אור ברסלב
בית יצחק אבן העזר חלק א בית יצחק אבן העזר חלק א › סימן קלט

בית יצחק אבן העזר חלק א· רבי יצחק יהודה שמלקיש

בית יצחק אבן העזר חלק א · סימן קלט

סימן קלח

שייך לתקנות עגונות

ב"ה פרעמישלא כי עת לחננה לפ"ק:

להרב הגאון הגדול הצדיק המפורסם כקש"ת מ' ארי' ליבש האבד"ק מאשציסק (זצ"ל):

ע"ד האשה יענטא אשר בעלה מ' משה חיים ב"ר צמח יצא מדעתו ר"ל וזה כט"ו שנים עזב אותה ועקבותיו לא נודעו. ועתה בא איש אחד ואומר לפרקים כי הוא משה חיים בעל האשה הזאת ומוכיח זאת בראיות שונות אולם לפרקים אומר כאשר ישאלהו על שמו, כי הוא יאשא קאלב מעיר קראסניבראד. והנה שאלו אותו מדוע נשתנה פניו מפני הר' משה חיים, כי פני האיש הזה מלאים אבעבועות שקערורות שטיפלין וזה לא נמצא בהר' משה חיים והשיב כי הוא מחזיק עכ"ז בדבורו אשר הוא משה חיים והאבעבועות האלה באו לו מסיבת המחלה אשר נחלה בעיר בריסק אחרי הפרדו מאשתו. והנה העידו עדים רבים בתו"ע באליונ"ע כי האיש הזה הוא משה חיים בעל האשה הזאת מהם הכירו אותו בט"ע ומהם הכירו אותו ע"י סימנים בגופו אמנם באו עדים אחרים והעידו ג"כ בת"ע כי יודעים המה בבירור את האיש הזה הנצב לפנינו כי איננו משה חיים רק שמו יאשא קאלב מקראסניבראד וקצר המצע מהכיל את כל הגב"ע כי רב היא ואי"ה להלאה בתוך התשובה יתבארו פרטי הדברים וחפץ כת"ה לשמוע חוו"ד בענין הזה:

א תשובה תחלה נדין אם צריך להתיר האשה הזאת שיתן לה משה חיים הנמצא ג"פ ב' עדים או סגי בע"א. הנה ראיתי לכת"ה שכ' דא"צ רק ע"א דלא איתחזק אסורה כמו שכ' הר"ן פ' האומר בקדושין גבי קדשתי את בתי ואיני יודע למי ובא אחד ואמר אני הוא דמה"ט נאמן ול"א אין דבר שבערוה פחות משנים משום דאין מוציאה מחזקה רק שמברר ואומר הוא המקדש ובאמת ז"א דהר"ן לא קאמר רק דמה"ט נאמן לכנוס דבזה לא בא להוציאה מחזקה אבל בבא ליתן גט ה"ה בא להוציאה מחזקת א"א ואף דלע"ע אינו מוציאה מחזקה מ"מ ה"ה מתעסק להוציאה מחזקה וראי' דאמרינין ריש גיטין דמדאורייתא אין ע"א נאמן אינו מזויף או שכותבו לשמה משום דאיכא חזקת א"א אף דלע"ע האשה לא נתגרשה ול"ה נגד חזקת א"א. ואין לומר דכיון דבעי שיאמר דוקא בשעת נתינה בפ"נ א"כ הוא מעיד נגד חזקה דז"א דהרי תוס' גיטין ה' נסתפקו אי מהני מה שאומר קודם נתינה א"כ לסברא דמהני מה שאומר קודם הנתינה קשי' אמאי אמרו בגמ' דל"מ ע"א. ועוד בעיקר סברת תוס' שכתבו לספק דל"מ קודם נתינה או שטעם משום דכיון דחכמים תקנו שיאמר בשעת נתינה ואם יאמר קודם נתינה לא עשה כתיקון חכמים לסברא זו וודאי קשי' דאם קודם נתינה ל"ה נגד חזקה ומהני ע"א ליתקני שיאמר קודם נתינה דנאמן ע"א מדאורייתא, ואם נאמר סברת תוס' דכיון דמהני ע"א מטעם דמדאורייתא ל"ב קיום דהוה כנחקרה בב"ד ולסברת הרי"ף בפ' ד' אחין דל"ה עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד רק ביצא השטר מתחת הבעל דבר א"כ להכי צריך השליח לומר בפ"נ בשעה שיוצא מתחת ידו (אך לפ"ז אמאי בשליח ראשון לשני מהני שיאמר בפ"נ וצ"ע) א"כ כ"ז לפי האמת דלא מהני קיום מדאורייתא בע"א אבל אם ליכא חזקה קודם שנתן והי' נאמן מדאורייתא ודאי הי' יוכל לתקן שיאמר קודם נתינה והדרא קו' לדוכתא וע"כ מוכח דאם בא להוציא מחזקה אינו נאמן אף קודם שמוצא מחזקה. וע"כ צ"ל דהר"ן לא קאמר רק אמאן דאמר נאמן לכנוס אבל מה שנאמן ליתן גט ל"מ סברת הר"ן והטעם דנאמן ליתן גט משום דאין אדם חוטא ולא לו וכמ"ש הפנ"י בקדושין ע"ג ע"ב דהיכי דדייק שפיר עדיף מע"א דעלמא וכאן דאומר שקידשה ל"ש בדדמי ואס"ד דהא דנאמן ליתן גט משום שאינו נגד חזקה למ"ל לומר טעמא דאין אדם חוטא ולא לו תיפוק לי' דנאמן מטעם ע"א ואין לומר דהוה בעל דבר חדא דנאמני' מטעם ממנ"פ דאם הוא המקדש א"כ הרי שפיר מגרש ואם אינו בעל דבר שוב הוא עד ואף דאמרינין ביבמות לדבריך קרוב אתה וע' תוס' כתובות כ"ה בד"ה הרי וה"ה הכא לדבריו בעל דבר הוא דא"כ איך אמרי' דנאמן מטעם דאין אדם חוטא ולא לו הרי בעל דבר אינו נאמן וע"כ צ"ל דכיון דעיקר העדות להתיר לעלמא ל"ה בעל דבר כמו דאמרי' בח"מ ססי' ל"ג בשם המרדכי דאפי' נרצח גופי' מעיד על הרוצח אם אינו נוגע בדבר. ולמ"ל לטעמא דא"א חוטא ולא לו ומזה מוכח קצת דליתן גט הוה נגד חזקת א"א ולא מהימן ע"א רק מטעם דא"א חוטא ולא לו ל"ש בדדמי דדייק שפיר ועדיף מעד דעלמא. (ועמש"ל סי' ס"ד אות ד'):

ב ומצאתי במקנה קדושין שכ' ג"כ דהר"ן לא קאי, רק בזה דנאמן לכנוס אבל מה שנאמן ליתן גט הוה נגד חזקה רק מה"ט נאמן ליתן גט מתוך שנאמן לעצמו לכנוס מדאורייתא אף לרב מ"ה נאמן נמי לעלמא ולפ"ז עד דעלמא אינו נאמן לדבר מי הוא המקדש ליתן גט. איברא דהראי' מריש גיטין יש לדחות דשם עיקר ביאתו להעיד להוציא מחזקה משא"כ בנ"ד כיון שיש תועלת בעדותו להתירה לבעלה מהני אף ליתן גט. וגוף הדבר תליא במחלוקת דהרי"ף כ' פ' החולץ דמה"ט מהני גבי אחוה דמותנא עדות מפי קרוב משום דלאו מילתא דאיסורא ולא אממונא קמסהדי אלא מילתא בעלמא קמסהדי דהדין הוא גברא פלוני. ופרשנו דבריו שכונתו דכיון דהקרוב מעיד שהוא אחוה דמותנא מחזיקינין לי' באחיו וממילא אח"כ מותר לחלוץ כעין סברת תוס' חולין צ"ו דמה"ט מהני סימנים בשטר דהסימנים מחזקי השטר שהוא של פלוני וממילא השטר דידי' עביד כמ"ש מהרי"ט בביאור דברי תוס'. וזה כדברי הר"ן בקדשתי את בתי הרי אפי' דמעיד לחליצה מ"מ לא מיקרי מעיד לאסורה וכש"כ באומר אני קדשתי' אף דרוצה לגרשה ל"ה רק בירור שהוא המקדש אמנם הריב"ש בתשו' סי' קפ"ב כ' דדוקא כשלא אמר בשעת מעשה אבל בשעת מעשה ל"מ הכרה מפי קרוב אמנם אין הלכה כריב"ש מיהו שם הטעם דהוה מלתא דעבידי לגלויי ולפמ"ש תוס' יבמות ק"ו דהכרה לחליצה ל"ה רק מדרבנן וקצת מפורשים פי' דגוף ההכרה ל"ה רק מדרבנן אין ראי' משם והארכתי במקום אחר. סוף דבר לענין אם הוה זאת נגד חזקה יש לפלפל ולדעת ההפלאה שהובא לעיל ל"מ ע"א מ"מ מצד זה יש לומר דסברת הר"ן שייך גם אם האשה רוצת להתגרש כיון דמהני עדות הע"א לענין שידור הנמצא עמו וקצת יש לדמות לאומר בפ"נ דמהני ע"א הואיל ולע"ע הבעל אינו מערער וא"צ קיום מדאורייתא ומקבלין עדותו אף דלאחר שבא הבעל ומערער צריך קיום מדאורייתא להר' אביגדור מ"מ כיון שכבר נתקבל עדותו. וכן נראה מהב"ש סי' קמ"ב ה"ה בע"א שהוא הבעל י"ל כן:

ג איברא דבלא"ה פי' הר"ן סותר א"ע דבקדשתי את בתי כ' דמש"ה נאמן לכנוס ול"א אין דבר שבערוה פחות משנים דל"ה נגד חזקה ובגיטין פ' האומר גבי האומר לשלוחו צא וקדש ומת שליח אסור בכל הנשים ל"ה רק משום קנסא דאס"ד דמדינא אסור ל"מ ע"א לומר שקדש זו אף דל"ה נגד חזקה ל"מ דאין דבר שבערוה פחות משנים אף בלא חזקה עיי"ש וכמדומה שבמקנה ה' קדושין סי' ל"ז הרגיש בסתירת דברי הר"ן ולפ"ד בגיטין ע"כ צ"ל דהיינו טעמא דנאמן דהפ"י כ' בקדושין ע"ג ע"ב דטעמא דע"א לא האמינה תורה. אף דאין אדם חוטא ולא לו משום דחיישינן שאומר בדדמי ולא משום דמשקר משא"כ באומר שקידשה בעצמו ל"ש בדדמי ומ"ה נאמן ולפ"ז עד דעלמא אינו נאמן. ובמחנה אפרים בהגהות על הר"ן הקשה מריש גיטין דאמרי' בדבר שבערוה משום דאיתחזק איסורא ובאמת הר"ן מפרש בחדושיו דבריש גיטין הקושיא מב' טעמי א' משום דבר שבערוה ב' משום דאיתחזק. עוד י"ל לשיטת הר"ן בגיטין דהיינו טעמא דנאמן ליתן גט משום דלא איתחזקא ע"פ עדות גמור רק ע"פ אבי' וחידוש הוא שחידשה תורה דאב נאמן ומ"מ ל"ה חזקה גמורה ונאמן ע"א. וע' ירושלמי קדושין פ"ג ויבמות פ"ב וז"ל. מתניתא פליגא על רב (דס"ל נאמן לכנוס) המביא גט ממדה"י ואמר בפ"נ לא ישא את אשתו תמן הוחזקה א"א בפני הכל ברם הכא לא הוחזקה א"א אלא בפני שנים לכשיבואו שנים ויאמר זה הוא שקידש נ"ל לפרש הכונה דשם הכל יודעין שהיא א"א והוה חזקה גמורה משא"כ הכא לא קידשה אלא בפני שנים לכשיבואו שנים ודאי יודעין למי נתקדשה וע"כ אינם לפנינו ולא נתחזקה אלא מהאב ומ"ה נאמן לכנוס וכ"כ הפנ"י דטעמא דאין האב נאמן לסקול על ידו משום דאין לך בו אלא חדושו עיי"ש. וכיוצא בזה מבואר באה"ע סי' ג' והוא מדברי הרמב"ם דאם ע"א אומר על אביו של אחד שהוא כהן אף דנאמן להאכיל בתרומה חיישינן על הבן שהוא חלל משום דלא נתחזק בחזקה גמורה משא"כ בב' עדים מעידין על אביו ל"ח על הבן עיי"ש. וה"ה הכי דלא נתחזקה רק עפ"י אביו נאמן לכנוס וליתן גט משא"כ בב' עדים מעידין. אשר על כן לדעתי באשה זאת שנתקדשה בבירור בעדים ל"מ הכרה עפ"י ע"א ויש לחוש לדעת הר"ן גיטין. ואם יהי' נ"מ גדולה בנידון דידן לדינא יבואר עוד אי"ה, ושוב ראיתי בתוספת ר"ע קדושין פ' האומר אות מ"א נראה מדבריו שמחלק בין קדשתי את בתי דע"א נאמן ובין דברי הר"ן בגיטין הנ"ל דשם מסלק שאר נשים מן הספק ומ"ה הוה דבר שבערוה ואיני מבין דכמו דשם מסלק שאר נשים מן הספק ה"ה בנ"ד מסלק שאר אנשים מן הספק אך מ"מ נכונים דבריו דעיקר דבר שבערוה הוא על האשה והאשה נשארת בחזקתה משא"כ בהך דהר"ן גיטין דמסלק שאר נשים מהספק מיקרי דבר שבערוה ובאמת כדברי התויו"ט ותוס' ר"ע מבואר בירושלמי פ' האומר אחת מבנותי קדשתי ואיני יודע למי קדשתי' ובא אחד ואמר אני קדשתי' לא הכל ממנו והכונה דשם אינו נאמן לברר משום שמסלק שאר נשים מהספק. והוה דבר שבערוה ומ"ה אינו נאמן וע' בקרבן עדה מה שפי' דברי ירושלמי בדוחק ומה שכתבתי הוא נכון ואם כנים הדברים בישוב דברי הר"ן יש לומר דאף עד דעלמא נאמן להכיר שהוא בעלה שוב ראיתי בתשו' מוח"ז הגאון ר"ע סי' קכ"ד שהקשה דברי הר"ן אהדדי ולא ניחא לי' בתירוץ זה ע"כ עדיין יש לחוש להחמיר:

ד והנה כת"ה כ' דהאשה בעצמה בודאי אינה נאמנת להכיר שהיא בעלה הנה בריטב"א קדושין במשנה דקדשתי את בתי מבואר כן דאם חזר ואמר האב נזכרתי למי שקידשה נאמן דל"ש אצלו יצרו תקפו אבל היא בעצמה אינה נאמנת דשמא עיני' נתנה בו והסברא נ"ל דבשלמא בדידי' ל"ח שמא עיניו נתן בה דמירתת מאביו ומה"ט באומרת נתקדשתי ואיני יודע למי אינו נאמן לכנוס משום שהוא מחפה עלי' א"כ מה"ט היא אינה נאמנת דלא מירתתא מאביו ובאומרת נתקדשתי לאחד אינה נאמנת לקבל גט אף דל"ש שמא עיני' נתנה בו מ"מ כיון דל"ש אין אדם חוטא ולא לו דשמא עיניו נתנה באחר ורוצת לישא מ"ה אינה נאמנת איברא דבמקנה במקומו בהפלאה כתובות י"ג במשנה וכתובות כ"ב בתוס' ד"ה מנין שהפה שאסר כ' דפשיטא דאם האשה אומרת שנתקדשה לזה והמקדש מודה שנאמנים ומשמע אף שכבר נתחזקה באשת איש נאמנת באומרת ברי לי וצ"ל דדוקא בשניהם אומרים ברי. וגם בזה צ"ע כיון שמקודם נתחזקה ול"ש סברא דמירתת מהאב כיון שהבעל אומר ג"כ כן היא לא מירתת וע' במקנה שמפלפל בזה מ"מ בנ"ד שעל דבריו אין לסמוך כלל היא בעצמה אינה נאמנת כדברי הריטב"א ויבואר עוד לפנינו אי"ה דיש לדון בזה:

ה והנה בנ"ד נראה דיש הרבה עדים שהכירו בטב"ע שהוא משה חיים אך לעומת זה יש ב' עדים שהכירו בטב"ע שהוא יאשא מקראסניבראד (וכפי הגב"ע נראה ג"כ שר' יהודא ארי' מקראסניבראד ור' וועלוויל מקראסניבראד הכירו בטב"ע שהוא יאשא אך שי"ל שר' וועלוויל לא העיד בב"ד ור' יהודא ארי' תברא לגזיזי' אך ממכתב כת"ה נראה שהי' ב' עדים שנשלחו מבעלז להכיר האיש והכירו בטב"ע שהוא יאשא) וכן דן כת"ה ועל כן כ' ודן אם מהני סימנים בב' כיתי עדים המכחישים זא"ז בטב"ע. דהנוב"י סי' ס"ה אה"ע מצדד לומר דמהני סימנים וע"כ צ"ל אף דהרמ"א כ' בסי' רס"ז דבעדים כנגד עדים ל"מ סימנים בטב"ע דתלינין דכת אחד טועה ולא חשיב כמכחישן מהני סימנים. ובבית מאיר בתשובה סי' ח' מפלפל בזה וגם כת"ה מפלפל בזה ואענה חלקי ברצות ד' והנה מה שכ' הבית מאיר מדקיי"ל תרי לגבי תרי הוה ספיקא דרבנן ומדאורייתא אוקמא אחזקה אף דחזקה לא עדיף ממיגו ומ"מ מהני ה"ה דמיגו מהני דלא כתירוץ תוס' ב"ב ל"ה דמיגו לא עדיף מעדים ותרי כמאה וה"ה דמהני סימנים. זה ליתא דחזקה ל"ה בירור כמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה סוף נזיר וז"ל הזהב שחזקת טמא טמא יש רגלים לדבר ופי' רגלים לדבר שהענין יצא לדבר שאין לו תכלית כל זמן שילך אחר האפשרות אמנם העיקר כשנתקיים איזה ענין שיהי' נניחהו בחזקתו עד שיבא דבר מבואר שיבטלהו מזאת החזקה וכל דבר שיהי' בו ספק ואפשרות אחר ה"ז לא יסתלק החזקה. ע"כ נמצא בתרי לגבי תרי דהוה ספק אם האשה נתגרשה לא נלך אחר אפשרות ונשארת בחזקתה מחוקי התורה ואף בחטאת ובחנק קאי לולא סברת דכיקה דמסייע שנשתנה מחזקתה משא"כ במיגו או סימנים דהיא בירור לצד אחד אמנם דבירור המיגו או הסימנים הוה ג"כ כעדים והוה תרי המכחישים כמאה ול"מ מיגו או סימנים ובזה יש לישב קו' תוס' יבמות ל"א וכתובות כ"א בהא דבר שטיא זבין נכסי דאמרו תרי כי שוטה זבין וכו' ואמרינין אוקי תרי בהדי תרי ואוקי ארעא בחזקת בר שטיא והקשה תוס' אמאי לא אמרינן אם השתא בריא מעיקרא נמי ברי הי' כמו דס"ל לר' נתן בב"ב קנ"ג. ונ"ל דבקדושין פ' אמרינין דגם שמואל ס"ל כר' נתן ומשום דכ"ע בחזקת בריאים קיימא ומסייע לחזקה דהשתא ומה"ט מהני להוציא אף דשמואל ס"ל אין הולכין בממון אחר הרוב משום דזה עדיף מרוב (וזה דלא כקצה"ח סי' ר"פ דבקרקע לענין חזקת מ"ק מהני רוב) ועכ"פ מוכח מזה דחזקה דהשתא בצירוף סברא דכ"ע בחזקת ברואים הוה בירור גמור דאס"ד דל"ה בירור דטעמא דר' נתן משום דמניחין אותו בחזקתו מצד ספק א"כ הרי חזקת מ"ק מתנגד לזה ואיך מוציאין מחזקה ומעתה ל"ק קו' תוס' דבתרי ותרי ל"מ חזקה דהשתא בצירוף סברא דחזקת ברואים מצד בירור דהרי איכא תרי שאומרים כשהוא שוטה זבין ותרי כמאה ומצד ספק בתורת חזקה ל"מ דחזקת מ"ק מתנגד לזה ומאי אולמא ומ"ה מניחין הקרקע בחזקת בר שטיא. וזה ישוב נכון ונחמד. וחדאי נפשאי שהראו לי בספר על כתובות הנדפס מחדש מהגאון ר' יצחק מאיר מווארשא בכתובות כ"א שכ' כעין דברים בישוב קו' תוס' דכתובות כ"ו ע"ב בינאי המלך דהוה תרי ותרי ול"מ חזקת האם לינאי המלך שהקשו תוס' מלדברי המכשיר בה מכשיר בבתה עיי"ש כי דבריו ערבים. ונ"ל דמה דפליגי ביבמות ל"א אי תרי ותרי ספ"קא דאורייתא ולא מוקמינין אחזקה או מוקמינין אחזקה ול"ה רק ספיקא דרבנן ולא נודע מחלוקתן להנ"ל מר סבירא לי' דחזקה הוה בירור גמור ומ"ה לא מוקמינין אחזקה דתרי כמאה. ומר ס"ל חזקה ל"ה בירור רק כמש"ל בשם הרמב"ם בפי' המשנה ומ"ה בתרי ותרי מוקמי' אחזקה. וע' בקונטרס הספקות בקצה"ח כלל א' אות ה' מביא לשון הרמב"ן דאסבר מ"ט בכל ספק ל"מ תפיסה ובספיקא דתרי ותרי מהני תפיסה ואין מובן סברתו להנ"ל דבכל ספק ממון חזקת ממון או מ"ק הוה חזקה המכרעת מחוקי התורה ובודאי פטור ומ"ה ל"מ תפיסה אח"כ משא"כ בתרי ותרי ל"מ חזקה המכרעת דהוה כעדים ותמיד איכא תרי כמאה ול"א חזקה רק משום שמניחן המעות כמו שהי' ומ"ה מהני תפיסה. וגם זה נכון בעזה"י:

ו סוף דבר ראיות הבית מאיר מדמוקמינן אחזקה בתרי ותרי ה"ה דמהני סימנים או מיגו ודאי ליתא ע"כ ההכרח לחפש עד מקום שיד שכלי מגעת ולפענ"ד נראה להביא קצת ראיות דבתרי ותרי המכחישים בטב"ע מהני סימנים דאם נאמר דמהני יתיישבו קצת קושיות חדא מדברי תוס'. סנהדרין ט' ע"ב ד"ה בפלוגתא דבן זכאי עיי"ש ובתוס' דף ח' ע"ב ד"ה והביא האב דע"כ צ"ל שבתחלה הוכחשו העדים בבדיקות ואח"כ הוכחשו עדי הבעל הכחשה גמורה ומ"מ איכא למיחש שמא יבואו עדים אחרים על אותו זנות באותו זמן ותמה מהרש"ל ומהרש"א איך אפשר זאת דאם יבואו עדים אחרים יהי' ג"כ הכחשה. ומה שתירץ מהרש"א דמשכחת לה בהעידו דבב' שעות זינתה ונכחשו על ב' שעות דלא תלינין בטעות אם לא שיעיד אחד כדבריהם וכשיבואו עדים אחרים שזינתה בג' שעות נימא דגם הראשונים טעו ול"ה עדות מוכחשת. ומהרש"א לפי שיטתו דהיכי דלא העידו עדים כדבריהם לא תלינין בטעות כמו שכ' בפסחים י"ב כבר תמה עליו באור חדש בסברה זו מגמ' שם ומה שתירץ באור חדש דמהרש"א לא כ' כן רק בטעות בימים ולא בשעות במח"כ נעלם ממנו דמהרש"א כ' בסנהדרין כן בטעות בשעות ואם הוכחת אור חדש בטעות בשעות נכונה ליתא לתירץ מהרש"א בסנהדרין ועמ"ש בעניותא בספרי הקטן בית יצחק או"ח סי' ס"ג סוף אות י"א ד"ה עוד זאת אדרוש הגם דשם תרצתי קו' אור חדש על מהרש"א מ"מ מ"מ עדיין צ"ע עוד קשי' על סברת מהרש"א הנ"ל דהיא ג"כ סברת מהרש"א בריש הי' בודקין ומשם מבואר דאם אמרו העדים בג' בחדש והוזמו נהרגין ולא תלינן בטעות ואם אח"כ יבואו עדים אחרים שזינתה בב' בחדש שוב יכשרו בעדים למפרע דניתלו בטעות ולא הותזמו כלל כמו שכ' בד' ט'. א"כ איך קטלינין העדים דילמא יבואו עדים אחרים ואיגלי מילתא למפרע דלא הותזמו מעולם. ובשלמא בכל עדי הזמה ניחא דאף אם אמת הדבר קטלינן אותה והעדים דהם מ"מ הותזמו כדאיתא במכות דף ה'. משא"כ בזה אח"כ נתברר דלא הותזמו כלל דתלינן בטעות וזה צ"ע על מהרש"א לפמ"ש בדף ט' עם מש"כ ריש הי' בודקין:

ז אמנם אם נימא דעדים שהוכחשו בטב"ע ואח"כ באו עדים בסימנים מובהקים מהני עדותן ולשיטת הש"ך סי' רצ"ז דבסימן מובהק מוציאין ממון וסוגיא דחולין צ"ו דלא מוציאין ממון בסימנים. וה"ה דאין הורגין מיירי בסימנים אמצעית דלא כהקצה"ח א"כ משכחת שהעידו עדים שאשה זאת זנתה עם א' שהכירו בטב"ע שהוא פלוני. והאשה פלונית ג"כ בטב"ע. ובאו עדים אחרים והכחישם שהכירו בטב"ע שהאיש הוא פלוני אבל אין האשה פלונית והם הי' שם ולא ראו אותה רק אשה אחרת בכל העת שהי' פלוני אז. וזה הוה הכחשה גמורה. ואם הכחשה בגוף הדבר ל"ה הכחשה בחקירות כמו יין ושמן משכחת לה הכחשה בחקירות שהכחשו אם הבועל הוא פלוני או אחר והכחשו בטב"ע ומ"מ הב"ד יראים שמא יבואו עדים אחרים ומעידים בסימנים מובהקים שהיא האשה והוא הבועל. דאז לא יהי' מוכחשים כמו שכ' הנוב"י. והבית מאיר. הגם דקושיא הב' שהקשיתי על מהרש"א אולי יקשה גם עלי ז"א דהזמה צריך להיות על העדים ולא משכחת לה בגונא דידי לדעתי וקצרתי דעכ"פ קו' הראשונה ל"ק לדידי:

ה הראי' הב' מיבמות ריש פ' האשה רבה דאמרינן שם ל"ש אלא בניסת ע"פ ע"א אבל ניסת עפ"י ב' עדים לא תצא ומקשה אתי גברא וקאי ואת אמרת לא תצא והקשו תוס' הרי תרי כמאה ואיך אתי גברא וקאי והוצרכו לתרץ דבדבר הגלוי לכל העולם ל"א תרי כמאה ובאמת דבר זה חידוש גדול אמנם אם נאמר בהכחשו בטב"ע ובאו עדים בסימנים מובהקים הם נאמנים ל"ק קו' תוס' דמדקאמר סתמא בניסת עפ"י ב' עדים משמע בטב"ע שהעידו שהכירו הבעל בטב"ע ע שהוא מת ואח"כ באו ב' שזה שמת והעידו עליו שהכירו בטב"ע שהוא בעלה הם הכירו בטב"ע שהי' אחר. ואח"כ באו ב' עדים והעידו בסימנים מובהקים שלא הי' בעלה רק אחר. ובזה ודאי נאמנים ומ"מ לא תצא ואזה מקשה בגמ' ואין להקשות דמנ"ל דמיירי בהכי דהגמ' הוכיח מדתני סתמא לא תצא מיירי בכל גונא דהרי גם לתירוץ התוס' צ"ל כן דקשי' מנ"ל לגמ' להקשות דילמא מיירי באיש ואשה שבאו ממדינת הים לכאן והלך מכאן ובאו ב' עדים והעידו שמת בעלה וב' עדים העידו שהוא חי ובא והוא אינו ניכר כלל לאנשי העיר מיהו ז"א דבאמת משני כן הגמ' ל"צ דלא ידעינן לי'. והמקשן משמע לי' דניכר לכל אנשי העיר דהיא מילתא דשכיחא אמנם לוקמא בגונא דכתיבנא קשי' מנ"ל להקשות והנה אין לפרש קו' הגמ' דס"ד דב' עדים הראשונים העידו בסימנים והב' שהכחישו הכירו בטב"ע והם נאמנים יותר כדאמרינין סימנים ועדים ינתן לעדים ומה הקשו תוס' ז"ל דהי' דוחק דרב ס"ל סימנים דאורייתא ואי שהעידו הראשונים בסימנים מובהקים בזה באמת עדים בטב"ע לא עדיפי והוה תרי ותרי ואף דהש"ך כ' סי' רמ"ז דא' נתן סימנים מובהקים וא' הביא עדים ונתן לבעל העדים צ"ל דמיירי דהעדים העידו שיודעים בבירור שזה של פלוני לא בטב"ע דטב"ע וסימנים מובהקים יש לומר דשוין. אמנם מלשון הפוסקים לא משמע כן.

ט וקצת יש להוכיח מגמ' דף צ"ד דמקשה אי בתרי דאתי ואמרו מת בנך ואח"כ מת בעלך ובי תרי אמרו חילוף הדברים ממזר ספק ממזר ודילמא הראשונים העידו בטב"ע שמת לאחר מיתת בנה כגון שהעידו שמת בנה באייר ובעלה מת בסימן שהכירוהו בטב"ע וב' עדים העידו חילף הדברים והכירו בסימנים והוה ממזר ודאי. ומזה משמע דעדיין הוה תרי ותרי. ומזה יש להוכיח דגם בתרי ותרי בטב"ע ואח"כ העידו בסימנים עדיין הוה תרי ותרי דאל"כ מה מקשה דילמא מיירי בכה"ג שב' העידו בטב"ע שמת בסיון וב' העידו בטב"ע שמת בניסן והי' ג"כ עדים בסימנים מובהקים שמת בניסן וע"כ הוה ממזר ומזה משמע לכאורה דגם בכה"ג הוה תרי ותרי מיהו י"ל דה"ה דהוה מצי לשנוי' הכי אך דעדיף לגמ' לומר בעדי הזמה דזה תירוץ פשוט יותר:

י וגם מהא דמקשה בד' פ"ח ע"ב דס"ל ניסת לאחד מעדי' לא תצא מברייתא דפנו ופירש"י דליכא למימר בע"א דא"כ קרא למ"ל ולישני דמיירי דב' עדים העידו בטב"ע וב' הכחישו דהטב"ע מזה שמת בניסן הי' אחר ובעלה מת אחר שנשאת וב' עדים העידו עוד בסימנים שזה שמת בניסן הי' אחר ולא בעלה ובכה"ג ודאי אסורה לכהן משום זונה וקרא איצטריך דל"ה תרי ותרי. ומזה משמע קצת דבאמת הוה תרי ותרי וגם לזה י"ל דעדיף לי' יותר לשנויי בבאו עדים ואח"כ ניסת וכן יש קצת להוכיח מדמקשה בכתובות כ"ב מה ערעור דגזלנותא תרי ותרי נינהו ופירש"י ולא מתכשרי בהכי ודילמא מיירי שב' עדים העידו בטב"ע שאחד גזל וב' עדים מכירין בטב"ע שהוא אחר ועוד מעידין בסימנים שהוא אחר או שב' אחרים רוצים להעיד בטב"ע והב"ד שחתמו רוצים להכחיש בסימנים שהאחר גזל. ויהי' תועלת בעדותן שיתכשר מחמתן ומה מקשה. ומזה נראה דעדיין הוה תרי ותרי וכן מוכח דסימנים מובהקים וטב"ע הוה תרי ותרי מיהו כ"ז אין הוכחה גמורה דבלא"ה הוה מצי לאוקמא שהב' העידו בעדות מיוחדת שגזל ועל כל גזילה יש ע"א והב' מכחישים וכבר הקשו כן המפורשים על שיטת זקני מהר"ם פדוואה הובא ברמ"א סי' ל"ד דבעדות מיוחדת נפסל לעדות וע"כ צ"ל דהוה מצי לשנויי כן רק דגמ' עדיפא לי' לשנויי בשעשה תשובה ע"כ גם מזה הוכחה לעיקר הדין:

