בית יצחק אבן העזר חלק א· רבי יצחק יהודה שמלקיש
בית יצחק אבן העזר חלק א · סימן קא
ב"ה לבוב תרנ"ה
להרב המאוה"ג החו"ב כש"ת חיים ברוך האכבערג נ"י האבד"ק
קראפיעץ יע"א:
ע"ד השאלה באיש רע מעללים שקידש בתולה והעיד עד ושמו שלמה בת"ע באליו"ע בפני ב"ד של ג' איך שביום ה' ואינו יודע באיזה פרשה וחודש אמר לו האיש, פלוני שרוצה לקדש הבתולה והלך עמו וראה שלקח מטבע לידו (קראנע) ולקח יד הבתולה ואמר הרי את מקודשת וכו' (כפי הנראה כונת הכותב שאמר לי) אולם אם הבתילה החזיקה בידה הקראנע או נפל למטה איני יודע עוד אמר שהלך להקרעטשמי וחזר אח"כ לחפוש המטבע על הארץ יען לא רצתה הבתולה לקחתו ובודאי נפל על הארץ. אכן אח"כ חזר מדבריו ואמר שר' צבי מהכפר אמר לו שילך לחפוש המטבע ולא רצה כי אין לו נפקותא ושוב העיד בחור שביום ה' פ' בחקותי אמר לו פלוני שרוצה לקדש בתולה ונסע לקראפיטץ. ובבוא לשם הבתולה ראה שלקח יד הבתולה מחיקה אם רצתה לתת לו ידה או לקח ידה בחזקה שלא ברצונה לא ראה גם ראה שהי' ביד המקדש קראהנע אך אם הניח המטבע לידה לא ראה רק שהוא משער שהניח המטבע לידה ומה שעשתה עם המטבע אינו יודע כי לא ראה המטבע בידה רק שהעד הראשון אמר לו שחפש המטבע ולא מצא והנה הבליעל אמר שקידשה ברצונה ונתן לידה המטבע והשיג ממנה מקודם מכתבי ידידות והבתולה הכחישה זאת ואמרה שבחוזק רצה להוציא ידה שהחזיקה בחיקה וצוחה כשאמר השפרוך והחזיקה פחד ורתת ואח"כ שאלה דודת' אם נתן לה דבר מה ואמרה לא וחפשה דודתה בהעגלה שישבה שם ומצאה הקראנע והשליכה ושאל אם יש איזה חשש קידושין בזה:
א תשובה כת"ה יפה העיר דהואיל דהעדים לא ראו הקידושין דהיינו הנתינה מידו לידה ל"ה קידושין ל"מ לדעת הרשב"א בתשובה הובא ברמ"א דבעי שיראו הנתינה ממש לידה אלא אפי' לדעת המרדכי פ"ג דקידושין הובא בב"ש דאפי' לא ראו הנתינה ממש רק ראו דבר המוכיח מהני. והב"ש ס"ק י"ב כ' דמהני בקידושין ידיעה בלא ראי' מ"מ בעי דוקא ידיעה ברורה כהך דנחבל המבואר בח"מ סי' צ' כגון שראו העדים מתחלה בידו הטבעת ואח"כ ראו אותו תיכף בידה משא"כ בנ"ד שלא ראו המטבע בידו ולא בידה גם אחר הקידושין ל"ה ידיעה ולא מהני לכ"ע. והנה בעיקר הדין דידיעה בלא ראי' לכאורה בקידושין מהני עדות בידיעה בלא ראי' מק"ו מדיני ממונות דהשתא בדיני ממונות דאין הולכין אחה"ר להוציא מהני ידיעה בלא ראי' כ"ש בקדושין דהולכין אחה"ר דמהני ידיעה בלא ראי' אך יש לחלק דבד"מ דמהני הוראת בע"ד וא"צ עדים דוקא מהני אומדנא דידיעה בלא ראי' משא"כ כ בקידושין דבעי עדים דוקא כבר כתבו הפוסקים דעדים צריכין להעיד מה שראו בבירור ול"מ שיעידו עפ"י רוב ודוקא הב"ד דנין עפ"י הרוב. אבל העדים צריכין להעיד בדבר ברור והאריך בפרט זה בטיב גיטין כ"ח ומה"ט אמרינן בחולין צ"ו אם אמרו העדים פלניא דהאי סימנ' קטל נפשי' לא קטלינין לי' עיי"ש ע"כ י"ל דבקדושין ל"מ ידיעה בלא ראי' ואף דבקדושין ס"ה מבואר דה"ט דבעי ב' עדים משום דילפינן דבר דבר מממון וי"ל כמו דבממון מהני ידיעה בלא ראי' ה"ה בקידושין מ"מ הילפותא היא דבעי עדים אבל אין ללמוד מממון דשם מהני הודאת בע"ד ול"ב עדים ה"ה דב"ד דנין עפ"י אומדנא וידיעה דבי"ד דנין עפ"י רוב משא"כ בקידושין בעי ראיית עדים והמה לא ראו ודוקא בעדי יחוד מהני דא"א לראות כמכחול בשפופרת ואין דנין אפשר משאי אפשר משא"כ בקדושי כסף ולפ"ז למ"ד דנין אפשר משאי אפשר אולי גם בקידושי כסף מהני ידיעה בלא ראי' ולכאורה י"ל למ"ד יש כתובה לארוסה כיון דאיכא כתובה למישקל כדיני ממונות דמיא כדאמרינין בסוף יבמות בעדות אשה. ולכאו' הי' מקום לומר דהרשב"א דס"ל ל"מ ידיעה בלא ראי' יסבור כשיטת הרמב"ם הובא בסי' נ"ה דארוסה אין לה כתובה כשלא כתב לה ומ"ה ל"ש סברת הגמ' סוף יבמות והמרדכי יסבור כשיטת הצרפתים דארוסה יש לה כתובה ולכן מהני ידיעה בלא ראי' אך באמת הר' כ' הב"י סי' נ"ה דדעת הרשב"א כצרפתים דארוסה יש לה כתובה ע"כ צ"ע בדעת הרשב"א מ"מ אנן פסקינן כהרמב"ם ע' סי' נ"ה ע"כ לדידן ל"מ ידיעה בלא ראי' ובספרי ליו"ד ח"ר סי' ח' הארכתי בדברי המרדכי פ' האומר בקידושין שכתב דבדיני ממונות אנו דנין עפ"י אומדנא ולא בד"נ. והנה במש"ל דלמ"ד יש כתובה לארוסה מהני ידיעה בלא ראי' מיושב מה דאמר רב קדושין נ' חוששין לסבלונות ופירש"י החשש שקדשה בסבלונות וכתב בתה"ד הביאו הרמ"א דאם שלח בעדים אע"ג דלא ראו העדים הנתינה חיישינן וכתב הב"ש דהוי כעדי יחוד ותמהו עליו והרגיש הש"ש דשם הטעם דא"א לראות כמכחול בשפופרת משא"כ בסבלונות הכ' עדיף מידיעה בלא ראי' ע' בעצי ארזים סי' נ"ד ס"ק נ"ב לפ"ז ניחא לפמ"ש התוס' כתובות מ"ד ד"ה והילכתא דר"ה ור' אסי מיירי בלא כתב לה וס"ל יש כתובה לארוסה ע"כ לשיטתו ס"ל לר"ה חוששין לסבלונות דמהני ידיעה בלא ראי' ולפ"ז י"ל דמ"ד אין כתובה לארוסה יסבור אף באיכא עדים בשעת נתינה כיון שלא דיבר עתה מקדושין ולא שמעו מהקדושין נהי דהוי ידיעה בלא ראי' ל"מ בקידושין ור"ה כשיטתו. וע' ב"ש סי' י"ז ס"ק ס"ג שכתב דדוקא בעדי מיתה דאם תנשא איכא כתובה למישקל מ"ה כדיני ממונות דמיא משא"כ בעדי זנות אם אסורה אין לה כתובה ואם מותרת לא תטול ג"כ הכתובה ל"ה כדיני ממונות (וכוונתו דאם מותרת תדור עם בעלה ולא יגרשה) ולפ"ז גם בקידושין אם קדשה ידור עמה ול"ש ג"כ לומר כיון דאיכא כתובה למישקל אולם הנוב"י סי' ע"ב חולק על הב"ש בסברא זו ואקצר:
ב והנה כ"ת מצרף להיתר מה שהבתולה מכחשת ואומרת שלא רצתה הקדושין וצעקה תיכף ולא קבלה המטבע לידה כלל והעדים אין מכחישין אותה הגם שאין אומרים ששמעו שצעקה אבל אין מכחישין לומר שקבלה המטבע. וכתב דהנוב"י אה"ע סי' נ"ט כ' דע"א נאמן באיסורין אפי' האשה בעצמה ואף דבאתחזק איסורא אין ע"א נאמן כאן לא איתחזק כיון דאומרת שלא נתקדשה מעולם. ולכאורה לפ"ז בקדושי ביאה דאמר לה בפני ב' עדים התקדשי בביאה ונתיחדה דאמרינן הן הן עדי יחוד תהי' נאמנת אם אמרה לא נבעלתי דהעדים אין מכחישין ואף דהוה נגד החזקה מ"מ הרי שיטת התוס' ביבמות דף צ"ג דבאומרת ברי לי לא תצא אף באיכא חזקת איסור הן אמת דבקדושין י"ל כן והא דמהני קדושי ביאה בודאי להחזיקה בא"א דוקא במודה ואף דבקדושין ל"מ הודאת האשה והאיש כדאמרינין בקדושין ס"ה דוקא בליכא עדים כלל משא"כ בנתיחדה דיש כאן חזקה והם מודים לא מיקרי קדושין מחמת הודאתן דכיוצא בזה כ' מהרש"א בריש פ' הפרה בב"ב דל"ה מרשיע את עצמו בקנס היכי שיש עדי רדיפה ואף דתומים סי' פ"ח חולק על המהרש"א מ"מ בקידושין יודה לדבריו אך כ"ז למ"ד דל"ב עדות שאתה יכול להזימה בקדושין כמ"ש בנוב"י סי' ע"ב אבל אם נאמר דבעי דרישה וחקירה ועדות שאתה יכול להזימה ע"כ בעי עדים שאם יכחישו יועילו העדים דהרי בבע"ד מודין שהעדים ראו בלא"ה אין דנין דין הזמה כדאמרי' בב"ק ע"ה ובעדי יחוד ל"מ עדותן אם יכחישו הביאה וע"כ ל"מ הכחשה וטענת ברי דלא כתוס' יבמות צ"ג ומהרש"א דף פ"ח ועוד דאם יועיל ברי א"כ אף בעדי ביאה ממש רק שלא ראו כמכחול בשפופרת לא יועיל לשיטת הבה"ג הובא ברא"ש סוף פ"ב דיבמות דלאסור אשה על בעלה ל"מ מה שראו כדרך המנאפין וע' נוב"י שמישב קו' הרא"ש דבמזנה והתרה בה מהני עדות כדרך המנאפים. א"כ בקידושין תטעון טענת ברי אך כיון שאמר לה הר' את מקודשת בביאה זו וראו כדרך המנאפים הוה כהתרה בה ול"מ טענת ברי ולפ"ז אף בעדי יחוד ל"מ טענת ברי אך בגיטין פ"א במגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי דב"ה ס"ל צריכה הימנו גט דאמרינין הן הן עדי יחוד והרי שם לא שמעו העדים ותועיל טענת ברי ולא תצטרך גט וע"כ דלא כמהרש"א יבמות פ"ח וע' סדרי טהרה סי' קפ"ה שמפלפל בדברי המהרש"א ושמא יסבור מהרש"א דדוקא לכתחלה צריכה גט שני אבל אם נישאת בגט זה לא תצא מבעלה באומרת ברי לי דלא כמ"ש הב"ש סי' קמ"ט סק"ד דאם נישאת תצא ועכ"פ לדעתי בקדושין בעדי יחוד ל"מ טענת ברי שלא נבעלה דהוא נגד חזקה שבעלה, אבל אם היא מכחשת הקדושין וליכא חזקה ועוד יש רגלים לדבר להיפך כמ"ש כת"ה דהבתולה משודכת עם אחר והבליעל יש לו אשה ובודאי לא רצתה בהקדושין יש לצרף טענתה:
ג והנה מ"ש כת"ה דכיון דע"א אמר שאינו יודע באיזה פרשה ובאיזה חודש ראה העדות נהי דלא בעי דרישה וחקירה בקדושין מ"מ כיון שיש בזה רמאות שהבליעל יש לו אשה ועבר על החרם והבתולה גם היא משודכת ומכחשת הקדושין ולדעת הרמ"א אה"ע סי' מ"ב בעינין דו"ח בדין מרומה והוא מהריב"ש סי' רס"ו ובכה"ג. באמר עד איני יודע בחקירות עדותו בטלה כמ"ש הש"ך סי' ל"ג דאפי' בד"מ דל"ב עשאי"ל מ"מ אם חקרו הב"ד. ואמר איני יודע עדותן בטלה. והנה הריב"ש בעצמו כתב דאף דבעי דרישה וחקירה בדין מרומה מ"מ אם העד אומר איני יודע לא בטלה העדות וכ"ת מביא דברי הנוב"י אה"ע ס' ע"ב שחולק על הש"ך וכתב דבעטרת חכמים אה"ע סי' ו' וח"ס סי' ק"ג חולקים על הנוב"י אזכיר קצת מה שיש להעיר על הנוב"י הראי' שהביא הנוב"י דל"ב בממון עשאי"ל מדמהני עדות מיוחדת היינו שאחד אמר היום והשני למחר לחייב ממון אף שהעד הראשון אין בו דין הזמה דיכול לומר לחייב שבועה קאתינא הנה לפמ"ש בספר אמרי בינה להגאון ר' מאיר אויערבאך דיני עדות סי' ה' דעד שהעיד לחייב שבועה והוזם נפסל לעדות ומייתי כן בשם הרמ"ה בסנהדרין כ"ז שפירש דאסהידו בי' תרי בחד דמיירי בחד סהדי גרידא כגון דאתא לחייב שבועה והוזם עיי"ש שכ' דלא כנוב"י דס"ל לא נפסל לעדות א"כ י"ל נהי דבדיני נפשות לא מיקרי יכול להזימו מה שלוקין או נפסלים לעדות דבעי כאשר זמם ממש מ"מ בד"מ מהני מה שיכול להזימן שיפסול העד אם הוזם:
ד וקצת י"ל דמה דאמרינן בב"מ ד' מה להצד השוה שבהן שכן אינן בתורת הזמה דס"ל למקשן דעד א' לא נפסל לעדות אם הוזם כנוב"י ור"ח תורת הזמה לא פריך דס"ל גם עד אחד נפסל לעדות בהזמה וישנו בתורת הזמה ע' קצה"ח סי' ל"ח עוד י"ל דה"ט דמועיל עדות מיוחדת מדאורייתא במעשה אחת רק שלא העידו כאחד מטעם כיון שהעיד א' מחייבו שבועה וכשהעיד השני אין יכול לשבוע שיש ב' עדים שנשבע לשקר ומ"ה חייב לשלם וזה במעשה אחת משא"כ, בב' מעשיות כגון בב' הלוואות דל"ש סברא זו דעל כל הלואה יש עד א' באמת ל"מ העדות רק מדרבנן כמ"ש בנתיבות סי' ל' הן אמת דבב' עדים על מעשה אחת רק שלא העידו כא' י"ל דל"ה מחויב שבועה ואין יכול לישבע דאינן מניחין אותו לישבע אף נגד ב' עדים כדמוכח מתומים סי' ל' באורים ס"ק י"ח שכתב בעדות, מיוחדת בב' הלוואות שאמר המלוה לא בעינא הצירוף רק ישבע נגד כל א' מחייבין שבועה אף דאיכא ב' עדים שישבע שקר אך שם שאני דעל כל שבועה ליכא רק עד א' ול"ה מוכחש רק מע"א משא"כ באיכא ב' עדים נגד טענתי' וכ"כ מוח"ז הגאון רע"א בתשו' סי' קע"ט שנסתפק במודה במקצת והעידו ג' עדים לחיוב ונמצא א' מהם קרוב או פסול דנתבטל כל העדות אם יכול לישבע מי הוי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע כיון שיש ב' עדים כשרים שחייב. ועד כאן לא נסתפק רק בנמצא קרוב או פסול שנתבטל הגדת העדים וצריך להעיד מחדש משא"כ כשהעידו העדים בכשרות י"ל דהוי מחשואי"ל וע' בספר אמרי בינה הנ"ל דיני עדות סי' ו' שמפלפל הרבה בדין הנ"ל על מוח"ז. אך לפ"ז יקשה למ"ל קרא בסנהדרין או סברא דעדותן מצטרפין וכן אמאי ס"ל לת"ק דריב"ק דאין עדותן מצטרפין וכן לת"ק דר"י שם ותיפוק לי' דהו"ל מחשואי"ל וע"כ דאף נגד ב' עדים מניחין לו לישבע דלא כסברת הנ"ל. (וע"ל סי' י"ג אות י' שדברתי מזה):
ה והנה לפמ"ש באמרי בינה דיני עדות סי' ה' דאף בהעיד ע"א לחיוב שבועה והוזם לוקה מלא תענה דלא כנוב"י סי' ע"ב וע"ד דלא לקי והנוב"י הביא ראי' מדברי רמב"ן במלחמות סוף סנהדרין והוא כ' דהרמב"ן לא קאמר רק בלא נגמר הדין אבל באם נגמר הדין חייב מלקות בהוזם וחילי' מירושלמי ריש סוטה דעדי קינוי שהוזמו לוקין אף דלא חייבו להאשה לע"ע מידי מ"מ לוקין מלא תענה ופסק כן הרמב"ם פכ"א מעדות וה"ה בעד שחייב שבועה דהרי בע"א שהוזם חייב כמו שמבואר ברמב"ם פכ"א מעדות בע"א שהעיד שזינתה אחר קינוי וסתירה והוזם משלם כתובתה והנה זה לשון הירושלמי עדי קנוי שנמצאו זוממין לוקין עדי סתירה שנמצאו זוממין אתה אמרת לוקין מהו שישלמו כתובתה או יבא כהא דאמר ר' סניקא ר"י בשם שמואל אין למדין דבר מדבר בעדים זוממין ונ"ל הכוונה דעדי סתירה ל"ה רק שגורמין להפסידה כתובתה דבידה לשתות וכן הוא בשבועות ל"ב דל"ה רק גורם לממון ומבעי בירושלמי אם בגורם לממון חייב מכאשר זמם או כמ"ש הריטב"א ריש מכות דגורם פטור מכאשר זמם דכאשר זמם לעשות כתיב ופשיט ירושלמי מדברי שמואל דאין למדין דבר מדבר בעדים זוממין והכונה אף דשמואל ס"ל בב"ב ק"ה ע"ב משביע ע"א חייב דגורם לממון כממון דמי מ"מ אין למדין מעדים זוממין. ומ"ה עדי סתירה שהוזמו אין משלמין ולוקין וה"ט דפוסק הרמב"ם עדי סתירה שהוזמו לוקין כמסקנת הירושלמי:
ו אמנם מה שפוסק הרמב"ם דעד טומאה שהוזם משלם מכאשר זמם לע"ע לא אדע מקורו ולכאורה יש להוכיח כן מירושלמי פ' נושאין הלכה ה' דמבעי' לי' בכהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה מהי שיעידו עדות אחת או יבא כהדא ר' זעירא בשם ר' אסי מאחר שאלו ימצאו העדי' זוממין אין נהרגין ואין ההורג נהרג אף הכא כן. הנה ע' בתשובת שיבת ציון סי' ק"א מ"ש בדברי הירושלמי ודבריו לא נהירין לו והנ"ל הנה מה דקשי' הרי נמצא א' מהן קרוב או פסול העדות בטל יש לישב דהעבד אינו בגדר עד כלל והוה כמו אשה שכ' התומים סוף סי' ל"ו דלא בטלה העדות אם עמדו נשים אפי' כוונו דבעינן ראוי להעיד רק מחמת פסולתן נפסל וע' נתיבות דה"ה עכו"ם לא מיפסל העדות. אף דקשיא הלא שניהם ל"ה רק כע"א וצ"ל דהאבעי' היא אם מהני עדותן במקום שמתני ע"א כגון לחייב שבועה שיהי' הנתבע מחויב שבועה ואיל"מ וע"ז פשיט ירושלמי דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה והכונה דלא ידעינין עפ"י מי נגמר הדין וה"א לחייב מכאשר זמם וכ"כ בנוב"י אה"ע סי' מ"ו דהיכי דלא ידעינן עפ"י מי נגמר הדין הוה עשאי"ל ע' בספרי לא"ח סי' ס"ג אות י"ב הארכתי בדין זה (וע"ל סי' ס"ד אות ב' ג' ד' מבואר כ"ז באריכות) ועכ"פ מוכח דאם הי' ניכר העד אף שהוא עד חייב מכאשר זמם אך לאחר העיון אין משם ראי' די"ל שיש עוד אחר עמהם וקא מבעי' אם שניהם חשובין כעד להצטרף וע"ז קאמר דהוה עשאאי"ל דבני התערובות פטורין דלא נודע מי הוא העד מכ"פ אין זה מקום לדברי הרמב"ם אך מקורו מש"ס דב"מ דף ד' דאמרינין ור"ח תורת הזמה לא פריך וכ' תוס' ד"ה עד א' דמה שאינו משלם אם הוזם לפי שבעדותו אינו מחייב ממון וקשה הר' במחויב שבועה ואיל"מ יש חיוב ממון וכן בעד טומאה בסוטה יש חיוב ממון ומ"מ אינו משלם אם הוזם והוה פירכא לר' חייא וע"כ הוכיח הרמב"ם דבאמת בכה"ג חייב בהזמה וע' בקצה"ח סי' ל"ח:
ז והנה לפמש"ל בשם הירושלמי יהי' הדין בע"א שהעיד בהלואה דבא לחייב שבועה ואח"כ העיד עוד אחד דשניהם לא העידו כאחד והוזמו דעד הראשון דאינו חייב ממון כמו עדי סתירה לוקה מלא תענה והעד השני שבא לחייב ממון משלם פלגא מכאשר זמם וא"כ מה מקשו במכות ג' אהא דאמר רב עד זומם משלם לפי חלקו ואין נעשין זוממין דילמא באמת הוזמו שניהם מ"מ הראשון פטור והשני משלם לפי חלקו אך שמא בכה"ג חייב השני לשלם הכל לשיטת הרמ"ה סי' ת"כ דכי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ושמא לכ"ע חייב השני דאי לאו איהו ל"ה משלם כלום והי' נשבע ומ"מ בכל דינים אלו יש להסתפק ואם נימא דעד המחייב שבועה לוקה כשהוזם ודאי ל"ק קו' הנוב"י ועמ"ש בדינים אלו בספרי ח"ר יו"ד סי' א' אות ג' ובסי' מ"ט אמנם אף אם נימא כהנוב"י דבממון ל"ה עדות שאתה יכול להזימה דוקא בממון דמהני הודאת בע"ד וא"צ. עדים רק שנדע אם הדבר אמת משא"כ בקידושין דלא מהני הקדושין בלא עדים ודאי בעי עשאי"ל:
ח ומה שהקשה בנוב"י דלא מקיים כאשר זמם לאסור אשה לבעלה או לעלמא שאין אוסרין העדים הלכה כתי' ראשון בתוס' ריש מכות דכיון דלוקין מלא תענה מיקרי כאשר זמם ודוקא ברצו לחייב מיתה לא מקיים כאשר זמם במלקות ומה שהקשה הנוב"י על תי' זה דהרי בריש מכות אמרינן ומה הסוקל אינו נסקל ופי' התוס' דהסוקל חבירו בסייף ומ"ה. גם העדים הבאים לסקול ידונו בסייף וכ' מהרש"א דה"ה עדים הבאים לשרוף יהיו בסייף והקשה דא"כ למ"ל קרא דלאחיו ולא לאחותו דזוממי בת כהן לא בשריפה והלא בכל עדים זוממין לא בשריפה וע"כ להוי אמינא קרא קמ"ל דזוממי בת כהן פטורים לגמרי וקשה דא"כ בת כהן הו"ל עשאאי"ל וע"כ כתי' הב' בתוס' דא"צ עשאי"ל היכי דגלי קרא. וזה יש לישב דלהוי אמינא לא נדרוש לאחיו ולא לאחותו רק נפרש הקרא דלאחיו שיהי' קיים דהרגו אינן נהרגין כדאמרינן במכות ה'. וחזות קשה ראיתי בנוב"י שם שכ' ד"ה ועוד מאן יימר דאם הוזמו צריכין לשלם הכתובה הא יכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו ודבריו תמוהין דכיון דהעדים יודעים שמפסדת הכתובה ל"מ לומר לאוסרה על בעלה באנו כמ"ש תוס' סנהדרין ט' ע"ב ד"ה עדי האב דדוקא בנערה המאורסה יכולין לומר שלא ידעו שהיא חבירה עיי"ש ועמ"ש בספרי ח"ר יו"ד סי' א' אות י' בזה:
ט סוף דבר כיון די"ל דבעי בקדושין עשאי"ל י"ל כיון דע"א לא ידע באיזה חודש אין בעדותו ממש ולא נשאר רק אחד ונהי דאנן חוששין לחומרא דאף בע"א חוששין לקדושין מ"מ כשהאשה מכחשת רוב פוסקים מתירים מ"מ אין זה מועיל דבזה"ז דאין דנין דין הזמה ללקות ודאי גם בקדושין ל"ב עשאי"ל דא"א לקיים כלל דין הזמה ע"כ ודאי הנכון כדברי הנוב"י וע' פנ"י כתובות כ"א ע"ב דמדאורייתא אף בממון בעינין עדות שאתה יכול להזימה ורק מדרבנן לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה וה"ה בקדושין י"ל כן ומ"מ מה שנסתפק בתשובת חמדת שלמה סי' נ"ב בשם הגאון מליסא היכי דמקבלין עדות מדרבנן כגון בלא דרישה וחקירה אם יועיל העדות מדאו' לפמ"ש הדבר פשוט דמועיל דהרי בקדושין מדינא הי' צריך עדות שאתה יכול להזימה ובזה"ז ל"ה עדות שאי"ל דאין מלקין מלא תענה ואיך משכחת קדושין דאורייתא ועל כרחך כיון דמדרבנן לא בעי עשאי"ל מועיל העדות מדאורייתא וה"ל קדושין דאוריי' ושמא לא מיקרי עדות שאי אתה יכול להזימה מה שאנו אין עושין דין הזמה כיון שהחסרון אין בעדים וקצת כיוצא בזה כ' הרמב"ן במכות ה' דלר"י דכת ד' לא קטלינן מ"מ כת ג' ל"ה עדות שאי אתה יכול להזימה כיון דמדינא קטלינין עיי"ש ואקצר:
י והנה מ"ש כ"ת דעד הראשון עבר על החרם שאמר בחרם שיגיד אך האמת ובתוך דבריו אמר דבר א' שהכחישו חבירו והודה לו א"כ לא אמר האמת וע"כ פסול הוא לעדות זה ליתא דאין נפסל לעדות מה שהודה שעבר על החרם דאין אדם נפסל עפ"י עצמו ולא עפ"י ע"א. מ"מ לדינא ההיתר ברור דאין כאן עדות שראו הנתינה ולא ראו המטבע אח"כ בידה וגם קצת סניפין להיתר. ע"כ הנני מסכים לההיתר באופן שיסכים עמי גדול אחד כי היכי דנמטי' שיבא מכשורא ואז מותרת הבתולה להנשא:
והנני ידידו