בית יצחק אבן העזר חלק ב· רבי יצחק יהודה שמלקיש
סימן ע
ב"ה פרעמישלא "אמת וצדק" לפ"ק
להרבנים החריפים הרב הגדול הישיש מ' פסח הכהן ראבד"ק
טארנאוו, וה"ה הגדול מ' נפתלי ג"ב נ"י בד"צ דק'
טארנאוו יע"א:
ע"ד השאלה באחד שאינו יכול לדור עם אשתו שהתשמיש קשה לה והזוג אומרים שיוכלו לברר זאת ע"י רופאים והאשה אינה רצונה לקבל גט רק באופן שתשאר לדור בבית השותפות שיש להאשה החצי ולבעלה החצי והבעל ג"כ אינו יכול לזיז מביתו כי יש לו כיפה שלו בביתם ודירה על השטאקווערק, ובבית הזה עשרה בעלי בתים דרים בתוכו ואין להבית רק פתח אחד להרחוב ועל השליבות ההכרח שילכו שניהם אם ישארו בדירות הבית ולהכיפה יש פתח דרך הרחוב והאשה רצונה לשבע שלא תשא לאיש אם יש היתר שיגרשו וישארו שניהם בהבית:
א תשובה הנה אין דעתי נוחה להתיר בזה כי הבעל יוכל לצאת מהדירה וידור בבית אחר ובהכיפה יוכל להשאר אחרי שיש דרך ופתח מהרחוב להכיפה ואין זה מקרי שעת הדחק להתיר איסור המבואר בר"מ וש"ע. ואם יוכל להתפשר עם האשה שתצא היא מהבית כפי הדין מה טוב. אמנם להוציאם מבלי בירור ההלכ' לא יאות לפ"כ ע"כ אעבור פירקא דא ואתני' מה שהביאו כת"ה דברי הישועת יעקב והפלאה דטעם הר"מ שאוסר בגרושה מישראל לדור בחצר אף שלא נשאת משום דאיהו כשטתי' דס"ל דביאת זנות בפנוי' הוא באיסור לאו ויש חשש איסור דאורייתא משא"כ להסוברים דביאת זנות בפנוי' לא הוה איסור דאורייתא לא חששו חז"ל ע"ז אם כי הסברא נכונה. ובזה יש ליישב מה שקשה על הר"מ מירושלמי פ' הזורק הובא בר"ן כתובות דאיתא שם המגרש את אשתו לא תדור עמו לא באותו חצר ולא באותו מקום וכו' בד"א בזמן שנשאו הא לא נשאו לא דלא כמראה פנים שפי' כונת הירושלמי הא לא נשאו בגרושה מאירוסין וזה ליתא דא"כ בכהנת נמי דבכל הפוסקים משמע דבכהנת נמי דוקא מן הנשואין ובירושלמי מבואר דבכהנת אפי' לא נשאו ע"כ קשה מירושלמי על הרמב"ם. אמנם להנ"ל ניחא דהרי זה פלוגתא אי לא יהי' קדש קאי על ישראל שלא ישא שפחה כמו שתרגם אונקלוס. ולפ"ז ביאת זנות בפנוי' דרבנן או כדברי הרמב"ם דביאת שפחה ל"ה רק דרבנן מדהיתר בעבד עברי כמש"כ הר"מ פ"ב מא"ב ה' י"א ולפ"ז ביאת זנות בפני' דאורייתא מלא יהי' קדש:
ב וגוף הדין תלי' במחלוקת דלמ"ד שפחה חרופה היא חצי' שפחה וחצי' בת חורין המאורסת לעבד עברי י"ל משום הכי חייב מלקות הבא עלי' משום שחצי' מקודשת אבל לר' ישמעאל דס"ל בכריתות י"א שפחה כנענית מאורסת לעבד עברי ולאחרים מאורסת לעבד כנעני וכתבו תוס' דל"ד מאורסת דקדושין אין תופסין י"ל דשפחה לישראל בלאו ומ"ה לוקה היא והוא חייב קרבן ולפ"ז אין תימא דירושלמי קאי כר' ישמעאל וליכא בפני' רק איסור דרבנן ומ"ה לא חששו שתדיר בחצירו והר"מ כשטתי' אוסר אף קודם נשואין לדור בחצר אחד:
ג איברא דלדינא אין לסמוך ע"ז כיון דהר"ן כתב דבש"ס דידן משמע דלא כירושלמי ועוד דבתשובת ריב"ש סי' ש"ס כתב דבחומרא כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון. ועוד הרי הרמב"ם גופי' פוסק פט"ו מאיסורי ביאה ה"ב דדוקא כ"ג באלמנה לוקה בביאה בלא קדושין אבל כהן בגרושה אינו לוקה בלא קדושין וא"כ אמאי חששו חז"ל כמו שהקשה בהפלאה וע"כ צ"ל דחיישינן שיתיחד עמה בפני עדים ויקדש אותה. ולפ"ז גם בישראל יש לחוש שיראו עדים שתתיחד עמו ואז צריכה גט ולא יגרשה ותנשא לאחר וזה חשש לאיסור תורה ועיין ברמב"ם פ"א מגירושין ה' ד' שכ' שלא נאמר ושלחה אלא שאם גירש ולא הוציאה מביתו הר"ז כמי שגירש והחזיר גרושתו לפיכך צריכה ממנו גט שני וצריך להבין הרי בעי עדי יחוד ולמה כ' הר"מ דהרי זה כמו שגירש והחזיר גרושתו ושמא כוון הר"מ לדברי הרא"ה הובא בתשובת ריב"ש סוף סי' ו' וב"ש סי' ל"א ס"ק כ"ב וסי' קנ"ה ס"ק ל"ב דהיכא דדר עם האשה כדרך איש ואשתו א"צ עדי יחוד ע"כ שפיר כ' באם לא יוציאה מביתו וידורו ביחד הוא כמחזיר גרושתו ודוק ועיין לקמן:
ד ובעיקר הדבר לדעתי הי' נראה דאף אם לא נאמר כרמב"ם רק זנות בפנוי' דרבנן מ"מ אם גירש אשתו אסור הזנות מדאורייתא שהרי הלח"מ פ"א מאישות ה"ד רצה לומר דלכ"ע אסור בעשה דאם בא שלא לשם אישות מבטל מצות עשה דכי יקח איש אשה וכ"כ המגיד משנה. אך שדחה דמשמע דל"ה רק דרבנן אבל באשה שהי' לו קדושין עלי' וגירשה ובא עלי' דביטל עשה בידים שגירשה ובא עלי' ע"כ לכ"ע הוה איסור דאורייתא ונ"ל ראי' מהא דאמרינן בגיטין וביבמות צ"ד ואשה גרושה מאישה אפי' לא נתגרשה אלא מאישה פסולה לכהונה וכן פסקינן ומדאורייתא אסור' לכהונה דלא כשיטת הר"מ עיין בפוסקים וצריך להבין באם אמר לה הרי את מגורשת ואי את מותרת לכל אדם במה נתגרשה מאישה מן התורה הרי כל קדושין היא שאסר לה אכ"ע חוץ ממנו וגירושין הי' שהתירה לכ"ע וזה שלא התירה לכ"ע איזה גירושין הם וע"כ צ"ל דכל גירושין המה להתירה לכ"ע ולאסרה עלי' והיינו לפוסקים דזנות מדאורייתא מותר התירה לכ"ע בזנות נשואין ועל עצמו אסרה בזנות ע"כ באמר אי את מותרת לכל אדם עכ"פ אסרה על עצמה בזנות ולכן שפיר דרשינן אפילו לא נתגרשה אלא מאישה והיינו שהועילו גירושין לאסרה על עצמו בלי קדושין אחרים ולכן מקרי גרושה מאישה אבל אי ס"ד דלכ"ע מותרת פנוי' בזנות מדאורייתא ולבעלה ג"כ מותרת ולא הועילו הגירושין כלום במה קרינן גרושה מאישה שתאסור לכהונה ולומר דמה דנפטר מחויבים שלו מקרי גירושין לא ידענא אם נפטר מחויבין כיון שלא הותרה לעלמא כמו בספק גירושין דחייב במזונות משום דמעוכבת בשבילו להנשא ועל כרחך מוכח או דהלכה כרמב"ם דאיכא איסור זנות בפנוי' או דעכ"פ להמגרש אסורה כיון שביטל בידים הקדושין ושויא פנוי':
ה ובזה מיושב הא דמשמע במגרש אשתו ולנה בפונדקי דצריכה גט מחשש דאורייתא משום דא"א עושה בעילתו בעילת זנות דבגירש אשתו לכ"ע איסור דאורייתא. ובזה מיושב מה דבמעוברת חבירו שנשא כופין לגרש והקשה בית מאיר סי' כ"ו מה תוספת אזהרה יש בזה כיון דמעיקרא הי' אסורה עלי' מדרבנן ועכשיו ג"כ דרבנן ולהנ"ל ניחא. ולא העליתי הדבר בכור הבחינה אך לכאורה נ"ל כן לולי כל דברי הפוסקים שדעתם רחבה מדעתינו וע' פ"ח מבואר דביאת פנוי' לדידן איסור דאורייתא ע"ש:
ו והנה הביאו במכתבם דברי עבודת הגרשוני סי' צ"ג דהיכ' דגירשה משום זנות דמאיסה בעיני' אף באשת כהן אין איסור לדור בביתו ובתשו' שבות יעקב ח"א סי' קי"ט חלק עלי' ומייתי ראי' מדאיתא פ"ב דאבל רבתי ב"ש אומרים מי שגירש אשתו לא ישרה עמה לא במבוי ולא בחצר והרי ב"ש ס"ל דלא יגרש אלא אם מצא בה ערות דבר ומאוסה בעיני' ואפ"ה גזרו רבנן עיי"ש, ונראה לישב דבספרי יליף ויצאה מביתו מלמד שהאשה יוצאה מלפני האיש והיתה לאיש אחר שלא תנשא בשכנתו ומוכח מזה דהיא דרש דאורייתא ואף קודם נשיאתן אך י"ל דמביתו צריכה לצאת תיכף ומוהיתה לאיש אחר ילפינן שלא תנשא בשכנתו. אבל קודם נשואין אולי מותרת להיות בחצרו וע' מגיה במ"ל פכ"א מא"ב כתב מדברי ספרי דקודם שנשאת אסורה מדרבנן בחצר ולאחר שנשאת אסורה מדאורייתא. והנה ברמב"ם איתא פ"א מגירושין ה' ה' הובא לעיל שלא נאמר ושלחה אלא שאם גירש ולא הוציאה מביתו חיישינן ליחוד וקדושין וצריכה גט שני ולפ"ז לא מוכח מקרא דאסורה לדור שמא יבא עלי' ורק שאם דרה ונתיחדו צריכה גט שני וזה לדעתי טעם הרמב"ם שדרש לקראי דבא להוציא מדרוש ספרי וזה לב"ה דצריכה גט שני ודלא כמש"כ המש"ל הנ"ל דרמב"ם לא פסק כספרי אבל לב"ש דאינה צריכה גט שני א"כ דרשה דספרי דרשה גמורה היא והיינו דנהי דל"ח ב"ש לקדושין משום דמאוסה בעיני' וגם ל"ש סברה דא"א עושה בעילתו בעילת זנות כיון שבלא"ה הוה בעילת זנות כמש"כ הרדב"ז וע' אבני מילואים סי' ל"ג מ"מ לבעילת זנות חיישי גם ב"ש כדמוכח מקרא:
ז ומה שהקשה באבני מילואים סי' ל"ג על סברא זו דא"כ למה כתבה תוס' רק למ"ד דפליגי בלא ראוה שנבעלה דאולי לשיטתייהו ולא כתבו גם למ"ד דפליגי בראוה שנבעלה דל"ש לב"ש אין אדם ע"ב ב"ז כיון דבלא"ה הוה בעילת זנות י"ל דתוס' ס"ל דדוקא בלא ראוה שנבעלה דהיא רק מכח אומדנא מהני סברא זו לב"ש משא"כ בראוה שנבעלה וכיוצא בזה נמצא באבה"ע סי' ג' מעין כן ובפוסקים. וע"כ דרשו ב"ש הכי אבל זה דוקא לב"ש דע"כ מוכח מקרא דאף דמאוסה בעיני' חיישינין לבעילת זנות משא"כ לדידן דפסקינין דצריכה גט שני מקרא כמ"ש הרמב"ם שפיר י"ל היכ' דמאוסה בעיני' ל"ח לבעילת זנות ולפמ"ש יוצא לנו מבואר דמה שכתבו תוס' ריש זבחים דאשה שזינתה אין כופין לגירושין דל"ח שידור עמה משום דמאוסה בעיני' ועיין אה"ע קי"ז סעיף א' ברמ"א ורדב"ז סי' תשמ"ו לב"ש מוכח דאף דמאוסה בעיניו חיישי' לזנות ורק לקדושין ל"ח מטעם הרדב"ז ומ"מ יש לדון בכל זה דבתוס' דמשמע דלב"ש מאוסה בעיניו ולא חיישינן לביאה כלל:
ח ולדינא כיון דהשבות יעקב אוסר אפי' בנצטרעה. שמא תתרפא כש"כ בנ"ד מי יהין להקל בדבר בשגם דהיא דבר אשר ההיתר נמשך לשנים הרבה ויהי' הדבר תמוה בעיני כל ומזה יתבטל ח"ו כל תקנות חז"ל כי העולם לא ידעו לחלק בין הענינים:
ובשיטה מקובצת כתובות מבואר דמה"ט ל"ג חז"ל בגרושה אשת ישראל לאסרה במבוי דרשו חז"ל לטובתם אולי יתפייסו ע"י כן ויחזור ויקחנה א"כ לסברא זו היכ' שיגרשה מטעם שאין יכול לדור עמה גרע טפי:
והנה כת"ה רוצים לסמוך על הג"פ סי' קי"ט ס"ק מ' שכ' דבשעת הדחק יש לסמוך על שיטת הר"ן דבאיכא אחרים בחצר יכולה לדור עמו בחצר וזה אינו דודאי גם כונת הג"פ באיכא אחרים בחצר היינו לשמור כשמירת ר' זכרי' בן הקצב דלדעת הרבה פוסקים דוקא בשבוי' הקלו משא"כ באשה שנתגרשה עמש"כ הריב"ש בתשובה לענין מינקת חבירו אף דל"ה רק איסור דרבנן והג"פ סמך בשעת הדחק על דברי הר"ן אבל בלי שמירה כר' זכרי' בן הקצב גם הג"פ אינו מיקל ובנ"ד, ודאי אין יכולים לשמור כשמירה דר' זכרי' והפ"ח החמיר מאוד בדבר זה דאפי' ע"י שמירה אין להקל וע' בג"פ ס"ק מ"א בשם הראנ"ח דאפי' הוא דר בעלי' והיא דרה למטה בבית והתחתית ועלי' משתמשים ע"י פתח אחד הו"ל כניסת אותו פתח כחצר ואסורים לדור שם וכש"כ כששניהם צריכים לכנוס בפתח א' ולהשתמש בשליבות ביחד ודאי אסורים:
ט והנה ראיתי בפ"ח שתמה על הר"מ שחילק בין כהן לישראל והרי לדברי' דכהן אינו אסור בגרושה רק ע"י קדושין ואפי' איסור דאורייתא ליכא מה חילוק בין כהן לישראל וחזינא לדעתי' דלהרמב"ם ליכא איסור דאורייתא בביאה שלא ע"י קדושין ולפע"ד דהרמב"ם מודה דאיכא איסור דאורייתא הן בכהן בגרושה והן בממזר רק שאינו לוקה בלא קדושין ולא כמו שמצדד לומר בתשו' ברית אברהם אה"ע קכ"א אות ג' ד' מדין חצי שיעור דבזה יש לפקפק כמו שכתב שם אך בפשיטות כיון דהרמב"ם מודה דנתחללה בביאת כהן אף בביאה בלא קדושין וכן זרעו פסול וזה מבואר ביבמות ס"ט דומיא דכ"ג באלמנה מה כ"ג באלמנה בביאה לחודי' אף האי נמי בביאה עיי"ש והסברא דבשלמא לענין איסור וחיוב מלקות אין ללמוד כהן הדיוט מכ"ג דכ"ג חמיר משא"כ לענין לפסול אותה וזרעו שפיר ילפינין וכיון דילפינן דהיא נתחללה ע"כ דאיסור תורה יש דאיך יתכן שיבעול ביאה דהיתר והיא תתחלל ואף למה שמצדד השעה"מ סוף ה' יבום והאבני מילואים לומר דעשה דוחה לל"ת ומכל מקום נתחללה בביאה זו (ע"ש בזה בספרי ליו"ד ח"ר סי' קס"ז) זה משום דלא הוה רק דחי' אבל זה לא יתכן דמביאת היתר תתחלל ועל כרחך ילפינין דאיסור תורה יש ומלקות אינו חייב רק בקידש ובעל. וזה הדרך המובחר יותר לשיטת הרמב"ם ז"ל ונתישב גם כן קושית ההפלאה אהא דקידש חייבי לאוין לא הוה קדושין שאין מסורין לביאה משום דהאיסור לא בא על ידי קדושין כמו שכתב תוספת קדושין נ"א והרי להרמב"ם האיסור בא על ידי קדושין ולהנזכר לעיל ניחא דהאיסור הי' מן התורה בלא קדושין והרבה יש לדבר בפרט זה ואקצר הפעם. וע' בבית אפרים אה"ע סי' ק"י שהאריך הרבה בענין השאלה ומהראוי לפלפל אולם אין העת מסכים עמדי ולדינא כבר כתבתי שאין דעתי נוחה להתיר בזה:
והנני ידידו