יא עוד יש קצת להוכיח דבתרי ותרי ל"מ סימנים דהנה רש"י פי' בכתובות כ"ב באומרת ברי אין לבי נוקפי שאלו הי' קיים הי' בא וכתב הר"ן דלכך לא פי' ברי לי שמת בודאי דא"כ בודאי נאמנת כמו אשה שאמרה מת בעלה. והקשה ע"ז דהיינו דוקא דליכא הכחשה וכתב בתומים בכללי מיגו ס"ק ט"ז דרש"י סובר דהב' כתי עדים מכחישים עצמן דזו אומרת שמת בזמן שעבר והעדים אחרים אומרים שהי' אז חי ע"כ יש להאשה מיגו שהי' אומרת עכשיו מת ומזה הוכיח בתומים כהראנ"ח דאף דמיגו לא עדיף מעדים כמ"ש תוס' ב"ק ע"ב וב"ב ל"א ועדיין הוה תרי ותרי דוקא מיגו בעדים. ל"מ אבל מיגו דבעל דבר מהני. אמנם ביבמות פ"ח פרש"י באומרת ברי לי ע"י סימנים. וזה דלא כרש"י דכתובות ע"כ יש מקום לומר דבאמת רש"י לא הדר מסברת דבאומרת ברי נאמנת במיגו כמ"ש התומים אך דהי' דוחק לפרש באומרת ברי שאלו הי' קיים הי' בא דזה לא מקרי ברי ע"כ פי' שאומרת שע"י סימנים יודעת שמת ומ"מ לולא שכבר ניסת לא היתה מותרת לישא דנהי שנאמנת במיגו שיש סימנים שבעלה מת כיון שיש עדים המכחישים שאומרים שאז חי הי' ל"מ סימנים דל"ה רק כרוב וגרע מעדים ע"כ אסורה לישא ולריב"י בבאו עדים ואח"כ נשאת תצא אבל באומרת ברי ויודעת בטב"ע ס"ל לרש"י דמותרת לישא ומזה מוכח דבתרי ותרי ל"מ סימנים אך יש לומר דרש"י מיירי בסימנים אמצעים משא"כ בסימנים מובהקים. ועוד אולי כוונת רש"י ש שאומרת סימנים שאלו הי' קיים הי' בא כפירש"י בכתובות אך לשונו לא משמע כן סוף דבר לדינא אין בידינו להקל בתרי ותרי בסימנים דאולי הלכה כתירץ תוס' ב"ב דמיגו לא עדיף מעדים ועדיין הוה תרי ותרי וה"ה דסימנים לא עדיף מעדים אך בנ"ד שהעיד ע"א ר' משה זאמיכר באות כ"ד שצורת פנים של יאשא מקראסניבראד דומה לצורת פנים של משה חיים. ואלו הי' ב' עדים לדבר זה ודאי לא הי' תופסין הכחשת עדים להכחשה גמורה ואמרינין דכת אחת טעה כיון שיש עדים שהן דומים זל"ז והי' מהני סימנים מובהקים ע"כ אם נסמוך על שיטת הר"ן דבהכרה שהוא בעלה נאמן ע"א דל"ה דבר שבערוה ה"ה דנאמן ע"א שהי' יאשא ומשה חיים שוין בצורת הפנים ול"ה העדאת עדים הכחשה ומהני סימנים מובהקים ויבואר עוד מזה לפנינו אי"ה:

יב והנה בית מאיר בצלעות הבית סי' ט' והובא בדברי כת"ה כתב דאף דמבואר בסי' רס"ג בח"מ דעדים ועדים בהכחשה ל"מ סימנים דוקא בסימנים שנותן הבעל דבר אבל בעדים ועדים והעדים אומרים סימנים מהני דבע"ד גרע מעדים ובאמת מבואר בראנ"ח בתשו' הובא בתומים בכללי מיגו בסי' ט"ז הנ"ל להיפך דאף דכתבו תוס' דבב' כתי עדים המכחישים לא מהני מיגו דמיגו לא עדיף מעדים. מ"מ מיגו דבעל דבר מהני והיא ממש להיפך מסברת הבית מאיר. אך י"ל דהראנ"ח סובר דתירץ א' של תוס' עיקר דמ"ה ל"מ מיגו דגזלנותא דמיגו בשנים ל"א. ומש"ה מיגו דבע"ד עדיף משא"כ לתי' ב' דתוס' דב"ב ל"א אין חילוק וגם מיגו דבע"ד ל"מ ולפ"ז אולי בסימנים י"ל דגרע סימנים דבע"ד מסימנים דעדים וע' בתומים ס"ק הנ"ל והסברה שכ' הבית מאיר דבב' כתי עדים ואחת אומרת סימנים היא לעדות שהשגיחו יותר משא"כ העדים שאומרים בטב"ע בלא סימנים לא השגיחו כ"כ נסתר ג"כ מתוס' ב"ב ל"א דא"כ נימא דהעדים שיש להם מיגו מגידים יותר האמת והעדים שאין להם מיגו הן משקרים וע"כ כיון דשנים מכחישים תרי כמאה וה"ה בב' כתי עדים המכחישים בטב"ע ל"מ סימנים:

יג והנה גוף הדין תלוי בתי' הראשון של התוס' ב"ב אם הוא עיקר או תי' הב' כמ"ש לעיל ונלענ"ד לבאר דהנה במה שהק' תוס' בב"ק וב"ב ל"א בב' כתי עדים המכחישים אמאי לא מהימני' בתראה במיגו דפסלו לקמאי בגזלנותא ותי' דבב' עדים ל"א מיגו והכונה דשמא לא יכונו שניהם רק אחד יאמר כן. וע"ז קשה לשיטת הרמב"ם בפ"ב מעדות ה' ג' דאם אחד מכחיש ב' עדים בחקירות פסול העדות ולדעת הל"מ שם אף אם לא העידו תכ"ד והתומים כ' סי' ל' ס"ק ג' דאף בד"מ כן הוא בהכחשת החקירות א"כ קשה ליהמני בתראי לבטל העדות במיגו שהי' גם הם מעידין כן והי' מכחישין בחקירות דבזה אף רק אחד מכחיש יתבטל העדות. וכבר הקשה כן הים התלמוד ואתי' הב' של התו' דמיגו לא חשוב מעדים ועדיין הוה תרי ותרי קשה מאוד דהרי תוס' הקשו כן לרב הונא ולרב חסדא עיי"ש בב"ב ולתי' זה קשה דהרי רב חסדא ס"ל ב"ב ד' ל"ג ע"ב זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתי והאי אייתי סהדי דאכל שני חזקה רב חסדא אמר מאי לו לשקר ונאמן במיגו ומשמע דמחזיקין לי' בשדה והרי נהי דס"ל מיגו במקום עדים אמרינן מ"מ הרי מיגו לא חשוב מעדים ועדיין הוה תרי ותרי כמ"ש תוס' ולדעת הראנ"ח הנ"ל דמיגו דבע"ד עדיף טפי יש לתרץ קו' זו התמוה מאוד. אמנם מהסברה אין לחלק ויגעתי מאוד בזה דאולי כוונת רב חסדא מה לו לשקר ויש לו מיגו ודינו כל דאלים גבר כדין בתרי ותרי אבל מפשטי' דגמ' לא משמע כן ושוב מצאתי בתומים כללי מיגו אות ט"ז הנ"ל שהרגיש קצת בקו' זו ע"כ הנראה לישב דהנה בתומים סי' ל' ס"ק ג' הנ"ל הקשה על הרמב"ם דב' עדים שהוכחשו מא' בחקירות העדות בטל מהא דהקשה בשבועות מ"ח לר"ח מא' אומר גבוה ב' מרדעת וכו' ותי' בגמ' דמצטרפין לעדות אחרת היינו אם יבוא אחד ויאמר כדברי אחד דיהי' אחד כנגד שנים ועדיין קשה לשיטת הרמב"ם הרי יהי' א' מכחיש ב' בחקירות וכל העדות בטל וע' בתומים שדחק עצמו אולם נראה דלרב הונא הפי' בברייתא מצטרפין לעדות אחרת כפשוטו דינו של הרמב"ם אמת ור' חסדא דקשי' לדידי' אמאי מצטרפין לעדות אחרת וע"כ כדתירץ בגמ' דמצטרפין אם יבא עוד אחר לא ס"ל כסברת הר"מ ואף א' מכחיש ב' בחקירות העדות קיים. דע"כ צריך לתרץ הברייתא כן א"כ דברי התוס' בב"ב ובב"ק כראי מוצקים שהקשו לרב הונא ולר"ח וע"ז תירצו בתירוץ הראשון דמיגו בשנים ל"א והיינו דבזה יתרץ לר"ח. דלדידי' הוה מיגו בשנים ולדידי' לא תקשי שיאמינו במיגו שהי' מכחישין בחקירות דגם בזה אם לא יכחיש רק א' עדותן קיימת עוד כתבו דגם אם נאמר דל"ה מיגו בשנים כשיטה הנ"ל דלא כר"ח רק דאם א' מכחיש בחקירות כל העדות בטל יש לישב דמיגו לא עדיף מעדים ור"ח דלא ס"ל כן לדידי' סגי בתי' הראשון באופן דדברי התוס' נכונים וברורים וערבים ומדוקדקים:

יד ומעתה נחזי אנן אם הלכה כתי' א' או כתי' הב' ואומר הנה אף אם נתרץ דברי תוס' ב"ב ל"א כשיטת הב"י בתשו' סי' ו' דבד"מ אם א' מכחיש ב' בחקירות לא בטל העדות דדוקא בד"נ בטל העדות באופן דשפיר תירץ תוס' דהוה מיגו בשנים ול"ק קו' ים התלמוד מ"מ לפמ"ש מהרי"ט בתשו' חלק א' סי' קל"ח דבעדי קדושין הוה לענין זה כד"נ ואם א' מכחיש ב' בחקירות בטל העדות. ומבואר שם אף אם לא העיד בב"א כשיטת הלח"מ (ודברי הנתיבות סי' ל' ס"ק ג' דבהכחשה בחקירות לא בטיל העדות רק בהעידו תכ"ד הם נגד דברי מהרי"ט הנ"ל) א"כ קשי' בסוגי' דכתובות בב' אומרים נתגרשה וב' אומרים ם לא נתגרשה או ב' אומרות מת דאם נשאית לא תצא לרבנן אף באו עדים ואח"כ נשאית דבזה תיקום קו' תוס' דיהמני האומרים לא נתגרשה במיגו שהי' מכחישים בחקירות דבזה לא הוה כד"מ ובטל כל העדות כמ"ש מהרי"ט ול"ש לתרץ דכאן דאין בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה ל"ה מיגו כמ"ש הים התלמוד דשמא לא יחקרו הב"ד דלדעת הרמב"ם הכחשה בגוף הדין הוה הכחשה בחקירות א"כ וכי לא הי' יכולין העדים להכחיש באיזו ענין בגוף הדבר. ול"ה מיגו בשנים דגם אם א' מכחיש מהני וזה צ"ע על תי' הא' ועוד דברייתא סתמא קתני אפילו בהעידו בב"א ובזה אפילו לשיטת הב"י בתשו' כל העדות בטל ושוב הוה מיגו. אלא מוכח כתירץ הב' של התוס' דמיגו לא עדיף מעדים ועדיין הוה תרי ותרי ומהני נשאית לאחד מעדי' ואומרת ברי הרי מוכח דהלכה כתי' הב' שהוא ע עיקר. והנה אף אם נתרץ קו' הנ"ל גבי שנים אומרים מת או נתגרשה ונאמר דכיון דאין בודקין עדי נשים בדו"ח אין להעדים מיגו שהי' מכחישים בחקירות דשמא לא יחקרו הב"ד כמ"ש הים התלמוד מ"מ עדיין קשי' קו' גדולה בש"ס דקדושין ס"ו גבי ינאי המלך דמקשה אי לימא דבי תרי אמרו אישתבאי וב' תרי אמרו לא אישתבאי אמאי יבוקש הדבר ולא נמצא מאי חזית דציית להני ציית להני. ומאי מקשה הרי הנוב"י כ' במ"ק סי' נ"ז דלפסול האדם לעדות צריך דו"ח והנוב"י קלסו להרב השואל בזה עיי"ש ולפ"ז ודאי דלפסול ינאי המלך מכהונה ודאי בעי דו"ח דלפסול לעדות כבר כ' זקני מהר"ם פאדווא ונפסק כן ברמ"א סי' ל"ד דמהני עדות מיוחדת ולפסול לכהונה יש מחלוקת ע' בב"י סי' ל' ומכתובות דף כ"ו לא מוכח רק דמהני לר"נ אף בלא העידו בב"א אבל לא שיפסול בעדות מיוחדת בב' מעשות דזה מחלוקת גדולה עיי"ש בב"י ובאה"ע סי' י"א וכיון דלפסול לעדות בעי דו"ח כש"כ לפסול מכהונה דלפסול לעדות י"ל מה איכפת לי' אם פסול לעדות ומה"ט שיטת הש"ך סוף סי' ל"ח דיכול לפסול שלא בפניו להריב"ש משא"כ לפסול לכהונה. וכיון דבעי דו"ח מה מקשה מה חזית דציית להני והרי לב' דאמרו לא אישתבאי יש להם מיגו שהי' מכחישן בחקירות ובטל כל העדות להסוברים דלענין איסור הוה כדיני נפשות. ובזה ל"ש תירץ הנ"ל וע"כ מוכח דתירץ הב' מתוס' עיקר ושפיר מקשה דנהי דאית להו מיגו מ"מ הו"ל תרי ותרי. ואף למ"ש בתשובה אחת דהיכי דנגמר הדין עפ"י עדים הראשונים ם ל"מ הכחשת חקירות וכן אף אם נאמר כהב"י בתשובה דאם העד אחד בא אח"כ להעיד לא מהני הכחשת חקירות דעד אחד מ"מ מנ"ל להקשות בקדושין ס"ו מאי חזית דילמא באו ב' הכיתות להעיד בב"א דיש לכת השני מיגו דהכחשה בחקירות וע"כ כתירץ הב':

טו איברא דבים התלמוד ראיתי שתירץ הקו' הנ"ל דלהלכה כרב הונא דזו באה בפני עצמה ומעידה לא קשי' דיהיו בתראי נאמנים במיגו דהכחשה בחקירות דשמא לא יעיד אלא אחד ויהי' מוכחש מתרי ונהי דהעדות בטל מ"מ הוא יפסול לכל עדות. זה נכון וכן דין זה מבואר בנתיבות סי' ל"א בביאורים. ול"ק גם מסוגיא דקדושין ומסוגיא דכתובות אך אם נאמר כתירוץ התומים בסי' ל' אות ג' בהקושיא מש"ס דשבועות מ"ח עיי"ש שכתב דבעדות החדש ל"מ הכחשת חקירות. ולפ"ז גם רב חסדא סובר דהכחשת ע"א מבטל כל העדות וכש"כ אם נאמר כהב"י בתשובה דבדיני ממונות לא נתבטל העדות בהכחשת ע"א ול"ק משבועות מ"ח דעדות החדש לא דמיא לדיני נפשות. ואתיא תירץ תוס' דמיגו בשנים שפיר בדיני ממונות דשם ל"ב העדות כנ"ל ולפ"ז קשי' לר"ח כל הני קושיות. דלדידי' ליכא למימר דמתירא שמא יפסול לעדות דגם עתה נפסל לעדות. ואין שום תי' לרב חסדא בהך דשנים אומרים נתגרשה רק כתירוץ הב' דמיגו לא עדיף מעדים ומה דאמר רב חסדא דף ל"ג בב"ב מה לו לשקר או דמיגו דבעל דין עדיף כסברת הראנ"ח או דכונת ר"ח דנאמן במיגו כתרי והו"ל תרי לגבי תרי וכל דאלים גבר. וע"כ לר"ח ס"ל דוקא כתירץ הב' דתוס'. ולפ"ז נהי דלא קיי"ל כרב חסדא רק כרב הונא מ"מ מדרב חסדא נשמע לרב הונא דתירץ הב' עיקר. וזה מה שרצינו לבאר:

טז והנה כת"ה כ' דאף הרמ"א דס"ל בסי' קס"ז דעדים ועדים וסמנים ל"מ זה דוקא בסימנים אמצעים אבל בסימנים מובהקים מהני הסימנים זה נראה לי ואבאר מה שיש להחזיק בסברא זו. ושורש הדבר דהנה מיגו לא עדיף מרוב. ומה"ט כתבתי דמיגו להוציא ל"א דרוב ל"מ להוציא דסברת מיגו היא אך אם הוא משקר הי' טוען בטענה יותר וזה אין בירור רק מטעם דרוב אנשים אם הם משקרין טוענים טענה דעדיפא אבל מיעוט נמצא שאין טוענים טענה דעדיפי יותר ע"כ ל"מ להוציא וז"ב. על כן שפיר כ' תוס' דמיגו לא עדיף מעדים. אמנם סימנים מובהקים אולי עדיף מעדים דהנה הא דעדים נאמנים מהתורה ול"ח דמשקרין נתוכחו הפוסקים האחרונים בתשו' בית אפרים חיו"ד סי' א' והי' דעת הגאון השואל ר' משה טאביס דהיא מחזקת כשרות הנולד עמו והוא עדיף מרוב והגאון מהר"ז מרגליות הרגיש איזה חזקת כשרות יש לאדם מלידה ומבטן והלא מקרא מלא כתיב כי יצר לב האדם רע מנעוריו. ואני כתבתי בתשובה ע"ל סי' קי"ט אות ב"ג) דמקרא כי יצר לב האדם קאי על טבעיות האדם לאכול ולשבוע מבלי שידע הפרש בין איסור להיתר אבל שיהי' האדם בעל תחבולות להגיד שקר בשביל הנאתו בזה יש חזקת כשרות מלידה ומבטן שאינו בעל תחבולות ולא נחשד להעיד שקר בשביל ממון ומ"מ כתבתי דחזקה לא עדיף מרובא ועדים נאמנים מטעם רוב שאין משקרין ומה שהקשה הגאון מהר"ז דא"כ איך נאמנים עדים לר"מ דחייש למעוטי מן התורה דאיכא חזקה כתבתי מכבר לפמ"ש הפנ"י בהקדמה לסדר נשים בשם הגאון דלחוש לשני בני אדם הוה מיעוטי דמעוטי ומה"ט דאם אחד אומר אמת סגי וכן משמע בש"ס ריש גיטין וע' בתשובת בית יעקב בש"ס דשבועות ל"ג אהא דנשותיהם גוססין שהקשו תוס' למה לי תרוייהו גוססין עיי"ש דבר מתוק לחיך א"כ מה"ט ב' עדים נאמנים דע"כ צריך אתה לחוש ששניהם משקרין וזה מיעוטא דמיעוטא. ומה"ט אינו נאמן ע"א לממון דבא' חיישינן למשקר. ובזה נ"ל כעת במה דפליגי בספרי דר' יהודא ס"ל לא יקום ע"א באיש לעון הוא דאינו קם אבל קם להשיא אשה ור' יוסי פליג ע' בנוב"י קמא אה"ע סי' ל"ג ולדעתי העני' ר' יהודא לא חייש למעוטי דהוא בר פלוגתא דר"מ והוה גזה"כ מה שאינו נאמן ע"א ולכן ס"ל דנאמן להשיא אשה ור' יוסי כשיטתי' ביבמות ס"ז ע"ב דחייש למעוטי ולכן ס"ל דאינו נאמן להשיא אשה רק לשבועה משבעינן אפומי' ולפ"ז י"ל דאף למ"ד בשבועות מ"ז דר"מ ס"ל מחויב שואי"ל משלם וגרס במשנה ר"מ אומר חזרה שבועה לסיני מ"מ בטענו בספק עפ"י עד והוא אומר איני יודע ל"ה מחשואי"ל דבשלמא אי לא חיישינן למיעוט משקר וע"א א"נ מגזה"כ י"ל לשבועה קם ואם אינו יכול לישבע העד לא בא לחייב ממון רק השבועה דידה עביד. אבל לר"מ דחייש למיעוט משקר ונהי דחייבה תורה שבועה לברר אבל אם אינו יכול לישבע איך נחייב ממון שמא העד משקר. ומדוקדקין דברי תוס' בכתובות י"ב ושבועות מ"ז ע"ב ד"ה אי אמרת דלמ"ד ברי עדיף איך משכחת שבועת ה' תהי' בין שניהם דילפינין מחשואי"ל דבטוען לא ידענא בלא"ה חייב, לשלם ולמה לא תירצו דמשכחת לה בטענו בספק עפ"י עד והוא אומר אינו יודע דליכא טענת ברי להנ"ל י"ל דעדיין קשי' לר"מ דחייש למעוטי ולדידי' בטענו ספק עפ"י עד וטוען איני יודע אינו משלם ואכ"מ להביא דברינו בכור הבחינה:

ועכ"פ כיון דב' עדים נאמנים מטעם רוב קשי' על הש"ך סי' רס"ז דעדים וסימנים מובהקים ינתן לבעל העדים. והרי סימן מובהק הוא מה שלא יקרה אף אחד מאלף והוא לכאורה יותר מבורר מעדים דשכיחי משקרים. אך הש"ך כ' בביאור דעדים נאמנים מהתורה והיינו דהתורה צותה להאמינם מחוקי התורה יהי' מאיזה טעם שיהי' וסימנים מובהקים לא אשכחן בתורה, ע"כ הנאמנות מחוקי התורה עדיף יותר נמצא זה דוקא בסימנים נגד עדים אבל בתרי לגבי תרי דע"כ איתרע נאמנות העדים שהרי ע"כ ב' משקרין נמצא דסימנים מובהקים שהם מהסברה דל"ש אף א' מאלף עדיף יותר. ואינו דומה למיגו דהיא מטעם רוב וכן סימנים אמצעים שהם לטעם רוב ע"כ דבר זה יש לו יסוד בהלכה ויבואר עוד לפנינו אי מהני זה בנ"ד:

יז והנה כת"ה מפלפל אי מהני ידיעות נעלמות שאמר זה הנמצא לסימן להתירו לאשתו או להתיר האשה לגרשה וכבר ראה דברי בית מאיר שכ' שאין להתיר מפאת כן דלא אשכחן סימן זה. ויש לחוש לרמאות וגם אולי נודע לו ע"י כשפים וכת"ה תפס בצדק עליו דכשפים לא שכיח ועוד איך מהדרינין בסימנים ולא חיישינין שנודע לו ע"י כשפים וגם בסימנים ניחוש לרמאות שנודע לו ע"י חברי חברי אית לי' ומאי דלא מצינו בגמ' סי' זה משום דכל הסימנים הנמצאים בש"ס המה לענין מיתת הבעל ולענין אבידה ולענין גט ושם ל"ש סימן זה ע"כ זה לא נמצא בש"ס ויפה העיר עוד כ' דאף אם סימנים לאו דאורייתא מ"מ סימנים מובהקים דאורייתא ולפ"ז ידיעות נעלמות דל"ש כלל שידע זולת האיש הזה ג"כ מהני כמו סימן מובהק אני אומר אף אם יהיבנא לי' דידיעות נעלמות הוה כסימן מובהק מ"מ יש לחוש לדעת הראב"ד הובא בש"מ ב"מ בסוגי' שם דאי סימנים לאו דאורייתא רבנן עבדי תקנתא להאמין בגט אשה שלא לחוש לחילוף ולהתיר אשה בסימנים מובהקים משום עגונה ובאבידה אפילו בסימנים שאינן מובהקים ולשיטה זו צדקו דברי הבית מאיר דכיון דסימן דידיעות נעלמות אין להם מבוא בהיתר עגונה ולא בגט ולא באבידה בודאי ל"ה בכלל התקנה ואיך נוכל אנחנו להתיר בידיעות נעלמות מאי דל"ה בכלל התקנה ואף הבית מאיר אולי לא כיון לזה אבל בזה צדקו דבריו והנה גם דעת מהרשד"ם סי' נ"ב כדעת הראב"ד דסימנים מובהקים ל"מ רק מדרבנן ע"כ מי יהין להורות כנגדם:

יח והנה כבר כתבתי בתשו' (ע"ל סי' ע"ג אות י"ד) דדברי הראב"ד והרשד"ם תמוהין מאד והואיל דנ"מ לנידן דידן אעבור פירקא דא ואיתנהו בקיצור מה שהקשיתי על הראב"ד והרשד"ם דאיך אפשר דמשום עגונה אקילו רבנן הרי בבכורות מ"ו ע"ב אמרינן כי אקילו רבנן בסופה בתחלתה לא הקילו ופירש"י בתחלת ראיית והכרת המת לא הקילו וא"כ כשמעידין בסימנים דהוה הכרת המת לא הקילו ודא קו' רבתי י"ל דכ"ז לחד לישנא אבל במסקנא דמשני ואב"א יכיר לחוד והכרת פנים לחוד חזר בו הש"ס וס"ל דגם בתחלה הקילו וכבר פסקו הרבה פוסקים כלישנא בתרא ואין תימא על הראב"ד ולה"ט י"ל בישוב דברי הרמב"ם שכ' בפי"ג מגירושין ה' כ"ח דמה"ט אין בודקין עדי נשים בדו"ח משום שהקילו חכמים בעגונה דלא כש"ס סוף יבמות דהטעם כיון דאיכא כתובה למישקל די"ל דרש"י פי' בבכורות כי הקילו בסופה ופירש"י לאחר שכיונו עדותן א"כ בדו"ח דהוא בעיקר העדות לא הקילו וס"ל דסוגי' דיבמות קאי ללישנא קמא דבכורות ומ"ה איצטריך לומר כיון דאיכא כתובה למישקל אבל הרמב"ם פוסק כלישנא בתרא דאף בתחלה הקילו ולכן כ' הטעם משום עגונה דנ"מ אף בארוסה דליכא כתובה ועי' בעצי ארזים סי' י"ז ס"ק כ"ב שהרגיש קצת בדברי הרמב"ם ועכ"פ יש לישב דברי הראב"ד ומה שהקשיתי על הראב"ד מהא דמקשה בש"ס יבמות צ"ד אי לימא בתרי שאמרו בעלך ואח"כ בנך ותרי אמרו חילוף הדברים אמאי הוה ממזר ולא ספק מ ממזר והקשיתי דילמא הראשונים איירי בסימנים מובהקים שמת בעלה בניסן והבן באייר ובאו ב' ואמרו בטב"ע שמת בעלה בסיון וע"כ הבן מת תחלה ומש"ה הוה ממזר דעדי טב"ע נאמנים יותר כמ"ש הש"ך סי' רס"ז בחו"מ ומזה הוכחתי דסימנים מובהקים הוה כטב"ע והוה ב' נגד ב' והובא לעי'. אמנם להראב"ד ומהרשד"ם דסימנים מובהקים ל"מ רק מדרבנן ולשיטתו ודאי עדים בטב"ע עדיפא ומה הקשה בגמ'. אולם י"ל דלהראב"ד אם נאמר דגם בסימנים מובהקים ל"ה רק מדרבנן ע"כ צ"ל משום דייקא ומינסבא וכיון דבקו' הגמ' הי' ס"ד דע"א ביבמה ל"מ ומ"ה איצטריך תרי שוב גם סימנים מובהקים ל"מ אך ז"א דהרי בגט ל"מ ע"א וסימנים מובהקים מהני להראב"ד. וע"כ גם בהו"א מהני סימנים מובהקים והק"ל אך י"ל כמ"ש לעיל דעדיף לי' לגמ' לאוקמי בפשיטות בעדי הזמה באופן דגוף ההוכחה מסימנים מובהקים ג"כ י"ל כמ"ש לעיל גם מה שהקשיתי בתשו' אמאי לא מוקי בד' פ"ח ברייתא דדפנו בכה"ג שה' ב' בסימנים מובהקים ונכחשו מב' בטב"ע להראב"ד לק"מ דכיון דיליף מקרא משמע דמיירי בדאורייתא וסימנים מובהקים ל"מ רק מדרבנן וליכא לאוקמא קרא להכי. ובזה מתישב מה שהקשה מהר"ש הובא בעצי ארזים ס"ק ק"נ על רמב"ן דס"ל דעד נגד עד במיתת הבעל אם נשאית לאחד מעדי' תצא דלא כרמב"ם ואמאי לא מוקי בריש פ' האשה ברייתא דדפנו בהכי להנ"ל ל"ק דרמב"ן ס"ל ע"א במיתת הבעל ל"מ רק מדרבנן וליכא לאוקמא לקרא בהכי מיהו לפמ"ש בעצי ארזים שם להוכיח דקרא ל"ה רק אסמכתא עיי"ש קשה גם להראב"ד ורשד"ם הקושי' שהקשיתי. אמנם לזה י"ל כיון דמשני בגמ' בלא"ה ג' תרוצים ל"ק להראב"ד דהוה מצי לשנויי הכי:

יט אולם מה שהקשיתי על הראב"ד דלמה אמרינין בריש האשה בנשאית בע"א הוה הוראת ב"ד וכל דינים הללו בה ובנשאית בב' עדים לרבנן ל"ה הוראת ב"ד ולא דנין כל החומרות דל"ה הוראת ב"ד ולהראב"ד גם בנשאית בב' עדים בסימנים מובהקים הוה הוראת ב"ד והי' למידן כל דינים דמשנתינו שגם היא כחומה נצבה. ואולי יש לישב גם קו' זו לפמ"ש תוס' ריש פ' האשה רבה ד"ה מכלל דלסלקא דעתא דגמ' דע"א מהימן מדאורייתא הא דאסורה לחזור משום דהוה לה למידק אעפ"י שנאמן מדאורייתא וע"כ צ"ל כן להפוסקים דע"א נאמן מדאורייתא עיין ריב"ש ותשב"ץ ונב"י סי' ל"ג ה"ה להיפך בב' עדים עפ"י סימנים מובהקים לא הוה לה למידק אעפ"י שהוא דרבנן ומותרת לחזור:

כ ובאמת הי' אפשר לומר עוד שיטה אחרת בזה והיינו דלא כמו שכתבתי לעיל דלהראב"ד ורשד"ם בב' עדים בסימנים מובהקים דל"מ רק מדרבנן וב' עדים מכחשת בטב"ע הוה ממזר ודאי אלא דאף בכה"ג הוה ספק ותרי ותרי ואין זה תימא דהרי מהרש"א כ' ביבמות קי"ז ע"ב בתוס' שם דאף בחד נגד תרי ל"ה ממזר ודואי הגם דבבית מאיר מתפלא על המרש"א ממשנה וגמ' דריש פ' האשה וגם מדף צ"ד והארכתי לישב דבריו (ע' לעיל סי' ס"ח אות ו') מ"מ בב' עדים בסימנים אולי יסבור כן הראב"ד ולפ"ז מתפרש הסוגיא דב' אומרים נתגרשה וב' אומרים לא נתגרשה שהקשה תוס' ב"ב ל"ב והרי בב' עדים ל"ש דייקא ומינסבה ושוב קשי' דנוקמא בחזקת א"א ואמאי אמרו הבא עלי' באשם תלוי קיימא דלהראב"ד מיירי בב' אומרים נתגרשה בגט שהוא סימן מובהק ונאבד ונמצא. וזה ל"ה רק מדרבנן ושייך דייקא ובאמת להראב"ד בזה. נמי כל דרכים האלו בה כיון דנשאת ברשות ב"ד ומ"ה לא, מקשה רק באשם תלוי. וגם י"ל דגם בזה אפקעינהו רבנן לקדושין ושוב ל"ה בחזקת א"א ומ"ה מהני ברי ונשאית לאחד מעדים ויתישב הסוגיא להראב"ד ול"ק קו' תוס'. ומ"מ אם נאמר דב' עדים שמהימנו מדאורייתא נאמנים יותר כמו שכתבתי לעיל ל"ש לתרץ כן. סוף דבר הנה יש על הראב"ד והרשד"ם הרבה קהיות ומ"מ אין קטן שכמוני מכריע ואנכי אך להעיר באתי והנני דן לפני הגדולים בקרקע ולהכריע אין בידי. אולם כיון דדעת התוס' והרבה פוסקים דסימנים מובהקים מדאורייתא לדעתי הלכה כדבריהם. ולפ"ז מהני' ידיעות נעלמות מ"מ בגוף ההכרעה עדיין יש לעיין ויבואר עוד לפנינו:

כא ודע דמה שהבאתי לעיל קו' מהרח"ש הובא בעצי ארזים ס"ק ק"כ על הרמב"ן דבעד נגד עד ל"מ נשאית לא' מעדי' אמאי לא משני הברייתא דדפנו כן אם נאמר דברייתא אסמכתא בעלמא. י"ל לפמ"ש רש"י טעמא דע"א משום אפקעינהו לקדושין בשבת קמ"ה א"כ בע"א אומר שמת בניסן ובא ע"א ואמר שבשעה, שנשאית חי הי' ועתה מת כמו שפירש"י ביבמות פ"ח דע"כ לא בא לאוסרה רק לכהן משום זונה א"כ לדברי שניהם ליכא רק ע"א וגם להעד השני אפקעינהו לקדושין הראשונים אף דאומר עכשיו מת מ"מ עתה אפקעינהו ושוב אינה אסורה על הכהן משום זונה כיון דאפקעינהו לקדושין וליכא לאוקמא ברייתא דדפנו בהכי ול"ק קו' מהרח"ש אף דעדיין נשאר קדושין דרבנן כמ"ש בתומים סי' ל"ד ובברית אברהם סי' נ"ט ורק לענין קדושין דרבנן מהני ע"א ועדיין הוה זונה דרבנן מ"מ לענין דרבנן הוה ספיקא דרבנן ודוק כי קצרתי במקום שיש להאריך אך אכ"מ ודע שנ"ל ראי' דהיכי דאפקעינהו רבנן לקדושין הניחו קדושין דרבנן כמ"ש דאל"כ אמאי תנן במשנה דיבמות היכי דהתירו לינשא תיטול כתובתה ומודים ב"ה לב"ש והרי לרש"י קמ"ה טעם דעד מפי עד משום אפקעינהו לקדושין ואמאי יש לה כתובה וע"כ דהניחו לקדושין דרבנן ומצאתי לעצי ארזים סי' י"ז ס"ק י"ד שכתב דבעד מפי עד לרש"י באמת אין לה כתובה וז"א דבמשנה תני סתמא כל היכי דתנשא תיטול הכתובה ולפמ"ש ניחא ודוק:

ובעיקר הדין דהכחשת העדים בסימנים כבר כתבתי בתשו' (ע"ל סי' ע"ד אות ו') להשיג על תשו' חסד לאברהם סי' ט"ז שכתב דאם ע"א מעיד בסימנים ובא אחר והכחישו השני נאמן ובתשו' סי' י"ד כ' דאפי' בב' עדים בסימנים נאמן ע"א להכחישם שאינו מכחיש רק מדבר שהוא מן המיעוט דסימנים מטעם רוב:

ולפענ"ד לא כן הוא כדמוכח מד' צ"ד הנ"ל דאל"כ מה מקשה ממזר הלא ספק ממזר דילמא מיירי בב' עדים בסימנים דבהכחשה הוה ממזר ודאי ע"כ מוכח דב' עדים בסימנים חשוב כודאי אך לדעת הראב"ד והמרשד"ם אולי י"ל כן מ"מ ל"נ הדין זה דלדעת הש"ך סי' רצ"ז סימנים מובהקים ל"ה מטעם רוב דמוציאין ממון על ידם ואף להקצוה"ח החולק מ"מ ודאי דסימנים אמצעים עדיף מע"א וכ"כ ביד יוסף ב"מ. ד' כ"ח דע"א וסימנים ינתן לבעל הסימנים ע"כ בעדות אשה דמועיל סימנים מובהקים ל"מ הכחשת ע"א לכאורה אך אף אם מועיל ע"א כדין עד ועד בהכחשה דלא עדיף ע"א בסימנים מהעיד ממש במיתת הבעל מ"מ נגד ב' עדים בסימנים מובהקים ודאי אין מועיל הכחשת ע"א:

כב ואשוב לדינא הנה אם נסמוך על דעת הר"ן דל"ה בנ"ד דבר שבערוה דהיא רק בירור שהוא בעלה הי' מקום לומר דמהני סימנים אמצעים דע"כ לא איבעי לן בש"ס אי סימנים דאורייתא או דרבנן רק באבידה דל"מ ע"א כדמוכח בב"מ ד' כ"ח דאפי' בסימנים וסימנים וע"א ע"א כמאן דליתא וכש"כ דאין מועיל ע"א באבידה בלא סימנים וכן בעדות אשה בעי מדאורייתא ב' עדים ואף דמהני מדרבנן ע"א מ"מ בסימנים לא תיקנו משא"כ היכי דמועיל ע"א ה"ה די"ל דסימנים אמצעים מהני מדאורייתא דלא גרעו סימנים מע"א ובהכי מיושבין פסקי הרמב"ם שפסק פי"ג מגירושין דאעפ"י שיש סימנים בגופו ובכלים אין מעידין עליו וכ' הב"י סי' י"ז והל"מ בהלכה כ"א. דהרמב"ם פסק סימנים לאו דאורייתא ובפ"ט מכלאים פוסק דאף לענין הרבעה סמכינין אסימנים דטמאה עם טהורה והרי לענין הרבעה ס"ל להרמב"ם דאסור להרביעה מדאורייתא ממין טהורה על טמאה ובחולין ע"ט אמרינן ש"מ סימנים דאורייתא והרי הרמב"ם פוסק סימנים לאו דאוריי' וע' בעצי ארזים סי' י"ז ס"ק פ"ח. מה שפלפל בזה. ולהנ"ל י"ל דהרמב"ם לא יפרש כפירש"י חולין ע"ט ש"מ סימנים דאורייתא גבי אבידה אך דיש חילוק דבאבידה ובעדות אשה דל"מ ע"א ומ"ה גם סימנים ל"מ משא"כ באיסורין דהתורה האמינה לע"א ומ"ה מהני גם סימנים ומ"ה בעדות אשה לא מהני סימנים משא"כ באיסור כלאים וסימני בצים ודגים ומה"ט גם באתרוג לענין מורכב מהני סימנים ולפ"ז בנ"ד דנאמן ע"א ה"ה דמהני סימנים כיון דל"ה נגד חזקה והא דל"מ באבידה ע"א י"ל דמוצא אבידה מוחזק בה למי שהוא שלו באמת כמ"ש תוס' בב"מ בריש מכילתין לענין נפקד וכ"מ בתוס' ב"מ ד' כ' ע"ב דמה"ט הקשו התוס' דממון עדיף מאיסורין עיי"ש. והרי בממון אין הולכין אחר הרוב עיי"ש ומה הקשו והרי שם באבידה קאי ול"ה שום אדם מוחזק וע"כ מוצא אבידה מוחזק והוה כפקדון דבעל מי שהיא שלו מיקרי מוחזק וע' בפ"י שם:

כג איברא דבר"ן בחולין פ' גיד הנשה מבואר דנאמן אדם לומר אלו כליו של פלוני דל"ח למשקר בדבר שאין לו הנאה משמע דנאמן ע"א באבידה וע"כ צ"ל להר"ן הא דאמרי' ב"מ סימנים וסימנים וע"א ע"א כמאן דליתא הטעם דכיון דסימני' הוי כעדים הוה כתרי נגד תלת ול"מ וכ"כ בהגהות מיימוני ס' משפטים סי' ו'. ולפ"ז לעולם באבידה מהני ע"א היכי דליכא סימנים ונסתר דברינו. ומצאתי בתשו' ברית אברהם חלק חו"מ ס' ט"ו שזכה בראיות הר"ן והגמ"יי ומפלפל בזה אך לפ"ז קשה להיפך איך מייתי בב"מ ראי' מגט אשה לאבידה דאבידה מהני ע"א ומ"ה מהני סימנים וע' בנוב"י תנינא שהקשה לחלק ג"כ בין עדות אשה לאבידה אבל לא מטעם שכתבנו מיהו יש לומר דהא שכ' הר"ן דנאמן לומר אלו כליו של פלוני הכונה דהמוצא אבידה גופה נאמן כיון שבידו ליתן לו ואם אחר באמת אינו נאמן דגוף הטעם של הגמ"יי בהך דסימנים וסימנים וע"א ע"א כמאן דליתא ויניח משום דהוה כתרי נגד תלת זה ניחא אי סימנים דאורייתא משא"כ אי סימנים לאו דאורייתא וע"א מועיל מן התורה ל"ש לומר דהוה תרי נגד תלת כיון דסימנים דרבנן וע"א מועיל מדאורייתא. ושמא י"ל דתליא בזה דאם סימנים מועילים באבידה מדאורייתא גם ע"א מועיל באבידה מה"ת ואם סימנים לאו דאורייתא ופי' הקרא עד דרוש אחיך היינו בעדים ע"א אין מועיל ג"כ באבידה ושפיר כ' בהגמ"יי דממנ"פ בסימנים וסימנים וע"א הוה כתרי נגד תלת. ובהכי אולי יש לישב דברי הרמב"ם דס"ל לשיטת הכ"מ פי"ג מגירושין סימנים לאו דאורייתא והקשה הלח"מ הרי בה' גזילה ואבידה נראה דס"ל להר"מ כי סימנים דאורייתא להנ"ל י"ל דדוקא באבידה ס"ל סימנים דאו' משום דגם ע"א מועיל באבידה כמ"ש הר"ן חולין משא"כ בעדות אשה אין מועיל ע"א דלא כמ"ש הנוב"י סי' ל"ג ומשום הכי בעדות אשה סימנים לאו דאו' אך הסוגי' אינה מתישב לפ"ז דבגמ' מוכח דאבידה ועדות אשה שוין ודע דמה דמשמע מר"ן חולין הנ"ל דמהני ע"א באבידה צ"ע דמדקאמר ב"מ כ"ז עד דרוש אחיך בעדים משמע דע"א ל"מ ואף די"ל בעדים המוצא אבידה וחד עמו ומה עדים הראוים לעדות כדמשני בשבת ק"ל עדיין צ"ע הרי אם ע"א מהני בצירוף ברי של בעל האבידה דע"א מועיל לברר נגד רובא דעלמא וברי ושמא ברי עדיף עדיין קשה דאפילו לפסול מחזיר עפ"י ע"א ול"ש לתרץ עדים הראוים להעיד במ"א וע' ברא"ש ב"מ ד' ג' דמקשה כה"ג במפקיד דצריך להחזיר בעדים עיי"ש ושם תירץ הרא"ש דעדים לאו דוקא וה"ה ע"א וקצת צריך עיון דא"כ למה הוצרך לשנויי בשבת ק"ל מאי עדים ראוים להעיד במקום אחר ודוק (ועמ"ש לעיל סי' ע"ה בדין ע"א באבידה):

כד והעיקר מה שנ"ל דאם בדבר שבערוה בעינן דוקא איתחזק כפשטות הסוגי' בריש גיטין ה"ה בממון בעינן דוקא חזקת ממון והיכי דליכא חזקת ממון כגון באבידה נאמן ע"א ואם בדבר שבערוה ל"ב דוקא חזקה כדעת הר"ן גיטין שהבאתי בתחלת התשו' כיון דדבר שבערוה ילפינן דבר דבר מממון דליבעי תרי ע"כ בממון גם בליכא חזקה ל"מ ע"א וכיון דהר"ן סותר עצמו מקדושין לגיטין י"ל דגם הר"ן חולין אזיל בשיטתי' דקדושין דבעי דוקא חזקה בדבר שבערוה ומ"ה ס"ל דע"א מועיל באבידה וכן מיושב מה דמייתי בתשו' ברית אברהם הנ"ל דברי מהרי"ק סי' ע"ב שכ' דדוקא נגד חזקת ממון ל"מ ע"א והקשה בברית אברהם מאבידה להנ"ל ניחא דמהרי"ק כתב שם דגם בדבר שבערוה בעי דוקא חזקה עיי"ש:

ולפ"ז יוצא לנו דאם נאמר כהר"ן קדושין דבנ"ד דמהני ע"א גם באבידה מהני ע"א ומ"מ הרי סימנים באבידה ל"מ כפשטה דסוגי' וחזינין דסימנים גרועים מע"א א"כ בנ"ד ל"מ סימנים אמצעים אף דנאמן ע"א דדילמא הלכה דסימנים לאו דאו' ודוק. ודע דמ"ש בס' יד יוסף ב"מ כ"א דאם ע"א אומר באבידה שהוא של אחד והשני נותן סימנים ינתן לבעל הסימנים זה אינו לשיטת הר"ן חולין דע"א מועיל באבידה דא"כ הרי ע"א עדיף מסימנים דבסימנים יש ספק שמא סימנים לאו דאו' וע"א ודאי מהני מדאו' ואפילו נאמר כמ"ש דאם סימנים לאו דאו' גם ע"א ל"מ מ"מ עדיין הדבר ספק למי ינתן ויניח והיד יוסף סובר דע"א ודאי ל"מ באבידה אבל מפשטות לשנא דהר"ן משמע דמהני ובכ"ז הדבר צ"ע ואולי יבואר עוד הדין בבירור וע' בשיטה מקובצת ב"מ כ"ח נראה מדבריו דע"א ודאי אינו מועיל באבידה רק שכ' דאולי אם סימנים דרבנן תקנו רבנן בע"א ג"כ שיכריע בסימנים וסימנים אמנם שיהמן ע"א מדאו' באבידה נראה שם דלא מהני דלא כדעת הר"ן ואין כאן מקום להאריך יותר:

כה והנה בגוף ידיעות נעלמות בראשית ההשקפה הי' נראה לי דבנ"ד ל"מ לפי מה שאמר ר' יוחנן בב"ב ד' י"ב מיום שניטלה נבואה מן הנביאים ניתנה לשוטים ולתינוקת עיי"ש א"כ כאן דבנ"ד הנמצא הוא שוטה יש לחוש לדברי חו"ש שאומר כסומא בארובה. הגם דאין למידין להלכה מפי אגדה ועי' נוב"י תנינא חלק יו"ד סי' קס"א מה שמפלפל בזה עם הגאון ר' ישעי' פיק ולמסקנת דבריו אין למדין כלל מ"מ לחומרא אולי למדין מ"מ י"ל דלא חיישינין לנבואה כמו דמחזירין אבידה וכן מתירין אשה בסימנים מובהקים ול"ח כלל לענינים כאלו מ"מ מה דמייתי כת"ה לראי' דידיעות נעלמות מהני מדסמיך יעקב על הסימן שפיר' ממנו בפ' עגלה ערופה זה ודאי דברי אגדה ואין למדין להלכה וכבר פרשו רבים דברי המדרש בענין אחר ויש סוברים שרמז יוסף בעגלה ערופה דבעי לתיקוני' על שולחו ליוסף במקום סכנה וכיון דיעקב נזכר מזה וידע שחטא והי' לו יסורין על חטאו וכפרה שמח כעין דאמרינן בברכות אהא דמזמור לדוד קינה לדוד אלא ששמח שפרע חובו ויש לזה רמז בזוה"ק בפ' ויגש עיי"ש. ועי' בס' ברכת שמואל ומה שכתבתי בספרי ליו"ד ח"א סי' ח' בש"ה ועכ"פ אין להוכיח מזה דידיעות נעלמות מהני אף לפשטות דברי המדרש דהכי יעקב התיר עגונה בזה שהאמין שהוא יוסף וע"כ אין להוכיח מזה ודוק:

כו והנה נדון מגוף העדות אם נמצא בגב"ע זה סימנים מובהקים הנה העד ליבלא בראהן העיד על שומא במצחו ולא זכר באיזה מקום אך עתה בראותו זכר שהי' לבעל אשה הזאת שומא באותו מקום וזה הוה כמצמצם המקום דלדעת הרד"ך הוה סימן מובהק ובכ"ז י"ל דדוקא באמר מקודם שהי' במקום ידוע משא"כ מה שאומר אחר שראה השומא שזוכר שהי' לבעל האשה הזאת שומא באותו מקום לא העיד במקום ידוע והנה כבר נודע שבשומא יש פוסקים דגרוע מסימן אמצעי ול"מ אף צמצום המקום כמבואר במ"ב ואמנם כת"ה כ' סברה ישרה דזה דוקא לאחר מיתה דשומא עשוי להשתנות לאחר מיתה משא"כ בחיים לכ"ע הוה סימן אמצעי ובצירוף המקום הוה סי' מובהק וזה ליתא דהן אמת ללישנא דסימנים עשוין להשתנות שפיר כ' אך הרי איכא לישנא דשומא מצוי' בבן גילו ל"ה אף סימן אמצעי וזה שייך אף בחיים. והטו"ז כ' באבה"ע דאנו צריכין לחוש לכולהו לישנא אולם מה שכ' בסוף דבנ"ד אין לחוש לשומא מצוי' בבן גילו שאין להסתפק רק בין יאשא ובין משה חיים וכפי הגב"ע יאשא צעיר ממשה חיים שבע שנים ע"כ ל"ה בן גילו ואין לחוש שמא הי' גם ליאשא שומא וגם זה אינו ברור דכיון דהעדים מכחישים זא"ז בטב"ע אין עדותן עדות ולענין הסימן יש לחוש שמא אחר הוא. אך נ"ל לפי מה שהעיד ר' משה זאמיכר שצורת הפנים של יאשא דומה למשה חיים א"כ מה שהעדים מכחישים בטב"ע יש לתלות לפי שהם דומים ע"כ נראה לכל כת שהוא אחד משניהם. ומ"מ אין לחוש לאחר. ואין הספק רק בין שניהם ומהני סימן השומא דהוה עכ"פ סימן אמצעי בחיים ועם המקום הוה סימן מובהק איברא דאם נאמר דאין ספק רק בין שני ב"א י"ל דמהני סימן אמצעי דע"כ לא איבעי לן אי סימנים דאורייתא רק באבידה דיש רובא דעלמא נגד האומר הסימנים כמ"ש הפנ"י וכן במיתת הבעל יש רובא דעלמא משא"כ כשאין ספק רק בין ב' ב"א. אמנם מגט אשה לא משמע כן דגם בנאבד גט והוחזקו ב' יוב"ש אין ספק רק נגד מיעוט דעלמא ומ"מ אמרינן דאם סימנים מדרבנן ל"מ:

כז ובעיקר הדין שכתבו הפוסקים דאם סימנים ל"ד שומא הוה סימן מובהק לתירץ אחד ואם סימנים דאו' דוקא בעשוי להשתנות ל"ה סימן אמצעי ולפי"ז בחיים עכ"פ הוה סימן אמצעי ואם סימנים דרבנן לכ"ע לא גרע מסימן אמצעי ולכן אם צמצם המקום הוה סימן מובהק אם לדין יש תשובה דקשה לומר דבתחלה הי' ס"ל לגמ' דשומא הוה גרע מסימן אמצעי. ואם סימנים דרבנן עדיף שומא מסימן אמצעי דאיך יחלקו תרי לישנא בסברות הפוכות ע"כ י"ל דללנישנא דסדא"ו מיירי הברייתא בשומא בלא צמצם המקום רק האבר ע"כ ס"ל לת"ק דגרע מסימן אמצעי ור' יוסי בן דהבאי ס"ל דהוה סימן אמצעי וללישנא דסימנים דרבנן פליגי בשומא בצמצום המקום ומ"ה ס"ל לת"ק דגם בזה לא הוה כסימן מובהק ור' יוסי בן דהבאי ס"ל דבזה הוה סימן מובהק ולפ"ז כיון דחיישינן למ"ד סימנים לאו דאורייתא וכת"ק על כן אף שומא בצמצום המקום ל"ה סימן מובהק ונכון דלא פליגי ב' לישני בסברות הפוכות. אשר על כן קשה עלי לסמוך אסימן שומא לבד. דהרי גם המ"ב חולק ארד"ך וכפי הנראה גם הרד"ך אינו מחליט זאת והנה על השומא העיד עוד ר' בערל שו"ב והוא צמצם המקום רק שיש ספק בכונתו אם זוכר היטב צמצום המקום או שמציין השומא שראה עכשיו בהמקום אבל אין מעיד על צמצום המקום ונמצא אף אם צמצם המקום הוה סימן מובהק מ"מ אין כאן רק עד אחד וכתבתי בראשית התשובה דיש לספק אם מהני ע"א בהכרה זו אך י"ל דע"א בסימן אמצעי ועד אחד בסימן מובהק מהני אפי' במקום דבעינין ב' עדים דנהי דסימנים ל"ד ול"ה בירור גמור מ"מ משוה ספק וע"א על סימן מובהק מהני כאן דעד הראשון מגרע החזקה וכעין זה כתב הפנ"י בקדושין דעד אחד מגרע חזקה ומשוה ספק ויבואר עוד אי"ה. שוב ראיתי דא"א לסמוך ע"ז דדברי הפנ"י הם גליון ממהדורא בתרא בקדושין ס"ה במקדש בע"א ושם כ' רק להוי אמינא דעד אחד מטיל ספק בחזקה ומשוה ספק אבל באמת לא כן הוא דבודאי סוקלין ושורפין על החזקות ול"מ ע"א לפטור ממיתה ולעשות ספק על כן אין לסמוך על זה וקצרתי אמנם כבר כתבתי דלדעתי העד הראשון לא צמצם המקום ול"מ השומא להתיר:

תוכן העניינים

בית יצחק אבן העזר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה