אור ברסלב

בית הלוי חלק ג· רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק מבריסק

סימן מד

סימן מג

יחקור קצת בענין תופס לבע"ח ומגביה מציאה לחבירו. ב"מ ד' י' ע"א, תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה, וכתב רש"י כאדם הבא מאליו כו' שלא עשאו הנושה שליח כו', ס"ל לרש"י דאם עשאו שליח לכו"ע קנה, והתוס' הקשו על זה מהא דיימר בר חשו בכתובות דף פ"ד דאמר לשלוחו לתפוס ואפ"ה אמר לו ר"פ אתה תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ולא קנה, והרא"ש הוסיף עוד להקשות מהא דבמשנה דאמר לחבירו תנה לי דלא זכה האומר ומדייק מינה רב נחמן דהא דאמרי רבנן במלקט הפיאה ואמר ה"ז לפלוני עני דלא זכה דאיירי גם מעני לעני והרי ר"נ בעצמו מפרש הטעם דמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו משום דהוא כתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים הרי מוכח דגם בשליח לא מהני דבמשנה הא אמר לו תנה לי, וצע"ק על התוס' מדוע לא הקשו כן מהמשנה ועיין בש"ך סי' ק"ה ס"ק א' הקשה מדוע לא כתב רש"י כן במס' גיטין דשם הוא עיקר הדין של תופס לבע"ח ורק בב"מ דהוזכר הך דתופס לבע"ח רק לטעם על הך דמגביה מציאה כתב רש"י דזהו רק בלא עשאו שליח, וע"כ נראה דהוקשה לי' לרש"י הא דאמר הכא דמגביה מציאה לא קנה משום דהוא תופס לבע"ח וא"כ הא קשה דהאיך קונין מציאה ע"י חצירו והניחא אם עומד בצד שדהו אז הקנין משום יד אבל במשתמרת דא"צ עומד בצד שדהו ס"ל לרש"י דאז אין הקנין משום יד וכן ס"ל להרבה מהראשונים רק הטעם משום שליחות ומזה הוכיח רש"י הכא דבעשאו שליח גם תופס לבע"ח קונה, שוב מצאתי באו"ת שכתב כן דמכח קושיא זו כתב רש"י כן, וכל זה הוכרח רש"י רק לר"נ ור"ח דאמרי דמגביה מציאה לא קנה משום דחב לאחרינא אבל הרי במסקנא אמר ר' יוחנן דמגביה מציאה קנה והקשו התוס' דהא ר' יוחנן אמר בגיטין דתופס לבע"ח לא קנה ותירצו התוס' דמציאה שאני דאמרינן מיגו דזכי לנפשי' זכי לאחרינא ועיין בשיטה מקובצת שהביא דהרמב"ן תירץ דר' יוחנן סבר דמגביה מציאה לא מקרי כלל חב לאחרינא דהא אין לשום אדם חלק בה ואינו גורם בתפיסתו רק מניעת הריוח לאחרים שלא יוכלו לזכות בה ולא דמי לתופס לבע"ח שהוא חב ממש לבע"ח האחרים הנושים בו ונאמר דגם רש"י ס"ל כהרמב"ן, וא"כ להמסקנא הא ניחא שפיר מה דקונה מציאה ע"י חצירו ולר"י שפיר מצינן לומר דתופס לבע"ח לא מהני גם שליח, דהא ודאי דלפי הסברא הפשוטה אין לחלק כלל בין עשאו שליח ללא עשאו וכמו שכתבו התוס' דהא גם בלא עשאו נעשה מעצמו שלוחו דזכין לאדם שלא בפניו ורק דלרב נחמן ורב חסדא מוכרח רש"י לחלק כן אבל לר"י מודה רש"י דאין לחלק בזה ולהלכה י"ל דמודה רש"י דגם שליח לא מהני ואתי' הך דכתובות שפיר כמו דמסיק כאן ר' יוחנן, ואי דא"כ קשה דהא בכתובות רב פפא הוא דאמר לשליח של יימר את תופס לבע"ח וא"כ הא מוכרח דאיהו סבר דגם שליח לא מהני ולפמש"כ מוכרח דר"פ ס"ל דמציאה לא מקרי חב כלל מדמהני בה חצר וא"כ תיקשה בגיטין דאמר ר"ח דתופס לבע"ח באנו למחלוקת ר"א ורבנן דפליגא גבי פיאה ודחי לי' ר"פ דלמא ע"כ לא קאמר ר"א אלא בפיאה דזכה משום מיגו דזכי לנפשי' זכי לחברי' ובפשיטות הי' יכול לדחותו וכשיטתו דבפיאה דאינו רק מניעת הריוח לא מקרי חב כלל ומשו"ה זכה לר"א משא"כ תופס לבע"ח גם זה לא קשה די"ל דעדיפא דחי לי' ר"פ דאפילו לדידך דס"ל דגם מניעת הריוח מקרי חב לאחרים וילפית תופס לבע"ח מפיאה ג"כ אין ראי' דשאני שם דמיגו דזכי לנפשי' זכי לחברי' ואדרבה בזה מתורץ היטב מה דדחי שם ר"פ גם הראי' מרבנן דלמא עד כאן לא אמרי רבנן אלא גבי פאה דלא זכה משום דכתיב לא תלקט לעני אבל בכל תופס לבע"ח י"ל דקנה וכתבו התוס' דדיחוי בעלמא קאמר שם ר"פ דאיהו הא ס"ל בכתובות דתופס לבע"ח לא קנה ולפי"ז עיקר הדיחוי מה דאמר ר"פ לר"ח לחלק בין פיאה לשאר בע"ח הוא בעצמו לא ס"ל כן ובודאי דהוא דחוק קצת אבל לפי הנ"ל ניחא דעיקר הדבר מה דאמר ר"פ דבפיאה הטעם משום דכתיב לא תלקט מוכרח לאומרו אליבא דנפשי' דכיון דס"ל דבבע"ח לא מהני שליח ומדמהני חצר במציאה מוכרח דמציאה לא מקרי חב וא"כ הא ודאי קשה מאי טעמייהו דרבנן גבי פיאה דכל היכא דלא חב לאחרים ס"ל לר"פ דקנה ומוכרח לחלק דשאני פיאה דכתיב לא תלקט לעני ורק הא דאמר לר"ח דשאר תופס לבע"ח י"ל דקנה בזה הוא רק דיחוי דגם לרבנן מצינן למימר דקנה וכמש"כ התוס' אבל עיקר דברי ר"פ גם הוא בעצמו סובר כן

אמנם בזה אינו מתורץ רק קושי' התוס' שהקשו מכתובות אבל קושי' הרא"ש עדיין במקומה היא דגם אם נאמר כמש"כ הרי עדיין תיקשה לרב נחמן דס"ל דגם מציאה מקרי חב לאחרים ומפרש טעם דמציאה לא קנה משום תופס לבע"ח הרי אכתי תיקשה לדידי' דהא במשנה אמר לו תנה לי ולדידי' הא ע"כ שליח מהני, וע"כ נראה דס"ל לרש"י דבמשנה דאמר תנה לי לא עשאו שליח שיזכה עבורו רק אמר שיגביהנה לצרכו וע"כ אינו קונה בהגבהתו, והא דמסיק ר' יוחנן ואמר מגביה מציאה לחבירו קנה וא"ת משנתינו דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי וא"כ לכאורה רב נחמן דמדייק מהמשנה דלא קנה ע"כ סבר דתנה הוא כאומר זכה לי, זה אינו מוכרח, דר' יוחנן חידש סברא אחרת דאע"ג דמגביה מעצמו והוא לא אמר לו כלום קנה מ"מ כשאומר תנה לי גרע דהוא כאומר בפירוש שאינו רוצה שהוא יזכה עבורו וסברא זו הוא דלא ס"ל לרב נחמן דסבר דלא גרע מלא אמר כלל אבל גם ר"נ סבר דתנה לי לא עשאו שליח לזכות עבורו, אבל ע"י חצר דהתורה עשאתה שליח גם לזכות על ידה משו"ה מהני במציאה ועיי' בביצה דף ל"ט מילא מים ונתן לחבירו דרב נחמן אמר כרגלי מי שנתמלאו לו ורב ששת סבר כרגלי הממלא ורצה הגמרא לומר דפליגי בהא דרב ששת סבר בירא דהפקרא הוא וכתב רש"י וז"ל והמגביה מציאה לחבירו לא קנה דהוא תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ורב נחמן סבר בירא דשותפי הוא וכשאמר זה לחבירו למלאות לו מחלקו והלך בשליחותו נעשה שליח ואין זה מגביה מציאה לחבירו ועיי' באו"ת מה שהאריך הרבה בדברי רש"י הללו] ועכ"פ הרי להדי' מפרש רש"י דהפלוגתא הוא כשאמר לו מלא לי והאריך רש"י בדבריו דאם בירא דשותפין הוא והממלא לו הוא מחלקו נעשה שלוחו שפיר ומהני כיון דאין צריך זכי' לזכות בה כיון דהוא חלקו ומוכח מדבריו דלרב נחמן דאמר דהפקירא הוא לא נעשה שלוחו כלל, והא דס"ל לרש"י בתופס לבע"ח דמהני שליחות הוא דוקא כשאמר לו שיזכה עבורו וגם באומר סתם תפוס עבורי אפשר דהוא כלשון זכה עבורי אבל באומר תפוס ותנה לי אפשר דגם רש"י מודה דלא מהני דלא עשאו שליח לזכות עבורו גם לרב נחמן דלא מחלק במציאה בין אמר תנה לי ללא אמר כלום:

ועוד יותר נראה לישב שני הקושיות דנאמר דגם רש"י מודה דבמציאה למ"ד לא קנה גם שליחות לא מהני, בו דס"ל כמו שכתב הנמוק"י במשנה דראה אותן רצין אחר המציאה בשם הרנב"ר דבממון לא שייך שליחות רק אם הוא שלוחו של בעל הממון ובמציאה הא ליכא בעל הממון שיעשנו שליח ורק בתופס לבע"ח ס"ל לרש"י דהמלוה מקרי בעל הממון כיון דנכסים של הלוה משועבדין לו, וזהו טעמם של התוס' שלא הקשו על רש"י מהמשנה כמו שהקשה הרא"ש והקשו רק מהא דכתובות דשם הי' נמי בע"ח, ולפי"ז גם הקושי' מכתובות יש מקום לישב לדעת רש"י דס"ל דהרי שם היו מטלטלי דיתמי דלא משעבדי לבעל חוב ורק יימר בר חשו הי' סבר דמהני לי' תפיסה מה שתופס עתה וכיון דקודם התפיסה לא משתעבדי הרי בעת שעשאו שליח לא הי' יימר בעל הממון ומשו"ה לא יכול לעשות שליח ורק בע"ח גמור דהנכסים משועבדים לו ס"ל לרש"י דיכול לעשות שליח, ובזה אפשר לומר דזהו החילוק שבין רב נחמן לר' ששת בביצה דשם איירי שא"ל מלא לי וכמ"ש רש"י ומיהו ר"נ דס"ל בירא דהפקרא הוא וא"כ לא מקרי בעל הממון ומשו"ה ל"מ ורב ששת דסבר בירא דשותפי הוא ויכול לעשות שליח ומשו"ה קנה, אמנם לפי"ז תיקשה קצת הא דבגיטין קאמר ר"ח התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים באנו למחלוקת ר"א ורבנן דתנן מי שליקט את הפיאה ואמר הרי זו לפלוני עני ר"א אומר זכה לו וחכ"א יתנוה לעני הנמצא ראשון ואם נחלק דבבע"ח יכול לעשות שליח ובמציאה אינו יכול א"כ מאי מדמה בע"ח לפיאה י"ל דגם רבנן לא אמרי רק בפיאה דגם שליחות אינו מועיל בו וכ"ש דלא מהני מה שליקט מעצמו עבורו דלא עדיף משליח ממש אבל בתופס לבע"ח דמהני שליחות אפשר דגם מעצמו יכול לזכות עבורו דזכין לאדם שלא מדעתו וזכי' הוא משום שליחות דהרי לרש"י דס"ל דשליחות מהני לכו"ע א"כ כל השקלי' וטריא בתופס לבע"ח אם קנה או לא הוא רק בזה אם מה שעושה מעצמו דומה לעשאה שליח או לא ומאי מביא ראיה מפיאה דשם גם שליחות לא מהני ומוכרח ע"כ דאין מקום לחלק בזה בין בע"ח למציאה ושפיר הקשה הרא"ש מהמשנה וצריך לדחוק דזה הי' פשוט לרב נחמן דזכיה מעצמו אין לו שום שייכות וסמיכות לדיני שליחות והא דזכין לאדם שלא מדעתו אינו משום שליחות כלל וס"ל דאם בדבר דאינו מועיל שליחות לא מהני בזוכה עבורו מעצמו גם בדבר דמהני לו שליחות לא יועיל אם לא עשאו שליח מפורש:

ועוד נראה לומר באופן אחר דגם רש"י יסבור דבע"ח לא נקרא בעל ממון בנכסי הלוה ואינו יכול לעשות שליח וכסברת הנמוק"י דצריך להיות שליח של בעל הממון והא דס"ל לרש"י דמהני שליחות הוא משום דס"ל דהתפיסה והזכי' ועשיית השליחות נעשים כאחד וכמו דאמרינן בשחרורי עבדים דגיטו וידו באין כאחד ובגיטי נשים אמרינן גיטה וחצירה באין כאחד ואע"ג דבעת שאומר לו להיות שלוחו אינו בעל הממון מ"מ בעת התפיסה נעשה שלוחו כיון דבשעה שתופס וזוכה עבורו הרי הוא נעשה בעל הממון וה"ה כמו שאמר לו לכשתתפוס עבורי היה שלוחי ומהני כמו אומר הרי את שלוחי לאחר ל' יום, וכל זה הוא כשתופס דבר דע"י התפיסה זוכה הבע"ח בגוף הדבר ונעשה שלו לגמרי אבל בעובדא דיימר בר חשו דתפיסת הספינה הא אינו רק כמשכון ואינו מועיל רק כדי שתוכל לגבות חוב מן היורשים אבל בגוף הספינה הא לא זכה כלל ע"י התפיסה וא"כ גם בעת התפיסה לא נקרא הבע"ח בעל הממון ומשו"ה לא מהני, שוב מצאתי במחנה אפרים ה' שלוחין שתירץ דעת רש"י באופן זה, וגם בתי' זה אינו מיושב רק קושי' התוס' אבל מה שהקשה הרא"ש מהמשנה אינו מיושב בזה, וצ"ל כמש"כ למעלה דתנה לי אינו שליחות כלל גם לרש"י:

ב

תופס לבע"ח. פרש"י כאדם הבא מאלי' כו' ובא לקדם עד שלא יתפסנו בע"ח אחר, הנה מדברי רש"י מוכרח דגם מה שהי' מגיע לחלקו של הבע"ח גם אם לא תפס זה והיו הב"ד מחלקים כל הנכסים לכל הבע"ח כל א' לפי ערך חובו גם זה לא קנה דגם זה מקרי חב לאחרינא בתפיסתו דהבע"ח השני הי' יכול לתפוס כולו, ונ"מ בזה דאם אחר התפיסה בא בע"ח השני ותפסה מידו קנה הוא כולה, ובודאי דדברי רש"י מוכרחין מהא דמדמה מציאה לתופס לבע"ח והרי במציאה אין לאחרים שום חלק בה רק מה שיכולים לזכות בה ואם נאמר דבתופס לבע"ח קנה מיהא לפי ערך חלקו שהי' ב"ד נותנין לו ורק היותר מה שב"ד היו נותנין להשני הוא דלא קנה א"כ הא לא דמי כלל למציאה דשם הוא חב ממש דמפסיד ממש להשני בתפיסתו אבל מנ"ל דמה שאין בו זכי' לאחרים רק מה שיוכל לזכות בו יהי' מקרי בזה התופס חב לאחרינא ודברי רש"י מוכרחין, שוב מצאתי בהפלאה בכתובות דף פ"ד שכתב כן, ואין להקשות דמנ"ל לרש"י דהא דקרי מציאה חב לאחרינא הוא מה שעושה שאין אחרים יכולים לזכות בה דלמא מקרי חב משום בעל האבידה דהוא הי' יכול לזכות בה כשימצאנה ולגבי הא מקרי חב גמור דהרי בכל מציאה קודם שזוכה בה אחר הרי היא של הבעלים דהרי אם ימצאנה הבעלים הרי א"צ להגביה ולזכות בה מחדש והוא משום דגם אחר שנתייאש ממנה מ"מ עדיין היא שלו כל זמן שלא זכה בה אחר ורק כשמגביה אחר אז הוא דיוצאה מרשותו, זה אינו קושי' דא"כ הא יהיה מוכרח דהא דאמר רב נחמן מגביה מציאה לחבירו לא קנה דהוא תופס לבע"ח דאיירי רק במציאה שיש לה בעלים ולא בהפקר גמור וא"כ מאי הקשה רב נחמן לעולא גבי פאה ולימא מר מעני לעני מחלוקת דהא מציאה הכל עניים אצלה כו' מתניתין מני ומאי מקשה דלמא פאה דהוא הפקר גמור ולא מקרי חב ומשו"ה ס"ל לר"א דקנה אבל גבי מציאה הרי גם לרב נחמן לא איירי רק ביש לה בעלים, ועוד דהרי ר"נ ורב חסדא קאמרי הכא דמשו"ה במציאה לא קנה משום דהוא תופס לבע"ח והרי בגיטין דף י"א קאמר רב חסדא דהתופס לבע"ח באנו למחלוקת ר"א ורבנן דלר"א דאמר בפאה דזכה גם תופס לבע"ח קנה והרי פאה הוא הפקר גמור ומאי מדמה לי' לבע"ח ומוכרח דגם הפקר גמור מקרי חב מה שעושה שאין אחרים יכולים לזכות בו ומוכרח מזה דבתופס לבע"ח גם חלקו לא קנה, וכן מוכרח מהא דביצה דמילא מים ונתן לחבירו דס"ל לר"נ משום דס"ל בירא דהפקירא וכתב רש"י דהוא מגביה מציאה לחבירו דלא קנה כתופס לבע"ח והרי שם הוא הפקר גמור, ובזה נוכל לישב מה דהקשה הש"ך בסי' ק"ה על מה שכתב רש"י דלא עשאו שליח איירי ובעשאו שליח ס"ל דקנה והקשה הש"ך מדוע כתב כן רש"י כאן בב"מ דהובא הדין דרך אגב ולא כתבו במקומו ולפי"ז ניחא דרק הכא דיליף ר"נ מציאה מתופס לבע"ח ובע"כ לא יליף לי' רק מהא דבתופס לבע"ח לא קנה גם חלקו ובזה הוא דס"ל לרש"י דמהני בעשאו שליח אבל ביותר מהמגיע לחלקו י"ל דגם רש"י מודה דגם שליח לא מהני בו, דרק במה שמגיע לחלקו ע"פ דין נקרא הוא בעל הממון ויכול לעשות שליח אבל היותר מחלקו ואין לו זכות רק מה שיכול לתפוס גם שליח לא מצי עביד ומיושב בזה מה שהקשה הרא"ש על רש"י דהא במשנה דמציאה אמר לו תנה לי ואפ"ה לא מהני ובזה ניחא דהרי במציאה אין לו שום זכות בה רק מה שיכול לזכות בה לא יותר ולזה לא מהני גם שליח גם ניחא בזה הא דהקשו התוס' מיימר בר חשו דהרי שם ע"פ דין לא הי' זוכה בנכסים דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח רק דאם תפסם מהני ומשו"ה לא מהני גם שליח, וזמן רב אחר כתבי מצאתי בהפלאה שתי' כן רק כתב קצת בהך דימר בר חשו בדרך אחר ולא ידעתי למה, ולפי שהוא תי' נכון מאד בדעת רש"י וב"ה שכוונתי בזה לדעתו לא מנעתי לכותבו:

ולפי זה יש מקום להסתפק לדעת הרמב"ן שהובא בשיטה מקובצת שכתב לישב הא דאמר ר' יוחנן מגביה מציאה לחבירו קנה ובתופס לבע"ח אמר דלא קנה וכתב דס"ל לר"י דמגביה מציאה לא מקרי חב לאחרים דאינו רק מניעת הריוח ואם נאמר בדעת רש"י דס"ל ג"כ כהרמב"ן הא יש לומר דהא דמוכח מדברי רש"י דגם חלקו לא קנה הרי כתב רש"י כן על דברי רב נחמן ור"ח דאמרי דגם מציאה מקרי חב לאחרים אבל לר"י דס"ל דמציאה לא מקרי חב הרי יש מקום לומר דגם בתופס לבע"ח קנה עכ"פ חלקו כיון דאין להאחר זכות בזה רק מה שהי' יכול לתפוס אפשר דה"ל כמציאה, אמנם יש לחלק דשאני מציאה דאין לאחר שום זכות וחלק בה כל זמן שלא הגביהה וזכה בה אבל גבי בע"ח הרי גם הבע"ח השני חל שעבודו על כל הנכסים רק שהב"ד לא היו נותנים לו כל חובו כיון שאין בהנכסים כדי לשלם לכולם אבל החיוב והשעבוד הא יש לו על כל הנכסים וכשזה תופס עבור אחד מהם הרי בתפיסתו מסלק שעבוד וזכותו של האחר ושפיר י"ל דגם זה מקרי חב וגם חלקו לא קנה, אמנם בדברי הרמב"ן באו הדברים מפורשים דז"ל ההובא בשיטה מקובצת דמציאה אינו חב לאחרים כיון דלא זכה בה אדם ובעל אבידה גופי' הואיל וכבר אבודה ממנו בהאי הגבהה לא מפסיד יותר משארי בני אדם ועוד דהרי כבר נתייאש ויצאה מרשותו, אבל גבי בע"ח כיון דהוא חייב לו ונכסוהי אינון ערבין בו מי שמוציאן מרשותו ומשעבודו חב הוא לו עכ"ד, ומדבריו הא מוכח להדי' דסבר דגם במה שהי' מגיע לחלקו לא קנה דעל היותר מזה לא הי' צריך לומר דהוא חב מה שמוציאן משעבודו, וגם זה ראינו מדבריו דגבי מציאה שיש לה בעלים מ"מ הואיל ובעל אבידה כבר נתייאש ממנה ואינו מפסיד בהגבהתו של זה יותר משארי אנשים הרי הוא שוה ממש כהפקר גמור ולמאן דסובר דבמציאה דהפקר לא מקרי חב כמו כן הוא במציאה שהי' לה בעלים, אמנם אין מזה הכרח דס"ל לרש"י ג"כ כן ואפשר ס"ל לרש"י דהמגיע לחלקו דומה למציאה שיש לה בעלים ולא מקרי חב ולר' יוחנן י"ל דקונה:

ג

שם. איתבי' רבא לרב נחמן מציאת פועל לעצמו כו' אבל אמר לו עשה עמי מלאכה היום מציאתו לבעה"ב, והקשו התוס' והרי רבא בעצמו אמר לעיל דמגביה מציאה לחבירו לא קנה, ולכאורה י"ל דרבא לא אמר כן לעיל רק במגביה מעצמו אבל בעשאו שליח ס"ל דקנה והך דפועל כיון ששכרו שיעשה לו מלאכה הרי כל מה שיעשה היום הוא בשליחותו ומשו"ה קנה ומקשה רק לרב נחמן דמדייק מהמשנה דראה את המציאה דלא קנה ואמר דמתניתין אתי' כרבנן דפאה והרי במשנה אמר לו תנה לי הרי עשאו שליח וכמו שכתב הרא"ש דהוא שלוחו ומוכרח דר"נ לא מחלק בזה וס"ל דגם בכה"ג לא קנה ומקשה לו מהך דפועל ועיקר הקושיא הוא על מימרא ראשונה של רב נחמן רק הגמרא מסיים לכולי מילתא דר"נ בהך דינא דמגביה מציאה ואח"כ מביא מה שהקשה לי' רבא על התחלת דבריו וניחא ג"כ מה דהקשה רק לרב נחמן ולא הקשה גם לר"ח דבמימרא השני' הא אמרי תרווייהו ר"נ ור"ח דמגביה מציאה לא קנה ורק דמימרא השני' הרי יש לאוקמא בלא עשאו שליח וכמש"כ בפרש"י, ועוד יותר יש לומר דהרי עיקר סברת. התוס' שכתבו דגם שליח לא מהני בתופס לבע"ח הסביר הרא"ש בכתובות דלאו כל כמיני לשוי' שליח לחוב לאחרינא והנה במסקנא קאמר ר' יוחנן דמגביה מציאה קנה וכתב הרמב"ן הטעם דס"ל לר"י דמציאה לא מקרי חב לאחרינא דהוא רק מניעת הריוח וי"ל דגם רבא ס"ל בעיקר הסברא כר"י דמציאה לא מקרי חב לאחרינא ומ"מ ס"ל לרבא דלא קנה דגם בלא סברא דחב לאחרינא לא מהני הגבהתו של זה עבור זה ואין בזה שום דוחק לומר כן דהרי לפמש"כ התוס' בשם ר"ת דהך דמילא מים לחבירו בביצה אינו חב לאחרים דהרבה מים יש בבור ויספיק לכולם ואפ"ה הרי רב ששת אמר בביצה דלא קנה ומוכרח דס"ל בלא חב לאחרינא לא קנה (דהא ודאי אין מקום לומר דר"נ ורב ששת פליגי בעיקר הסברא אם הוי שם חב לאחרינא] וי"ל דגם רבא ס"ל כן, ומ"מ בעשאו שליח ס"ל לרבא דמהני דהא לא שייך סברת הרא"ש דלאו כל כמיני לשוי' שליח לחוב כיון דבמציאה אינו חב כלל וניחא לדידי' הך דפועל ורק לרב נחמן מקשה שפיר דקאמר הטעם דמגביה מציאה לא קנה משום תופס לבע"ח וס"ל במציאה מקרי חב וא"כ לדידך הא גם שליח לא מהני וקשה מהא דפועל:

ד

בב"מ דף ט' ע"ב מביא הגמ' הא דתנן מי שלוקט את הפיאה ואמר ה"ז לפלוני עני ר"א אומר זכה לו וחכ"א יתננה לעני הנמצא ראשון ומפרש עולא דפליגא מעשיר לעני דר"א סבר אמרי' תרי מיגו וחכ"א לא אמרי' אבל מעני לעני דברי הכל זכה לו דמיגו דזכה לנפשי' זכי נמי לחברי' והקשה ליה ר"נ ולימא מר מעני לעני מחלוקת כו' ופרש"י דאינו בעל השדה דבו לא שייך לומר מיגו דזכי לנפשי' ועיי' בר"ש בפרק ד' דפיאה שהקשה עליו מהא דבפ"ה תנן שבולת של לקט שנתערבה מעשר שבולת אחת ונותן לו אר"א וכי האיך העני הזה מחליף דבר שאינו ברשותו ומקשה ע"ז בירושלמי מחלפה שיטתי' דר"א תמן אמר זכה לו ומסיק דלדבריהם דרבנן קאמר ועכ"פ הא משמע להדי' דלר"א גם בעל השדה יכול לזכות עבור העני ולא הבנתי הקושי' דרש"י לא כתב כן רק לפי הסוגיא דב"מ דמפרשינן דר"א ורבנן פליגי בסברא אי אמרינן מיגו דזכי לנפשי' אבל לרב חסדא דאמר בגיטין התופס לבע"ח באנו למחלוקת ר"א ורבנן ולא תלוי כלל במיגו הא פשיטא דגם בעל השדה יכול לזכות עבור עני לר"א ונימא דהירושלמי מפרש לה כרב חסדא, ועיי' בפירוש הרא"ש בפיאה שם שחלק ג"כ על פרש"י וכתב דגם בעל השדה אם יפקיר זו השדה ויהי' עני יכול ליטול הפאה לעצמו:

והנה בהא דהקשה לי' רב נחמן ולימא מר מעני לעני מחלוקת כתב רש"י וז"ל ולימא מר דאפילו מעני לעני אמרו רבנן דלא זכה לו ומשמע מדבריו דר"נ מקשה דנימא דפליגי בתרוייהו דלר"א זכה אפילו מעשיר לעני ולרבנן לא זכה אפילו מעני לעני, ועיי' בשיטה מקובצת שהעתיק לשון הריטב"א להדי' כן וז"ל מעני לעני מחלוקת ובתרתי פליגי, ובודאי דקשה טובא דהוא היפוך משיטת הש"ס בכל דוכתא דכל למעוטי בפלוגתא עדיף וטפי נראה לפרש דמקשה לי' דנימא דרק מעני לעני פליגי אם אמרינן חד מיגו או לא אבל מעשיר לעני ד"ה דלא אמרינן תרי מיגו, והניחא לפי מה שכתבו התוס' דלר"נ לא פליגי כלל בסברא דמיגו רק פליגי בתופס לבע"ח אם קנה או לא וא"כ הא י"ל דבזה כו"ע מודים דלא אמרינן מיגו ואפילו חדא וכל הפלוגתא הוא בתופס לבע"ח ולפי"ז הא אין שום חילוק בין עשיר ובין עני והכל חדא פלוגתא היא אבל מדברי רש"י בד"ה אי אמרת בשלמא נראה להדי' דמפרש דגם לרב נחמן הפלוגתא הוא בהסברא אי אמרינן מיגו ולשיטתו הא ודאי קשה מאי דחקו לפרש דפליגי גם מעשיר לעני:

והנראה דס"ל לרש"י דגם ודאי דהמשנה איירי גם בעשיר מדקתני וחכמים אומרים יתננה לעני הנמצא ראשון ואי איירי המשנה רק בעני לחוד הרי זה המלקט יכול לזכות לו לעצמו וה"ל למתני רק וחכמים אומרים לא זכה לו וממילא ידעינן דאם הוא עני ורוצה ליטלו לעצמו יטול ואם אינו רוצה ליטול לעצמו יתננה לעני אחר הבא ראשון דכיון דהוא אינו זוכה בה והרי היא פאה בודאי דאסור להחזיק בה עד שיבא עני שמרוצה לו דהרי הוא גוזל עניים דומה למי שאינו מניח לעני א' ללקוט דאמרו עליו שעובר על לא תגזול עולים ולא מבעי' לרב ששת דס"ל בביצה דף ל"ט במילא מים ונתן לחבירו דהם כרגלי הממלא דמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו רק הממלא בעצמו קנה הרי ודאי דהפאה היא של המלקט ולא שייך כלל למתני יתננה לעני הנמצא ראשון דהם שלו ממילא אלא אפילו לרב נחמן דס"ל שם בביצה דגם המגביה לא קנה לעצמו מ"מ הרי יכול לזכות בה עכשיו ולשון יתננה הא משמע דמוכרח ליתנה לעני ומוכרח דהמשנה איירי בעשיר וגם בעשיר קאמר ר' אליעזר דזכה לו רק ר"נ מקשה דנימא דרבנן חולקים על ר"א בעני דס"ל דלא אמרינן מיגו דזכי' לנפשי' כלל גם בחד מיגו, וכל זה הוא לדעת רש"י דס"ל דגבי בעל השדה לא שייך מיגו דזכי לנפשי' כלל וגם לדעת הרא"ש שהבאנו דגם הוא מסכים בעיקר הסברא לרש"י רק ס"ל דגם בבעל השדה שייך מיגו דאם יפקיר השדה יכול ליטול הפאה ולפ"ז הרי בעל השדה הוא כמו עשיר דגם בו נצרך לומר תרי מינו מיגו דאי בעי מפקיר שדהו ומיגו דזכי לנפשי' ולדידי' מוכרח כמש"כ דהמשנה בע"כ איירי גם בעשיר אבל לדעת המפרשים שהביא השיטה מקובצת שכתבו בשם הירושלמי דגם בבעל השדה אם הוא עני אינו רק חדא מיגו, מיגו דזכי לנפשו ופירושו מיגו דיכול לזכות לעצמו בפאה בשדה אחרת יכול לזכות גם בשדהו עבור עני אחר ולדידהו ודאי נראה דצריך לפרש כפשטי' דמקשה דנימא דפליגא רק מעני לעני לחודא אבל בעשיר מודה ר"א דלא זכה והמשנה איירי גם בבעל השדה דלא יכול ליטלה לעצמו מש"ה תני יתננה לעני, ועכ"פ רש"י לשיטתו הוכרח לפרש כן:

והנה יעויין בגיטין דקאמר רב חסדא דלרבנן התופס לבע"ח לא קנה ודחי ר"פ עד כאן לא קאמרי רבנן אלא משום דכתיב לא תלקט לעני תעזוב לא תלקט לו לעני אבל בעלמא לא והקשו התוס' דלמ"ד כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני אכתי מוכח מדרבנן דאמרי דלא זכה דתופס לבע"ח לא קנה ותירצו משום דכתיב בתר הכי לעני ולגר תעזוב ומשמע מהפסוק דלא קנה דאם עבר ולקט יעזוב לעני, ושוב כתבו התוס' דר"ח דמדייק מרבנן דלא קני היינו דמהכא דגלי קרא דלא קנה ילפינן דגם בכל דוכתא לא קנה דס"ל להתוס' דכו"ע ס"ל הך דרשה דאמר ר"פ לא תלקט לו לעני רק פליגא דר"ח ס"ל דמהכא ילפינן לכל דוכתא ור"פ ס"ל דלא ילפינן, וא"כ כיון דבהאי קרא כתיב לא תלקט עבור עני ואם לקט יעזוב לעני ולגר הרי שפיר יש לומר דמחויב להניח הפקר לאחרים וגם אם זה המלקט הוא בעצמו עני אסור לו ליקח לעצמו וכמו דדרשינן מפסוק זה גופה אזהרה לעני על שלו דאם בעל השדה עצמו עני מחויב להניח הפאה לאחרים ואסור לו ליקחם דלשון תעזוב הוא אזהרה שלא ליקח לעצמו וכיון דבפסוק זה באה ג"כ אזהרה שלא ללקט עבור עני ואם עבר וליקט יעזוב אותם לעניים אחרים גם אם המלקט עני אסור וכמו דאסרינן לי' מפסוק זה אם הוא בעל השדה כן אסור לו אם הוא המלקט עבור עני אחר וא"כ הא ניחא הא דאמרו רבנן יתננה לעני הנמצא ראשון דוקא ולעולם יש לומר דהמשנה איירי רק מעני לעני, אמנם הרי אין מוכרח דרש"י יסבור בזה כהתוס' וי"ל בדעתו דס"ל דרק ר"פ הוא דאית לי' הך דרשה אבל ר"ח דאמר טעמא דרבנן משום תופס בע"ח לא קנה לא ס"ל הך דרשה כלל וכן משמע דעת הרמב"ם דלא הזכיר דין זה דאיכא איסור ללקוט עבור עני והמלקט יהי' עובר בלאו ומשמע דס"ל דהני אמוראי דתלו הך דרבנן בדין דתופס לבע"ח לא ס"ל כלל הך דרשה ולא ס"ל מה שכתבו התוס' דלר"ח יליף בעלמא מהכא, וא"כ רב נחמן דאמר בב"מ מתניתין מני רבנן דס"ל דטעמם של רבנן משום דמגביה מציאה לא קנה ובע"כ לא ס"ל הך דרשה ומשו"ה מוכיח רש"י מדתני יתננה לעני מוכרח דפליגא גם בעשיר:

ה

הנה בגיטין דקאמר דתופס לבע"ח באנו למחלוקת ר"א ורבנן, ואמר ר"פ דלמא עד כאן לא אמר ר"א אלא משום דאמרינן מיגו דזכי לנפשי' זכי לחברי' ועד כאן לא קאמרי רבנן אלא משום דכתיב לא תלקט לעני, והקשו התוס' דלמ"ד אי עביד מהני מאי דחי ר"פ דמ"מ מוכרח מדרבנן דתופס לבע"ח לא קנה. עוד הקשו התוס' דהכא דחי ר"פ דמדרבנן אין ראיה ומצינן לומר דקנה רק פיאה שאני משום קרא דלא תלקט ובכתובות דף פ"ה קאמר ר"פ דתופס לבע"ח לא קנה וכתבו התוס' דהכא קאמר לדיחוי בעלמא ולכאורה הי' נראה לתרץ קושי' אחת בחברתה ונאמר דאע"ג דכתיב לא תלקט לעני מ"מ אם ליקט הי' צריך להיות קנה דס"ל לר"פ דאי עביד מהני ושפיר מוכח מרבנן דאמרי לא זכה דס"ל דכל תופס לבע"ח לא קנה. ורק ר"פ בא לדחות דברי ר"ח דקאמר דתופס לבע"ח מחלוקת ר"א ורבנן דלר"א קנה וא"ל ר"פ בתחילה דמדר"א אין ראיה דשאני בפיאה דאמר מיגו דזכי לנפשי' זכי לחברי' ושוב דחה גם הראי' השני' שהוכיח מדרבנן דלא קנה דגם זה אינו ראיה דהרי כיון דחידש ר"פ דבפיאה שייך מיגו דזכי לנפשי' ע"י שמפקיר נכסי' א"כ הא ממילא יהי' מוכרח דלרבנן תופס לבע"ח לא קנה ואפילו היכא דשייך לומר מיגו דזכי לנפשי' וכגון שזה הלוה חייב גם להתופס ובזה ס"ל לר"פ דודאי קנה ולא קאמר בכתובות דלא קנה רק היכא דליכא מיגו] וזהו שהוסיף ואמר ועד כאן לא קאמרי רבנן דלא קנה פי' ואפילו היכא דאיכא מיגו דזכי לנפשי' אלא משום דכתיב לא תלקט לעני וכיון דאיכא איסורא לא שייך לומר מיגו דהאיך נאמר דכמו דיש לו יד לזכות בה לעצמו יוכל לזכות גם לאחרים דלא דמי כלל דלעצמו רשאי ולאחרים איכא איסורא אבל בעלמא גם רבנן מודים דקנה פי' היכא דשייך מיגו אבל זה מודה ר"פ דבליכא מיגו ע"כ לא קנה לרבנן דאם הי' קונה גם בפיאה הי' צריך לקנות אע"ג דכתיב לא תלקט דהא אם עביד מהני והדרשה דלא תלקט לא אמרה ר"פ רק דמשו"ה לא אמרינן מיגו, ור' אליעזר דלא ס"ל הדרשה דלא תלקט משו"ה אמר גם בפיאה דזכה משום מיגו דזכי לנפשי':

תוכן העניינים

בית הלוי חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה