בית יוסף· רבנו יוסף קארו [מרן הבית יוסף]
אבן העזר
סימן א
סעיף קטן א
יתברך שמו של הקדוש ברוך הוא שהוא חפץ בטוב בריותיו וכו' לכן חייב כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות שכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים וכו' וכאילו ממעט את הדמות בפ' הבא על יבמתו (יבמות ד' סג:) ומה שכתב וגורם לשכינה שתסתלק מישראל יליף לה התם מקראי ואיתא תו התם אבא חנן אמר משום ר' יוסי חייב מיתה שנאמר ובנים לאו היו להם הא היו להן בנים לא מתו ולא ידעתי למה השמיטו רבינו:
סעיף קטן ב
וכל מי ששרוי בלא אשה שרוי בלא טובה בלא ברכה בלא תורה בלא חומה בלא שלום כולהו מייתי התם מקראי (דף סב:) ואיתא תו התם שרוי בלא שמחה ורבינו כתב בלא דירה במקום בלא שמחה ולא ידעתי טעמו:
סעיף קטן ג
ואמר רבי אלעזר כל מי שאין לו אשה אינו אדם ג"ז שם (דף סג.) ומייתי לה מדכתיב זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם:
סעיף קטן ד
וכיון שנשא אשה עונותיו מתפקקין שנאמר מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מיי':
סעיף קטן ה
ומצוה גדולה היא שאין מוכרין ס"ת אלא כדי ללמוד תורה ולישא אשה בפ' בני העיר (מגילה ד' כז.):
סעיף קטן ו
ומצוה על האדם לישא אשה בן י"ח שנים דתנן בן י"ח לחופה פ"ה דאבות (דף יב.) והרמב"ם כתוב בפ' ט"ו מה' אישות אימתי האיש נתחייב במצוה זו מבן ט"ז או מבן י"ז שנה וכ' ה"ה בכאן מצאתי נוסחאות חלוקות בספרי רבינו ויש מהן שכתוב מבן י"ז ובמס' אבות שנינו בן י"ח לחופה ונ"ל שאם הנוסחא הכתובה מבן י"ז היא אמיתית שפירושה משעברה שנת שבע עשרה והוא בן י"ז שלימים ומכל מקום האמיתית היא לפי דעתי מבן י"ח כל' המשנה ופירושו משנכנס לכלל י"ט עד כאן לשונו ומה שאמר רבינו אבל המקדים לישא כשהוא בן שלשה עשרה מצוה מן המובחר כן משמע מההיא דמייתי בסמוך ואי נסיבנא בר ארביסר הוה אמינא גירא בעיני' דשטנא ומשמע לרבינו דהיינו בן י"ג שלימות שנכנס בשנת ארבע עשרה. וכל זה בארצותיהם החמות אבל אנו אין לנו אלא דברי המשנה בן י"ח לחופה: אין לישא קטנה שאינה ראויה לילד. כאמור מפורש בסי' כ"ג:
סעיף קטן ז
תנו רבנן המשיא בניו ובנותיו סמוך לפרקן וכו' בפ' הבא על יבמתו (יבמות דף סב:) ובפרק הנשרפין (סנהדרין דף עו:):
סעיף קטן ח
ואמר אביי הא דעדיפנא מחבראי משום דנסיבנא בר שיתסר וכו' בפ"ק דקדושין (ד' כט.) אלא שבספרים דידן כתוב זה בשם רב חסדא:
סעיף קטן ט
ומ"ש אבל קודם י"ג לא ישא דהוי כזנות כן כ' הרמב"ם בסוף הלכות איסורי ביאה בפרק כ"א הלכ' כ"ה וטעמו מדאמינן בריש פרק חרש דקטן לא תקינו ליה רבנן נשואין ובסוף פרק האשה רבה אמרינן דאשת קטן פטורה מן החליצה ומן היבום ומשמע ליה ז"ל דכיון דלא תקינו ליה נשואין הוי בעילתו בעילת זנות ולפי דבריו הא דתנו רבנן ביבמות (דף סב.) המשיא בניו סמוך לפרקן וכו' היינו בן י"ג שלימות אבל התוספות כתבו בסוף פ' האשה רבה אע"ג דלא תקינו רבנן נישואין לקטן מכל מקום אור"י דליכא איסורא דלא חשיבא ביאת זנות ומצוה נמי איכא להשיא אשה לבנו קטן כדאמרינן בהנשרפין (דף עו.) דעליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך וכו' וכן כתוב בפ' הבא על יבמתו ובפ' הנשרפין וכן דעת רש"י בפרק הנשרפין אהא דהמשיא אשה לבנו קטן עליו הכתוב אומר למען ספות הרוה וכולי מיתיבי המדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה והמשיאן סמוך לפרקן עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך וגומר סמוך לפרקן שאני פירש רש"י סמוך לפרקן עדיין קטנים הם סמוך לפרקן שאני דלאו היינו קטן כולי האי דמשום שנה או חצי שנה לא תזנה עליו :
סעיף קטן י
ובשום ענין לא יעבור עשרים שנה בלא אשה דאמר רבא וכן תנא דבי רבי ישמעאל עד עשרים שנה הקדוש ברוך הוא ממתין לו לאדם כולי בפ"ק דקדושין (ד' כט:):
סעיף קטן יא
וכתב א"א ז"ל רווק שעברו עשרים שנה ואינו רוצה לישא ב"ד כופין אותו לישא כדי לקיים מצות פריה ורביה בפרק הבא על יבמתו ו:
סעיף קטן יב
ומיהו מי שאי אפשר לו ללמוד אם ישא אשה וכו' בפ"ק דקדושין תנו רבנן ללמוד תורה ולישא אשה ילמוד תורה ואח"כ ישא אשה ואם א"א לו בלא אשה ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה נושא אשה ואח"כ ילמוד תורה ורבי יוחנן אמר ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה ולא פליגי הא לן והא להו וכתב הרא"ש סימן מ"ב דכולהו מודו דאם אי אפשר לו ללמוד אם ישא אשה ילמוד ואח"כ ישא אשה:
סעיף קטן יג
לשון הרמב"ם זכרונו לברכה ואם עוסק בתורה וטריד בה ומתירא לישא אשה ו' וכולי מותר להתאחר וכולי בפרק ט"ו מהל' אישות ותחלת דבריו מבואר בבריית' שכתבתי בסמוך אלא שיש לתמוה למה לא כתב שאם אי אפשר לו בלא אשה ישא אשה תחלה ונרא' לי שמה שכת' בסוף דבריו והוא שלא יהא יצרו מתגבר עליו ארישא נמי קאי:
סעיף קטן יד
ומה שכתב מי שחשקה נפשו בתורה תמיד כבן עזאי וכו' בפרק הבא על יבמתו תניא בן עזאי אומר כל שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים וממעט את הדמות אמרו לו אתה נאה דורש ואין נאה מקיים אמר להם מה אעשה ונפשי חשקה בתורה:
סעיף קטן טו
ואומר א"א ז"ל הא דאמרינן ואם אי אפשר לו ללמוד וכולי קצבה לאותו לימוד לא ידענא וכו' בפרק קמא דקדושין (דף כט י) אצל מה שכתב דכולהו מודו דאם אי אפשר לו ללמוד אם ישא אשה ילמוד ואחר כך ישא אשה כתב כן:
סעיף קטן טז
כיון שיש לאדם זכר ונקבה קיים מצות פריה ורביה בסוף פרק הבא על יבמתו (יבמות דף סא י) תנן לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים בית שמאי אומרים שני זכרים ובית הלל אומרים זכר ונקבה שנאמר זכר ונקבה וידוע דהלכה כבית הלל:
סעיף קטן יז
היה הבן סריס או הנקבה אילונית לא קיים פריה ורביה הבן סריס מבואר שם (דף סב:) בברייתא ומינה נשמע לבת אילונית והכי איתא בירושלמי וכ"פ הרמב"ם בפ"ו מה' אישות:
סעיף קטן יח
היו לו בנים ומתו לא קיים פ"ו אבל אם מתו והניחו בנים וכו' שם איתמר היו לו בנים ומתו רב הונא אמר קיים פ"ו ר' יוחנן אמר לא קיים ואיתותב רב הונא מדתניא בני בנים הרי הן כבנים מת א' מהם או שנמצא סריס לא קיים פריה ורביה ואמרי' תו התם בני בנים הרי הן כבנים סבר אביי למימר ברא לברא וברתא לברתא וכ"ש ברא לברתא אבל ברתא לברא לא אמר ליה לשבת יצרה בעינן והא איכא דכ"ע מיהת תרי מחד לא ומפשט דברי רבי' נראה שאם הבן ובת מתו והניח כל א' מהם בן קיים המצוה כיון דמכח זכר ונקבה קא אתו ונראה דה"ה נמי אם הניח כל א' מהם בת (וכן משמע דברי התוספות פרק הבע"י) אבל הרמב"ם בפט"ו כתב בד"א כשהיו בני הבנים זכר ונקבה והיו באים מזכר ונקב' אע"פ שהזכר בן בתו והנקבה בת בנו הואיל ומשני בניו הם באים הרי קיים מצות פריה ורביה ובתרומת הדשן סי' רס"ב כתב לפרש דברי התלמוד והתו' ע"פ דעת הרמב"ם :
סעיף קטן יט
היו לו בנים בכותיותו ונתגייר הוא והם קיים פריה ורביה שם איתמר היו לו בנים בכותיותו ונתגייר ר' יוחנן אמר קיים פריה ורביה ור"ל אמר לא קיים וידוע דהלכה כרבי יוחנן ומפרש בגמרא טעמיה משום דכתיב בעת ההיא שלח מרודך בלאדן בן בלאדן אלמא אית להו חייס להתייחס אחר אביהם ודקדק רבי' לכתוב ונתגייר הוא והם וכך הם דברי הרמב"ם בפ' ט"ו מה' אישות לומר דאם לא נתגייר אלא הוא לא קיים דבנים עכו"ם אינם עולים לו לקיים מצות פריה ורביה וכ"כ הרב המגיד : גרסינן בירושלמי פ"ב דיבמות אמתניתא דמי שיש לו בן מ"מ פטור את אשת אביו וכו' ובנו הוא לכל דבר אפי' לפריה ורביה כתב הריטב"א פי' דאפי' בבן ממזר יצא ידי פריה ורביה עד כאן לשונו ומצאתי כתוב על בן חרש ושוטה לא ידענא אמאי לא קיים מצות פריה ורביה וכי גרע מעכו"ם שנתגייר דקי"ל כר"י דאמר קיים והאי נמי אי משום שבת יצרה איכא שבת ויכול לישא אשה ולהוליד בן חכם ואי משום דרב אסי דאמר עד שיכלו נשמות שבגוף האי נמי נשמה יש לו ובר מצות היא ופקחים מוזהרים עליו דאי הוי כבהמה חשיב שחיטמו אפילו עומד על גביו כשחיטת עכו"ם וקוף עכ"ל:
סעיף קטן כ
אבל עבד שהיו לו בנים ונשתחרר הוא והם לא קיים בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף סב.) א"ר הכל מודים בעבד שאין לו חייס דכתיב שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור:
סעיף קטן כא
ואף על פי שקיים פריה ורביה אסור לו לעמוד בלא אשה דא"ר נחמן אף על פי שיש לאדם כמה בנים אסור לו לעמוד בלא אשה וכו' אהא דתנן לא יבטל אדם מפריה ורביה אא"כ יש לו בנים דייק בגמרא הא יש לו בנים מפריה ורביה בטיל מאשה לא בטיל מסייע ליה לרב נחמן אמר שמואל דאמר אע"פ שיש לו לאדם כמה בנים אסור לעמוד בלא אשה שנאמר לא טוב היות האדם לבדו ואיכא דאמרי הא יש לו בנים בטיל מפריה ורביה ובטיל נמי מאשה נימא תיהוי תיובתא דרב נחמן אמר שמואל לא אין לו בנים נושא אשה בת בנים יש לו בנים נושא אשה דלאו בת בנים נ"מ למכור ס"ת בשביל בנים וגרסי' תו בגמרא (דף סב:) מתניתין דלא כרבי יהושע דתניא ר"י אומר נשא אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו היו לו בנים בילדותו יהיו לו בנים בזקנותו שנאמר בבקר זרע את זרעך וגומר ופרש"י מתניתין דקתני לא יבטל אא"כ וכו' הא אם יש לו יבטל דלא כרבי יהושע א"ר מתנא הלכה כר' יהושע וכתב הרי"ף והרא"ש שם סי' ט' והא מלתא דרבנן היא אבל דאורייתא כיון שיש לו זכר ונקבה קיים פריה ורביה וכ"כ הרמב"ם בפט"ו מהלכות אישות וכתב הרא"ש שם וז"ל בכל הספרים כתוב מתניתין דלא כרבי יהושע והרי"ף לא כתבה והביא על מתני' דלא יבטל אדם מפריה ורביה מימרא דר"נ דאסור לעמוד בלא אשה אף על פי שיש לו כמה בנים משמע דס"ל דאיתא למתניתין ודרבי יהושע ורב נתמן וכדמפרש תלמודא נ"מ למכור ס"ת כלומר לעולם יש לו ליקח אשה בת בנים כרבי יהושע אם ספק בידו אבל אם אין ספק בידו אם אין לו בנים ימכור ס"ת ויקח אשה בת בנים ואם יש לו בנים אינו מחוייב למכור ספר תורה כדי שיקח אשה בת בנים אלא יקח אשה שאינה בת בנים ואל יעמוד בלא אשה כדרב נחמן אבל לפי הספרים דגרסי מתניתין דלא כרבי יהושע משמע דפליגי ולרבי יהושע אפי' קיים פריה ורביה ימכור ס"ת לישא אשה בת בנים אלא דהא איכא לרבי יהושע בין שיש לו בנים ובין אין לו בנים אם נשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה אם אין לו בנים חייב לגרשה כדי לקיים פריה ורביה ואם יש לו בנים אינו חיוב לגרשה דרבי יהושע לא קאמר אלא לכתחלה ישא אשה בזקנותו שהיא בת בנים אבל אינו חייב לגרשה אם אינה בת בנים עכ"ל ואין בדבריו הכרע ומ"ש רבינו דמסקנת הרא"ש כלישנא בתרא נראה דהיינו מדכתבה באחרונה ועוד שכתב דבכל הספרים כתבו מתניתין דלא כר' יהושע ובת"ה סי' רס"ב כתוב על מי שקיים מצות פריה ורביה ונתאלמן ורוצה לישא אשה וירא מקטטה ולכן רוצה לישא אשה שאינה בת מריבה אבל אינה בת בנים ואם לא ימצא אשה כזו דעתו לימנע מלישא אשה ועיין שם ונ"י כתב (בפרק הבע"י דף רכ"ד ע"א) כלשון הזה סבר' דרבוותא דהא דרבי יהושע מדרבנן דאילו מדאורייתא כל שקיים פריה ורבי' נפטר וה"ה נמי במכיר עצמו שאינו ראוי להוליד פטור אלא שנושא אשה שאינה בת בנים מפני החטא כדרב נחמן ומסתברא דכשראוי להוליד מוכר ס"ת משום דרבי יהושע ואע"ג דהוי מצוה דרבנן דלא אפקי' הכא מס"ת אלא לענין אשה שאינה בת בנים וכן הלכה הריטב"א ז"ל עכ"ל. כתב נ"י אם יש לו בנים אפי' מפנויה כיון שקיים פריה ורביה רשאי לבטל ואין כופין משום הא דרבי יהושע:
סעיף קטן כב
נושא אדם כמה נשים דאמר רבא נושא אדם כמה נשים וכו' בסוף פרק הבא על יבמתו (יבמות דף ס"ה) וכתב הריב"ש בתשובה סימן צ"א והיכא דאיפשר ליה למיקם בסיפוקייהו ורוצה לישא אחרת הדבר ברור שאינה יכולה לומר תן לי כתובתי או תן לי מטלטלים לאחריות כתובה ונדוניא וכן היכא דלא איפשר למיקם בסיפוקייהו והוא רוצה לגרשה כדי שישא אחרת והיא אינה רוצה להתגרש אינה יכולה לתבוע נדוניא וכתובה ולא מטלטלין לאחריות אלא תקבל גיטה ואח"כ תתבע כתובתה ואם אינה רוצה אין מונעין אותו מלישא אשה אחרת עליה וכתב עוד ואם שהתה עמו י' שנים ולא ילדה והוא רוצה לישא אשה אחרת אי לא אפשר למיקם בסיפוקייהו והיא רוצה להתגרש יוציא ויתן כתובה אם יש לו ואם אין לו תהיה עליו חוב כתובתה עד שיהיה לו והנה בא בכאן אדם אחד מעירכם שיש לו שם אשה שהיא זקנה ושהתה עמו כמה שנים ולא ילדה לו מעולם ורצה לישא אשה ובהיותינו נועדים קהל בשעת הקידושין מנעתיו בפני כולם עד שנתחייב בקנין ובכח נידוי ללכת אל ארצו קודם פסח ויגרש אשתו ראשונה אם תרצה להתגרש ויתפשר עמה ובכתובתה למראית דייני העיר ההיא עכ"ל :
סעיף קטן כג
ומ"ש ומ"מ נתנו חכמים עצה טובה שלא ישא אדם יותר מד' נשים וכו' בפ' החולץ (יבמות דף מד.) וכתב נ"י בפרק החולץ (דף יז.) בשם הריטב"א שאמר בשם רבותיו דבמקום שנהגו שלא לישא אלא אשה אחת אינו רשאי לישא אשה אחרת על אשתו דאומדנא דמוכח היא דאדעתא דהכי אינסבא ליה דלא לינסוב אחריתי והוה ליה כחמר שאינו רשאי ליעשות גמל :
סעיף קטן כד
ומ"ש רבי' ובמקום שיש תקנה שלא ישא אלא אחת הולכים אחר המנהג פשוט הוא וכתב נ"י שם בשם הריטב"א בתוס' כתבו כי ר"ג החרים על הנושא אשה על אשתו וחייבין לכוף על החרם שלו אבל ביבמה לא החרים עכ"ל: וכתב הרשב"א בתשובה מן הדומה שלא תיקן ר"ג בכל שא"כ אפילו נשים שאדם חייב לגרשן ואפילו במקום שב ואל תעשה כאשה ששהתה עם בעלה עשרה שנים ולא ילדה סבור אני שלא תיקן בזה הרב ז"ל ומ"מ בין תיקן בין לא תיקן אותה תקנה לא פשטה בכל גבולתינו ולא בגבולות פרובינציי"א הסמוכים לצרפת לא שמענו שפשטה ומעשים במקומינו בתלמידי חכם ואנשי מעשה שנשאו אשה על נשיהם ואחרים רבים ולא חשש שום אדם בדבר זה מעולם עד כאן לשונו וכתב מהרי"ק בשמו בשורש ק"א שלא התקין רבינו גרשון אלא עד סוף האלף החמישי : וכתב עוד שם בארוסה לית ביה תקנת ר"ג וכתוב בכתבי ה"ר איסרלן סימן רנ"ו מי שהמירה אשתו נוהגי' באוסטריי"ך להצריכו לגרשה כשירצה לישא אחרת ומזכה לה גט ע"י אחר דזכות הוא לה שתזנה פנויה ולא אשת איש אבל ברינו"ס לא קפדי ונושאין אשה אחרת בלא גירושין דס"ל דאהכי לא תיקן הגאון עכ"ל : וכתב הרא"ש בתשובה כלל מ"ג סי' ז' שטוב לעשות תקנה בחרמות ונדוים על מי שישא אשה על אשתו : ולענין נשבע שלא ישא אשה אחרת ושהתה י' שנים ולא ילדה עיין בסי' קי"ח:
סעיף קטן כה
אשה אינה מצווה על פרי' ורביה פלוגתא דתנאי ס"פ הבא על יבמתו (יבמות דף סה:) והלכה כת"ק דאמר הכי: ומ"ש לפיכך אם שואלת גט בטענה שאינה ראוי' ליבנות ממנו אין שומעין לה כאשר יתבאר לקמן בסימן קנ"ד:
סימן ב
סעיף קטן א
לא ישא אדם אשה אלא הוגנת לו ר"פ י' יוחסין (קידושין דף ע.) ומ"ש פי' שלא יהא בה שום פיסול כן פרש"י שאינה הוגנת לו פסולה לו ועיין בתשובת הריב"ש סי' ט"ו ומ"ש שכל הנושא אשה שאינה הוגנת לו כשהקב"ה מעיד על השבטים אינו מעיד עליו וכו' עד יחסותא דבבל שתיקותא הכל שם (דף עא:) מ"מ משפחה שנתערב בה ספק פסול א"צ לרחקה שכולן טהורין לעתיד לבא (שם:) אריב"ל כסף מטהר ממזרים שנאמר וישב מצרף ומטהר כסף וגו' מאי מגישי מנחה בצדקה א"ר יצחק צדקה עשה הקב"ה עם ישראל משפחה שנטמעה נטמעה ואמרי' בתר הכי דרבי יוחנן נמי סבר לה כרבי יצחק וקאמר עלה אביי אף אנן נמי תנינא (עדיות דף ט') משפחת בית צריפה היתה בעבר הירדן וריחקה בן ציון בזרוע ועוד אחרת היתה שם וקרבה בן ציון בזרוע כגון אלו אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב כגון אלו דידעינן אבל משפחה שנטמעה נטמעה ופרש"י אליהו בא לעתיד לבא דכתיב והשיב לב אבות על בנים זה מבני בניו של זה דיודעים שהכל מחזיקים אותם בפסולים שנתקרבו בזרוע אבל משפחה שנטמעה מחמת שלא נודע פיסולה נטמעה וגרסי' תו התם (קידושין דף עא:) ת"ר ממזרים ונתינים טהורים לעתיד לבא דברי רבי יוסי ר"מ אומר אין טהורים אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי ומפרש התם טעמא דרבי יוסי משום דכתיב וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם וכו' כשהוא אומר אטהר אתכם הוי אומר אף מן הממזרות וכתב הר"ן (פ"י יוחסין דף תרנ"ד) אהא דאמר אביי אף אנן נמי תנינא משפחת בית צריפה היתה בעבר הירדן וכו' מכאן נראה שאף בזמן הזה משפחה שנטמעה נטמעה כלומר שמי שיודע פיסולה אינו רשאי לגלותו אלא יניחנה בחזקת הכשרה ולעתיד לבא אע"פ שיודע הדבר תהא כשרה ומיהו איפשר שראוי לגלות לצנועים כדי שלא ידבקו בהם ואע"פ שאם היו נדבקים בהם בלא ידיעה לא היה שם איסור כלל אבל מפני שאין הזרע מוכן לקדושה וטהרה שאין הקב"ה משרה שכינתו אלא על משפחות מיוחסות שבישראל כשר הדבר לגלותו לצנועין : והיינו דגרסי' בגמ' (שם עא:) תניא עוד אחרת היתה שם ולא רצו לגלותה אבל חכמים מוסרין אותה לתלמידיהם פעם אחד בשבוע ונ"ל שהוא מן הטעם שכתבתי ומש"ה היודע עכשיו פיסול משפחה שנטמעה אינו חייב לגלותו ולא רשאי אלא לצנועים ותמהני דמשפחה שנטמעה מוישב מצרף ומטהר כסף ילפינן לה וקרא ודאי לעתיד הוא דכתיב כדאמרינן בגמרא (שם ע:) כשהקב"ה מטהר את השבטים שבטו של לוי מטהר תחלה שנא' וישב מצרף ומטהר כסף וטיהר את בני לוי והיינו לעתיד אבל בזמן הזה מנ"ל ולקמן אפרש עכ"ל ואח"כ כתב וז"ל כתב הרמב"ן דהא דתנן כגון אלו אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב משום פסולי עבדות וחללות קאמר עבדים לפי שאינם מכלל ישראל וחללים לפי שמטהר שבט לוי ואינן נדחין מקהל אבל פיסול ממזרות ונתינות הא איפסיקא הלכתא כר' יוסי דאמר שהן טהורות לעתיד לבא ומשמע אפילו בידועים דאילו אותם שנטמעו השתא נמי טהורים הם שאפילו היודעים בהם אינם מעידים בהם לפי שהם טהורים מן התורה וכן משמע כל הסוגיא דר"מ ור' יוסי לאו במשפחה שנטמעה פליגי אלא משפחה שנטמעה נטמעה ד"ה ופלוגתייהו בידועים הם ע"כ ותמהני דמדאמר רב יוסף אי לאו דאמר רב יהודה וכו' משמע דפלוגתייהו בשאינם ידועים היא דאי בידועים מאי אתי לאשמועי' ועוד תמהני דודאי ריב"ל דאמ' כסף מטהר ממזרים לית ליה דר' יוסי אי ר' יוסי אפילו בממורים ידועים קאמר דא"ה כסף למה לי ונטמעה ל"ל וכולה סוגיא כפשטה עלה רהטא דמשפחה שנטמעה שנטמעה בממזרים קאמר אלא ודאי משמע דפלוגתייהו דר"מ ור' יוסי במטומעין היא ופשיטא לן שאין בין עולם הזה לימות המשיח לענין מצוה כלום וכי היכי דחזינן דאליהו לא יגלה משפחות המטומעים אע"פ שכולן יהיו גלויות לפניו אף אנו אין עלינו לגלותן ולא רשאין בכך ואף לרב רבי יונתן הכהן מצאתי בפירושיו הלכה כרבי יוסי דמשפחה שנטמעה נטמעה ואפשר עוד לומר דרבי יוסי אף בודאין קאמר ואיהו ומאן דפסיק כותיה לית להו בנטמעה מידי אלא לדברי המכשיר מכשיר אף בודאין ולדברי הפוסל פוסל אפילו במטומעין ומיהו מ"ד כסף מטהר ממזרים דמשפחה שנטמעה נטמעה לא ס"ל כר"י אלא כר"מ דודאין פסולין לעולם אבל מטומעין אין אליהו עתיד לגלותן וכיון דחזינן אמוראי טובא דאזלי בהך שיטתא ריב"ל ור' יוחנן ואביי דהוא בתרא דאמר אף אנן נמי תנינן נקטינן כותייהו במטומעין ונראה שזהו דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בסוף ס' שופטים בימי מלך המשיח וכו' ואינו מייחס ישראל אלא לשבטיהם אבל אינו אומ' על שהן בחזקת כשרות זה ממזר וזה עבד שהדין הוא שמשפחה שנטמעה נטמעה ע"כ וכיון שאין אליהו עתיד לגלותן אף היודעים בהם אין מגלין אותם שאין בין העה"ז לימות המשיח לענין זה כלום עכ"ל. והרא"ש בפ"ד דקידושין סימן א' כתב כדברי ה"ר יהונתן דרבי יוסי בפיסול מטומע שאינו ידוע איירי כדאמרי' לעיל משפחה שנטמעה נטמעה וכך הם דברי רבינו ובהגהות מרדכי דפ"ק דיבמות כתוב בשם א"ז דרבא דאמר התם והיא עמוקה משאול וכולי פליג אדשמואל וסבר כר"מ דאין טהורים לעתיד לבא ולפי זה ליתא לדשמואל דפסק כר' יוסי ואמר שיש להתרחק ממשפחות שאינן ידועות ואין לדחות דברי כל רבוותא דפסקי הלכה כרבי יוסי מקמי א"ז ועוד דכיון דתלמודא קאמר סתמא אמר שמואל הלכה כר' יוסי ולא אייתי מאן דפליג עליה משמע דס"ל דהלכה כוותיה וההיא דרבא דיבמות איכא לפרושי בענין דלא פליג אדשמואל:
סעיף קטן ב
בד"א לישראל אבל כהן לא ישא מהן וכדלקמן בסימן זה וכל הארצות סתמא בחזקת כשרות עומדות וכולי בפרק י' יוחסין (קידושין דף עב) אמימר שרא לרב הונא בר נתן למינסב איתתא מחוזייתא א"ל רב אשי מאי דעתיך דאמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי ר"מ אבל חכמים אומרים כל ארצות בחזקת כשרות הן עומדות והא בי רב כהנא לא מתנו הכי ובי רב פפא לא מתנו הכי ובי רב זביד לא מתנו הכי אפ"ה לא קיבלה מיניה משום דשמיע ליה מרב זביד דנהרדעא ופרש"י זו דברי ר"מ מתני' דקתני דעלו פסולין לא"י ומשמע דאין כל הארצות בחזקת מיוחסות חוץ מבבל כדאמרי' בריש פירקא (דף ע) דמסייע לר"א דאמר ייחס עזרא את בבל. מחוזייתא ואין מחוזא בתוך גבול בבל אמורים לענין יוחסים והא בי רב כהנא לא מתנו הכי משמיה דשמואל אלא כדאמרי' לעיל כל הארצות בחזקת פסלות וא"ר יהודה אמר שמואל כל הארצות עיסה ע"כ ואהא דתנן (שם דף עו.) התם הנושא אשה כהנת צריך לבדוק אחריה ד' אמהות שהן ח' אמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר"מ אבל חכ"א כל משפחות בחזקת כשרות הן עומדות איני והאמר רב חמא בר גוריא אמר רב משנתינו בשקרא עליה ערער מאן דמתני הא לא מתני הא א"ד אר"י א"ר זו דברי ר"מ אבל חכ"א כל משפחות בחזקת כשרות הן עומדות א"ר חמא בר גוריא א"ר אם קרא עליה ערער צריך לבדוק אחריה וכתב הרא"ש אההיא דכל הארצות בחזקת כשרות הן עומדות לכאורה נראה דאף ע"ג דעביד אמימר עובדא לקולא דלית הלכתא כוותיה דרב אשי דהוא בתרא פליג עליה ועוד דכולהו אמוראי דלעיל איירי בפיסול יוחסין דשאר ארצות ואפי' בא"י להשיא אשה צדיך בדיק' וכן פרש"י בפ"ב דכתובות (כד:) אני כהן וחבירי כהן נאמן להאכילו תרומה ואינו נאמן להשיאו אשה דמשום מעלה דיוחסין צריך לבדוק אחר כל אדם קודם שישיאוהו אשה והקשה עליו ר"ת מהא דאמרי' בפרקין (קידושין דף עו) במתני' דקתני הנושא אשה צריך שיבדוק בד' אמהותי' דדוקא כהן בודק אבל אשה אינה בודקת דלא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין ופר"ת דלהשיאו אשה דהתם היינו אשה בדוקה מד' אמהות כדתנן לקמן הנושא אשה כהנת צריך לבדוק וכו' ואז אין צריך לבדוק אחר בתו ומותרת לכהן המשמש ע"ג המזבח ובנו משמש ע"ג המזבח בלא בדיקה וה"ק אינו נאמן להשיאו אשה בדיקה להתיר בנו ובתו אבל ליוחסין שאין בו צד כהונה לא בעי בדיקה והביא ראיה מהא דאמרי' בפ' החולץ (יבמות מה.) זיל גלי או נסיב בת מינך ואי ליוחסין בעי בדיקה מה יועיל לו הגלות והא לא יתנו לו אשה עד שיבדקו אחריו ועוד קאמר התם נאמן אתה לפסול עצמך ואי אתה נאמן לפסול בניך אלמא דבנים ממילא כשרים ולא בעי ראיה עכ"ל וכך הם דברי התוס' ספ"ב דכתובות בשם ר"ת והר"ן כתב בפ"ב דכתובות נראין דברי ר"ת דלהשיאו אשה לאו דוקא אלא ה"ק אינו נאמן להשיאו אשה בד' אמהות לענין שיעשו בניו כבדוקין לגבי המזבח ולדוכן ולסנהדרין דלכל הני בודקין כדאי' בפ' י' יוחסין עכ"ל:
סעיף קטן ג
ומ"ש רבי' על דברי ר"ת ומשמע מדבריו דליוחסי כהונה בעי בדיקה כלו' אע"ג דמדכתב בפירוש שאין בנו כשר לשמש ע"ג המזבח וכו' אא"כ ישא אשה בדוקה משמע דדוקא להכי הוא דבעי בדיקה אבל היכא שאינו חושש אם ישמש בנו ע"ג המזבח אינו צריך בדיקה כלל ואפילו מפיסולי כהונה מ"מ מדכתב אבל ליוחסין שאין בו צד כהונה לא בעי בדיק' משמע דכל היכ' דאיכא צד כהונה בעי בדיקה דאל"כ הכי ה"ל למימר אבל כל היכא שאינו חושש אם בנו ישמש ע"ג המזבח לא בעי בדיקה ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם היא בפ"כ דהלכות א"ב ואע"ג דלתרומה דרבנן לא מצריך הרמב"ם בדיקה ולר"ת איפשר דגם לתרומה דרבנן מצריך בדיקה כיון דלתרומה דאורייתא מצריך בדיקה כתב על מאי דמשמע מדברי ר"ת דליוחסי כהונה בעי בדיקה וכ"כ הרמב"ם לומר דלדברי שניהם שם בדיקה ליוחסי כהונה בעינן ושלא כדעתו ז"ל שסובר דלא בעינן שום בדיקה כלל ואפילו לתרומה דאורייתא ועוד אכתוב בסוף סי' ג' דברי הרב המגיד על דברי הרמב"ם:
סעיף קטן ד
ומה שהכריע רבינו דאין צריך בדיקה כלל מדמסיק אבל חכ"א כל המשפחות בחזקת כשרים הן אינו הכרע דאיכא למימר דכי בעי קריאת ערער דוקא בחשש ממזרות מפני שמכירין ישראל ממזרים שביניהם אבל בחששת חללות אפי' לא קרא עליה ערער צריך לבדוק וכמ"ש הר"ן בשם הרמב"ן ז"ל ומ"מ כתב שאחרים סוברים כדברי רבינו דלרבנן דקי"ל כותייהו אפילו בחללות א"צ לבדוק כל זמן שלא קרא ערער וכך הם דברי הרמב"ם בפירוש המשנה ובפ"ב מהא"ב אלא שהוא סובר דלתרומה דאורייתא בעי בדיקה ורבינו סובר דלא בעי:
סעיף קטן ה
ומ"ש רבי' דאפשר דאע"ג דלחכמי' א"צ בדיקה הלכה כסתם משנ' שצריך בדיק' לכהונה באשה אין לו טעם דכיון דא"ר יהודה א"ר זו דברי רבי מאיר אבל חכמים אומרים וכו' משמע ודאי דלאפוקי מתני' מהלכתא אתי וזהו דעת הרי"ף והרא"ש שהשמיטו משנה זו משום דלר"מ היא ולית הלכתא כותיה. ומיהו תמיהא לי שה"ל לכתבה ללמדנו היכא דקרא עליה ערעור כמה אמהות צריך לבדוק ואפשר לומר שהם מפרשים דכי א"ר אם קרא עליה ערעור צריך לבדוק אחריה לא בדיקה דד' אמהות קאמר אלא בבדיקה כל דהו סגי:
סעיף קטן ו
כתב הרמב"ם ז"ל אע"ג שכל המשפחות בחזקת כשרות הן ומותר לישא מהם לכתחלה שתי משפחות מתגרות זו בזו תמיד וכולי עד שלא הוזהרו כשרות לינשא לפסולים הכל פי"ט מהא"ב:
סעיף קטן ז
ומ"ש שתי משפחות מתגרות זו בזו תמיד בר"פ י' יוחסין (קידושין עא:) אריב"ל אם ראית ב' משפחות המתגרות זו בזו שמץ פיסול יש באחד מהם ואין מניחין אותה לדבק בחבירת' ואיתא תו התם אמר רב יהודה אמר רב אם ראית ב' בני אדם שמתגרין זה בזה שמץ פיסול יש באחד מהם ואין מניחין אותן לידבק אחד בחבירו ופרש"י ואין מניחין אותן מן השמים לידבק בחבירו לכך הטילו מן השמים מריבה ביניהם:
סעיף קטן ח
ומ"ש או משפחה בעלת מצה ומריבה תמיד או איש שהוא מרבה מריבה תמיד עם הכל וכולי נראה שלמד כן מדגרסינן בר"פ י' יוחסין (קידושין ע:) א"ר יהודה אמר שמואל ת' עבדים היו לפשחור בן אמר וכולן נטמעו בכהונה וכל כהן שיש בו עזות פנים אינו אלא מהם ואע"ג דאמרי' התם ופליגא דרבי אלעזר דאמר אם ראית כהן בעזות מצח אל תהרהר אחריו שנאמר ועמך כמריבי כהן ואפשר דע"כ לא פליג ר"א אלא בכהן אבל מי שאינו כהן שיש בו עזות מצח מהרהרין אחריו:
סעיף קטן ט
ומ"ש וכן כל הפוסל אחרים תמיד כגון שנותן שמץ פיסול במשפחות וכו' שכל הפוסל במומו פוסל שם ברייתא ומימרא דשמואל:
סעיף קטן י
ומ"ש וכן מי שיש בו עזות פנים ואכזריות בפרק הערל (יבמות דף ע"ח:) נתינים דויד גזר עליהם שנאמר ויקרא המלך לגבעונים ויאמר אליהם והגבעונים לא מבני ישראל המה פייסינהו ולא איפייסו אמר ג' סימנים יש באומה זו רחמנים ביישנים גומלי חסדים כל שיש בו ג' סימנים אלו ראוי להדבק באומה זו:
סעיף קטן יא
ומ"ש כל שקורין לו ממזר או נתין וכו' חוששין לו ולמשפחתו כתב ה"ה בסוף פ"ק דכתובות (י"ד:) מחלוקת תנאים בברייתא ופסק רבינו כת"ק דאמר כל פיסולא דקרו ליה ושתיק פסול ומפרש רבינו שהוא כמו משפחה שקרא עליה ערעור דבבדיקה סגי לה דלא ליהוי האי דשתיק טפי מעדים שהעידו שנתערב במשפחה זו פיסול ובהשגות א"א כל אלו שאמרו על שתיקיהן שהן פסולין לא אמרו אלא בדורות הראשונים שהיו ב"ד נזקקין על החרפות שהיה אדם מחרף את חבירו עבד יהא בנדוי ממזר סופג את המ' וזה ששתק ולא צוח לב"ד כבר הודה אבל עכשיו השותק על המריבה הרי הוא משובח אא"כ קורין שלא בשעת מריבה עכ"ל והרמב"ן והרשב"א כתבו חילוק אחר ואמרו שלא נאמרו דברים הללו בפיסול שתיקה אלא במי שנסתפק בפיסול כגון משפחה שנטמע בה פיסול או ספק פיסול אבל משפחה שבחזקת כשרה עומדת כל דשתיק מיוחס טפי ע"כ אין לדבריהם ולא לדברי הר"א הכרח בגמרא עכ"ל והר"ן בספ"ק דכתובות כתב דבריהם ודברי הר"א ולא הכריע ורבינו כתב בסמוך בשם ר"י כיוצא כדברי הרמב"ן והרשב"א:
סעיף קטן יב
ומ"ש וכן משפחה שקרא עליה ערער בפ"י יוחסין מימרא דרב חמא בר גוריא א"ר כתבה רבינו לעיל בסמוך ומפרש הרמב"ם דקרא עליה ערער היינו שיעידו ב' שנתערב בה ממזר וכו' אבל רש"י פירשש קראו עליה ב' עדים שמץ פיסול ולא שמעידים עדות גמורה אלא יציאת קול:
סעיף קטן יג
ומ"ש לא ישא אשה ממנה עד שיבדוק עליה ד' אמהות שהן ח' וכו' משנה פ"י יוחסין (דף ע"ו) הנושא אשה כהנת צריך לבדוק אחריה ד' אמהות שהן ח' אמה ואם אמה וכו' לוים וישראלים מוסיפים עוד א':
סעיף קטן יד
ומ"ש אבל א"צ לבדוק במשפחת האב של אשה וכו' שם בגמרא מ"ש בנשי דבדקינן ומ"ש בגברי דלא בדקינן נשי דכי מיבזיין בהדי הדדי בעריות הוא דמיבזיין אם איתא דאיכא מלתא לית לה קלא גברידכי מבזו בהדי הדדי ביוחסין הוא דמבזו אם איתא דאיכא מלתא אית לה קלא:
סעיף קטן טו
ומ"ש ואשה הניסת להם אינה צריכה לבדוק שלא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין וכו' שם ופרש"י לא הוזהרו כשרות כהנים לינשא לפסולים כגון חללי גירי וחרורי וכיון דלא הקפידה תורה עליהם ליוחסין רבנן לא עבדי בהו מעלה לא צרכינהו בדיקה ואפי' מחמת ממזרות ושתיקות דדוקא כי מתחזק איסורא ביה אבל לחששא ולמיבדק לא אצרכינהו:
סעיף קטן טז
ומ"ש רבינו ומ"ש כל שקורין לו ממזר או נתין וכו' פר"י דיינו דוקא שנתערב במשפחות ממזר או נתין וכו' כבר כתבתי בסמוך שכיוצא בדברים אלו כתבו הרמב"ן והרשב"א ונוסחת ספרים דידן פר"י היינו דוקא כשנתערב ממזר או נתין ושותק אז הוי הוכחה ובקצת ספרים כתוב פר"י היינו דוקא כשנתערב במשפחות ממזר או נתין ואחד מן המשפחה קורא אותו ממזר או נתין ושותק אז הוי הוכחה. וגירסא זו נכונה ועדיין צריכה תיקון והנכון לגרוס פר"י היינו דוקא כשנתערב במשפחה ממזר או נתין ואחד מן המשפחה קוראים אותו ממזר או נתין ושותק אז הוי הוכחה וכתב עוד הר"י ויש כאן שטה אחרת לומר דכי אמרינן ממזר צוח וחלל שותק איכא בינייהו שתיקה לחודה אינו ראיה לפסול אלא כשצווח על פיסול אחר דכיון שצווח בהאי ושתיק בהאי מוכח דמשום דקושטא הוא שתיק ולת"ק כל שתיקה פוסלת ובלבד שקראו אתו בפיסול אחר מתחלה וצווח ולפי שטה זו איפשר שאפילו במשפחה שעומדת בחזקת כשירה חיישינן דכיון דבפסול אחד צוח ובפיסול אחד שותק מוכח' דבהאי דשותק אודויי אודי ע"כ :
סעיף קטן יז
לעולם ישתדל אדם לישא בת ת"ח וכו' עד ארור שוכב עם כל בהמה הכל ס"פ אלו עוברין (פסחים דף מט) אלא שבמקום מ"ש רבינו ואל ישיא בתו לע"ה שהן שקץ וכו' כתוב בנוסחי דידן בגמרא ואל ישא בת ע"ה וגבי משיא בתו לע"ה תניא התם שהוא כאילו כופתה ומניחה לפני ארי מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים אף ע"ה מכה ובועל ואין לו בושת פנים. ופרש"י גדולי הדור אנשי מעשה וצדיקים. בת גבאי צדקה שאין ממנין אלא טובים ונאמנים. נשותיהם שרץ שאינן זהירות במצות. עם כל בהמה שדומות לבהמה שאין להן לב להבין שהיא חייך ואורך ימיך:
סעיף קטן יח
ומ"ש רבינו ולא בכל ע"ה קאמר אלא במי שהוא חשוד לעבור להכעיס נראה שטעמו מפני שכתב שם הרא"ש אהא דא"ר אלעזר ע"ה מותר לנוחרו בי"ה דנראה כדפירש ר"י דמיירי במכיר וכופר כדי להכעיס והוא רע לשמים ורע לבריות דהוי הריגתו פקוח נפש עד כאן: וסובר רבינו דאמאי דתניא שהן שקץ ונשותיהם שרץ נמי קאי ואין דבריו נוחים לי אלא אפילו אינו עובר להכעיס אלא לתאבון או שאינו בקי בדקדוקי מצות הם שקץ ונשותיהם שרץ וכו' קרינן ביה וכך הם דברי רש"י שכתב נשותיהם שרץ שאינן זהירות במצות ואף הרא"ש בשם ר"י לא אמר אלא אהא דאר"א ע"ה מותר לנוחרו בי"ה אבל אהם שקץ ונשותיהם שרץ לא דאפילו ע"ה שאינו עובר להכעיס בא לכלל זה כדאמרן:
סעיף קטן יט
לא ישא אדם אשה לא ממשפחת מצורעין ולא ממשפחת ניכפין והוא שהוחזקו ג"פ בס"פ הבע"י (יבמות סד:):
סעיף קטן כ
ע"ה לא ישא כהנת ואם נשא אין זיווגם עולה יפה וכו' אבל ת"ח שנשא כהנת הרי זה נאה ומשובח וכו' ס"פ אלו עוברין (פסחים דף מ"ט) לא ישא בחור זקנה כ"כ הרמב"ם בהא"ב בפרק כ"א וכתב ה"ה דהיינו מדמשמע במתני' פרק הבע"י דמי שלא קיים מצות פריה ורביה אינו נושא אשה דלאו בת בנים ובפרק מצות חליצה (יבמות דף קא) אמרו משיאין לו עצה מהוגנת לו שאם הוא ילד והיא זקנה הוא זקן והיא ילדה אומרים לו מה לך אצל זקנה מה לך אצל ילדה כלך אצל שכמותך:
סעיף קטן כא
ומ"ש ולא זקן ילד שדבר זה גורם לזנות כן כתב הרמב"ם בפרק הנזכר והוא מדגרסינן בפרק הנשרפין (סנהדרין דף ע"ו) אל תחלל את בתך להזנותה זה המשיא בתו לזקן:
סעיף קטן כב
לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה ברייתא בפרק החולץ (יבמות דף לז:) וטעמא משום דכתיב לא תחרוש על רעך רעה וכו' ומ"ש בשם הרמב"ם שאם הודיעה תחלה שהוא נושא אותה לימים מותר בפרק כ"א מהא"ב ולא ידעתי למה תלאה רבינו בהרמב"ם שהרי מבואר הוא בפרק החולץ:
סעיף קטן כג
לא ישא אדם אשה במדינה זו וילך וישא אשה במדינה אחרת וכו' ואדם גדול ששמו ידוע וזרעו מפורסם אחריו מותר ריש פרק החולץ (שם):
סימן ג
סעיף קטן א
מי שבא ואמר כהן אני אינו נאמן אפי' בזמן הזה ואין מעלין אותו לכהונה עד סוף הסימן הכל מדברי הרמב"ם בפרק כ' מהא"ב ותחלת דבריו מבוארים במשנה פ"ב דכתובות (דף כג:) שאין אדם נאמן על עצמו לומר כהן אני:
סעיף קטן ב
ומ"ש שאינו נאמן לקרות בתורה ראשון פ"ב דכתובות (כה:) אהא דגרסינן התם ההוא דאתא לקמי' דריב"ל א"ל מוחזקני בזה שהוא לוי א"ל מה ראית שקרא שני בב"ה בחזקת שהוא לוי או בחזקת שהוא גדול א"ל שקרא לפני כהן והעלו ריב"ל ללוי על פיו כלומר לתת לו מעשר ראשון כ' הר"ן (פ"ב דכתובות דף קע"ט ע"ב) שמי שבא ואמר אני כהן או לוי אין נותנין לו רשות לקרות בתורה כדינו שהרי מעלין מקריאת התורה לתרומה וכ"כ הרמב"ם בפ"כ מהא"ב והרמ"ך כתב עליו תימא דמנהגינו להאמינו לקרות בתורה ראשון וכן הדין נותן דלא איכפת לן אם יקרא ראשון מאי אמרת שמא יעלו אותו מקריאת התורה לתרומה כולי האי לא חיישינן בתרומה דרבנן ע"כ ואיפשר שמנהגינו הוא עכשיו לפי שאין תרומ' מצויה עכשיו בינינו ואעפ"כ דברי הרמב"ם עיקר עכ"ל גם ה"ה קיים דברי הרמב"ם והביא דברי הרמ"ך וכתב עליהם ואני אומר אין מביאין ראיה ממנהג בטעות ומכל מקום איפשר לומר שמפני שאין אנו נוהגים כלל בארצותינו בתרומה לא חששו להאמינו בקריאת התורה ואעפ"כ אין ראוי לעשות כן עכ"ל: כתב הר' שלמה בן הרשב"ץ אם יעיד אחד מהאנוסים שא' מהם מוחזק בכהונה מעלין אותו לקרות בתורה ואין חוששין שמא אמו כותית שכל האנוסים נזהרים מלהתחתן בעכו"ם ולא חיישינן למיעוטא דכל דפריש מרובה פריש עכ"ל:
סעיף קטן ג
ומ"ש אבל אוסר עצמו בגרושה זונה וחללה ואינו מטמא למת כתב עליו הרב המגיד (פ"ב מהא"ב) וזה פשוט משום דשוינהו לכל פסולי כהונה אנפשיה חתיכה דאיסורא:
סעיף קטן ד
ומ"ש והנבעלת לו ספק חללה כתב עליו הרב המגיד ביאורו והנבעלת לו מפסולי כהונה כגון גרושה זונה הוא ספק תללה וזרעה ספק שמא ישראל הוא ואין כאן חילול כלל:
סעיף קטן ה
ומ"ש ואם הוא מל"ת כיצד כגון שהיה מל"ת ואמר זכורני כשהייתי תינוק מורכב על כתפו של אבא וכו' מעשה פ"ב דכתובות (דף כו) ודע דאיתא באותו מעשה והוציאוני מבית הספר וכך כתבו הרמב"ם ונראה מדברי התוס' דבעינן שיאמר כן דאל"כ חיישינן דלמא עבד כהן הוא ורבינו שהשמיטו נראה דמשמע ליה דמעשה שהיה כך היה ולאו דוקא:
סעיף קטן ו
ומ"ש אבל אם עד אחד מעיד עליו נאמן להאכילו בתרומה בזמן הזה וכו' כתב הרב המגיד מתבאר בפ"ב דכתובות דלתרומה דדבריהם מעלין על פי עד אחד וכן לשאר הדברים:
סעיף קטן ז
ומ"ש ואפילו אביו נאמן עליו שם (דף כה:) רבי העלה בן ע"פ אביו לכהונה ואע"ג דר' חייא פליג עליה הלכה כר' וכתב הרב המגיד שדעת הרמב"ם וקצת מפרשים דאפילו מכירין שהוא אביו נאמן ושלא כדברי הרמב"ן שפירש דהא דרבי בשאינו ידוע שהוא אביו ומ"ה מגו דמצי אמר שהוא רחוק ממנו ויהיה כעד א' ויאכילנו בתרומה נאמן ג"כ לומר שהוא בנו ומאכילו ואינו נאמן להשיאו אשה אפילו להצטרף עם אחר כיון שאין בידו בלבד להשיאו אשה צריך שיהיו המעידים שנים וכשרים אבל מי שידוע שהוא אביו אפי' רבי מודה שאינו נאמן להאכילו תרומה דכיון דאיכא סהדי שהוא אביו שמא בן אחת מן הפסולות הוא ואביו שהוא קרוב לו אינו נאמן עליו אלו דבריו ז"ל:
סעיף קטן ח
ומ"ש ואפילו משטרות מעלין לכהונה בזמן הזה וכולי שם (דף כד:) איפלגו אמוראי אי מעלין משטרות ליוחסין ופסק כמ"ד אין מעלין משום מעלות יוחסין ומשמע דע"כ לא פליגי אלא ליוחסין אבל לתרומה דדבריהם פשיטא דמעלין ואמרינן בגמרא ה"ד אילימא דכתב ביה אני פלוני כהן חתמתי עד מאן קא מסהיד עליה לא צריכה דכתיב ביה אני פלו' כהן לויתי מנה מפלוני וחתימו סהדי וכתב הר"ן (בפרק ב' דכתובות דף תע"ט) אילימא דכתב ביה אני פלוני כהן חתמתי עד מאן קא מסהיד עליה כלומר ופשיטא דאין מעלין הימנו ליוחסין מיהו לתרומה דרבנן מהימן דלא גרע ממסיח לפי תומו דמכשרינן לקמן ומהדרי' לא צריכא דכתב ביה אני פלוני כהן לויתי מפלוני כהן וחתמו עדות וכתב הרא"ש זכרונו לברכה דהא דפליגי דוקא בלישנא דידיה כי האי דאמר אני פלוני כהן אבל בלישנא דסהדי ודאי מהימני וכי פליגי נמי דוקא בהך דשייך למידק בשמא דיליה לפי שהמלוה תלוי בזה אבל אינך מילי דמתני בשטרא בשמא דידיה ודאי לא מסהדי סהדי עלייהו אלא דאיהו אמר להו הכי וכן נראה דעת הרשב"א אבל הרמב"ם כתב דאפילו בלשון עדים נמי מספקא לן וטעמא דמילתא לפי שאפשר שהסופרים סומכין על שמות בני אדם כפי שהם מוחזקים בעיר וכיון דחזו ליה דאוכל תרומה וקורין אותו כהן קארי ליה הכי (ע"ל סי' ב' מאיזה דבר מעלין אותו ליוחסין):
סעיף קטן ט
ומ"ש בד"א בזמן הזה אבל אין מעלין משטרות להחזיקו בכהן לשמש על גבי המזבח כבר נתבאר בסמוך שפסק כמ"ד אין מעלין משטרות ליוחסין ומבואר בדברי הרב"ם פ' כ' מהא"ב איזהו כהן מיוחס כל שהעידו לו שני עדים שהוא כהן בן פלוני הכהן ופלוני בן פלוני הכהן עד איש שאינו צריך בדיקה והוא כהן ששימש על גבי המזבח שאילו לא בדקו ב"ד אחריו לא היו מניחין אותו לעבוד:
סעיף קטן י
ומ"ש וכן מי שהעידו עליו שראוהו שנושא כפיו הוא בחזקת כהן בזמן הזה כלומר לאכול תרומה בזמן הזה שהוא מדבריהם והוא ברייתא בפ"ב דכתובות (כה:) חזקה לכהונה נשיאת כפים ומוקי לה לתרומה דדבריהם אבל לא ליוחסין:
סעיף קטן יא
ומ"ש אפילו באו שנים לפנינו וכל אחד מעיד על חבירו שהוא כהן נאמנים ולא חיישינן לגומלין משנה שם (דף כג:):
סעיף קטן יב
ומ"ש נאמן הגדול לומר זכורני כשהייתי תינוק שראיתי לפלוני טובל ואוכל בתרומה וכו' גם זה משנה (שם דף כח:) ומפרש בגמרא דעדות זה לא מהני אלא לתרומה דרבנן:
סעיף קטן יג
מי שבא ואמר כהן אני ועד אחד מעיד שיודע באביו שהוא כהן אין מעלין אותו לכהונה על פיו וכו' אבל אם הוחזק אביו בכהן או שהעידו עליו שנים שהוא כהן הרי הוא בחזקת אביו הרב המגיד האריך לתת טעם לדברי הרמב"ם ז"ל בדינים אלו וביאר מהיכן למד לפסוק כן:
סעיף קטן יד
מי שהוחזק אביו בכהן ויצא עליו קול שהוא בן גרושה חוששין לקול ומורידין אותו בא עד אחד והעיד שהוא כשר מעלין אותו לכהונה על פיו באו אח"כ שנים והעידו עליו שהוא חלל מורידין אותו בא אחר כך עד אחד והעיד שהוא כשר מעלין אותו לכהונה על פיו וכו' מבואר הטעם בדברי הרמב"ם שכתב בלשון הזה מעלין אותו לכהונה שזה האחרון מצטרף לעד ראשון והרי שנים מעידים שהוא כשר ושנים מעידים שהוא פסול ידחו אלו לאלו וידחה הקול שהשנים כק' וישאר כהן בחזקת אביו ודין זה פלוגתא דתנאי בפ' חזקת (בבא בתרא לב.) ובפ"ב דכתובות (דף כו:) דמר סבר מצטרפין לעדות אע"פ שלא העידו כאחד ומר סבר אין מצטרפין וקי"ל בעלמא כמ"ד מצטרפין וכתב הרב המגיד יש מן המפרשים שאומרים דדוקא לתרומה דרבנן מעלין אבל לתרומה דאורייתא כיון דתרי ותרי נינהו לא אמרינן אוקי מילתא אחזקה באיסורא דאורייתא וזה דעת הרשב"א ז"ל ע"כ. והר"ן פ"ב דפתובות (דף ת"פ ע"ב) כתב ג"כ דעת הרשב"א ז"ל ומיהו כתב דאי כל תרי ותרי ספיקא דרבנן הוא כלומר דמדאורייתא אפי' בתרי ותרי אמרינן אוקי מילתא אחזקה אלא דרבנן אחמור דלא נימא הכי אפשר להקל ולומר דכי אחמור היינו דווקא בא"א א"נ לעבודה וכעובדא דינאי אבל בתרומה לא החמירו:
סעיף קטן טו
מי שלא שהתה אחר בעלה ג' חדשים וילדה וכו' עד והם אינם מטמאים לו משנה וגמרא בס"פ נושאין על האנוסה (דף קי:) ומ"ש בד"א בזמן שבאים מכח נשואין אבל בזנות משתקין אותו מדין כהונה וכולי שם בגמרא:
סעיף קטן טז
אע"פ שהאב נאמן על בנו וכולי אינו נאמן ליוחסין בפ"ב דכתובות (דף כ"ה:) תניא הרי שבא ואמר בני זה וכהן הוא נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה דברי רבי ולשון הרמב"ם בפ"כ מהא"ב כך הוא כהן מיוחס שאמר בני זה כהן הוא אין מעלין אותו ליוחסין על פיו עד שיביא עדים שהוא בנו וכתב הרב המגיד ששאלו למפרשים למה צריך שום עדות להשיאו אשה דהא ודאי לא חיישינן לנתין וממזר דכל המשפחות בחזקת כשרות הן עומדות ולפסולי כהונה ליכא למיחש דלא הוזהרו כשרות לינשא לפסולים ואפשר דלדברי רבי' מי שבא ואמר שהוא ישראל צריך ראיה לענין יוחסין ואף ע"פ שכל המשפחות בחזקת כשרות ה"מ במי שיש לו חזקת משפחה אבל יש מן המפרשים שכתבו דלהשיאו אשה לאו דוקא אלא שאינו נאמן ליוחסין שכל כהן שהוא בודק אינו נושא בתו וכן המשפחות הבדיקות כגון של דוכן ושל מזבח ושל סנהדרין אינן נבדקות בו כדי שתהא משפחת בדוקה אבל אם לא רצו לבדוק ולהחזיק משפחתן בדוקה לאחד מדברים אלו הרי הוא נושא שכל אדם בחזקת כשרות עד שיפסל ואיפשר שאף זה הוא דעת רבינו שלא כתב להשיאן אשה אלא ליוחסין עכ"ל:
סעיף קטן יז
היה הוא ואשתו בחזקת מיוחסין ויצא הוא והיא למ"ה וכו' עד צריך להביא ראיה על האשה שהיא מיוחסת ועל הבנים שהם בניה משנה וגמ' בפ' י' יוחסין (קידושין פ:)
סעיף קטן יח
ומ"ש שחזקה זו אפילו ליוחסין שם פלוגתא דרבי יוחנן ור"ל והלכה כרבי יוחנן דאמר אף ליוחסין סמכינן בכרוכין:
סעיף קטן יט
ומ"ש שהרי שורפין וסוקלין על החזקה הכי איתא בגמרא על הא דא"ר יוחנן (דף פ.) אפילו ליוחסין ואזדא ר"י לטעמיה דאמר מלקין וסוקלין ושורפין על החזקות:
סימן ד
סעיף קטן א
אליו שאין ראויין לישא או מחמת פסול יוחסין וכו' ישראל אסור בממזרת איסור ממזר מפורש בתורה ואיסור נתינה משנה בפרק הערל (יבמות דף עח:) ובכמה דוכתי: ומ"ש ואסור בעמוני ומואבי מצרי ואדומי איסור אומות אלו מפורש בתורה:
סעיף קטן ב
ומ"ש ממזרים ונתינים אסורים איסור עולם וכולי עד אבל בן בנו מותר משנה בפ' הערל (שם:):
סעיף קטן ג
מצרית מעוברת שנתגיירה בנה מצרי שני מבואר שם:
סעיף קטן ד
ישראל שבא על אחת מאלו הולד כמותה משנה בקדושין פ' האומר (סו:) כ"מ שאין לה עליו ולא על אחרים קידושין הולד כמותה ואי זה זה ולד שפחה וכותית:
סעיף קטן ה
ומ"ש ואחד מאלו חוץ מממזר הבא על בת ישראל הולד כשר לקהל אלא שפגום לכהונה בפרק החולץ (יבמות דף מה:) אסיקנא הלכתא עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר. וכתב הרי"ף ואיכא מרבוותא דמסיימי בה דהא דאמרי' הולד כשר ה"מ לישראל אבל לכהונה הולד פגום דאי ברתה היא אסורה לכהן וחזינן לרבוותא אקריני דפסקי דלא מסיימי הולד פגום ואנן מספקא לן אי הוי פגום אי לא וה"ה כתב בפט"ו מהא"ב שגם הרמב"ן העלה הדבר בספק וכתב ואם נשאה אין מוציאין מידו והולד ספק חלל והרמב"ם סתם וכתב הולד כשר משמע דפשיטא ליה שאינו פגום. והרא"ש כתב על דברי הרי"ף איני רואה כאן מקום שיפול בה ספק מדקאמר לעיל סתמא דתלמודא וכולהו אמוראי מודו דהולד פגום לכהונה ק"ו מאלמנה וכו' וכיון דק"ו לית ליה פירכא ליכא מאן דפליג עליה ורבינו סתם הדברים כדעת הרא"ש ז"ל:
סעיף קטן ו
נתגיירה אחת מאלו וניסת לישראל או שנתגייר אחד מאלו ונשא אשה ישראלית הולד הולך אחר הפסול. נראה דהיינו מדתנן בקדושין פרק האומר (דף סו:) כל מקום שיש קדושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגום:
סעיף קטן ז
ומ"ש לפיכך גר עמוני או מצרי שני שנשא ישראלית הבת כשירה שאחר אי זה מהם שנלך היא כשרה וכולי כלומר דבגר עמוני כי שדית לבת בתריה כשרה דהא קי"ל (יבמות עו:) עמוני ולא עמונית וכן מצרי שני כי שדית נמי לבת בתריה כשרה דהא שלישית היא:
סעיף קטן ח
מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנו שני. בפ' הערל (יבמות דף עח:) פלוגתא דאמוראי ופסק הרמב"ם בפי"ב מהא"ב כרב דימי דאמר בנו שני הוי וכן פסק הרא"ש ומפרש בגמרא טעמא משום דכתיב אשר יולדו הכתוב תלאן בלידה ופרש"י בלידה הלך אחר האם ולפי זה מצרי ראשון שנשא מצרית שניה הולד שלישי שהכל הולך אחר האם וכ"כ ה"ה בפ' י"ב מהלכות איסורי ביאה בשם הרמב"ן ז"ל וכך הם דברי רבינו אבל הרמב"ם בפרק הנזכר פסק דמצרי ראשון שנשא מצרית שניה הולד שני שנא' אשר יולדו הכתוב תלאן בלידה וכתב הרב המגיד שהרמב"ם מפרש דהא דמייתי מדכתיב יולדו וכו' ה"ק כיון דכתיב אשר יולדו דור שלישי וא"א ללידה בלא אב ואם אלמא בעי' שיהא שלישי לאב ולאם וכל שאינו שלישי לאב ולאם אינו מותר:
סעיף קטן ט
עמוני שנשא מצרית הולד עמוני ומצרי שנשא עמונית הולד מצרי שבאומות הלך אחר הזכרים נתגיירו הולד הולך אחר פגום שבשניהם וכולי מימרא בפרק הערל (יבמות דף ע"ח:) ובקדושין פרק האומר (דף ס"ז) ב"ה ודייק בגמרא על הא דקתני הלך אחר הפגום שבשניתם במאי אילימא במצרי שנשא עמונית מאי פגום שבשניהם איכא עמוני ולא עמונית אלא בעמוני שנשא מצרית אי זכר הוי שדי בתר דידיה ואי נקבה הויא שדי בתר דידה ופרש"י במצרי שנשא עמונית וקאמר הולר הולך אחר המצרי ואסור עד דור ג' דאילו עמונית שרי ומאי פגום איכא בצד האחד דקאמר נתגייר ואתרווייהו קאי לשון רבי ומשמע דבמידי דמשכחת פגום לגבי תרווייהו קאמר והכא גבי אם ליכא פגום אי זכר הוי שדי בתר עמוני ואיסור זכרים אסור לעולם ולא אמרינן שדי בתר מצרי ויהא דור ג' מותר ואי נקבת היא שדית בתר מצרית ולא בתר עמוני למשרייה משום ולא עמונית עכ"ל וא"כ מ"ש רבינו גר מצרי שנשא גיורת עמונית וילדת בן דינו כעמוני להיות אסור לעולם אינו מכוון ומצריך להגיה ולכתוב דינו כמצרי וכך הם דברי הרמב"ם בפ' י"ב מהל' א"ב::
סעיף קטן י
ומה שאמר ובשאר כל העכו"ם מיד לאחר שנתגייר הרי הוא כישראל מיד כן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מהלכות איסורי ביאה ופשוט הוא: