אור ברסלב

בית יצחק אבן העזר חלק ב· רבי יצחק יהודה שמלקיש

סימן כד

סימן כג

ב"ה פרעמישלא ברכת טוב לפ"ק

להרב הה"ג החריף ובקי בכל חדרי תורה זך הרעיון כש"ת מ'

יעקב

מאיר

דייטשמאן נ"י האבד"ק

סאראקא במחוז

באסראביע יע"א:

ע"ד השאלה באחד שנשא אשה ולא רצתה האשה לדור עמו. וברצי כסף נתרפס לתת גט פטורין והושלש המעות ושלח ג"פ ע"י שליח. ואמר להרב המסדר ששמו מעריסה וכן עולה לתורה בשם שמעון ובפ"כ נקרא בשם שמשון. וכתב הרב המסדר בהגט שמעון דמתקרי שמשון ואחר שקיבל המגרש המעות אחר נתינת הגט להאשה הוציא לעז שמעולם לא נקרא בשם שמעון לתורה רק בשם שמשון שם העריסה א"א להתברר. ולדעתו וכפי הנראה מלשון המכתב אומר שגם שם העריסה הוא רק שמשון וגם שם שנקרא לתורה א"א להתברר. אולם בהפראשפורט נכתב שם שמעון והנראה בהבעצירקסאמט נקרא בשם שמעון:

א תשובה הקודם יש לחקור אם אמת כדברי הבעל שלא נקרא מעולם בשם שמעון אם הגט פסול מדאור'. אף דבשינה שמו הגט פסול מדאורייתא כדמוכח בתוס' דף כ' מ"מ בכה"ג שכ' החניכה שהכל קורין אותו כמו שהוא ורק דבשם אחד שינה אי הגט פסול מדאורייתא. ולכאורה יש ראי' מדברי ג"פ סי' ק"כ ס"ק י"ב שכתב דהיכא שהי' קורין אותו בכינוי אחד כגון בלי ומסתמא יש לו שם אחר ואינו ידוע איזה נאמן לומר ששמו אלי' וכותבין אלי' המכונה בלי ומוכח מזה דאף בשינה פסול מדרבנן ומ"ה ל"ח לשינוי ונאמן אף שאינו נאמן על שמו בעצמו אמנם לפי שהגט פשוט כ"כ בשם מהרי"ק ובמהרי"ק מבואר הטעם דל"ח לקלקל אשתו וכש"כ בגט שכ"מ שמכוון לטובתה וכו' וכדאמרינן אין אדם משטה בשעת מיתה. דהא אין זה אלא גילוי מילתא שמגלה לנו מה הוא שמו עיי"ש א"כ י"ל דלעולם בשינוי פסול מדאורייתא ומ"מ ל"ח שישנה דל"ח לקלקל. אך י"ל שהרי הג"פ מביא בשם מהריב"ל דגם במומר נאמן לומר בשם יהודית שלו כך הוא. והנה צ"ל כוונתו דמיירי ג"כ שהמומר יש לו כינוי וכותבין הכינוי וידוע לנו שהוא מכונה כן. אך שם עיקר שמו לא נודע לנו דהוא דומיא לשם בלי' שכ' הג"פ דאל"כ רק דמיירי שאין כותבין רק שם יהודית לבד ודאי אינו נאמן המומר. ורק לקצת פוסקים במקום עיגון גדול דהוי כשעת הסכנה ומזה לא מיירי הגט פשוט וכיון דגם מומר נאמן ע"כ לא סמך אסברא דנאמן דל"ח לקלקל אשתו דמומר אין לו נאמנות רק הואיל דכותבין הכינוי הידוע שוב אין השינוי פסול מדאורייתא ול"ח לשנוי. איברא דבמהרי"ק סי' פ"ו לא נמצא הדין דגם מומר נאמן על שם יהודית. וצ"ע על הג"פ שמביא כן בשם מהרי"ק ומ"מ ע"כ צ"ל בסברת המהרי"ק כמ"ש דהרי צריך להבין מ"ש דמ"ה נאמן שאינו חשוד לקלקל אשתו והרי כתב הטור והרא"ש שאינו נאמן על שמו רק צריך הכרה ע"י אחר. ובודאי מהרי"ק לא יחלוק על כל הפוסקים וע"כ טעמא דמהרי"ק לפי שבלא"ה כותבין שם הכינוי ול"ה שינוי כ"כ ולכן סמכינן אסברא דל"ח לקלקל. אמנם י"ל דסברת מהרי"ק דבשלמא כשאין יודעין כלל איך שמו יש לחוש שמשנה שמו כי לא נדע לחקור עליו משא"כ כשאין יודעין החניכה יודע לחקור עליו ויתברר שקרו ל"ח שמשנה שמו דהוי מילתא דעבידא לגלויי. דכשיחקרו עליו בשם הכינוי יתברר שאין זה שם העיקר ויתפס שקרו:

ב והנה גם התוס' כתבו בגיטין ד"פ ד"ה ושם עירו דע"כ עיר שילד בה אפילו שינוי כשר ותדע כי כמה פעמי' כותבין מקום הלידה עפ"י הבעל או האשה ואם שינוי פסול לא נכון לכתבו אלא עפ"י עדי'. ולפ"ז לפמ"ש בג"פ ס"ק י"ב הנ"ל דאם ידוע הכינוי כותבין השם עפ"י עצמו מוכח דגם שינוי לא איכפת לן אבל צריך להבין דברי התוס' דהרי כתבו בעצמם ד"ב ע"ב ד"ה דאייתוה בי תרי דלא חשיד הבעל להכשילה במזיד א"כ למה לנו לחוש שישנה להכשילה במזיד. ע"כ נראה דעיקר סברת התוס' שסמכו עצמם על מה שכתבו לקמן דמה לנו לתקן לכתוב מקום הלידה בחנם כיון שעל ידי כך יכול לבוא לידי פסול. אם משנה. וגם מתחלה כוונת התוס' כיון דלא נחוץ לכתוב מקום הלידה א"כ למה כותבין עפ"י הבעל כיון שיש חשש שישנה אף שהוא חשש רחוק מ"מ כיון דאין נחוץ כלל למה כותבין כלל. משא"כ בעיקר השם כיון שנחוץ לכותבו אף שכותבין עפ"י הבעל דל"ח שישנה במזיד. מ"מ אם שינה פסול ובתשובת עבודת הגרשוני סי' נ"ה הוכיח מהוכחה הנ"ל דשינה שם אביו בגט אינו פסול מדכותבין עפ"י עצמו. אבל כבר דחו דבריו רוב הפוסקי' כמ"ש בנוב"י במ"ק סי' פ"ט ותנינא סי' ק"ט. וכבר כתבו הב"ש ס"ק י"ז והפ"י בתוס' הנ"ל דדוקא בשינה במקום לידת הבעל דליכא לעז מכשיר ר"ת משא"כ בשאר שינוי כגון בשם. או בשינוי מקום עמידת הבעל גם ר"ת אינו מכשיר. והפ"י כתב עוד דדוקא היכא שא"צ לכתוב לכתחלה ר"ת מכשיר בשינה אבל מה שצריך לכתוב לכתחלה גם ר"ת פוסל בדיעבד וזה הדרך הנכון יותר בישוב קו' הגאון ר"א ברודא. א"כ בשינה שמו בעצמו ודאי גם ר"ת מודה אך מתוס' גופייהו משמע דבכה"ג פסול מדאורייתא. שהרי הביאו ראי' דאין השטר נפסל כשנשתנה בו דבר שא"צ מכתובות מהאיבעיא דמעלין משטרות ליוחסין דעדים לא מעידין אלא על עיקר המעשה. משמע דעל מה שהעדים מעידין אם נמצא שינוי הוי העדים פסולין ולא מקבלין עדותן. א"כ בשינה שמו בעצמו אף דל"ה השינוי רק בשם אחד אבל העדי' מעידי' ודאי על כל השם ונמצא דאין מקבלין העדי חתימה. אך לר"א דעדי מסירה כרתי י"ל דל"ה פסולו רק מדרבנן מצד העדי' דהו"ל מזויף מתוכו. והיכא שניכר פיסולו גם מזויף מתוכו ל"ה. כמ"ש הב"ש סי' קכ"ד ס"ק ג' אך י"ל דשינה ל"ה מזויף הניכר דאין הכל יודעי' מהשינוי ואתי למיסמך אעדי חתימה. ולכאורה י"ל דאין העדי' פסולי' דהרי הבעל אמר שכך שמו והדין הוא שרשאים לסמוך עליו. ונמצא דאין העדי' פסולי' אך מ"מ ניהו דרשאי' לסמוך מ"מ אם נתברר ששקר העידו רק שהי' בטעות י"ל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. אך מתוס' מוכח דל"א הכי שהרי כתבו בב"מ ע"ב ד"ה שטר ובב"ק ל' אהא דשטרי חוב המוקדמין דגובה מזמן שני לרבנן והלא העדים פסולין שחתמו שקר ותירצו כגון שאומרים שטעו בשנת המלך. ועדיין קשיא הרי מ"מ העדות שהעידו על זמן ראשון בטל שהוא בטעות ונמצא עדות שבטל מקצתו בטל כולו. וע"כ דל"א דעדות בשטר עדות שבטלה מקצתו בטל כולו. וה"ה בשינוי שם שהעדים העידו מחמת הבעל שהטעה אותם וע"פ דין היו רשאים לסמוך עליו לא בטל העדות ונמצא דעדותן שאומרי' ששמעו מפי הבעל מהני. אך צ"ע דהרי הש"ך פוסק בסי' נ"א ס"ק ז' דגם בעדות בשטר אמרי' עדות שבטלה מקצתו בטלה כולו. וע"כ צ"ל בכוונת התוס' לפמ"ש הרמ"א בסי' נ"א סעיף ו' דאם היו כתובים בשטר ב' או ג' דברי' ונתבטל השטר לדבר אחד השאר לא נתבטל. א"כ בשטר מוקדם הזמן וגוף החוב הוי ב' דברי'. ואף אם נתבטל להזמן לא נתבטל לגוף ההלואה א"כ בגט דנתבטל עדותן על שם אחד נתבטל ג"כ על שם השני ע"כ אין ראי' מתוס':

ג שוב ראיתי שקושיתי אתוס' שתירצו דמיירי שאמרו שטעו וקשיא נימא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה הוא הוכחת זקיני הגאון מהר"ם פאדווא דהדין שכ' הרמ"א בסי' נ"א דאם שטר נתבטל מחמת דבר אחד לא נתבטל דבר אחר שבו יוצא ממון. ומהר"ם פדווא מייתי ראי' זו משט"ח המוקדמים ושטר שיש בו רבית דל"א עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ומצאתי בשער המשפט סי' נ"א שכ' כסברתי לעיל דשם הזמן הוי כדבר אחר והוי ככתוב בשטר לראובן חצר פלוני ולשמעון חצר פלוני דמבואר במחבר דהוי ב' עדיות דהזמן לענין משועבדים. וגוף הלואה לבני חורין. ולפ"ז יצא לו דלענין משעבדי לגבות ממשועבדים וזמן שני להירושלמי אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. וש"ס דילן לא ס"ל כן. ומתוס' ב"מ יש להוכיח דלא כהירושלמי ועכ"פ כיון דגוף סברת המהר"ם פדווא דכיון דמתבטל מקצת העדות שלא מחמת קורבא ופסול ל"ש עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. וכ"כ הסמ"ע סי' נ"א ס"ק ט' א"כ כשנתבטל מחמת טעות שאר עדות קיים. ולפ"ז ה"ה בעדי חתימה ובשם אחד טעו העדים כגון בנ"ד שנודע להב"ד שסדרו הגט שהעדי חתימה טעו בשם אחד שאר העדות קיים. הגם שלפי מה שכתוב בשער המשפט לחלק עוד שם דהיכא שעיקר הענין נגמר בשטר בנתבטל אחד נתבטל כל העדות כגון בשטר קנין משא"כ בשטר ראי' א"כ בגט אשה דעיקר הענין נגמר ע"י עדי חתימה אמרינן עדות שבטל מקצתו בטל כולו. מ"מ מדברי מהר"ם פדווא ומדברי הרמ"א לא משמע לחלק בהכי ולפמ"ש מיושב מה שקשה בכתובות כ"ד דמיבעיא לי' אי אכולה מילתא קמסהדי או אמנה שבשטר קמסהדי כגון שכתוב אני פלוני כהן וחתימו סהדי ונ"מ אי מעלין משטרות ליוחסין ואמאי לא מבעיא לי' אי פסלינן השטר כגון שנתברר שאינו כהן דאם אכולה מילתא קמסהדי פוסלין השטר ונתקשה בזה בספר חידושי אנשי שם סי' כ"א אות ב' והוכיח מזה כשיטת הר"ן ע"ש ולהנ"ל י"ל דכיון דתלינן בטעות דעבידי למטעי א"כ לא נפסל השטר ונתרץ דברי העדי' שהלוה אמר להם שהוא כהן והם האמינו לו משום דהיא מלתא דעבידי לגלויי והוא הטעה אותם. ומ"מ גוף העדות קיים ומ"ה לא מיבעיא לן אלא אי מעלין משטרות ליוחסין דאם מעלין משטרות ליוחסין שוב העדי' צריכי' לדקדק שמא יעלוהו ליוחסין ע"י כן. ולכן חקרו היטב ומעלין או דילמא לא אכולה מילתא קמסהדי ומ"ה אין מעלין:

סוף דבר בשביל שהעדים פסולין אין לפסול מדאורייתא ובפרט לדידן דעדי מסירה כרתי ול"ה רק מזויף מתוכו פסול מדרבנן אם נאמר דהעדים חתמו בשקר. אמנם כבר צדדנו דהיכא דבטעות חתמו עדותן כשר:

ד והנה צריך לפרש לפ"ז דברי התוס' שכ' דר"ת הביא ראי' שאין השטר נפסל בשינוי שהעדים לא העידו אלא על עיקר המעשה ולהנ"ל אפילו אם העדי' מעידי' על כל השטר מ"מ תלינן בטעות שהרי גם בזמן תלינן שטעו בעיבורא דירחא אף שעל הזמן הם מעידי' כמ"ש הב"ש סי' קכ"ח. וי"ל דזה גופא כוונת התוס' דהנה אם נימא דהם עדי' ממש על כל הכתוב בשטר לא יועיל מה שנימא דהבעל הטעה אותם במקום הלידה דאיך יעידו מה שאין יודעי' בבירור. ולכן כתבו בתוס' דכמו שאין מעלין משטרות ליוחסין משום שלא העידו ע"ז אך שעל זה סמכו על דברי הלוה. ומ"ה אין מעלין ה"ה הכא סמכו על דברי הבעל ולא חקרו על זה ומ"ה לא נפסל הגט מפאת העדי' שחתמו שקר. ורש"י נלענ"ד דסובר ג"כ כן לרבנן ולא לר"מ דרש"י כ' ד"ה תצא מזה ומזה ואעפ"י שקידושי שני ל"ה קדושין מ"מ צריכה גט משום שלא יאמר גירש ראשון ונשא שני. והתוס' תמהו עליו דהרי קידושי שני קידושין גמורין דמדאורייתא מהראשון הוי גט ונ"ל דרש"י לא קאי אשלום מלכות רק אהי' במזרח וכתב במערב דתני בהאי פיסקא. והנה בהי' במזרח וכתב ושינה מקום עמידת הסופר פסול מדרבנן וכיון דפסול מדרבנן לר"מ שוב צריכי' העדי' לדקדק שלא לטעות ולהאמין רק לידע בבירור. וכשהוא דבר הצריך לדקדק שוב העידו שקר. וכל העדות בטל ולכן הגט פסול מדאורייתא לר"מ משא"כ לרבנן דל"ה פסול כלל אין העדי' מעידין ע"ז ולכן רבנן פליגי על ר"מ משא"כ בשינוי שמו ושמה גם לרבנן פסול מדאורייתא. וזה היא שיטת רש"י ובהכי יש לישב מה שהקשה הגאון מהר"ר אברהם ברודא הובא בפנ"י לר"ת דהיכא דלא כתב כלל כשר גם בשינוי כשר. א"כ בהי' במזרח וכתב במערב דקתני ממנ"פ אם דינא דאם לא כתב מקום עמידת הסופר כשר. אף בשינוי כשר ואם דינא דאם לא כתב מקום עמידת הסופר פסול למה לי' למיתני בשינוי ליתני בלא כתב כלל פסול כמו שדקדקו תוס' דף כ' בשלמא בשינה שמו ושמה לא מיירי בשינוי גמור כמ"ש תוס' והוה רבותא יותר מלא כתבו משא"כ בשינה מקום עמידת הסופר מיירי כפשטי'. ולפמ"ש שיטת רש"י נכון הדבר דבלא כתבו ג"כ פסול רק מדרבנן הוא. ובשינה. ג"כ מתחלה פסול מדרבנן ורק כיון שפסול בשינוי צריכין העדים לדקדק ומסהדי אזה ושוב פסול בשינה משום שקר ופסול מדאורייתא כפירש"י ושפיר נקט שינוי דבזה פסול מדאורייתא ובאמת לפי"ז י"ל דרש"י ס"ל גם בלא כתב שמו פסול מדרבנן כשיטת רבינו יואל ומ"מ בשינה פסול מדאורייתא מטעם שחתמו שקר והרבה יש לפלפל אך שהדבר צריך בירור עוד (וע"ל סי' י"ט הארכתי ג"כ דברי התוס'):

ה וראיתי בשער המשפט סי' מ"ג ס"ק ג' דבר תימה שכ' לישב קו' התוס' אשטר מוקדם ותיפוק לי' שהעדים פסולי' וכ' דמיירי שנכתב ביום ונחתם בלילה וההלואה היתה ביום ונמצא דמדאוריי' משועבד מביום דשעבודא דאורייתא ול"ה מוקדם רק משום דרבנן אפקעיה השעבוד ל"ה מוקדם רק מדרבנן ואין העדי' פסולי' מדאורייתא דלא עברו רק אעבירה דרבנן ובלא חמוד ממון לא נפסלו. וזה ודאי ליתא במח"כ דהכי עדים יעידו בדבר שחייב מדרבנן אין העדי' עוברי' בלא תענה ול"ה פסול דאורייתא כש"כ בזה דרבנן אפקעי' לשעבוד והם העידו שקר דמועיל לדרבנן ומיפסלי מדאורייתא. וז"ב. ועיין קצה"ח ס"ס פ"ז. ובזה לדעתי אף החולקי' על קצה"ח שם מודים בזה. כדמוכח בשבועות ל"ב דהו"ל מודי' בעד המיתה דחייב קרבן שבועה אף דאין תועלת בעדותו רק מדרבנן וה"ה באם שיקר בעדותו פסול לעדות מדאורייתא וז"ב (שוב ראיתי בריטב"א ריש מכות שכ' דהא דנקט בן חלוצה אגב גררא נסבה דבן חלוצה מדרבנן פסול ואין בו הזמה כלל מדאורייתא. ובתשו' ר"ע איגר סי' קע"ט תמה עליו דמ"מ חייב מלקות שהרי פסול מדרבנן ואמרו שקר ועברו מדאורייתא על לא תענה וכפי הנראה הריטב"א יסבור כשיטת השער משפט שהבאתי ודוק. וע"ל ח"ר סי' צ"ט אות א' שביארתי קצת דין זה):

ו ואמנם אם הגט פסול מן התורה בשינוי שם. אחד שכתבו ב' שמות ואין לבעל רק שם אחד זולת חשש שהעדים העידו שקר יש להסתפק דמה לי אם שינה שמו לגמרי או שינה שמו במקצת. הנה לר"ן שכ' דמה"ט בעי שמו ושמה מן התורה משום דלא הוי ספירת דברים. בלא נכתב השם. ה"ה י"ל בנכתב שם שאינו אמת ל"ה ספירת דברים. דהרי מספר שהוא מגרש וזה שמו ובאמת אין זה שמו. ואף לשיטת התוס' דף כ' לפי מה שהבינם הב"י סי' קכ"ט דגם לרבנן פסול בשינה שם מדאורייתא. דלא כמה שהבינם ב"ש סי' קכ"ח ס"ק ו' י"ל דבשינה שם אחד פסול מדאורייתא. ולכאורה יש להוכיח מתוספתא הובא בטוש"ע אה"ע סי' ל"ח סעי' י"ג בע"מ ששמי יוסף ונמצא יוסף ושמעון ה"ז מקודשת ע"מ שאין שמי אלא יוסף ושמו יוסף ושמעון אינה מקודשת הרי דבאמר ששמו שם אחד ושמו ב' שמות ל"ה שינוי. אמנם נלענ"ד אדרבה להוכיח להיפך די"ל דאם אמר ע"מ ששמו יוסף ושמעון ונמצא דאין שמו אלא יוסף אינה מקודשת דדוקא באומר ע"מ ששמו יוסף ושמו יוסף ושמעון הרי נתקיים התנאי ששמו יוסף וה"ה בשיש לו ב' שמות ולא כתב רק שם אחד ל"ה שינוי לפסול מדאורייתא. משא"כ כשאמר ע"מ ששמו יוסף ושמעון ושמו יוסף הרי אין שמו שמעון ולא נתקיים התנאי. וה"ה בגט הוי שינוי מדאורי' וע' תשו' חת"ס ח"ב סי' מ"ו שהביא התוספתא ובתשו' אחרת הארכתי בענין זה. (ע"ל סי' ט"ו וסי' י"ט) ומ"מ אין לנו הוכחה דפסול מדאור' בשינוי שם אחד כיון שבשם אחד אין שינוי ויכולין להכירו בשם זה. ועיין תוס' גיטין כ"ד ד"ה בעדי מסירה שכתבו דהא דקתני שנים שכתבו ב' גיטין ושמותיהן שוות מיירי שכתבו סימן או דורות או כהן נהי דאיכא שינוי קראן שוות. אך שם ל"ה שינוי בשמות איש ואשה ומ"ה קראן שוות. סוף דבר, שדין זה אם הגט פסול מדאורייתא או רק דרבנן בשינוי שם אחד הוא בספק ואין בידינו להכריע. אך מדרבנן ודאי פסול:

ז ואמנם בנידון דידן שלא נודע משום שינוי רק שהבעל מערער אחר הגירושין ששינה השם בכונה וכבר העיר כת"ה דהבעל אינו נאמן ע"ז דאין אדם משים עצמו רשע. הנה דבר זה מתשובת הר"ן למדנו שכ' בסי' מ"ג דאם אמר הבעל שביטל השליחות ובתחלה קיבל בחרם שלא יבטל השליחות אינו נאמן וכתב הטעם דחזקה שלא מעל בחרם ובשבועה ולא ביטל. וכי אמר הכי לא משגחינן ביה. ולא כל הימניה לשוויי נפשי' רשע וכל התשובה הובא בב"י סי' קל"ד ובזה צריך לעיין בנ"ד. דהנה אמת שהרב המסדר גוזר בחרם שלא יערער שום אדם אחר הגט ומי שיש לו לערער יגיד תכף ע"כ אם לא הגיד הבעל תיכף אח"כ עובר על החרם אבל בנ"ד שהבעל שלח שליח לגרש ולא שמע החרם. וגם עירער תכף אחר נתינת המעו' לא מעל בחרם הנ"ל אך עיקר מה שאינו נאמן ומשוי רשיעא על מה שאמר תחלה ששם שמעון שמו וקבל מעות עבור הג"פ ואח"כ פוסל הגט ורוצה שיתנו לו מעות פעם שנית. ובזה משוי נפשי' רשיעא. אמנם הנעשה לו עול בתחלה שאשתו לא רצתה לדור עמו אולי הי' רשאי לעשות תחבולה להציל את שלו או כדי לפשר עם מי שעשתה לו עול כמ"ש תוס' ב"ק דף מ' ד"ה הוה מעריקנא לי' לאגמא שהקשו מה טענה היא זו שהי' עושה שלא כדין ותירצו שרוצה לומר מתוך דברים אלו הי' מתפשר עמו והי' מוחל וכ' בים של שלמה דודאי גם זה אינו רשאי לחפש על בעלי חובות שלו תחבולות שיתפשרו עמו אך היכא שיש לו תרעומות על חבירו שעשה לו עול. בכה"ג בכל טצדקי שיכול למיעבד ולטעון בין שפטר עצמו בין שחייב חבירו שפיר דמי ע"כ גם בנ"ד אולי האשה עשתה לו עול ויש לו תרעומות עליה. ואולי קבלה ממנו ממון ואינה מחזרת לו כי לא נודע הענין עפ"י השאלה ע"כ לרש"ל רשאי למיעבד טצדקי להוצי' את שלו. אך גם רש"נ כתב ביש"ש ב"ק פ"ד סי' ח"י הנ"ל דלאו מדת חסידות הוא. וכבר כתוב בשיטה מקובצת כתובות י"ט דאין אדם משים עצמו רשע אינו נאמן אפילו אומר שעבר על מדת חסידות. ועוד דיש"ש כ' ולא דמי לשלשה שנושים באחד דילפינן מקרא דאסור להיות אחד תובע ושנים עדים אף שחבירו כופר ואין לך תרעומות גדולה מזו שאני התם שמעידין שקר שאומרי' חייב ואינו אמת. וגם עדותן אינה עדות מאחר דנוגעין בעדותן וא"כ רחמנא פטר' לזה בטעותו והם הוציאו ממון שלא כדין. והגם דזה צ"ע דטעמא מאי פטרא רחמנא משום שלא האמינה לתובע והם יודעין האמת.) אבל הכא ליכא טענת שקר ע"כ. א"כ בנ"ד שאמר דבר שקר ששמו שמעון ועוד הוציא ממון שלא כדין דאף אלו מגיע לו מ"מ זה שנטל עבור הגט הוי שלא כדין כמו בג' שתובעין ע"כ לא משוי נפשי' רשיעא ואינו נאמן ששינה בערמה כעין שכ' בתשובת הר"ן:

ח

והנה בשב שמעתתא שמעתא ז' פרק ה' מפלפל בזה וכ' דל"ש אין אדם משים עצמו רשע רק היכא דנפסל לעדות על ידו. ומה שכ' הרשב"א דלר"מ אף במדת חסידות אין אדם משים עצמו רשע הוא דוקא היכא דנאמן בתורת מיגו משא"כ היכא שנאמן בתורת עדות עיי"ש. אך בנ"ד אינו נאמן על הערעור בתורת עדות כיון שרוצה שיתנו לו ממון והוא נוגע ועוד דאם לקח ממון בגזלה ובשקרות נפסל לעדות ג"כ ועיין מ"ש בספרי ליו"ד ח"ר סי' כ"ח אות י"א וסי' ל"ה אות ו' דברים יקרים בענין זה) ובתשובת הר"ן סי' הנ"ל כתב עוד וכדומה לי שזה, א"צ לא שאלה ולא תשובה שהדבר ברור שלאחר נתינת הגט אין בדבריו של בעל כלום. אלא א"כ יברר אח"כ בעדים דהא כיון שנתגרשה הרי היא בחזקת פנוי' ואין דבר שבערוה פחות משנים ואפילו זמן אין נותנים לו לברר דבריו. ואפי' יצא קול בעיר דאיכא סהדי במדינת הים וכדאמרינן עדים בצד אסתן ותאסר וכו' עיי"ש ודברים אלו צריך ביאור דכיון דהבעל טוען שביטל השליחות והיא בחזקת אשת איש ואומר שלא נתגרשה איזה חזקת פנויה יש לה ולהיפך מצאנו בתשו' מיימוני להלכות אישות פ"ג הובא בשב שמעתתא שמעתא ו' פ"ג דע"א נאמן באיסורין היכא דלא איתחזק איסורא ואע"ג דאיתחזק לגבי' איסורא כל כמה דלא אמר אטעי' לדיבורא (שם מיירי בקידשה שליח ואמר הרי את מקודשת לי ואמר שטעה בדיבורא) הא לא מיקרי איתחזק איסורא אלא היכא דאף לדברי העד הבא להתיר איסורא מכאן ולהבא מודה דמעיקרא אסור היה עיי"ש וה"ה להיפך לא מיקרי איתחזק היתרא אלא היכא דמערער מידה דמעיקרא היא בחזקת פנוי' משא"כ כאן שהבעל אמר שלא גירשה והיא בחזקת א"א מהני ערעורו הן אמת דמש"ס דגיטין ט' ע"א משמע דלאחר גירושין לא מיקרי אתחזק איסורא. מדמקשה אילימא ערעור דחד והאמר ר"י אין ערעור פחות משנים ואמאי לא משני ה"מ היכא דאיכא חזקה דכשרות משא"כ היכא דליכא חזקה דכשרות כדמשני בקידושין ע"ד וא"כ מוכח דלאחר גירושין מיקרי חזקת פנוי' כמ"ש הר"ן אבל דבר זה א"א לומר כדמוכח מכמה דוכתא.. ועוד דקשיא דהרי בגיטין ט' משני אלא ערעור דבעל וע"כ או דערעור הבעל הוי כתרי או דערעור הבעל הוי כחד ומ"מ מהני ערעורו כמ"ש רש"י דף ג' בגיטין א"כ אמאי כתב הר"ן דל"מ ערעורו דבעל לומר שביטל השליחות. ע"כ נראה פי' דברי הר"ן דבאמת כבר נתקשה הפ"י בגיטין ט' אמאי לא משני דהיכא דליכא חזקה דכשרות מהני חד. והמובחר דכמו שכ' הרשב"א קמ"ה דמ"ה ל"א ברוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן סמוך מיעוטא לחזקה משום דכיון דמתעסק בשחיטה להסתלק החזקה איתרע החזקה ה"ה בגט אם עד אחד בא ואמר מזויף אמרינן כיון דהבעל לא ערער והוא התעסק לסלק חזקת א"א איתרע חזקתו ורוב אין מזייפין. ומ"ה לא מהני ערעורו. אך ערעור דבעל מהני דהרי הבעל אומר דלא התעסק כלל לסלק החזקה והגט מזויף ומ"ה מהני ערעורו. וקצת כעין זה כתבו המפורשים. א"כ זה כוונת הר"ן לפי מה שהקדים לעיל דהבעל אינו נאמן דלא משוי נפשי' רשיעא וחזקה שלא מעל בחרם. כתב עוד דאף אם סברא זו לבדה לא מהני. דניחוש אנן שמא מ"מ רשע הוא ולכן כתב כיון דכבר נתגרשה והוא מודה שהתעסק לסלק החזקה דהרי שלח לה גט איתרע חזקה דא"א ומהני הרוב דרוב אין מועלין בחרם. כיון דליכא חזקה המנגדת ומ"ה לא מהני ערעורו ואינו דומה לטענת מזויף דמהני ערעורו דשם הוא טוען דלא התעסק לסלק החזקה וסמיך מיעוטא לחזקה. משא"כ כאן הוא מודה שעשה פעולה לסלק החזקה כיון ששלח לה גט ומה שכ' הר"ן דכיון שנתגרשה היא בחזקת פנויה לאו דוקא רק דעכ"פ חזקת א"א אין כאן ול"מ ערעורו שהרוב אין חשודין למעול בחרם כמו שכ' בתחלה:

ט יהיה איך שיהי' בכוונת הר"ן כיון שגם בנ"ד שייך הסברא דאין אדם משים עצמו רשע ל"מ ערעורו ואף דהשתא ודאי רשע הוא שמוציא לעז על הגט ועובר בחרם דאם נימא שהוא משקר הוא ודאי רשע מוקמינן אחזקתו ואמרינן דעד אחר הגט כשר הי' ובודאי אמת אמר בתחלה והשתא נעשה רשע. והנה קצת צ"ע בהיתר זה דכיון דכ' זקני הת' סי' ב' ס"ק ל"ג דבשוחט שנעשה רשע אוסרין למפרע ול"מ חזקה דמעיקרא כיון דחזקת בהמה שאינה זבוחה מתנגד לחזקתו וכן דעת הטו"ז סי' קי"ט ס"ק ט"ז והרבה פוסקים סוברים כן, א"כ בגירושי אשה והבעל מערער חזקת כשרות של הבעל מתנגד לחזקת א"א ואין סומכין על חזקתו ואינו דומה למה דאמרינן אין אדם משים עצמו רשע בכל הש"ס דר אנו מסוופקין אם הוא פסול לעדות ואמרינן אין אדם נפסל ע"י ט תא"כ באיסורין דלא בתורת עדות מקבלין דבריו דהרי הוא נוגע רק קבלין מתחלה דבריו על שם אביו או על שם חניכה שלו הוא משום חשיד לשקר והוי רק גילוי מילתא כמו גבי ואשתמודענא דאחוה דמיתנא וטעמא משום מילתא דעבידא לגלויי לא משקר א"כ כשאומר אח"כ ששקר אמר ונאמר דל"מ הערעור משום דמוקמינן אחזקת כשרות איך סומכין על חזקת כשרות נגד חזקת א"א מ"מ נ"ל כיון דכבר כתב הר"ן הובא לעיל דהיכא דכבר נתגרשה אין דבר שבערוה פחות משנים. והנה לעיל תמהתי על הר"ן וכעת ראיתי שצ"ע על הב"י סי' קכ"ט שכ' וז"ל וכ' מוהר"ר ישראל בסי' הנזכר דבעד אחד המעיד ששם אביו שלא ככתוב הגט פסול. ומשמע דהב"י פוסק ג"כ הכי. וצ"ע דהרי בעצמו מביא דברי הר"ן בתשובה סי' קל"ד דאין דבר שבערוה פחות משנים ולאחר שנתגרשה הו"ל בחזקת פנויה ואמאי מביא דברי פסקי מהרא"י בלי חולק. עוד קשיא על מהרא"י דבש"ס דגיטין אמרינן דף פ' אילימא ערעור חד הא אר"י אין דבר שבערוה פחות משנים איך מהני' למהרא"י ערעור חד. ולישב נראה דס"ל למהרא"י דדוקא לענין מזויף דרוב אין מזייפין ומה"ט לא בעי קיום מדאורייתא ל"מ ערעור חד משא"כ לענין שלא נכתב שם אביו כהוגן כיון דסמכינן בזה על המגרש מהני ערעור ע"א, ולישב שלא תקשה מתשובת הר"ן הנ"ל י"ל לפי מה שבארתי לעיל דהר"ן לא סמך על זה רק לפ"מ שכתב בתחלה דהבעל אינו נאמן לערער משום דאין אדם משים עצמו רשע ולכן כתב דעכ"פ איתרע חזקה ומהני חזקת כשרות של הבעל. משא"כ בערעור עד אחד שלא נכתב כהוגן י"ל דהר"ן לא פליג על מהרא"י ומצאתי בתשו' בית אפרים סי' צ"ה דמייתי לב"י בשם פסקי מהרא"י דמהני ערעור חד ותמה בדבריו ואמנם לא הרגיש מתשו' הר"ן. ובבית אפרים רצה לדחות ראיית הב"י מפסקי מהרא"י ומ"מ גם הבית אפרים כ' בפשיטות דערעור הבעל לבד ל"מ משום דא"א משים ע"ר. ולישב מה שהרגשתי לעיל דחזקת א"א מתנגד לחזקה שלו נ"ל דכיון דזקני הת"ש גופיה ס"ל סי' י"ח דזה הוי חזקה שאנו החזקנו לכשר אף דספק שמא למפרע טרפה ומייתי ראי' ממה דאמרינן בכתובות כ"ה ע"ב גדולה חזקה ע"ש ס"ק כ"ט אף שת"ש מודה בעצמו דלאו חזקה גמורה מ"מ בנאבד הסכין דסכין איתרע בהמה לא איתרע ויצא בהיתר מתיר הבהמה. ולפ"ז ה"ה בשוחט הי' ות"ש להתיר עכ"פ מה שיצא להיתר והחזקנו להיתר כמו שמתיר בנאבד הסכין ונמצא פגום. אך כאן בנמצא פגום רק שיש ספק שמא שיבר עצמות. ויהי' איך שיהי' כיון דת"ש המחמיר בסי' ב' ס"ק ל"ג סמך אסברא זו סי' י"ח אף אנו נא' דמה"ט ס"ל לר"ן דל"מ ערעורו דהבעל דאוקמא האשה בחזקת פנויה. ואין דבר שבערוה פחות משנים כוונתו כיון דכבר החזקנו אותה לפנויה כדאמרינן בכתובות כ"ה גדולה חזקה ולכן מהני חזקת כשרות שלו. ואמרי' דאינו נאמן לעשות עצמו רשע. ומה"ט נמי בנ"ד שכבר החזקנו לפנוי' אחר הגירושין אאמע"ר. ואין מקבלין ערעור שלו כמ"ש הר"ן והבית אפרים:

י ובנ"ד שיש עוד רגלים לדבר ששקר ענה שהרי בהפראשפארט נקרא שמעון יש סברא לומר אף אם אמת כדבריו ששם העריסה אינו שמעון רק שהנכרים קוראין אותו שמעון עכ"פ ל"ה שינוי השם. כיון שמיעוט קורין אותו כן. ע"כ יש סברא להתיר ויבואר עוד לפנינו. ושוב נ"ל מה שהקשיתי לעיל על פסקי מהרא"י הובא בב"י שפסק דע"א נאמן לפסול גט שלא נכתב שם אביו ככתוב. והקשיתי דהרי אין ערעור פחות משנים. כדאמרינן בגיטין ט'. שמא ס"ל לפסקי מהרא"י כחילוק הגמרא בקידושין ה"מ היכא דאיכא חזקה דכשרות כמו שהקשה הפנ"י באמת בגיטין הובא לעיל אמנם המובחר דס"ל למהרא"י כמו שנאמן ע"א על עיקר השמות מטעם דעבידא לגלויי. אף דאין דבר שבערוה פחות משנים דלא הוי רק גילוי מילתא ה"ה כשאומר ששם אביו שלא ככתוב נאמן ומטעם זה אינו סותר לתשו' הר"ן. והנה בכוב"י חלק אה"ע בתניינא סי' קנ"ו בשאלה שאחר חליצה ערער החלוץ שהוא איטר ושעשה בערמה. והרחיב הנוב"י הענין. והפלא שלא הביא תשו' הר"ן דאף לאחר גירושין ל"מ הערעור כש"כ אחר החליצה. אך הדבר פשוט לנוב"י דלא מיקרי זאת חזקת כשרות דאדרבא כשאומר שלא חלץ יפה היא בחזקת איסור. וגם בהיתר דאין אדם משים עצמו רשע מפקפק הנוב"י הואיל ולא עשה איסור שיש בו מלקות ועיין בחידושי אנשי שם מביא דברי הנוב"י בסי' נ"ב ומה שסותר לזה דברי הרשב"א בכתובות י"ט דאפילו במידת חסידות אין אדם משים עצמו רשע. ובאמת כבר מפלפל בתומי' סי' פ"ב אי בדבר דרבנן אדם משים עצמו רשע. ועיין בספרי בית יצחק לאו"ח סי' ס"ה מה שכתבתי בזה. אמנם בנ"ד שלקח ממון שלא כדת והיא גזלה אם לא נתן גט כשר הוה עבירה שיש בו מלקות ול"ש סברת הנוב"י. אולם לעומת זה י"ל דמה שלקח אצל זוגתו ל"ה גזלה. דמה שקנתה אשה קנה בעלה והכל שלו. ועוד אולי הי' לו טענה על המעות דגם עפ"י דת הי' המעות שלו שמא גילוי זוזא הוא דבעי כעין שכ' הנוב"י בסי' קנ"ו הנ"ל שהי' החולץ הנ"ל טוען שחלץ לה בפסול כדי שידע כמה מעות תבטיח לשידוך שייך לו החצי עיי"ש:

יא אך אמנם בעיקר נאמנות הבעל על השם שלו י"ל כיון דנודע שם שהכל קורין אותו ורק על השם שנקרא לתורה הספק. וכבר אמר קודם הכתיבה ונאמן ע"ז שוב אח"כ אינו נאמן לומר שקר הגדתי אף באמתלא. ובנוב"י אה"ע סי' קנ"ו הנ"ל הוכיח מדברי הח"מ סי' י"ז ס"ק י"ז שכ' שם להסתפק בעד מפי עד שאומר שמת בעלה אם יכול העד הראשון לומר שקר הגדתי. ומייתי מתשו' הר"ן סי' מ"ז שכל זמן שלא נחקרה עדותן יכולין לומר מבודין היינו לפי שאין העדים מעידין עד שעת גמר עדותן ומשוה דבריו לדברי הר"ן אף דהר"ן מיירי שמתחלה אמר שזקוקה ליבום ואח"כ חוזר והח"מ מיירי שבתחלה בא להתיר מ"מ אין חילוק ולפ"ז לאחר שגמר העדות אינו יכול לחזור כגון אחר שעשו הב"ד מעשה החליצה. אמנם שוב כ' הנוב"י שאין ראי' זו חזקה כ"כ דאולי הח"מ לא מייתי מהר"ן רק בתורת ק"ו שאם להקל היינו לחזור ולהתיר נאמן ויכול לחזור כש"כ לאסור. אבל לעולם לחזור ולאסור אפילו נגמרה עדותו יכול לסתור דבריו הראשונים. ע"כ לשון הנוב"י. ובאמת הנוב"י לא הביא דברי הר"ן רק מסי' מ"ז אבל בתשובת הר"ן הנ"ל סי' ל"ד כ' הר"ן על לשון השואל ששאל וז"ל אחר שהביא לשון הבעל העיטור בשם הירושלמי העדים שהעידו בין לאיסור בין להיתר בין לקרב וכו' עד שלא נחקרה בב"ד נאמנין לומר מבודין היינו. והקשיתי א"כ שיכולין הם לסתור דבריהם כ"ז שלא נחקרה עדותן בלא אמתלא גם אחר שיצאו מב"ד א"כ נפרע החוב ונאכל הדבר ונשאת האשה ואמרו העדים מבודין היינו ההשב ישיב הממון ותצא האשה. וע"ז השיב הר"ן שהעיקר בזה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וכל שנגמרה עדותן קרוי שהגיד וכל שלא נגמרה עדותן מפני שעדיין אינו נקרא שהגיד הרי הוא יכול להפוך העדות כמו שירצה עיי"ש בר"ן הרי מבואר דאם נגמרה להיתר אינו יכול לחזור ולאסור. וה"ה בחליצה וגם אם כבר ניתן הגט והחליצה נעשה אין העד יכול לחזור. והפלא שהנוב"י לא הביא רק תשו' הר"ן סי' מ"ז ולא מסי' ל"ד. אולם בשב שמעתתא שמעתא ו' פ' י"ג וי"ד מייתי לתשו' הר"ן ובפ' י"ד מסופק אי הר"ן בסי' ל"ד קרי נגמרה עדותן מה שכבר נשאה או אף התירה להנשא מיקרי נגמרה עדותן. משמע דמעשה הגט לבד ל"ה נגמרה עדותן. ובאמת מעשה שעשו ב"ד ע"פ עדותן מיקרי נגמרה עדותן. גם י"ל דהר"ן בסי' ל"ד מיירי בלא אמתלא. אבל בנותן אמתלא י"ל דיכול לחזור מדבריו. ובאמת גוף הדבר אי מהני אמתלא תליא במחלוקת שבין חכמי פרובינצא המבואר בתשו' מהר"י בן לב הובא בשב שמעתתא ש"ו פ"ח אי באב שאמר קדשתי את בתי מהני אמתלא הואיל והאמינתו תורה. דלדעת חכמי פרובינציא דבאב ל"מ אמתלא הואיל והאמינתו תורה ה"ה בבעל שהעיד על כינוי שלו או על שם אביו כיון דמדאוריי' נאמן משום מילתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי ל"מ אמתלא לחזור מעדותו אחר שנתקבל עדותו בב"ד ואולם בשב שמעתתא חולק שם ולדידי' מהני אמתלא באב. אולם לדעתי אחר שהעיד האב בב"ד שנתקדש' בתו או האב שאומר על בנו בב"ד שהוא ממזר. אף שמבואר בסי' ד' ס' כ"ט דמהני אמתלא מ"מ כשאמר בב"ד ל"מ אמתלא. ובשב שמעתתא פ' י"ג כתב בתחלה דבאיסורין דא"צ ב"ד מהני חזרה אף כשאמר בב"ד. אמנם י"ל דלאחר דמייתי תשו' הר"ן דלאחר הגדה כשנגמר העדות ל"מ אמתלא גם השב שמעתתא מודה דלאחר שהגיד בב"ד ל"מ אמתלא. ועיין בהפלאה כתובות כ"ד ובתשובת מוח"ז ר"ע איגר ססי' פ"ה והובא בפתחי תשובה אה"ע סי' מ"ז ס"ק ב' שכתבו באב שאמר קדשתי את בתי בב"ד ל"מ אמתלא. וכן בהך דאומר בני זה ממזר דמהני אמתלא. אם אמר בפני ב"ד ל"מ אמתלא. וע' בחו"ד סי' קפ"ה שכ' ג"כ דהיכא דאמרה לפני ב"ד ל"מ אמתלא. ובלא"ה צע"ק על שיטת הב"ש סוף סי' מ"ז שס"ל דאף באומר קדשתי בתי מהני אמתלא. וכן על שיטת מהר"ם מרזבורק הובא ברמ"א סי' ד' סעי' כ"ד דבאומר על בנו שהוא ממזר מהני אמתלא אף שהאמינתו תורה דלא כדעת חכמי פרובינציא א"כ ה"ה באומר בני זה בכור מהני אמתלא. ומה מקשה בב"ב קכ"ז ובקידושין למ"ל קרא בלא"ה נאמן משום מיגו דאי בעי מיתב לי במתנה. הלא עדיף לי' לומר שהוא בכור דיכול לחזור מדבריו ע"י אמתלא מלתת מתנה שלא יוכל לחזור וליישב זאת נ"ל דבאומר שהוא בכור ודאי ל"מ אמתלא להרע לבנו כמבואר סוף סי' מ"ז דבאומר נתקדשה לפלוני ל"מ אמתלא להרע לאחרים דלאו כל כמיניה לחוב לו. וה"ה באב. וכן מה"ט נ"ל דבאמר שהוא בנו וחזר ואמר עבדו אינו נאמן כדאמרינן בב"ב קכ"ח דה"ט דל"מ אמתלא דלא מצי לחוב לבנו. ומה דאמרי' שם דבבית המכס כשאמר בנו וחזר ואמר עבדו נאמן שם בבית המכס דרכו בכך לקרוא בנו בשביל יראת המכס והכל יודעין האמתלא וע' בשב שמעתתא פ"ח הנ"ל. ומ"ש שם. ואין להאריך בפרט זה בכאן:

יב סוף דבר כיון דדעת כל הני פוסקים דלאחר אמירה בב"ד ל"מ אמתלא. וגם מה שכ' הנוב"י דשמא כיון דהחליץ לאו עד הוא יכול לחזור מדבריו וה"ה בנ"ד לכאורה יכול לחזור. אולם האמת דבנ"ד נאמן הבעל בתחלה הן מצד דהוי מילתא דעבידא לגלויי והן מצד דכיון דהבעל בעצמו אסור לישא אשה על אשתו ומועיל הגט לעצמו אמרינן מתוך שנאמן על עצמו נאמן להתיר אשתו. כמו שכ' הרמב"ן ריש גיטין בטעם דנדה נאמנת שמספרה אף דאתחזק איסורא משום מתוך שנאמנת על עצמה נאמנת גם לבעלה. ורק מ"מ בדבר שבערוה בעי שנים ולא מהני עדות הבעל:

אולם בשם כינוי שלו או בשם אביו דנאמן הבעל הוא כעד ממש ול"מ חזרה אף באמתלא. וע' פ"י כתובות י"ח שחקר מקושית הגמרא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד דלמא דוקא בלא אמתלא אין העדים יכולים לחזור אבל באמתלא יכולים לחזור. ואנוסים מחמת נפשות הוי אמתלא. ובאמת ל"מ בשום דוכתא אמתלא לחוב לאחד ולהפקיע זכותו כמבואר באה"ע סוף סי' מ"ז הובא לעיל. ודע דמה שכתבתי דכיון שנעשה מעשה עפ"י דיבורו וגירש והב"ד התירוה להנשא ל"מ לחזור לכאורה י"ל כיון דהב"ד אין מתירין להנשא רק לאחר צ"א יום והוא חזר מדבריו קודם צ"א יום לא מיקרי זאת התירוה להנשא. אך הדבר פשוט דמה שצוה הב"ד להמתין צ"א יום בשביל הבחנה לא יגרע ההיתר להנשא דמצד איסור א"א התירוה רק מצד הבחנה ציוו להמתין וסה ענין אחר. והנה מצאתי כעת פלפול עצום בענין הנ"ל בספר ברכת יוסף סי' ס"ג וראיתי שהרגיש ג"כ בדברי תשו' הר"ן שכ' דכבר יצאה מחזקת א"א ויש לה חזקת פנוי' שזה תמוה גדולה וכבר הרחבתי הדבור בענין זה:

יג וכת"ה דן להתיר עפ"י שיטת הפוסקים דשינוי השם כשיש עדי מסירה ל"ה רק דרבנן דהוי ספירת דברים כיון שכתב שם האשה ואין אדם מגרש אשת חבירו וגם תפיסתה מוכחת. ומ"ה היכא שיש ספק אם שינה שמו ל"ה רק ספיקא דרבנן ול"ש לאסור אף ספיקא דרבנן באיתחזק איסורא כיון שהיא א"א דאור'. דבודאי יצאה מחזקה דאו' כמ"ש הר"ש פ"ב דמקוואות. וכבר נשתמשו הרבה אחרונים בד' הר"ש ולדעתי אינו דומה להר"ש דשם בספק אם טבל תחלה במקוה כשרה ואח"כ בשאובה וטמא מדרבנן או שטבל תחלה בשאוב ואח"כ בכשרה ואינו טמא. שפיר כתב הר"ש דכיון דהי' טמא מדאורייתא ובודאי כבר יצא מחזקה אין לטמא מדרבנן מחשש שמא נטמא מחדש דכיון דכבר יצא החזקה הוי ספיקא דרבנן. ואינו דומה לאם הי' תחלה רק טמא מדרבנן וספק אם טבל תחלה בכשרה דטמא מדרבנן או אם טבל בשאובה ומתיר לגמרי. דעדיין טמא מדרבנן דשם כיון שהי' לו חזקת טומאה מדרבנן אמרינן ממנ"פ אם יצא מחזקת טומאה ראשונה קודם שנטמא פעם שנית הרי הוא בודאי טמא מדרבנן וע"כ אתה מסופק שמא לא יצא מטומאתו הראשונה עד טבילה שני' ע"כ כשאנו מסופקין בטבילה שני' איך היתה מוקמינן הטמא בחזקתו. משא"כ כשהי' בתחלה טמא מדאו' דליכא לאוקמא אחזקה הראשונה דבודאי יצא מחזקתו. מספיקא לא מחתינן אותו לטומאה. וזה דוקא בטומא' חדשה משא"כ בכל ספיקו' דנהי דכבר יצא' מחזק' דאור' מ"מ כשיש חזקת א"א מדרבנן עדיין הו"ל ספק באיתחזק איסורא ולדעת הסוברים דאיסור דרבנן באיתחזק איסורא אסור אינו מועיל סברת הר"ש. (וכבר כתבת' כן לעיל סי' כ' אות ט') מיהו מהר"ש פ"ב דמקוואות מ"ג שכ' דכולו שאוב דאורייתא ומייתי ראי' דאס"ד כולו שאוב מדרבנן אמאי בב' מקואות וא' שאוב וטבל מטומאה חמורה באחד מהם טמא הי' לו לטהר מספק וקשיא הרי איתחזק איסורא מדרבנן וע"כ כיון שנטהר מדאורייתא ואזיל מחזקה דאורייתא לכ"ע טהור ומזה מייתי ראי' מיהו אין ראי' מזה דמשמע לי' להר"ש דמשנה אתיא אף לר"מ דס"ל בעירובין ל"ו דספק דרבנן אף באתחזק איסורא מותר:

יד והנה בענין זה כבר האריכו הפוסקים האחרונים ואמת משמע מגמ' במקום שנמדד ונמצא חסר דכל טהרות שנעשו על גביו טמאות ואף כלים שנשבנ משמע דטמא וכן פרש"י קידושין ס"ו ע"ב. אף דבכלים סגי ברביעית מן התורה. מ"מ טמאות הואיל ומדרבנן ל"מ. וכבר נשאלתי על זה (ע' בספרי ליו"ד ח"ב סי' ל"ב) ורציתי לומר דבטבילה שאני דאם בטלו לטבילותא דרביעית ל"מ שוב טבילה מהתורה כמ"ש תוס' סוכה ג' דהיושב בסוכה פסולה מדרבנן אף מהתורה אינו יוצא. ומ"מ פשטא דשמעתתא משמע דהטבילה מועלת מדאורייתא ורק משום חזקה דרבנן ל"מ הטבילה דלא כסברת הר"ש. וכן מהך דטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ אף בחציצה דרבנן ל"מ הטבילה דמיעוט המקפיד לא הוי רק מדרבנן ומ"מ אמרינן בחולין דף י' דאפי' נתעסק כל היום ויש לתלות שנעשה אחר הטבילה לא עלתה לו טבילה. משום חזקת טומאה אף דודאי נטהר מדאור' וכבר הקשה כן בישועת יעקב ריש הלכות מקוואות ועוד בכמה מקומות על הר"ש. והנראה דעיקר דבר זה תליא במחלוקת אי מחזיקין מאיסור לאיסור דלהפוסקים דמחזיקין מאיסור לאיסור אף דכבר יצא מחזקת איסור הראשון בודאי מ"מ מחזיקין מאיסור לאיסור אחר ה"ה דמחזיקין מטומאה דאוריי' לטומאה דרבצן ולהפוסקים דאין מחזיקין מאיסור לאיסור הואיל וכבר יצא מחזקה הראשונה מוקמינן אחזקת היתר ה"ה וכש"כ ביצא מחזקת איסור דאורייתא דל"ח לספיקא דרבנן. אמנם אף להפוסקים דמחזיקין מאיסור לאיסור משמע מתוס' דיבמות דף ל"א דדוקא בנולד הספק מחיים בעוד שהי' האיסור הראשון מחזיקין מאיסור לאיסור אולם מדברי הר"ן והרשב"א ורבינו יונה דס"ל בספק טריפות אפילו בספק השקול אסור ודוקא בבא זאב ונטל בני מעים שרי משום דשכיח להיתר יותר, הא בספק השקול אסור ולא מוקמינן לה בחזקת היתר. וכתב בשב שמעתתא שמעתא ה' פ"ט דס"ל מחזיקין מאיסור לאיסור היינו מאיסור אמ"ה לאיסור טרפה אף בנולד הספק לאחר שחיטה אם הספק הוא דמחיים נטרפה. ולשיטתם בטבל ואינו יודע אם לא היה הטבילה כדין מדרבנן מחזיקין מטומאה דאורייתא לטומאה דרבנן. ובהכי נ"ל לישב מה שהקשה בישי"ע ובתשובת תועפות ראם חלק יו"ד סי' ט"ו והובא לעיל. אמאי בטבל במקוה שהוא ספק מים שאובים מועיל הטבילה כמ"ש הר"ש להסוברים דכולו שאוב ל"ה רק דרבנן ובטבל ונמצא עליו דבר חוצץ דרבנן ויש ספק אם טבל בחציצה זו טמא כדמשמע בחולין דף י'. להנ"ל יש לישב לפמ"ש הרשב"א ביבמות ל"א בטעמא דאמרי' דבספק גירש הערוה מוקמינן בחזקת היתר לשוק אע"ג דנולד הריעותא מחיים דשם כיון דמיתת הבעל מתיר ממילא והרי מת אין מחזיקין מאיסור לאיסור משא"כ בספק טריפות מחיים דצריך מעשה להתירו מחזיקין מאיסור לאיסור. ולפמ"ש השב שמעתתא כונת הרשב"א. אף דבודאי נעשה המעשה שחיטה. מ"מ כיון שאם הי' טרפה באיסורה עומדת מחזיקין מאיסור לאיסור ומש"ה בספק השקול אסור אף בלא נולד הריעותא ולא נודעה מחיים ולפ"ז נא' הנה אשה צריכה טבילה. ואמנם גם צריכה עיון הגוף. ומבואר בסי' קצ"ח סעיף ח' במחבר שעיון הגוף הוא מן התורה ובגליון שם כתבתי (וכן כתבתי בספרי ליו"ד ח"ב סי' כ' אות ז') שצ"ע כיון דמדאורייתא בעי רובו ומקפיד וזה לא שכיח למה עיון הגוף הוא מן התורה. וכתבתי דכיון דאיכא לברורי לא סמכינן ארובו. ואמנם מבואר שם דאף בדיעבד לא עלתה טבילה הוא מדרבנן. ויהי' איך שיהי' כיון דהאשה צריכה עיון הגוף וכשנמצא דבר חוצץ הוא ספק שמא לא עיינו יפה שהרי נמצא עליו דבר חוצץ וכיון שנפל הספק במעשה העיון מחזיקין מאיסור לאיסור משא"כ בספק אם טבלה במים שאובין דספק הוא על הטבילה בזה אמרינן כיון דהטבילה הועילה לדאוריי' מהני גם מספק לדרבנן. משא"כ כשיש ספק במעשה העיון ל"ש לומר הואיל והועיל העיון לדאורייתא דבדאורייתא בדיעבד מותרת בלא עיון. כדכתיבנא. עוד אפשר לומר כיון דקיי"ל נדה שנאנסה וטבלה טהורה לביתה ולדעתי א"צ אף כוונת עשי' ואינו דומה לשחיטה דבעי עכ"פ כוונת עשי' לכ"ע וכמ"ש הב"י סי' ג' או דעכ"פ בעי כח גברא לכ"ע מ"ה כ' הרשב"א ביבימות דמחזיקין מאיסור לאיסור אמנם טבילה אף אם נפלה למקוה המקוה מטהר ול"ב אף כח גברא וכונת עשי' ודאי ל"ב. (ואף דבחולין ל"א משמע דשוין הם לר"נ מ"מ החלוק ע"כ מוכרח) א"כ הוי כמיתת הבעל דממילא מתיר ואין מחזיקין מאיסור לאיסור. משא"כ עיון הגוף ודאי בעי כוונה. ולפי"ז החילוק פשוט דבטבל ועלה הספק הוא על העיון שמא לא עיינה יפה ומחזיקין מאיסור דאורייתא לאיסור דרבנן משא"כ בטבל וספק במים שאובים דהספק הוא על הטבילה דל"ב כונה ל"ש מחזיקין מאיסור לאיסור. ולפי"ז יצא לנו דלמ"ד טבילה בעי כונה שוב צריך מעשה כמו שחיטה ומחזיקין מאיסור דאורייתא לדרבנן. ולפ"ז מיושב מה שפרש"י במקוה שנמדד ונמצא חסר אף הכלים שטבל טמאים כפרש"י בקידושין ס"ו אף דמדאורייתא הכלים ודאי טהורים דא"צ רק רביעית די"ל שם קאי למ"ד טבילה בעי כוונה אף בכלים כדאיתא חולין ל"א. וכיון דצריך מעשה מחזיקין מאיסור לאיסור ולפי"ז אצ"ל דבטבל ונמצא עליו דבר חוצץ משום העיון פסול הטבילה רק דלפי מה דמשמע בחולין ל"א דרבא כר' יוחנן ס"ל דבעי כוונה לטבילה דהרי הוא מותיב לר"נ וכן כתב הב"י סוף סימן קצ"ח בשם הרשב"א דבעי כוונה ועשי' ול"מ ממילא שוב אמרינן מחזיקין מאיסור לאיסור וה"ה מאיסור תורה לאיסור דרבנן. וכיון דרבא הוא דמתיב לאתויי לרב הונא בחולין י' דאין ספק מוציא מידי ודאי מהא דטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ שפיר משני בגמרא דשם הוא משום חזקת טומאה ואף דבודאי יצא מטומאה דאורייתא מ"מ מחזקינין מטומאה דאורייתא לדרבנן אבל הר"ש בפי' התוספתא והמשנה פוסק דטבילה א"כ כוונה וגם לא כח גברא כדמוכח ממשנה דגל שנתלש הובא בחולין ל"א וכיון דהוי מידי דממילא אין מחזיקין מאיסור לאיסור. ומ"ה פוסק דהיכא דיצא מחזקה דאו' ספק דרבנן להקל אף דאיתחזק איסורא:

טו ע"ע בפסחים ט' דאם ביטל החמץ מתירין הבית מספק אכלתי' אף דאיתחזק איסורא משום דכבר יצא מחזקה דאורי' ואמנם שם יש מחלוקת. הנה אף כי דברי הר"ש הם עמוד גדול מ"מ הרבה סתירות יש לדבר זה. ורבים חולקים על כן אין לבנות דין על היתר זה. ודע דמה שכתבתי דזה תליא בפלוגתא אי מחזיקין מאיסור לאיסור הנה אף דבאיסור א' משם א' או טומא' אחת משם א' לכ"ע מחזיקין מטומאה לטומאה. מ"מ כיון דמתחלה הי' טמא בדאור' ועכשיו ספק אם הוא טמא מדרבנן מחמת טומאה ראשונה הוא ממש דומה כמו מחזיקין מאיסור לאיסור וז"ב:

ושוב נ"ל דמה שכתבתי לעיל לחלק בענין מחזיקין מאיסור לאיסור בין היכא דבעי עשי' וכונה ובין היכא דמהני עשי' בלא כח גברא ובלא כונה ונשענתי על הרשב"א יבמות ל"א שכתב דמיתת הבעל היא ממילא ומש"ה אין מחזיקין מאיסור לאיסור משא"כ שחיטה זה ליתא דלענין מחזיקין מאיסור לאיסור מאי נ"מ אי בעי עשי' וכונה וכח גברא. וע"כ כוונת הרשב"א דמיתת הבעל היא בטבע ולא הויא חזקה אילימתא כל כך וכיון שהיא בטבע ל"ה מעשה כעין שכ' תוס' יבמות קי"ט דהיכא שהוא בטבע ל"ה רובא דתליא במעשה משא"כ שחיטה ל"ה בטבע ומ"ה הויא מעשה וחזקה אלים טובא דחזקה שלא יעשה המעשה. א"כ לפי"ז גם טבילה כיון דל"ה בטבע מה לי אם מועיל מה שמהני בלא כונה ובלא עשי' אבל זה לא שכיח ואינה בטבע והויא חזקה אילימא דאמרינן מחזקינן מאיסור לאיסור. אמנם בישוב דברי הר"ש י"ל לפמ"ש הש"ך סי' נ' דדוקא לה"א דש"ס יבמות אין מחזיקין מאיסור לאיסור. אבל למסקנת הש"ס דאביי ורבא לא ס"ל הא דרבה שוב מחזיקין מאיסור לאיסור א"כ כיון דלרבא מחזיקין מאיסור לאיסור שפיר אמרינן בחולין י' דמחזיקין מדאורייתא לדרבנן לענין חציצה. ומ"ה אף בחציצה דרבנן ל"מ טבילה דאוקמ' אחזקת טומאה והר"ש פסק אין מחזיקין מאיסור לאיסור ומ"ה ס"ל היכא דיצאה מחזקה דאוריי' מותרת משום ספיקא דרבנן וכיון דתליא בפלוגתא אין לסמוך על דברי היתר הנ"ל זולת בצירוף שיטת הפוסקים דלא כר"י אלא כר"מ דאפי' באיכא חזקה ספיק' דרבנן לקולא והיא שיטת הר"מ והרבה פוסקים כמ"ש השעה"מ בה' מקוואות באריכות. וקצת הי' מקום לומר דבר חדש בטעם דנמצא עליו דבר חוצץ מדרבנן ספיקא לחומרא וכן לענין כלים דל"ב רביעית מדאוריי' ומ"מ בנמצ' מקוה חסר מ' סאה טמאים מספק והיא לשיטת ר' יוחנן והפוסקים כוותי' דטבילה בעי כוונה וי"ל דאם סבר לטבול במקוה שכשרה אף דרבנן ובאמת פסולה מדרבנן או שנמצ' חציצה מדרבנן הוי כוונה בטעות. דהוא סבר ליכשר לגמרי וכונה בטעות ל"מ ומ"ה אין מועיל טבילה מדאוריית' וזה טעם דתוס' סוכה ג' דהיכא דמדרבנן אינו יוצא אינו יוצ' מדאו' ואשכחנא כוונה בטעות דל"מ כגון בקרע עבור מת אחד ונמצ' מת אחר. וכן באבילות כן הוא. מיהו הדבר צריך ביקור וחקירה. ואכ"מ וגם נמצ' סתירה נגד סבר' הנ"ל:

טז והנה כת"ה מצרף להיתר גם מה שהי' נקרא בערכאות שמעון בעת שהי' נקרא לאסינטירונג. ויפה כתב כת"ה כיון דנקרא בפי קצת עכ"פ ל"ה שינוי כמו שמוכח מרמ"א סי' קס"ט סעי' י"ד דאם יש לו שם הנק' בפי כותים כותבים עליו דמתקרי. וגם מתשובה מאהבה בשם עלקע שנקראת בפי עכו"ם אסתר ואף דשם שנק' אצל אסינטירונג הי' רק לפרקים מ"מ אין חשש שינוי אשר ע"כ נ"ל לדינא דאם הבד"ק יוכלו לכוף להבעל שיתן ג"פ כדת של תורה שמחויב ליתן ג"פ כמבואר סי' קנ"ד ברמ"א סעיף כ"א דאם נתן גט כשר ויצא לעז על הגט מותר לכופו לתת גט אחר וכופין אותו ויתן גט להוציא מידי לעז כמבואר ג"כ בתשו' בית אפרים סי' צ"א בנידון שערער הבעל קצת כעין נ"ד. ואם אי אפשר לכוף הבעל והוא לא ירצה לצאת לד"ת ולגרשה יוכל הב"ד להתירה בגט הראשון כיון שיש כמה ספיקות ספק א' אם הוה זה שינוי כיון שנקרא אצל הרעקעטירונג בשם זה. ספק הב' אף אם הוה שינוי שמא ל"ה רק פסול מדרבנן והוי ספק דרבנן כדעת כמה פוסקים דספק דרבנן אף באיתחזק איסורא להקל. ועיקר כיון דכבר אמר ששמו כך אינו נאמן כיון שכבר נעשה המעשה על פיו. וגם אין אדם משים עצמו רשע לגזול ממון והגם שלעיל פקפקנו על תשו' הר"ן שכ' דאיתחזק היתרא חזקת פנוי' מ"מ לפמ"ש תוס' כתובות כ"ג דב' אומרים קרוב לה כיון שכבר נתקדשה יצאה מחזקת פנוי'. אך המהרי"ט חלק א' סי' מ"א כ' דזה לא יועיל רק לחומרא ולא לקולא מ"מ לענין פסול דרבנן יש לומר דמועיל אף להקל באופן דאין כאן חזקת א"א ומהני ס' דרבנן. ואולי זה יהי' סברת הר"ן בתשובה ואין להאריך יותר. וה' יצילנו משגיאות:

והנני ידידו

תוכן העניינים

בית יצחק אבן העזר חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה