדיף יותר לומר שלא קידשה דדוקא בנשואין איכא חימוד ולא בזנות כמ"ש בחו"ד סי' קצ"ב ולומר דמסתמא טבלה ושמרה ז' נקיים זה דוחק והמובחר דאף אם עבר על איסור דרבנן, לא ישגיח ע"ז ונימא דמ"מ בעילת זנות אינו עושה והרדב"ז לא קאמר רק בנדה דאורייתא אבל לא בשביל איסור דרבנן. ומצאתי שוב שההערה אודות ז' נקיים כבר הרגיש הח"ס אה"ע ח"ב סי' נ"ט ושם מייתי לריב"ש סי' ו' דס"ל כרדב"ז ויותר מזה דאפי' לא ספרה ז' נקיים אין לחוש לקדושין כיון דממנ"פ עושה איסור ולדברי' צ"ע יותר מגמ' הנ"ל דהרי מחזיר גרושתו צריכה ז' נקיים ולפמ"ש התוס' ביומא י"ח ע"ב ומהרש"א שם דאם מזמין אשה ליחוד בעלמא ואח"כ תיכף בעל אותה ליכא דם חימוד וזה קצת כסברת הטו"ז סי' קצ"ב דגבי תמר ורות כיון שהיתה עמו במטה ליכא דם חימוד מיושב קו' הנ"ל. ולפע"ד לפמ"ש בחו"ד סי' קצ"ב דליכא חימוד רק בביאת נשואין י"ל כיון דבביאה אירוסין עושה ליכא דם חימוד והכי מוכח קצת מהא דרב מנגיד אמאן דמקדש בביאה בלא שידוכין ות"ל כיון דבלאו שידוכין לא ספרה ז' נקיים לזה ובעל בלא ז' נקיים וחייב מכות מרדות וע"כ כיון דביאה אירוסין עושה ליכא חימוד מיהו דבר זה אינו ברור. וגם י"ל כיון שהיא בביתו ביאה נשואין עושה כמו כל ארוסה שהכניסה לביתו והמובחר כמ"ש הטו"ז ותוס' יומא ודוק בכ"ז וע' תוס' יבמות מ"ב ד"ה ותמתין משהו ותנשא וכתבו תו' ל"ד משהו דצריכה להמתין ג' ימים של קליטת הזרע ודבריהם תמוהין דבלא"ה צריך ז' נקיים וכבר נשאלתי ע"ז ולפמ"ש התוס' יומא והטו"ז דאם מעיקרא מזמין אך ליחוד אח"כ שרי לבעול כשהוא עמה במטה י"ל דגם תוס' כוון ל"ה ודוק וע' שושנת העמקים כלל י"ב כ' ג"כ דאף אם עובר על איסור דרבנן עדיין שייך אא"ע בב"ז ומדברי ריב"ש לא משמע כן ומ"מ דבר זה ברור הוא:
יח והארכתי קצת בדין זה ומ"מ הלכה כדברי הרדב"ז אחרי שהריב"ש ג"כ סובר כן ע"כ בנ"ד שיודע שהי' לה וסת ולא הלכה לבית הטבילה יש לצרף גם שיטת הרדב"ז ומה שחשש האוסר שמא טבלה בעת הלכה בע"ש לרחוץ י"ל דכיון דדרך הנשים לדעת מזה ולהודיע למחזיק בית המרחץ מסתמא כשאומרת האשה המשגחת שלא נודע לה שטבלה מסתמא לא טבלה, ושמא י"ל עוד דאם העדים אין יודעין שטבלה וסבורים שהיא טמאה אין ממש בעדותן כיון שהם מסופקין ולדעתם הוא נדה ול"ה הם עדים על הביאה מיהו יש לעיין בזה:
שוב מצאתי במהרי"ט חלק אבה"ע סי' א' שכ' דאף היכא שאסורה עליו מדברי סופרים כגון שהוציאה משום ש"ר דאמרו רבנן לא יחזור אין לחוש בנתיחד עמה וז"ל ואין טעם לחלק בין איסור קל לאיסור חמור דכל שמפקיר עצמו לעבור אאיסור דרבנן בשאט נפש לא מקפיד אבעילת זנות וכמ"ש הראב"ד שלא אמרו אלא במוחזקים בכשרות וראי' מתה"ד סי' ר"ט דמי שנתיחד והי' לו אשה אחרת ל"ח שמא בא עלי' לעבור על גזירת ר"ג עיי"ש ע"כ. והנה מתה"ד ליכא ראי' גמורה דהוא מיירי באשה בעלמא לא בנתגרשה ממנו וכבר כתבתי לסברא זו קשה לי מתו' ומגמ' למה לב"ש בראוה שנבעלה צריכה גט והרי בנתגרשה מחמת ש"ר אסורה לחזור לו וגם הקו' מז' נקיים קשה יותר לשיטת מהרי"ט ואכ"מ להאריך. עכ"פ הדבר ברור דשיטת רדב"ז שריר וקיים ולדברי מהרי"ט צ"ל הא דחיישינן לקדושין אף דרב מנגיד אמאן דמקדש בביאה זה מטעם חוצפא יתירה אבל ל"ה איסור גמור דכלה בלא ברכה דוקא בביאה שניה אבל לא בביאה ראשונה מקדושי ביאה והוי איסור קל בעיני' וחשיד לעבור ע"ז ולא באיסור דרבנן החמור בעיניו וגוף דברי המהרי"ט תלוי בזה אי בעילת זנות בפנוי' איסור תורה כשיטת הר"מ ואז החשוד לעבור איסור דרבנן ל"ח לעבור איסור תורה משא"כ לשיטת החולקים על הר"מ דל"ה רק איסור דרבנן, דברי המהרי"ט נכונים ואין להאריך יותר:
יט והנה לעיל בתחילת התשובה הבאתי דברי רש"י חולין קל"ד דלענין חזקה יש חילוק בין איסור לאו לאיסור כרת וגם אח"כ הבאתי דברי רדב"ז שמקיל ביבמה מטעם דהוא איסור לאו וצריך לבאר דהרי רבא אמר מה לי איסור לאו ומה לי איסור כרת ביבמות קי"ט ואמנם רש"י מחלק שם בין הרחקה ובין ספק איסור עיי"ש וע' תה"ד סי' ר"כ מה שהקשה על רש"י מדף פ"ב דמקשה שם והא רבא הוא דאמר מה לי איסור כרת וכו' והא שם בהרחקה שינו. ואמנם בספר היקר דברי אמת בשו"ת סי' ו' הביא דברי התוס' קדושין י"ב גבי אם הקילו בשבי' שחלקו בין איסור לאו לאיסור מיתה ומדלא הקשו על דבריהם מרבא דיבמות קי"ט דמה לי איסור לאו וכ' דתוס', ס"ל דבין איסור כרת לאיסור לאו אין חילוק אך בין איסור מיתה בידי אדם לאיסור לאו יש חילוק כדאיתא ריש פרק הנחנקין דמחלק בין שגגת לאו לשגגת חנק. והנה משם אין ראי' כ"כ דבשוגג ודאי יש חילוק דשגגת לאו א"צ כפרה ושגגת כרת ומיתת ב"ד צריך כפרה אך מש"ס דב"מ נ"ו יש ראיה דמחלק שם מגמ' בין מיתת ב"ד לאיסור מיתה בידי שמים עיי"ש וזה ראי' ברורה (ע' בספרי ליו"ד ח"א סי' מ"א אות ז' מ"ש על פי דברי אמת הנ"ל):
אמנם עפ"ז צ"ע בתוס' קדושין י"ד ד"ה ותהא א"א יוצאה בחליצה דמייתי ראי' מיבמות קי"ט דאין חילוק בין כרת ללאו ה"ה דאין חילוק בין א"א לאיסור לאו שתהא יוצאה בחליצה ולסברת בעל דברי אמת נהי דבין כרת ללאו אין חילוק מ"מ בין מיתת ב"ד ללאו יש חילוק וע"כ דלא כסברא הנ"ל. ובספר הנ"ל מייתי ראי' מדברי הר"ן פ"ב דכתובות שכ' דאף דבתרי ותרי רבנן החמירו דלא ניזול בתר חזקה דוקא בא"א החמירו א"נ לעבודה אבל בתרומה אף באיסו' תורה לא אחמיר ותמה בדברי אמת הרי גם תרומה עון מיתה בבן גרושה דאף להר"מ דחללה ל"ה, רק בלאו אם אכלה תרומה אבל בבן גרושה בודאי במיתה כזר גמור וע"כ יש חילוק בין איסו' חנק למיתה בידי שמים עיי"ש. ואני אומר אף דבעל דברי אמת רב גוברי' ומי גבר יהין לעמוד כנגדו בזה לא צדקו דבריו דלדעתי בב"ג שאכל תרומה אינו במיתה דהרי ב"ג שאכל תרומה יהושע אינו חייב חומש כדאיתא בפסחים ע"ב ע"ב מטעמא דאכילת תרומה איקרי עבודה ועבודה רחמנא אכשרי' א"כ אס"ד דחייב מיתה לחייב חומש דחומש במקום קרבן עומדת כדאמרי' בשבת ואס"ד דחייב מיתה במזיד לחייב חומש בשוגג במקום קרבן. וע"כ ליכא מיתה במזיד ולכן א"ח קרבן דהוא חומש בשוגג וע"כ לר"י ליכא חיוב מיתה. והמ"ל בפרשת דרכים בדרך מצותיך ח"ג מפלפל בחללה אי יש חיוב מיתה שאכלה תרומה ושם כ' בפשיטות דחלל שאכל תרומה במיתה וחילי' מדכ' הר"מ דחלל הוא כזר ונושא גרושה ומטמא למתים. והמ"ל מחלק בין חללה שמתחלה כשרה היתה ונבעלה ביאת איסו' דאינה חייבת מיתה אם אכלה תרומה ובין חלל שנולד בפסול. ולפע"ד פשוט כיון דאינו מחלל עבודה ויליף מקרא בקידושין ע"כ ל"ה כזר גמור ומדאינו חייב חומש לר' יהושע ה"ה דא"ח מיתה ועדיף מחללה ועכ"פ לא גרע. והמ"ל גופי' כ' בסוף פלפולו בענין אשת זר דתליא בזה דאם א"ח חומש אינה חייבת מיתה. ולפ"ז ה"ה לענין חלל ושמא גם המ"ל חזר בסוף דבריו. ולדעתי הדבר תלי' בפלוגתא שבין ר"א ור' יהושע דלר"א דחייב חומש ה"ה מיתה ולר"י דפטור מחומש ה"ה ממיתה. והא דפליגי לענין חומש משום דאין נ"מ לענין מיתה בידי שמים:
כ וקצת הי' מקום לומר דנהי דא"ח חלל חומש מ"מ חייב מיתה בידי שמים והוא עפ"מ שעלה בדעת הכ"מ פ"י מביאת מקדש ה"י דהא דב"ג שעבד עבודתו כשירה דוקא בלא נודע אבל בנודע עבודתו פסולה ובאמת שכן משמע בגמ' קדושין ס"ו דמייתי מב"ג למקוה שטבל ונמצא חסר וכ' התוס' דפליגי אף בודאי נמצא חסר והדבר תמוה איך מכשיר ר"ע וכתבתי בתשו' א' (ע' בספרי ב"י ליו"ד ח"ב סי' ל"ב אות ג') ליישב עפ"ד השטמ"ק בכתובות ק"ד דאם אין לו מ' סאה רק מכסה כל גופו ל"ה רק מדרבנן ומיירי בכה"ג ורק כיון דרבנן פסלו המקוה ל"מ טבילה מדאורייתא כמ"ש תוס' סוכה ג' לענין סוכה. וס"ל לר"ע כיון שלא נודע פסולו ל"א כמדארל"ת וה"ה במה דפסלי מדרבנן שיועיל לדאורייתא ומייתי ראי' לב"ג אף דאסור לעבוד אם עביד בשוגג לא חילל והדברים נעימים וערבים. והארכתי בביאור הסוגי' ועכ"פ גם מפשטא דשמעתתא משמע דמיירי דוקא בלא נודע פסולי דמקוה וה"ה בחלל דוקא בכה"ג ולפ"ז דה"ה בתרומה דוקא בשוגג פטור מחומש דאכילת תרומה מקרי עבודה משא"כ במזיד חייב מיתה ובהכי מיושבין דברי התוס' בכתובות כ"ג וקדושין י"ב שכ' דיש חיוב מיתה אם ישמש ע"ג המזבח בשבת ותמה בהפלאה דהרי עבודתו כשרה ומה שתי' דמ"מ כ"ג ל"ה תמה בס' היקר מנ"ח בקומץ מנחה סי' קמ"ה מגמ' מכות י"ב עיי"ש דמוכח דאף בתורת כ"ג עבודתו כשירה אבל אם דעת תוס' דבמזיד עבודתו מחולל וגם הסברא כן הוא דכמדרל"ת אעל"מ ודוקא בשוגג גלי קרא ניחא דברי התוס' דבמזיד יש כאן חיוב מיתה בשבת (אך כבר כתבתי במק"א דדעת התוס' דבקדשים בעיקר עבודה ל"א כמדרל"ת אעל"מ) וגם דעת הרמב"ם דאף במזיד עבודתו כשירה ושוב ראיתי דהפלאה בעצמו הקשה אך לדעת הרמב"ם עיי"ש ולדעת זו א"ח מיתה באכל תרומה. והנה י"ל דגוף הדין תליא בב' תירוצי הגמ' בפסחים ע"ב דלתי' הראשון דמיירי ר"י בתרומה בע"פ דזמנו בהול כל חלל חייב חומש ומיתה דאכילת תרומה אינו דומה לעבודה ולתי' ב' שם דאכילת תרומה הוה עבודה חלל פטור מחומש ומיתה והרבה יש לפלפל בזה. ועמ"ש בספרי לא"ח סי' נ"ב אות ז':
כא ואשוב לדברי הר"ן מ"ש בתרומה דלפ"מ שהוכחתי דא"ח מיתה ניחא דברי הר"ן ול"ק קו' דברי אמת אך מ"ש הר"ן דבעבודה החמירו שוב צ"ע דאם בתרומה אין כאן חיוב מיתה ה"ה בעבודה כמו שהק' בהפלאה. מיהו י"ל דס"ל לר"ן ותוס' דאף דאם עבד עבודתו כשרה לא ניתן שבת לדחות אצלו כיון דלכתחלה אסור לעבוד עמ"ש בספרי חא"ח סי' י"ב בש"ה בשם מחנה ראובן דאם זר שחט בשבת חייב אף בקרבן ציבור ושם הארכתי בסוגי' דסנהדרין נ"א וה"ה חלל כזר נחשב לענין שבת שוב מצאתי בחינוך מצוה ר"פ שכ' ג"כ דכהן או כהנת שנתחללו אם אכלו תרומה חייבין מיתה בידי שמים וגם בדברי' אני תמה מאד והוא מייתי ראי' מדכתיב ומתו בו כי יחללוהו ואחריו כל זר לא יאכל קודש ואין ראי' דאכילת תרומה מיקרי עבודה ועבודתו כשירה בחלל מקרא ואכמ"ל:
ואמנם אף שהראי' מהר"ן הרבה יש לפלפל מ"מ הראי' מב"מ נ"ו שכתבתי נכונה דיש לחלק בין מיתת ב"ד ללאו. וראי' עוד מתוס' יבמות ד' ו' ע"ב ד"ה טעמא שכ' דדוקא בלאו דכרת אמרינן מה לי חומרא רבא משא"כ בשבת דאיכא סקילה עיי"ש. ועכ"פ מכ"ז מוכח דיש לחלק בין א"א ליבמה לשוק לענין חזקת פנוי' ולענין חששא והרחקה. וע' יבמות קי"ד שמחלק בגמ' בין איסור סקילה לאיסור לאו:
כב וראיתי בזה ב' קושיות בתשו' מוח"ז רע"א סי' ק"ד ואחת בשם הגאון מהר"ש גלוגא. אדעת התוס' קדושין י"ב וכתובות כ"ג שפי' אם הקלנו בשבוי' משום דליכא אלא איסור לאו ניקל בא"א דאיכא איסור מיתה והרי בב"ב קל"ה אמרינן ג"כ הכי ושם מיירי לענין יבמה לשוק דליכא אלא איסור לאו. עוד הקשה מתוס' יומא נ"ה ע"ב שחילקו לענין הגיע לגבורות בין איסור א"א לחטאת שמתו בעלי' והרי בגט אין נ"מ רק לענין יבמה לשוק דאם מת ליכא אלא איסור לאו וזה באמת תימה רבתי. ואמנם ברשב"ם ב"ב קל"ה כ' ג"כ דהוא איסור חנק וזה תמוה דהרי ליכא אלא איסור לאו וצ"ל כמ"ש בשטמ"ק במקומו דבשבוי' איכא חזקת היתר משא"כ באמר בשעת מיתה אין לי אחים וחיישינן שמא יש לו אחים מחזקינן מאיסור לאיסור ומחזיקינן מחזקת א"א לאיסור יבמה לשוק וזה שכ' רשב"ם דאיכא איסור חנק היינו דהי' לו חזקה לאיסור חמור ומחזקינן מאיסור לאיסור. ומעתה זה דוקא בהך דב"ב מחזקינן מאיסור א"א לאיסור יבמה לשוק. משא"כ בקדושין י"ב שם הספק אי קיבל אביה קדושין מעיקרא לאסור אותה על בעלה דליכא חזקת איסור מ"ה הוצרך התוס' לפרש דאיכא חשש מיתה מחמרינן אבל בב"ב דאיכא חזקת איסור א"א ומחזקינן מאיסור לאיסור החילוק פשוט דבשבוי' ליכא חזקת איסור משא"כ לענין יבמה לשוק ומחזקת איסור א"א מחזקינן לאיסור יבמה לשוק כמ"ש בשיטה שם וכן הפי' בדברי התוס' יומא נ"ה שכ' דבאיסור א"א החמירו הכונה דמחזקינן מאיסור א"א לאיסור יבמה לשוק משא"כ לענין חטאת שמתו בעלי' ליכא חזקת איסור. ובדברי תוס' יומא יש עוד לפרש דחטאת שמתו בעלי' ליכא אלא איסור עשה כדאמרי' תמורה י"ח דאם עבר והקריב קאי בעשה והא דאמרינן בבכורות ט"ז דאיכא לאו היינו באכילה ולא בהקרבה. וכבר כתבתי בתשו' להקשות על אורח מישור נזיר כ"ה שדימה הענינים. ולפמ"ש מיושב קושיתי ועכ"פ כיון דליכא אלא איסור עשה לא חמיר כ"כ משא"כ יבמה לשוק איכא לאו וחמיר מאיסור עשה כדאמרינן ביבמות ז' דל"ת חמיר מעשה והרבה יש לדבר בפרט זה אבל בפשיטות משמע דכונתם דמחזקינן מאיסור חמיר דא"א לאיסור יבמה לשוק ודוק:
ויש מקום לישב ב' קושיות הנ"ל בדרך זה דהסוגי' דגיטין וב"ב קאי לרב דאין קדושין תופסין ביבמה ויש חשש איסור א"א אם תקבל אח"כ קדושין אחר מיתת היבם עוד פ"א דאם נימא ל"ח לעדים שהיא זקוקה ליבום הקידושין השניים לא יהיו קדושין ובאמת הוה קדושין ויהי' מכשול באיסור א"א משא"כ לדידן דפסקינן כשמואל דמספקא לן אי קדושין תופסין ביבמה לשוק אין כאן מכשול בודאי דאף אם היא זקוקה אין קדושין שניים תופסין בודאי ודוק היטב כי קצרתי:
כג יהי' איך שיהי' כ"ז היכא דאיכא חזקת א"א משא"כ בנ"ד דאשה זו נתגרשה וספק אם נתקדשה מחדש נהי דבגמ' מחמירינן ד' פ"א היכא שהבעל קיים לענין איסור חנק דחמיר ולא לאיסור יבמה לשוק דמהני חזקת היתר וזה כונת הרדב"ז ואין קו' מב"ב קל"ה ולא מתוס' יומא נ"ה ודוק היטב. וראיתי בתשו' מהר"ם מינץ להגאון ר"מ מינץ מאובין ישן סי' כ"ג הרחיב הדבור הפלפול אדברי ש"ג הובא בב"ש סי' קמ"ט שכ' דהיכא דשניהם מודים שלא בא עלי' א"צ גט והחזיק במעוז הש"ג ומדבריו יוצא דבעי דוקא ששניהם אומרים שבאמת נבעלה ומשמע דאם האשה לבדה אומרת שלא נבעלה נאמנת ובאמת דבריו תמוהים דהש"ג לא קאמר רק אם שניהם אומרים שלא נבעלה אבל דלבעי שיהי' שניהם אומרים שנבעלה לא קאמר הש"ג גם מהסוגי' לא משמע כן דאם שניהם מודים שנבעלה אמאי לב"ש א"צ גט דל"ש שמאוסה דהרי הם מודים וגם שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא. ואף שי"ל שאומרת שנבעלה ולא נתקדשה מ"מ הרי חזינן דלא מאוסה בעיניו ולומר דמ"מ כיון דלב"ש העדים ל"ה עדי ביאה דמאוסה בעיניו הוה כמקדש בלא עדים דמפשטא דסוגיא לא משמע כן והש"ג לא קאמר רק אם שניהם אומרים שלא בא עלי'. אשר ע"כ אם כי אין לסמוך מדברי פלפול להלכה מ"מ כיון שיש כמה סברות להתיר הבאתי דבריו שמפרש דמיירי דוקא בשניהם מודים אם כי אין לבנות ע"ז. והנה הרב המתיר הביא שהעידו לפניו עדים לפסול העדי יחוד אך מיראתו לא יוכל לגבות בפניהם. והנה הריב"ש ס"ל דהעדים נפסלים אף שלא העידו בפניהם וסברתו דאין נ"מ להעדים. ומ"ה מחלק הש"ך סי' ל"ח בין לפסול לעדות לפסול חבירו לשבועה ע"ש ובנוב"י סי' ע"ב האריך לחלוק על הריב"ש וכבר כתבתי בימי חורפי דזה דמייתי נוב"י לחלוק על הריב"ש מתוס' סנהדרין ח' ד"ה. והביא האב דלמה לתוס' לומר דהזמה הי' קודם גמ"ד דליכא מיתה בזוממים ולישני שהזמה הי' שלא בפניהם דליכא מיתה ומ"מ ודאי העדים נפסלים ואין יכול לבוא לידי נפשות ואני אומר וליטעמך. הרי שיטת זקני מהר"ם פדוואה דלפסול לעדות מהני עדות מיוחדת אף מב' מעשות כמבואר בסי' ל"ד מבלי שום חילוק. ולפ"ז ברור דאם עדי הזמה העידו שאחד ראה העדים מחלון זה ואחד רואה מחלון זה להעדים אין הורגין דלדיני נפשות ל"מ ע"מ ובכ"ז העדים נפסלין לשיטת מהר"ם פדואה דהוא כ"ש מב' מעשות וא"כ הו"ל לתוס' לאוקמי בכה"ג וע"כ התוס' ל"ד נקט קודם גמ"ד ואין ראי' נגד הריב"ש והארכתי בפרט זה וכעת ההכרח לקצר ועכ"פ יש לצרף גם שיטת הריב"ש בנ"ד:
כד תבנא לדינא דהאשה הזאת מותרת מכמה טעמים. א' לצרף שיטת הר"ן דתרי מיעוטא כפלגא דמי ומהני חזקת פנוי'. ב' שיטת הרדב"ז דמחלק בין איסור מיתה, וכרת לאיסור לאו. והגם דהרדב"ז לא סמך ע"ז לבד. ג' העיקר הוא כיון שהכריזו שהעדים יעידו בפני האשה והם העידו שלא בפני' ולפמ"ש בפנים גם המאירי מודה בזה. אך דבאיסור חמיר כא"א שהיא חנק הי' לנו לחוש שמא יעידו אח"כ בפני' משא"כ באיסור לאו אמרינן עדים בצד אסתן ותיאסר ול"ח שיעידו בפני' ואינו דומה למה שאמרו בב"ב קל"ה לענין יבמה לשוק לחוש לעדים במדה"י דשם מחזקינן מאיסור א"א לאיסור יבמה לשוק משא"כ בנ"ד שבודאי נתגרשה ליכא חזקת א"א כמש"ל. ד' כיון שהאשה הוחזקה נדה בשכנותי' יש לסמוך אסברת רדב"ז שהובא במ"ל וגם כיון שלא ספרה ז' נקיים ואנן פסקינן דמחזיר גרושתו צריך ז' נקיים יש לסמוך אשיטת מהרי"ט בזה דל"ח לקידושין בלא ספירת ז' נקיים. ה' יש לצרף שיטת הריב"ש דלפסול עדות מהני שלא בפניהם ומכל הני טעמא האשה מותרת לישא וד' יצילנו משגיאות. (וע' ח"ר סי' קמ"ז פלפול עצום ע"ד המאירי שס"ל דבאיסורין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד ובדין אם יש חילוק בין איסור לאו לאיסור כרת):