בית יצחק אבן העזר חלק א· רבי יצחק יהודה שמלקיש
בית יצחק אבן העזר חלק א · סימן יט
(א
) הנה מה שחקרו גדולי אחרונים אם מה שר"ג ל"ג על דבר מצוה כגון במקום יבום אם נימא דה"ה דל"ג על הצלת עבירה כגון בשכבר קיים פ"ו ונשתטית אשתו אך די"ל שיבא לידי הרהור עבירה נ"ל להוכיח מסוגיא דנזיר דיש חילוק בין הצלת עבירה לדבר מצוה דבש"ס שם דף ד' אמרינן מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין רשות ומקשה מאי היא קדושא ואבדלתא מושבע ועומד מהר סיני ופירש הראב"ן הובא בשאג"א סי' ס' דכיון דמושבע ועומד מהר סיני אין דעתו לאסור בסתם יין קו"ה רק במפרש אבל לא בסתם דס"ל להראב"ן דאומדן דעת היא דכל הנודר אין דעתו על דבר מצוה וקשי' לי על פירושו דא"כ מאי משני שם אלא כי הא דאמר רבא שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר דאתיא נזירות חלה על שבועה ואסור לשתות ואמאי לא נימא גם בזה דיהי' מותר לשתות השיעור שנשבע עליו ואח"כ יאסור ביין מטעמא דאין דעתו על דבר מצוה ה"ה דאין דעתו לבא לדבר עבירה ואי דידע בשעת שנזיר שנשבע ונעשה נזיר גם מזה או שנזר בפירוש גם על השבועה גם בקו"ה משכחת לה שידע ונזר בפירוש ואמאי משני אלא כי הא דאמר רבא וע"כ מוכח משיטת הראב"ן דיש חילוק בין דבר מצוה להצלת עבירה ע"כ על קידוש והבדלה דהוי דבר מצוה אמרינן בסתמא לא אסר עליו והגמ' לא רצה לאוקמא לקרא בשנזר בפירוש דכיון שיש איסור בזה לנדור בפירוש לבטל דבר מצוה ל"ב לאוקמא להקרא בהכי כמו דאמרינן ביבמות ד' ע"ח דאי ל"ק ואם נזיר בסתם לא נאסר בקידוש אמנם כדמשני אלא באומר שבועה שאשתה ל"מ אומדנא זו דאין דעתו על הצלת עבירה ונאסר בסתם בכל יין ואתיא נזירות חיילא אשבועה ולאחר העיון ראי' זו ליתא דאף אם נימא דהצלת עבירה ל"ה כדבר מצוה מ"מ עדיין קשי' קושי' הנ"ל דהרי בשבועה שאשתה הו"ל דבר מצוה וקאי בעשה דכל היוצא מפיו יעשה ועדיין קשי' להראב"ן דנימא אין דעתו על דבר מצוה וע"כ צ"ל דס"ל לראב"ן דוקא בקו"ה דאין יכול לפטור עצמו מזה אמרינן אין דעתו על דבר מצוה משא"כ בשבועה שאשתה כיון שיכול לשאול על שבועתו הראשונה דעתו גם על זה וכעין זה פירש באורח מישור דברי המפרש שם התמוהין מאוד וכבר תמה ע"ז בחות יאיר עיי"ש ולפ"ז שוב אין ראי' דהצלת עבירה ל"ח כדבר מצוה וכמו שאין דעת הגאון ר"ג לאסור אשה על אשתו בדבר מצוה ה"ה בהצלת עבירה ועיקר דבר זה י"ל דתלי' במחלוקת הראשונים אי עשה חמיר מל"ת כדברי הרמב"ן או ל"ת חמיר מעשה כדאיתא ביבמות דף ז' עיין בהקדמת ספר משנת חכמים וכתבתי דזה תליא בפלוגתא אין עת האסף פה. ולדינא כבר הסכימו כל האחרונים דמהני היתר מאה רבנים מטעם דהצלת עבירה כדבר מצוה חשיב כמו שכתב העו"ז סי' ק"כ ועיין בתשו' הרא"ם להגאון ש"ב מ' סענדר מרגליות סי' כ"ט:
ב וחזות קשה ראיתי בדבריו שם שתמה על הפ"י שכתב דאין כותבין בשוטה עד שישתפה משום דאיהו לא מצי למיעבד ותמה עליו דהרי לשיטת הרבה פוסקים שוטה כשר לכתוב גט בגדול עומד על גביו ולדעת הפוסלין הוא מטעם שליחות אבל אם הבעל בעצמו כותב וגדול עומד על גביו אעפ"י שהוא שוטה נראה דכשר דל"ש טעמא דשליחות ומייתי ראי' מחליצה, עיי"ש הנה הנראה שגם הגאון הנ"ל ס"ל כשיטת הגאון בעל נוב"י בספר אור הישר הובא בבית מאיר סי' קכ"א דשוטה יכול לגרש שיכתוב בעצמו גט וגדול עומד ע"ג וזה תמוה דמבואר במשנה דלא יוציא עולמית כמו שתמה בבית מאיר שם:
ועוד דלדבריו אמאי לא יכול להיות שליח הרי הוי מידי דאיתא בדנפשי' והתוס' כתבו בגטין ס"ד דמהני שליחות בקטן במידי דאיתא בדנפשי' [אמת הוא דבספרי חא"ח סי' מ"ו אות ב' הקשיתי על התוס' ולמ"ש שם דלמ"ד זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים ל"מ שליחות ואף במידי דאיתא בדנפשי' ניחא הכא ואכ"מ] שוב ראיתי דהגאון מהרא"ם בתשו' כיון יפה דגם הוא ס"ל דשוטה אין יכול לגרש כעת. אף אם גדול עומד ע"ג דאין לו דעת להקנות כמו שכתב הבית מאיר אך לכתוב לשמה יכול ומ"ה דחי דברי הפ"י וכתב דמ"ה אין כותבין משום שאין יכול לגרש ול"ה לשמה כמ"ש הרמב"ם ודוק: