אור ברסלב

בית הלוי חלק ג· רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק מבריסק

סימן לז

סימן לו

יבאר דברי התוס' בסוגיא דמ"מ אמרה

תורה מודה במקצת הטענה ישבע. ב"מ דף ג' ע"א בתוס' ד"ה מפני מה, הקשו מנ"ל דכופר הכל פטור. עיין לקמן סוף הסוגיא דף ה' דמסיק תרי מיעוטא כתיבא כתיב הוא וכתיב זה ומוקמינן חד למודה במקצת ואידך או למעט העדאת עדים או למעט טענו חיטים והודה בשעורים דפטור וא"כ הא מזה מוכרח דכוה"כ פטור דאם כוה"כ חייב הא אין מקום למעט העדאת עדים או הודה בשעורים, ועיין בשיטה מקובצת שהקשה כן ודחק בזה שוב מצאתי במרדכי מס' ב"ק פרק הגוזל שהביא קושיא זו מנ"ל דכוה"כ פטור וה"ר משה משאנץ תי' דידעינן מדפטור טענו חיטין והודה לו בשעורים כ"ש כופר הכל, וההכרח לומר דקושית התוס' הוא להיפוך דמנ"ל למעט כוה"כ ובע"כ צריך מיעוט א' למעט כוה"כ וא"כ מנ"ל למעט הני דלקמן, ועל זה תירצו דהך קרא דבא למודה במקצת משמעו ג"כ למעט כוה"כ דרק במודה חייב ואייתור מיעוט השני למעט הני דלקמן וכ"כ המהר"ם שי"ף, ובזה מיושב הא דכ' התוס' ואין לומר מטעם חזקה דאינו מעיז כו' דלפי פשטות דברי התוס' צ"ע דהא תיקשה דהאיך אמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה במקצת ישבע ואינו נאמן במיגו דכוה"כ חזקה אין אדם מעיז ואם נאמר דהא דכוה"כ פטור ידעינן רק מהא דאינו מעיז ובלא סברא דאינו מעיז הי' גם כוה"כ חייב וא"כ הא אינו מובן כלל המשך דברי רבה בקושייתו וכן הקשה בשיטה מקובצת ולפי הנ"ל ניחא דכוה"כ בודאי פטור דהא כתיבא תרי מיעוטא ובע"כ אימעוט מני' כוה"כ ומקשה רבה שפיר ורק קושית התוס' הוא דכיון דצריך חד מיעוט לכוה"כ מנ"ל למעט הני דלקמן וע"ז כתבו דא"ל דלהאמת ידעינן כוה"כ מסברא דאינו מעיז כו', ועיין בחידושי ריטב"א ובשיטה מקובצת בשם הרמב"ן שכתבו לתרץ דכיון דכתבה התורה דמודה במקצת חייב מוכח דכוה"כ פטור דאל"כ ה"ל להכתוב לכתוב כוה"כ חייב וממילא היינו יודעין דגם מודה במקצת חייב דאין לומר דיהי' פטור מטעם מיגו כיון דגם כוה"כ חייב ומדקא דקדקה התורה לכתוב מודה במקצת חייב מוכרח דכוה"כ פטור, והנה תי' זה תלוי בפלוגתא דרב ושמואל בשבועות דף ל"ט דלרב דאמר כפירת טענה שתי כסף שפיר י"ל כתירוצם דאם הי' כתיב כוה"כ היינו יודעין מיני' גם מודה במקצת אבל לשמואל דאמר דטענה עצמה שתי כסף ואפי' לא כפר אלא בפרוטה ונפק לי' מקרא דכי יתן איש כסף או כלים דהתחלת הנתינה הוא שתי כסף והדר כתיב כי הוא זה דמהנך שתי כסף הודה במקצת ולדידי' הרי אם הי' כתיב רק כוה"כ ובו הי' כתיב שתי כסף ואם נלמוד מזה לחייב גם במודה במקצת מ"מ לא היינו מחייבין רק כשיכפור שתי כסף כמו כוה"כ דהשבועה באה על כפירת שתי כסף ומהסברא לא היינו אומרים דהמקצת שהודה יצטרף ג"כ לחשבון שתי כסף וא"כ לשמואל הא אין תירוצם מספיק וצ"ע, ואע"ג דכתבנו דעיקר קושית התוס' אינו על כוה"כ דזה ודאי פטור רק עיקר הקושי' דא"כ דחד מיעוטא אתי למעט כוה"כ א"כ מנ"ל למעט הודה בשעורים או הך דר"ח והרי בהשני דינים בהודה בשעורים וכן בהך דר"ח מצינו כמה תנאים ואמוראים החולקים וס"ל דחייבין מ"מ תיקשה עדיין לשמואל דהא ס"ל בהדי' בשבועות דף מ' דהודה בשעורים פטור יעו"ש ומנ"ל דכיון דלדידי' איצטריך חד מיעוט לכוה"כ, והנראה דכל עיקר קושייתם הוא רק לרב לחודא דעיקר מה שהקשו דילמא ג"כ כוה"כ חייב הוא משום דע"כ הסברא החיצונה עיקר השבועה הוא משום הכפירה וההודאה אינו מועלת כלל להשבועה והתורה נקטה מוב"מ לרבותא דגם זה חייב, וכל זה הוא לרב אבל לשמואל דס"ל דגם לא כפר אלא בפרוטה חייב דגם ההודאה יצטרף לחשבון השתי כסף הנצרך לשבועה הרי דגם ההודאה מועיל לשבועה ס"ל להרמב"ן דאין ללמוד לחייב כוה"כ מהודאה די"ל דכן הוא גזה"כ דההודאה גורם לשבועה ורק לרב י"ל דההודאה אין לה שום שייכות להשבועה וכל השבועה הוא רק משום הכפירה לחודא וא"כ יש לומר דגם כוה"כ נלמוד מני' דחייב ומש"ה תירצו שפיר דלרב לכתוב כוה"כ ונדע מני' מודה במקצת, וגם מדברי התוס' נראה ברור דכל קושייתם הוא רק לרב לחודא וכמש"כ מדכתבו התוס' דאין לומר דמאיצטריך קרא בע"א מוכח דכוה"כ פטור ולכאורה קשה טובא דהא במוב"מ כתיב שתי כסף ואם נלמוד מני' גם כוה"כ הא ג"כ לא יהי' חייב רק בשני כסף וא"כ הא איצטריך למכתב ע"א דחייב גם בפרוטה וכדאמר שמואל בשבועות דף מ' דאפילו לא כפר אלא בפרוטה חייב דכתיב לא יקום כו' אבל קם לשבועה ותניא כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון ע"א מחייבו שבועה ולכאורה הוא קושיא גדולה, שוב מצאתי שהקשה כן בתומים סי' פ"ח, אבל לפמש"כ דכל עיקר קושי' התוס' הוא רק לרב דאמר כפירת שתי כסף והרי כתבו התוס' בשבועות שם דלרב דמצריך הכפירה שתי כסף גם בע"א צריך שתי כסף יעו"ש ומש"ה כ' שפיר דנילוף מדאיצטריך ע"א, ועיין בר"ן פרק שבועות הדיינים שהביא לקושי' התוס' מנ"ל דכוה"כ פטור וכ' דמאיצטריך הך דע"א ליכא למילף דהא איצטריך לחייב גם בפרוטה וגם בספר התרומות שער ז' ח"א דחה כן הראי' מע"א וגם מדבריו אין סתירה לעיקר מש"כ דכל הקושי' הוא רק לרב די"ל דהר"ן לא ס"ל מש"כ התוס' בשבועות דלרב צריך בע"א שתי כסף, ובלא"ה נראה כן דהר"ן לא ס"ל כהתוס' דשם דלהתוס' הא אין הלכה כשמואל דהא קיי"ל כפירת טענה שתי כסף והאלפס הא פסק כשמואל דע"א סגי בפרוטה ולא הביא הר"ן כלל לדברי התוס' שחולקים ע"ז:

גם י"ל דהרמב"ן ס"ל כמש"כ התוס' בשבועות דף מ' בד"ה והודה בתירוץ הראשון דרבה בר נתן דקאמר דהודה בשעורים פטור אף מדמי שעורים אינו רק לרבנן אבל לר"ג דמחייב שבועה בהודה בשעורים פשיטא דחייב בדמי שעורים דאל"כ לא הי' חייב שבועה דס"ל דזהו א"א לומר דפטור מדמי שעורין והודאתו חשיבא מודה במקצת לחייבו שבועה על החיטים, והרי הא דפטור לרבנן מדמי שעורים אין לנו פסוק על זה ובע"כ מסברא הוא דקפטרי רבנן מדמי שעורים וא"כ לדידהו א"צ קרא לפוטרו משבועה על החיטים ועיין מש"כ לקמן בביאור שיטתם, וא"כ שפיר י"ל דשמואל מוקים חד מיעוטא למעט כוה"כ והא דס"ל בשבועות דהודה בשעורים פטור נאמר דס"ל כרבה בר"נ וידע לי' מסברא דפטור והא דבסוף הסוגי' לקמן אמר דר"ח מוקים חד מיעוטא להודה בשעורים ולא משני דאיצטריך חד מיעוטא לכה"כ גם כן ניחא דהרי בשבועות דף מ"א תני ר"ח כוותי' דרב דכפירת טענה שתי כסף ולדידיה לא צריך מיעוט לכופר הכל וכמש"כ הרמב"ן ומשו"ה מוכרח לומר לדידי' דחד מיעוטא ממעט הודה בשעורים, ולפי"ז יצא לנו חידוש א' וגדול הוא דאע"ג דלקמן בסוף הסוגיא אמר דאבוה דר' אפוטרוקי ס"ל כר"ג דלא בעי ממין הטענה ומש"ה מוקים לקרא למעט העדאת עדים וא"כ הא משמע דר"ג ע"כ לא ס"ל דר"ח דזהו רק לרב אבל לשמואל איצטריך קרא למעט כופר הכל וגם ר"ג מצי סבר כר"ח דעדים מחייבין שבועה, ובמק"א ישבנו בזה שיטת רש"י בכתובות דף י"ח יעו"ש, ועיין בשבועות דף ל"ט ע"ב דרצה הגמרא לומר דטעמא דשמואל דס"ל דטענה עצמה שתי כסף משום דכתיב הוא וכתיב זה וא"כ להס"ד דשם תיקשה לשמואל מנ"ל למעט כופר הכל דנהי דלהיפוך לא קשה דלמא המיעוט אתיא רק לכופר הכל ולא דטענה עצמה שתי כסף דזה אינו דמדאיצטריך מיעוט למעט כוה"כ הא ממילא מוכרח כשמואל דלרב הא לא צריך למעטו וכמש"כ הרמב"ן אבל להיפוך ה"ל להגמרא להקשות דא"כ מנ"ל למעט כוה"כ וי"ל דבאמת היה יכול להקשות כן ולהמסקנא דשמואל ידע ממילא דהא חסרה לי' טענה הא שפיר י"ל דמיעוט השני בא לכוה"כ:

ב

עוד כתבו שם התוס' דאין לומר דמדאיצטריך קרא דע"א מחייב שבועה מוכח דכוה"כ פטור דהא איצטריך במקום שאינו תובעו ואינו יודע והעד מעיד שגנב ממנו או שאביו הלוהו. לכאורה צע"ק דהא בב"ב דף קל"ה גבי זה אחי אינו נאמן אמר רבה זאת אומרת מנה לי בידך והלה אומר אינו יודע פטור אביי אמר לעולם חייב ושאני הכא דכמנה לאחר בידך דמי, הרי דרבה ס"ל דאע"ג דהתובע בעצמו אינו יודע רק דאחר אמר לו שיש לו ביד פלוני וגם אם לפי דברי האחר הוא פסול לעדות זו וכמו הך דזה אחי מ"מ מקרי טענת ברי ואביי דחי דמה שתובע ע"י דברי אחר והוא בעצמו אינו יודע לא מקרי טענת ברי יעויין שם ברשב"ם ואם כן לרבה מה דחו התוספות דהפסוק דעד אחד אתי לטענו בספק על פי העד והרי גם באינו עד כלל רק הוא קרוב וגם לא העיד בפני ב"ד רק אמר להתובע מקרי טענת ברי ואם כוה"כ חייב שבועה הרי גם בכה"ג חייב ולמה הצריכה התורה ע"א לחייבו שבועה, ודוחק גדול לומר דדברי התוס' אזלי כאן לאביי דס"ל דכה"ג לא מקרי ברי ורק אם הוא עד כשר מחייבן שבועה ע"י עדותו דהא התוס' העמידו כאן דבריהם על דברי רבה, והנראה דהרי ודאי דכל היכא דאין ראי' והוכחה לטענתו של התובע יותר משל הנתבע וטענות שניהם שקולים דאין שום מקום ספק לומר דיתחייב הנתבע שבועה דבמה עדיף דברי התובע הבא להוציא מדברי הנתבע המוחזק ולא דמי למודה במקצת דיש להתובע טענה חשיבה וכמש"כ התוס' לקמן דף ד' בד"ה הצד השוה, וכל קושי' התוס' הוא מדחזינן דגם כוה"כ חייב שבועת היסת מטעם דאין אדם תובע אלא א"כ יש לו ופריך אדרבה אין אדם מעיז פניו בפני בע"ח ומשני אשתמוטי קמשתמיט הרי חזינן דטענת התובע אלים יותר ומש"ה חייבוהו היסת וזהו שהוקשה להתוס' דדילמא משום הך חזקה דאין אדם תובע אלא א"כ יש לו גם מן התורה חייב שבועה וזהו שכתבו דמע"א אין ראי' דאיצטריך היכא דאין התובע יודע דאפי' לרבה דבכה"ג מקרי טענת ברי מ"מ חזקה דאין אדם תובע אלא א"כ יש לו ליכא כיון דהתובע בעצמו אומר שאינו יודע, וזהו שהאריכו התוס' בלשונם וכתבו דאיצטריך במקום שאינו תובעו ואינו יודע וכוונתם למש"כ דגם אם הוא טענת ברי מ"מ הא ליכא תובע ובכה"ג ודאי דכו"ה פטור ורק דהעד כשר מחייבו ע"פ עדותו, ובדברים אלו מדוקדק לשון התוס' שכתבו מנ"ל דכו"ה פטור וקשה דהא לקמן דף ה' מוקמינן מיעוטא להודה בשעורים דפטור וא"כ הא מוכרח דכו"ה פטור ועיי' במהר"ם שיף דכ' דקושי' התוס' הוא דא"כ מנ"ל למעט הודה בשעורים דלמא הא המיעוט למעט כו"ה, אבל לפמש"כ דעיקר הקושי' הוא משום חזקה דאין אדם תובע והרי כתב הלח"מ בפ"א מה' טוען דבהודה בשעורים ליכא חזקה דאין אדם תובע וא"כ קושי' התוס' כפשטה דמהא דפטור בהודה בשעורים ליכא הוכחה דגם כופר הכל פטור:

והגם דכוונת התוס' הוא ברור כמש"כ. אמנם אכתי קשה הסוגי' דב"ב דהאיך מדייק רבה מהא דזה אחי אינו נאמן דגם במנה לי בידך והלה אומר אינו יודע לא אמרינן ברי ושמא ברי עדיף והלא לא דמיין כלל דבזה אחי ליכא חזקה דאין אדם תובע אלא א"כ יש לו כיון דהתובע אינו יודע אבל גבי ברי ושמא הא איכא הך חזקה דאין אדם תובע כיון דתובעו בברי, ואפשר דבברי ושמא וצירוף החזקה חייב, והגם די"ל דהתוס' מפרשים דבאמת זה דדחי אביי שאני הכא דכמנה לאחר בידך דמי פי' דאע"ג דבכה"ג מקרי ברי מ"מ חזקה דאין אדם תובע ליכא הכא מ"מ הא יהי' מוכרח דרבה לא ס"ל הך חילוקא והדר דחוקים דברי התוס' דכאן דקיימא על דברי רבה, אמנם אין זה קושי' כל כך די"ל דס"ל להתוס' דחזקה דאין אדם תובע לא מהני לענין הוצאות ממון מחבירו דלהוציא ממון צריך הוכחה שיהי' דבר מבחוץ מסייעו להתובע לא מהתובע בעצמו והך חזקה הוא הוכחה מעצמו על עצמו והגם דזהו הוכחה שיהי' טענתו חשיבה ומטעם זה הטילו חכמים על הנתבע שבועת היסת אבל להוציא לא מהני כלל ואם ברי ושמא לחודא לא מהני להוציא גם בצירוף הך חזקה לא מהני, ויותר נראה דהך חזקה דאין אדם תובע אלא א"כ יש לו הוא רק היכא דהנתבע יכול להכחישו בברי דאז קשה לו לתבוע בשקר במה שחבירו מכיר בשקרו ומכחישו בודאי אבל היכא דהתובע יודע בודאי דהנתבע אינו יודע להכחישו בודאי גם הוא יכול לתובעו בשקר, והרי בלא"ה כתבו התוס' בב"ב שם דהא דאמר רבה זאת אומרת מנה לי בידך והלה אומר אינו יודע פטור דקאי רק על ברי גרוע דהתובע אינו יודע יעו"ש ומדקדק רבה שפיר:

והנה מפורסם הקושי' על התוס' בפי כל דהאיך אפשר לומר דכוה"כ חייב והך דע"א איצטריך בטענו בספק ע"פ העד דהלא יטעון למה אשבע הלא אם אשלם לך ואחזור ואתבע מינך הרי תהי' מחויב שבועה ואינו יכול לשבע כיון שאתה אינך יודע ותצטרך לחזור ולשלם והעד לא יועיל לך דהא אינו קם לממון וגם עתה למה יתחייב שבועה כיון דזה יהי' מוכרח לחזור וליתן לו ואפוכי מטרתא למה והגם דאין זה קושי' חזקה דכוונת התוס' דאיצטריך היכא דתובעו בספק בדבר דלא הי' לו לידע וכמו שתפסו התוס' בדבריהם שמעיד שגנב ממנו או שאביו הלוה לו ובכה"ג לא אמרינן משאיל"מ, ובזכרוני שראיתי תי' זה כתוב על ספר ושכחתי מקומו], ולפי מה שכתבנו לעיל ניחא דכל קושי' התוס' הוא מדחזינן דחייב היסת משום דטענת התובע אלים יותר דיש לנו חזקה דאין אדם תובע והחזקה דאין אדם מעיז של הנתבע לא אלים כל כך דיש לומר דמשתמיט ודלמא מש"ה חייב שבועה דאורייתא ועכ"פ הרי זה מבואר בסוגי' דשבועות דיותר קשה לאדם לתבוע בשקר מלכפור בשקר ושפיר כתבו התוס' דאיצטריך היכא דטענו בספק ולא מצי למימר כיון דאם אשלם ואחזור ואתבע תצטרך להחזיר לי וע"כ גם עתה לא אתחייב שבועה דזה אינו דעתה הוא רק כופר דקל הוא לאדם לכפור גם בשקר ואם תשלם לי אני אומר שבאמת לא תוכל לתבוע ממני בשקר ומשו"ה מחויב עתה לשבע או לשלם ואם באמת יעשה כן וישלם ויחזור ויתבענו הגם דאז נפסוק שיחזיר לו הרי אז יהי' הוכחה לטענתו ע"י התביעה אבל עתה שהוא רק כופר ואין לו הוכחה שיהי' לו אח"כ כח לתבוע מחויב לשבע או לשלם, ואם נאמר כמש"כ דהך חזקה דאין אדם תובע הוא רק במקום דהתובע אינו יודע דהנתבע אינו יודע ומש"ה קשה לו לתבוע בשקר במה שהנתבע יכול להיות שיכחישו בברי אבל כשידוע מקודם שהנתבע אינו יודע לא אמרינן הך חזקה כלל ניחא קושי' התוס' בפשיטות דבטענו בספק ע"פ העד כשישלם לו ויחזור ויתבע ממנו הרי ליכא הך חזקה דאין אדם תובע ובלא הך חזקה הא פשיטא דאין שום מקום לומר שיהי' כוה"כ חייב לשבע ושוב לא שייך לומר בו מתוך שאינו יכול לשבע משלם:

ג

שם בגמרא ובכולי בעי דלודי לי', פירש"י וכי תימא נימא מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא אשתמוטי קמשתמיט כו' והתוס' הקשו עליו דהא מסקינן בגמרא דלא אמרינן מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא, וע"כ פירשו התוס' דה"ק דאחר שאין אדם מעיז א"כ אמת הוא דאינו חייב יותר ולמה ישבע יהיה נאמן במיגו דכופר הכל ועל זה משני דאינו העזה דמשתמיט, ולרש"י מוכרח לומר דגם בלא סברא דמשתמיט ידע רבה דלא שייך מיגו דכוה"כ דכשהוא מודה במקצת אין ההעזה גדולה כל כך כמו בכוה"כ והחילוק שבין פרש"י להתוס' דלרש"י צריכינן לסברא דאשתמוטי דבלא"ה הי' אמרינן מיגו דחשוד אממונא כו' והי' פטור משבועה ולהתוס' צריכין לסברא דאשתמוטי דבלא זה הי' נאמן במיגו דכופר הכל דבלא סברא דאשתמוטי שוה ההעזה במודה במקצת כמו בכוה"כ, והנה לכאורה נראה מוכרח דאם תבעו שני כלים והודה לו באחד [ובאופן דאינו הילך שאינו בפנינו] והשני כפר והך דכפירה הוא בידו לפני ב"ד דלא שייך אשתמוטי דלכל השיטות ליכא שבועה דאורייתא להתוס' משום דאיכא העזה ויש לו מיגו דכוה"כ פטור לגמרי וגם מדרבנן אין עליו שבועה וכן כתבו התוס' להדיא לקמן בדף ה' ד"ה למ"ד דהיכא דלא שייך אשתמוטי גם מודה במקצת פטור מן התורה] ולרש"י ג"כ פטור משום מיגו דחשוד אממון חשוד אשבועה ורק מדרבנן נשבע, ולכאורה קשה על זה דא"כ הי' נראה פשוט דבתובעו שני כלים והודה בא' ועל השני שכופר והוא לפנינו אומר אינו יודע דלא אמרינן שהוא מחויב שבועה ומתוך שאינו יכול לשבע משלם כיון דאם הי' כופר הכל לא הי' עליו כלל חיוב שבועה מן התורה, וא"כ קשה מהא דלקמן דף קט"ז תנן אם הי' אחד מהם מכיר מקצת אבניו נוטלן ומוקים לה בגמרא דהשני אמר אינו יודע ומקשה מזה לר' יוחנן ורב נחמן דס"ל דלא אמרינן ברי ושמא ברי עדיף ומשני שיש עסק שבועה ביניהם וכדאמר רבא מנה לי בידך והלה אומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא מתוך שאינו יכול לשבע משלם וכ' רש"י והכא נמי איירי דעל מקצתן הודה לו ועל מקצתן אומר אינו יודע ומשו"ה נוטלן המכיר וכן כתב האלפס דהמשנה איירי באופן זה, והרי שם משמע פשטות לשון המשנה דהאבנים הם לפנינו בעין וכדאמר אם הי' א' מהן מכיר מקצת אבניו נוטלן ולא שייך אשתמוטי ואפ"ה אם כופר בהם הי' עליו שבועה דאורייתא ואמר בו משאיל"מ, ועוד יותר קשה דהרי הכא קיימינן אליבא דרבה והרי בב"ב דף קל"ה קאמר שם מנה לי בידך והלה אומר אינו יודע פטור וא"כ גם לדידי' הרי מוכרח לתרץ הך משנה כשיש עסק שבועה ביניהם, ולכאורה הי' מקום לומר דהקושי' תיסוב רק על פרש"י דמפרש שם דהמשנה איירי שיש שבועה של מודה במקצת אבל בלא פרש"י הרי י"ל דנפרש דהמשנה איירי שיש עליו אחד משארי שבועות דאורייתא וכגון שע"א מעיד כדבריו וחבירו אומר אינו יודע דאם הי' כופר הי' עליו שבועה דאורייתא והא דמביא שם הגמרא מימרא דרבא דאיירי בחמשין ידענא לא הביאו רק לראי' על עיקר הדין דהיכא דחייב שבועה דאורייתא ואומר אינו יודע משלם אבל המשנה איירי בשבועה דע"א, אמנם תירוץ זה אינו מספיק לדעת הרבה מהפוסקים דגם בטוענו בספק ע"פ עד ג"כ חבירו מחויב שבועה דאורייתא ולדידהו הא ליכא לאוקמא להמשנה בשבועה דע"א דלמה תני אם הי' אחד מהם מכיר מקצת כו' הכרה זו לא מעלה ולא מוריד כיון דאיכא עד המעיד כן, ועיין מש"כ באות שאח"ז הובא סמוכין דהתוס' דכאן אזלי' בשיטת הסוברים דטענו בספק ע"פ ע"א פטור וניחא דברי התוס' דכאן אבל לדעת רוב הפוסקים א"א לומר דאיירי בשבועה דע"א, גם יש עוד שבועה דאורייתא הך דר"ח שיש שני עדים על מקצת התביעה ונימא דאיירי שחבירו אומר אינו יודע על כולם ושני עדים מעידים על מקצתן שהם שלו וממילא חייב חבירו שבועה על השאר וכשאומר אינו יודע משלם, וניחא דצריך הכרה דידי' שיהי' הוא תובע בברי לכולם דבלא"ה לא הי' זה חייב שבועה על השאר דעל השאר הא ליכא עדים. אמנם גם תי' זה אינו מספיק דהרי שם קיימינן דלא תיקשה המשנה לר' יוחנן דסבר דלא אמרינן ברי עדיף והרי במס' שבועות דף מ"ו הובא בתוס' דברי הירושלמי דר' יוחנן חולק על ר"ח וסבר דעדים אין מחייבין שבועה ובודאי מוכרח כפרש"י דהמשנה איירי בשבועה דמודה במקצת וא"כ הא מוכרח דגם בליכא אשתמוטי מחויב שבועה דאורייתא. והנראה לישב לדעת התוס' דס"ל דכל מודה במקצת הטילה עליו התורה שבועה שיכחיש לטענת התובעו בשבועתו ובמקום שאינו יכול לשבע ואינו יכול לברר שכדבריו הוא מחויב לשלם והרי גם אם החפץ שדנים עליו הוא בידו בפני ב"ד וליכא אשתמוטי הרי מ"מ יש עליו חיוב שבועה דהא מ"מ הוא מודה במקצת רק ס"ל להתוס' דנאמן במיגו דכוה"כ והמיגו הוא ג"כ בירור לדבריו כמו שבועה דהא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה דזהו ג"כ בירור והוכחה לדבריו וכל זה הוא כשכופר השאר בברי אבל כשאומר על השאר שאינו יודע הרי אומר בעצמו שאינו ברור לו להכחיש דברי התובעו א"כ הוא מחויב לשלם דכללא הוא דכל מודה במקצת מחויב לברר דבריו או על ידי שבועתו או ע"י מיגו דהוא בירור כשבועה ומשו"ה אע"ג דאם היה כופר בברי הי' פטור דאז הי' מברר ע"י המיגו אבל באינו יודע חייב לשלם וגם התוס' מודים בזה, ועוד יש לומר קצת באופן אחר דהרי כשאומר אינו יודע לא שייך לומר בו דנאמין לו במיגו דהא גם אם נאמין לו דבאמת אינו יודע ג"כ צריך לשלם, והרי כל מודה במקצת כשאין לו מיגו חייב לישבע מן התורה על כפירתו ומשו"ה כשאומר אינו יודע חייב לשלם והוא תי' נכון ולדעת רש"י יבואר באות שאח"ז:

והנה כל השקלי' וטריא הוא רק להפוסקים דס"ל דאמרי' מיגו לאפטורי משבועה אבל להפוסקים דלא אמרי' הרי נראה פשוט דכבר הקשו על הא דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע דיהי' נאמן במיגו דכוה"כ הרי מוכח דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה ועיין בר"ן פרק שבועת הדיינים, וכבר תי' האו"ת וב"ה שכיוונתי לדעתו דהם ס"ל דרק היכא דעיקר החיוב שבועה יכול להיות בלא מיגו משו"ה גם כשנתחדש לו מיגו לא מהני אבל הכא פריך כיון דכל מודה במקצת יש לו מיגו א"כ עיקר חיובה של השבועה שחייבה התורה למה, ולפי"ז הא כיון דהיכא דאין הכפירה בפנינו דאיכא אשתמוטי שפיר חייבתה התורה שבועה וע"כ גם כשהי' הכפירה בפנינו שוב לא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה ומשו"ה כשאומר א"י משלם ואפשר דגם התוס' בכאן ס"ל כן דלא מהני מיגו לאפטורי משבועה דאורייתא וא"כ גם לדידהו ניחא בפשיטות הסוגי' דמכיר מקצת אבניו:

והנה יעויין בשבועות דף מ"ג עשר גפנים טעונות מסרתי לך והלה אומר אינם אלא חמש דס"ל לר"מ דחייב שבועה אם הם עומדות ליבצר וחכ"א כל המחובר לקרקע ה"ה כקרקע ונחלקו הפוסקים שם דהרמב"ם מפרש דאיירי כשבצר כולם ודמי קרקע כקרקע והחולקים עליו מפרשים דאיירי שחמש מהם בצרות וחמש טעונות והודה לו בבצורות והטעונות כופר ואומר שלי הם יעו"ש בר"ן שכ' כן בשם הרשב"א והובא כל זה בסי' צ"ה, ולהתוס' דכאן תיקשה אמאי מחייב ר"מ שבועה כיון דהכפירה הם לפניו הא ליכא אשתמוטי ויש לו מיגו דכוה"כ וגם אם הם כמטלטלין אין כאן שבועה כלל ועל התוס' דכאן לא קשה די"ל דס"ל דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן דכיון דחייבה התורה שבועה במודה במקצת היכא דליכא מיגו חייב גם באיכא מיגו, ורק להתוס' דלקמן דף ה' דכתבו להדיא לדינא בשם הר"י דהיכא דליכא אשתמוטי פטור משבועה קשה אבל הרי כתבו שם התוס' בלא"ה דלדידי' מוכרחין לומר דגם בכפירה בקרקע שייך אשתמוטי דילמא שעבדן לאחד ואינו יכול ליתנן לזה עד שיהי' לו זוזי יעו"ש

ובדברים אלו יבואר דברי הר"י מיגש שהביא הרא"ש בפרק כל הנשבעין שכ' דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה דהא בשבועת שומרין איכא מיגו וכן מודה במקצת וע"א איכא למימר בהו מיגו ואפ"ה משתבעי והרא"ש הקשה עליו דבמוב"מ הא אמרינן חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בע"ח וליכא מיגו וגם בע"א לא ידענא מאי מיגו איכא, והנה הך דע"א ביאר הר"ן כוונתו דיהי' נאמן להכחיש העד במיגו דהחזרתים לך, אבל הך דמודה מקצת שכ' אינו מובן כוונתו ולפי הנ"ל מבואר היטב דהר"י מיגש מפרש כהתוס' דהא דאמר ובכולי בעי דלודי הוא דבלא סברא דאשתמוטי איכא מיגו דכוה"כ והרי אפ"ה גם היכא דליכא אשתמוטי חייב שבועה במודה במקצת ויצא לי' זה מהך דעשר גפנים שהבאנו, וגם מהא דב"מ דף ה' דפריך למ"ד הילך פטור למה איצטריך קרא למעט קרקע ומוכח דלמ"ד הילך חייב שפיר איצטריך מיעוט והרי בקרקע לא שייך אשתמוטי [דלא ס"ל מש"כ התוס' דגם בקרקע שייך] ומוכח דלא מהני מיגו לאפטורי משבועה, והרא"ש שהקשה על דבריו אזיל בשיטת רש"י דס"ל דמשום חזקה דאינו מעיז לחודא שוב ליכא מיגו במודה במקצת והא דקאמר ובכולי בעי דלודי הוא דלא תיקשה דנימא מיגו דחשוד וגם בליכא אשתמוטי ליכא מיגו, ובדברים אלו צריך עיון דברי הרשב"א שהביא הר"ן בפ' כל הנשבעין דמפרש הך דעשר גפנים דהחמשה שכופר בהן הן טעונות עדיין דאל"ה הרי הן מטלטלין הרי דס"ל דגם דליכא משתמיט חייב שבועה ובחידושיו לשבועות דף מ"ב חלק על מה שפירש"י ובכולי בעי דלודי לי' וכתב כפי' התו' ושם בחידושיו דף מ"ה הביא דברי הר"י מיגש וחלק עליו וז"ל והראי' שהביא ממודה במקצת ליתא מיגו וכדאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ואינו פטור משום מיגו חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בע"ח ואדרבה משם מוכח דבעלמא כל היכא דאיכא מיגו מהני עכ"ד והרי לפי מה שמפרש כהתוס' מוכח כהר"י מיגש מהא דעשר גפנים וצ"ע, שוב מצאתי בחידושי רמב"ן לשבועות דף מ"ב שכתב ג"כ כהתוס' וכתב וז"ל ואי קשי' בטענו שני כלים זה האחד שבידך ועוד אחר עמו והשיבו זה שלי הוא והאחר אבדתיו ואשלם לך דבודאי דחייב שבועה והיינו דאיצטריך קרא למעט קרקע ועבדים והכי מוכח בפ"ק דמציעא ואמאי הא ליכא אשתמוטי ותי' שם דהא דאמר רבה משתמיט אמר עד דהוי לי' זוזי אלומי קא מאלים רבה לדבריו גבי מלוה ומיהו גם בפקדון ואיתא להך דכפירה בידו אמרינן נמי משתמיט סבר אשתמש בו ואחזירנו אח"כ בעינו עכ"ד הרי דכ' דגם בכה"ג שייך משתמיט וי"ל דגם הרשב"א ס"ל כן:

ד

ועתה נעיין לדעת רש"י דאיהו ס"ל דגם בליכא סברא דמשתמיט מ"מ לא שייך לומר גבי מודה במקצת מיגו דכופר הכל דהעזה של כוה"כ יותר רבה מן מודה במקצת ורק דהוקשה לרבה דנימא מיגו דחשיד אממון חשוד אשבועתא ומשני דאינו חשוד רק דמשתמיט. ולפי"ז מוכח דהיכא דליכא סברא דמשתמיט כגון שהדבר שכופר בו הוא בידו לפני ב"ד או בכוה"כ אמרינן מיגו דחשוד אממון חשוד אשבועה, והתוס' הקשו עליו דהא לקמן מסקינן דחשוד אממון לא חשוד אשבועה ואין לומר דזהו רק מדרבנן לפי שראו חכמים שהי' שבועה חמורה להם פי' דאח"כ ראו חכמים שהוקל בעיניהם איסור גזל יותר מאיסור שבועה כן כתבו התוס' דכתובות דף י"ח] אבל מדאורייתא חשוד לזה חשוד לזה דהא לקמן דייקינן דאינו חשוד לשבועה מהא דאמר ר"נ שלש שבועות משביעין אותו ואחת מהם שלא שלחתי בה יד ובב"ק דף ק"ו משמע דהיא דאורייתא, וכן בנסכא דר' אבא משמע דאם אמר לא חטפתי הי' נשבע להכחיש את העד שבועה דאורייתא מדאמרינן בו מתוך שאינו יכול לשבע משלם, ועכ"פ בדעת רש"י לכאורה נראה מוכרח לומר כן דמקודם לא הי' חיוב שבועה דאורייתא רק במקום דשייך לומר אשתמוטי דאלא"ה אמרינן מיגו דחשוד אממון חשוד אשבועה ורק אח"כ כשהוקל איסור גזל אמרו דאינו חשוד אשבועה וגם בליכא אשתמוטי חייב שבועה וא"כ בכופר בדבר שהוא לפנינו ליכא שבועה דאורייתא גם במודה במקצת והוא רק שבועה דרבנן וא"כ נראה דאם אומר אינו יודע לא אמרינן בו מתוך שאינו יכול לשבע משלם, ועיי' בחידושי הרמב"ן שבועות דף מ"ב שכתב דלרש"י י"ל דגם רבה לא אמר טעם דאשתמוטי רק לרווחא דמילתא וגם איהו ס"ל סברא דספק מלוה ישנה דאמר אביי לקמן. אמנם התוס' לא ס"ל כן בדעת רש"י, ובודאי דגם על רש"י קשה מה שהקשינו באות הקודם מהא דמכיר מקצת אבניו דאמרי' בו מחויב שבועה ואיל"מ ומוכרח דאם הי' כופר הי' חייב שבועה דאורייתא:

והנה על קושי' התוס' מהא דשליחות יד דמשמע בב"ק דהוא דאורייתא כבר תירצו המפרשים דס"ל לרש"י דעד כאן לא אמרינן מיגו דחשיד אממון רק אם לפי דברי התובע הוא גוזלו עתה בעת השבועה ומשו"ה בליכא אשתמוטי אמרי' דלדבריך שהוא גוזלך עתה ישבע לשקר ג"כ אבל במה דהתובע חושדו שגזלו זה כמה מקודם כגון ששלח יד בפקדונו ועכשיו בעת השבועה יש לומר דמשתמיט מלשלם ע"ז לא אמרינן כלל מיגו דחשוד אממון חשוד אשבועה דאפשר עשה תשובה [ועיי' בפני יהושע שתי' כן] דרק אם נתברר פסולו בעדים המעידים עליו שגזל אז הוא פסול לעולם עד שיתברר שעשה תשובה אבל מה דלא ידעינן פסולו רק נבא לומר בגדר ממ"נ אם הוא חשוד לגזול חשוד הוא נמי לשבע זה לא אמרינן אם החשד הוא על זמן הקדום וכמו לאביי דס"ל דלא אמרינן מיגו דחשיד כו' משום ספק מלוה ישנה והרי בגזל בעדים לא אמרינן הך סברא ופסול הוא ורק דלא נאמר מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא תלינן במלוה ישנה וכמו כן הוא דעל חשד גזל שגזלו בזמן קדום לא אמרינן מיגו כו' רק בנתברר בעדים. והא דלקמן דייקי' דלא אמרי' מיגו דחשוד אממון כו' מהא דמשביעין אותו שלש שבועות הרי כתב רש"י שם דהדיוק מהא דנשבע שאינו ברשותו ולא משלא שלחתי בו יד הרי מוכח להדי' דס"ל כן דעל החשד מה שעשה מקודם לא שייך לומר דהוא חשוד ורק מהא דאינו ברשותו דחושדו שמא גם עתה בעת השבועה גוזלו שייך לומר בו מיגו דחשיד ושבועה דאינו ברשותי אפשר דאינו רק מדרבנן אחר שהוקל איסור גזל. ועיי' בשיטה מקובצת לקמן דף ה' שחתר ליתן טעם למה מפרש רש"י דהדיוק הוא משאינה ברשותי ולא מפרש דהדיוק הוא משבועה דשלח"י ולפמש"כ הא מוכרח רש"י לומר כן כיון דשלח"י הוא דאורייתא ולשיטתו דמה"ת אמרי' מיגו דחשיד אממון מוכרח לומר דבשלח"י לא שייך לומר מיגו דחשיד כיון דהוא על זמן הקדום, והתוס' ס"ל דכל דיוקא של הגמרא לקמן ע"כ אינו משבועה שאינו ברשותי דבזה יש לומר דמשתמט עד דהוי לי' זוזי וכמו שכתב המהרש"א בדף ה' וכן כתב בשיטה מקובצת שם והדיוק הוא משלח"י ומדהוכיח הגמרא מזה דלא אמרינן מיגו דחשיד ומשביעין אותו גם בדבר שהחשד הוא על זמן השבועה וכמו בהך דשנים אוחזין הרי מוכח מהגמרא דאין לחלק בין אם הוא על זמן הקדום או על זמן השבועה וכיון דבב"ק מוכח דהוא דאורייתא הרי מוכח דל"א לי' גם בכה"ג מיגו דחשוד כו' גם מה"ת. ובזה יתבאר היטב המשך אריכות דברי התוס' שכתבו בקושייתם דהא לקמן מוכיח מהא דמשביעין אותו שלש שבועות וא' מהן שלא שלחתי יד ובב"ק משמע דהיא שבועה דאורייתא אשר לכאורה יתור לשון הוא דלמה הוצרכו להביא הא דמוכיח לקמן דרק מהא דב"ק דמוכח דשבועה דשלח"י הוא מה"ת ה"ל להקשות על רש"י אע"כ דהיינו יכולין לחלק כמש"כ ולזה הקדימו בדבריהם דלקמן מוכיח הגמרא מהא דשלח"י דל"א מיגו דחשוד הרי דלא ס"ל להגמרא לחלק כן וזה ברור בכוונת דבריהם. אמנם עיי' בכתובות דף י"ח בתוס' שכתבו דלרש"י ע"כ רק שלא פשעתי לחודא הוא דאורייתא הרי דס"ל דגם על אינו ברשותי לא שייך משתמיט ואפ"ה ס"ל דעל שלח"י שייך ג"כ לומר מיגו דחשוד אע"ג דלדידהו ליכא הוכחה לזה מהגמרא דהרי הוכחות הגמרא י"ל דהוא מאינו ברשותי אמנם בודאי דקשה להתוס' מהא דשבועות דף ל"ח בהאי דיינא דאשבע בלא נק"ח נעשה כטועה בדבר משנה וחוזר וצריך לשבע שנית בנק"ח ולא אמרינן ממ"נ דאם בתחילה נשבע לשקר הרי הוא חשוד על השבועה דהא בנשבע לשקר גם בלא נק"ח נעשה חשוד וגם בשבועת שוא נעשה חשוד כדתנן בכל הנשבעין ומצאתי באו"ת סי' פ"ז ס"ק כ"ט שהקשה כן ובודאי מוכח כמש"כ דבספק איסור שעשאה מקודם השבועה לא אמרי' הך ממ"נ ומשביעין אותו אח"כ ובע"כ דיוקא של הגמרא לקמן הוא משבועה דאינו ברשותי וכפרש"י, ועיי' עוד בב"ק דף ק"ח דמבעי' לי' בטען טענת גנב ונשבע ובאו עדים וחזר וטען נגנבה ונשבע ובאו עדים מי משלם שני פעמים כפל וכתבו שם התוס' דבשביל דנמצא שקרן בשבועה הראשונה אין לפוטרו על השני' דהרי כבר הוא חשוד על השבועה משום דהאי דחשוד פסול לשבועה הוא רק מדרבנן וכיון דמה"ת שבועתו שבועה חייב כפל הרי דס"ל דגם בחשוד ממש על השבועה ונתברר בעדים ששיקר מ"מ כיון שהוא מזמן הקדום אינו פסול אחר זמן רק מדרבנן ולדבריהם ניחא הא דבנשבע בלא נק"ח חוזר ונשבע כיון דאינו רק מדרבנן שפיר י"ל דלא פסלוהו רבנן רק בנודע פסולו בעדים אבל אם אינו ידוע אם שבועתו הראשונה הי' בשקר לא חששו לו רבנן לומר בו ממ"נ אם אתה חושדו על שבועתו הקודמת הרי פסול עתה, אבל לדברי התוס' דכאן צ"ע:

והנה לפי המבואר הרי מוכרח לדעת רש"י דס"ל דהוכחת הגמרא הוא משבועה שאינו ברשותי ומוכרח ע"כ דבשבועה זו לא שייך משתמיט וכיון דס"ל דמה"ת אמרינן חשוד אממון חשוד אשבועה א"כ הא מוכרח דהך דאינו ברשותי אינה רק שבועה דרבנן ולא מן התורה, וכן משמע להדי' מלשון רש"י בב"מ דף ה' ע"ב בד"ה ולימא וז"ל דבשלמא שבועת שומרין דההוא דקטעין נאנסה דחייבי' רחמנא איכא למימר דלא חשיד אממונא אלא שמא פשע בשמירתה וחייב לשלם אונסי' וסבר עד דהוה לי זוזי כו' וכל זה הוא דלא כדברי הש"ך בחו"מ סי' רצ"ד שכתב דשבועה שאינה ברשותו הוא דאורייתא כיון דבשבועה זו פוטר עצמו מתשלומין וכן מוכח בש"ס פרק הגוזל דף ק"ז ובריש שנים אוחזין, ומדברי רש"י הא מוכרח להיפוך, ועיי' עוד בכתובות דף י"ח בתוס' ד"ה ובכולי בעי דלודי לי' אחרי שכתבו דלרש"י מה"ת חשוד אממון חשוד אשבועה כ' וז"ל ולפי"ז שבועה שלחתי בו יד הוא מדרבנן ולא הוי' דאורייתא אלא שלא פשעתי בה והא דכתיב אם לא שלח ידו לא שנשבע שלא שלח יד אלא נשבע שלא פשע אימתי בזמן שלא שלח יד דאי שלח יד אפילו נאנסה חייב, הרי מדבריהם נמי כמעט מבואר דאינו ברשותי הוא לרש"י מדרבנן, והנה מה שכ' הש"ך דכן מוכח בריש שנים אוחזין נעלם ממני כוונתו ולא ידעתי איה מקום ההוכחה, גם מה שכתב מב"ק יש לדחות ג"כ דבשלמא התוס' כתבו שפיר דשם משמע דשבועה דשלח"י הוא דאורייתא דזהו כמעט מבואר שם מדאמר ר"ח ב"ר יוסף דטוען טענת גנב אינו חייב כפל עד שיעידו ששלח בו יד שנאמר ונקרב בעה"ב אל האלהים אם לא שלח ידו מכלל דאם שלח יד חייב למימרא דבשלח בה יד עסקינן הרי דאיהו אינו מפרש הך אם לא שלח ידו דהוא תנאי דאז מועיל לו השבועה שנאנסה כמש"כ התוס' בכתובות דא"כ האיך מדקדק דבלא שלח יד פטור מכפל ואע"ג דנמצא הפרה ברשותו ובע"כ הוא מפרש הפסוק ונקרב אל אלהים שישבע שלא שלח יד ומפרש דעל שנמצא שקרן בשבועה זו משלם וכ"כ רש"י שם וז"ל למימרא דהאי דכתיב בתרי' אשר ירשיעון ישלם שנים בששלח בה יד עסקינן דנמצא רשע בכך שנשבע לשקר שהרי שלח בו יד. אבל על שאינו ברשותי לא ידעתי האיך מוכח שם דהיא דאורייתא דאפילו לרב ששת דאמר שם דאם שלח יד קנאה ופטור מכפל ומפרש להפסוק אם לא שלח ידו הוא תנאי דרק אם לא שלח יד חייב בכפל מ"מ י"ל דהשבועה דאורייתא הוא שלא שלח יד או שלא פשע ואם אח"כ נמצא ברשותו חייב כפל אע"ג דלא היתה השבועה בשקר דבאמת לא פשע ולא שלח יד מ"מ י"ל דכל שפטר עצמו מממון הפקדון ע"י שבועה חייבתו התורה כפל. ועוד דגם בנשבע סתם שנגנבה באונס בלא פשיעה ואח"כ נמצאת בביתו הרי נשבע לשקר ג"כ ומשו"ה חייב כפל ולעולם י"ל דעל אינו ברשותו לחוד נאמן גם בלא שבועה דלא חשדינן לי' בגזלן ואם נבא לחושדו הרי הוא חשוד גם על השבועה ורק ממילא כיון שנשבע שנגנבה באונס הרי הוא נשבע לשקר כיון שהיא בידו וחייב כפל. ושפיר כתבו התוס' בכתובות דלרש"י רק שלא פשעתי הוא דאורייתא, וכן הא דאמרינן שם מאי לאו שבועה שלא שלחתי יד דומיא דשבועה שאינו ברשותי מה אינה ברשותי כי מגליא מילתא דאיתא ברשותי' חייב כו' לרש"י נפרש דאין הכוונה דהחיוב כפל עבור השבועה שאינו ברשותי דכפל ליכא אלא על שבועה שחייב ע"פ דין בב"ד וכיון דמה"ת לא מחייב לישבע ליכא עבורה כפל רק קאי על הא דאמר שם דמשביעין אותו ג' שבועות וקאמר דכמו דבנמצא שקרן והבהמה ברשותו חייב כפל והחיוב ע"י שפטר עצמו מממון ע"י שלא פשע בו כמו כן אם נמצא ששלח יד חייב כפל:

ה

עוד הקשו התוס' על רש"י מנסכא דר' אבא דאמרינן בו מתוך שאינו יכול לישבע משלם ומוכח דאם הי' כופר הי' חייב שבועה דאורייתא להכחיש העד והנה לכאורה יש לומר דרש"י ס"ל כדעת המ"מ שהביא הש"ך בסי' ע"ה ס"ק מ"ג דמצי איירי דהנסכא אינו בפנינו, וא"כ במה שכופר עתה לא נקרא חשוד די"ל דנאבד וקמשתמיט ועל התחלת החטיפה דאם אינה שלו הרי גזלה הא י"ל כמו שכתבנו באות הקדום דדעת רש"י דעל מה שהי' גזלן מקודם השבועה לא שייך לומר בו מיגו דחשיד כבר אממון יהי' חשוד עתה על השבועה, ועוד יותר נראה לתרץ דגם אם נאמר כדעת הר"ן שהביא הש"ך דע"כ איירי דהנסכא לפני ב"ד דאל"כ הי' נאמן לומר דידי חטפתי במיגו דהחזרתי מ"מ ניחא. והוא דלענין עיקר החיוב שבועה של מודה במקצת או דע"א הרי אין שום מקום לחלק בין אם הדבר שטוענין עליו הוא לפני ב"ד או לא ובשניהם מחויב לברר בשבועה ואם אינו יכול לברר בשבועה משלם רק דרש"י ס"ל דמן התורה חשוד אממון חשוד אשבועה וכשהחפץ בעין אמרינן אם אתה חושדו על ממון נחשד גם אשבועה והשבועה אינה בירור יותר מלאו דלא תגזול וגם איסור גזל הוא בירור וראיה לדבריו כמו שבועה ומש"ה ליכא שבועה מה"ת רק היכא דשייך אשתמוטי דאין בירור מגזל צריך שבועה אבל אח"כ שהוקל איסור גזל הרי יחסר זה הבירור ואיסור שבועה הוא בחומרו הקדום ומש"ה הוא מחויב שבועה מן התורה וגם כשהחפץ בעין השבוע' היא מה"ת ומש"ה אמרי' משאיל"מ ומיושב קושי' התוס' שוב מצאתי בדו"ח על ב"מ שהקשה כן על התוס', והנראה בדעת התוס' דס"ל דגם בשבועה הבאה ע"י ע"א אין עיקר השבועה להכחיש את העד דהרי העד אינו תובעו וכל עיקר השבועה הוא ע"י טענת התובע ואזיל בשיטת הפוסקים דס"ל בטענו בספק ע"פ העד אינו מחויב שבועה וכל עיקר הגורם שבועה הוא טענת התובע דכל היכא דטענת התובע חשיבה או ע"י הודאה במקצת או שיש ע"א המסייע לדבריו מחויב שבועה ומש"ה ס"ל דאם נאמר דמן התורה לא הי' עליו חיוב שבועה גם עתה צריך להיות פטור מה"ת דהרי כמו שנחלשה טענת הנתבע ע"י שהוקל איסור גזל הרי כמו כן הוא לגבי טענת התובע ובמה שהוקל איסור גזל לא נחלשה טענת הנתבע יותר משל התובע ושניהם שוים וא"כ הרי הוא ממש כמו בזמן הקדום וכמו דמקודם היה מספיק איסור גזל להנתבע לסתור טענת התובע כמו כן צריך להיות עכשיו, והא דעתה צריך לישבע בע"כ מוכרח כיון דעכשיו הבירור של שבועה הוא בירור יותר גדול משל גזל הצריכו חכמים שבועה שיבורר יותר טענתו וא"כ הרי הוא הוספה על חיובה של תורה ואינו רק חיוב מדרבנן, ובזה יתבארו דברי התוס' בדקדוק לשונם שכ' לדעת רש"י דהא דמסיק לקמן דחשוד אממון לא חשוד אשבועה הוא מדרבנן לפי שראו שהי' שבועה חמורה עליהם והרי ודאי דבדורות האחרונים לא ניתוסף להם חומר בשבועה יותר מבשעת נתינת התורה ועיקר הסיבה הוא שהוקל קצת איסור גזל ושבועה נשארה בחומר שלה הקדום ולמה תפסו התוס' בלשונם המסובב ולא עיקר הסיבה ויותר ה"ל לומר לפי שראו שהוקל איסור גזל בעיניהם ועיי' תוס' כתובות דף י"ח דבאמת כתבו כן, ולפי הנ"ל מדוקדק היטב דהרי במה שהוקל איסור גזל אין זה הטעם להצריך שבועה יותר מלפנים כיון דלשניהם הוקלה וה"ה ממש כמקודם ועיקר הסברא הוא במה שעתה חמור שבועה יותר מממון וע"כ החמירו חכמים לעשות הבירור היותר חמור וא"כ הוא רק חומר דרבנן ומש"ה הקשו דאמאי אמרינן בי' משאיל"מ, ואין להקשות ע"ז דהא בסמוך לעיל בד"ה מפני מה כתבו התוס' להדי' דשבועה דע"א היא גם בטענו בספק ע"פ עד והאיך יסתרו דבריהם זה את זה תכ"ד זה אינו דלעיל כתבו כן רק דרך דיחוי שהקשה דלמא כוה"כ ג"כ חייב ואי תקשי דא"כ למה צריך קרא דע"א י"ל דאיצטריך לטענו בספק ע"פ עד פי' דאם נאמר דכוה"כ חייב היה מוכרח מדאיצטריך קרא דע"א דטוען בספק חייב דבטוען ודאי גם בלא עד יהי' חייב אבל אין מזה הכרח האיך ס"ל להתוס' לדינא לפי האמת דכוה"כ פטור ושפיר י"ל דס"ל דהך דע"א אינו רק בטוען ודאי ולא בספק. ובדעת רש"י י"ל דס"ל כהפוסקים דטענו בספק ע"פ עד חייב שבועה ולא צריכין לטענות התובע כלל ומש"ה עתה שהוקל איסור גזל הוי שבועה דע"א שבועה דאורייתא ואמרי' בי' משאיל"מ וכמו שנתבאר:

והנה בזה אינו מיושב רק הקושי' מהא דנסכא אבל מה שהקשינו דאמאי אמרינן בהא דמכיר מקצת אבניו משאיל"מ עדיין קשה דהרי שם איירי בשבועה של מודה במקצת וכמו שכתב רש"י בעצמו שם הובא באות הקדום ובזה ודאי דעיקר החיוב של השבועה הוא רק ע"י טענת התובע וא"כ גם עתה הוא כמו בזמן הקדום דהטענה של שניהם שוים והא דהצריכוהו חכמים עתה שבועה הרי הוא הוספת חיוב על מה שחייבתו התורה, והנראה ליישב גם זה דהרי כל מודה במקצת מחויב לברר טענתו בשבועה ואם אינו יכול לברר בשבועה משלם רק ס"ל לרש"י דכשהדבר שדנים עליו לפנינו א"צ לישבע דאיסור גזל הוא בירור מן התורה כמו שבועה אבל בעצם החיוב הא אין מקום לחלק כלל בין שהוא לפנינו או אינו לפנינו, וא"כ באומר אינו יודע על מקצת האבנים הרי אומר בעצמו שאינו מברר להכחיש טענתו של התובע ונסתלק הבירור של איסור גזל כיון שאינו יודע והרי הוא שפיר משאיל"מ דנהי דאם הי' כופר בודאי הי' פטור מן התורה זהו משום דלא תגזול הי' עומד במקום שבועה אבל באומר אינו יודע הרי כל מודה במקצת שאינו מברר להכחיש טענות התובע משלם.

ואם כנים אנחנו בכל זה יתבאר שיש הפרש בין שבועת מודה במקצת ובין שבועת השומרים או שבועת ע"א להפוסקים בטוען ספק ע"פ עד חייב לשבע, דבמוב"מ דהעיקר הוא ע"י תביעת התובע גם עתה כל השבועה הוא רק חיוב דרבנן דמה"ת גם עתה א"צ שבועה, ובשומרים דכל השבועה אינו ע"י טענת בעל הפקדון דהוא אינו יודע כלל ומשביעו מספק א"כ הגם דמקודם לא הי' צריך לישבע מה"ת רק על שלח"י ושלא פשע מ"מ עכשיו שהוקל גזל גם אינו ברשותי נעשה חיוב שבועה דאורייתא ועיי' בכתובות דף י"ח בתוס' ד"ה ובכולי אחרי שכתבו דלרש"י הא דמסיק דחשוד אממון לא חשוד אשבועה הוא רק אחר שהוקל איסור גזל כתבו וז"ל ולפי"ז שבועה דלא שלחתי בו יד אינו רק מדרבנן ולא הוי' דאורייתא אלא שלא פשעתי כו' והרי שבועת שומרים באה על ספק וא"כ עכשיו גם שלא שלחתי בו יד וגם אינו ברשותי הוא דאורייתא ולכאורה צ"ל דאין כוונתם מדרבנן ממש רק כוונתם שנתחדשה אח"כ כשהוקל גזל ולעולם אח"כ חיובה מן התורה ועיי' בש"ך סי' רצ"ד שכתב בפשיטות דאינה ברשותי מוכרח בב"ק דף ק"ז דהוא דאורייתא ולכאורה בדברי התוס' מבואר כמעט ממש להיפוך דרק שלא פשעתי לחוד הוא דאורייתא ולפי"ז ניחא ואין מדברי התוס' סתירה להש"ך גם י"ל דדעת התוס' דהרי זהו כלל גדול דאין נשבעין על טענת שמא ורק בשומרים חידשה התורה שבועה אע"ג דלהתובע הוא ספק ובשלמא אם מה"ת לא חשוד אשבועה יכולין לומר דהך ונקרב בעה"ב אל האלהים קאי על כל הסכסוכים והטענות שביניהם אבל לפרש"י הא בזמן נתינת התורה הא בודאי לא הי' צריך לשבע כלל לא שאינו ברשותי ולא שלח בו יד א"כ גם עתה שהוקל גזל מ"מ מנ"ל לחייבו לשבע עליהם כיון דהוא רק טענת ספק ואינו רק מדרבנן ונהי דע"י גלגול יכול להשביע גם מספק מה"ת מ"מ נ"מ היכא דא"צ לשבע שלא פשעתי וכגון שהתנה עמו להיות פטור מפשיעה ממילא שלח"י ואינו ברשותי לא רק מדרבנן:

היוצא מכל הנ"ל דאם נאמר דבדוקא קאמר רבה הטעם דאשתמוטי אדהוו לי זוזי [ודלא כמש"כ הרמב"ן דלרווחא דמילתא קאמר] א"כ כשהכפירה שכפר במקצת והוא בידו ליכא שבועה דאורייתא בין לתוס' ובין לרש"י רק חלוקים בטעמם להתוס' הטעם דאז נאמן במיגו דכוה"כ כיון דהשתא ג"כ איכא העזה ואין עליו רק היסת [לדעת הפוסקים דהיסת איכא גם היכא דליכא סברא דאשתמוטי וכמש"כ התוס' בד"ה אלא בשם רבינו האי גאון] ולרש"י הטעם משום דאיסור גזל הוא בירור כשבועה מה"ת, ונ"מ באם זה הכופר במקצת אשר בידו הוא חשוד על הגזל ועל השבועה דלהתוס' הא גם בחשוד יש לו מיגו ובשבועה דרבנן הא לא אמרינן שכנגדו נשבע ונוטל דהוא תקנתא לתקנתא ולרש"י כיון דידעינן שהוא חשוד אממון יש עליו חיוב שבועה דאורייתא ושכנגדו נשבע ונוטל:

ו

שם בגמ' אבל בהעדאת עדים דליכא למימר הכי אימא לא, פירש"י והתוס' דנימא דחשוד אממון חשוד אשבועה קמ"ל ק"ו, הנה סוגיא זו צריך ביאור דבשלמא אם הי' הספק על עצם החיוב אם יש עליו חיוב שבועה מן התורה ע"ז מהני ק"ו אבל כיון דהספק אם רשאי להשביעו דהרי נתבאר ע"פ עדים שהוא חשוד אממון מה מהני לזה ק"ו, ומצאתי בחידושי הר"ן שהקשה כן לרש"י ותוס' וע"כ כתב פי' אחר, והנה לרש"י דס"ל דמה"ת אמרינן מיגו דחשוד והיכא דליכא סברא דאשתמוטי א"צ לשבע מן התורה ורק אח"כ כשהוקל איסור גזל ואינו חשוד אשבועה חייב לשבע שבועה דאורייתא יש ליישב הסוגיא בפשיטות דהא דפריך מאי שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מק"ו פירושו דלמה צריך ק"ו לזה דמהיכי תיתי אינו בכלל חיוב המפורש בפסוק ומקרא דאשר יאמר כי הוא זה דקאי על מודה במקצת נוכל לידע מני' גם העדאת עדים על מקצת דיאמרו העדים כי הוא זה וגם עדים נכללו בלשון הפסוק ולמה צריך הק"ו וע"ז משני דבמודה במקצת איכא אשתמוטי אבל בעדים הא בודאי חשוד אממון ובזמן נתינת התורה לא הי' חייב שבועה ומוכרח דהפסוק לא קאי רק על מוב"מ ולא על עדים ולכך צריך ק"ו דבעצם יש עליו חיוב שבועה והגם דמ"מ אז הי' פטור מ"מ עכשיו דהוקל איסור גזל נשבע שבועה דאורייתא, ולזה הערני בני שיחי':

ז

בדף ו' מוכיח הגמרא מהא דאמר ר"נ משביעין אותו שבועת היסת נימא מיגו דחשוד אממון חשוד אשבועה ופרש"י כיון דכופר הכל ודאי לאו לאשתמוטי קמכוין והרי הוא חשוד אממון, והתוס' הקשו דהא בשבועות אמרינן דגם בכוה"כ שייך אשתמוטי ולכך פירשו דהוכחת הגמרא מהא דחייב היסת גם כשהחפץ שתובעו הוא לפני ב"ד ולכאורה קשה לי טובא לדעת רש"י דבכוה"כ אין לומר בו אשתמוטי ורק מכוין לגזול ולעיל בדף ג' דעת רש"י דמן התורה חשוד אממון חשוד אשבועה ורק אח"כ שהוקל איסור גזל הוא דאמרינן דאינו חשוד אשבועה א"כ תיקשה הא שבועת דע"א דכתיבא בתורה ע"כ בכוה"כ והיכא משכחת לה וצ"ל לרש"י דבאמת בזמן נתינת התורה לא הי' חיוב דע"א רק במודה במקצת אלא שההודאה לא מחייבו שבועה וכגון באומר הילך או הודה בקרקע ושטרות וכפר בכלים דההודאה של הקרקע או השטרות אינו מחייבו וכשאיכא ע"א על הכלים חייב שבועה וחשוד אינו שהרי הודה עכ"פ במקצת, ועוד דהרי הא דכ' רש"י דבכוה"כ ודאי לגזול מכוין ע"כ אין כוונתו דמשום הכפירה לחודא הוא דנעשה חשוד רק כוונת רש"י דהכפירה שכפר בכל וההעזה שהעיז ויצא מכלל שארי בני אדם שאמרו עליו חזקה אינו מעיז והוא מעיז לכפור הכל ודאי לגזול קמכוין דאם הי' מכוין לאשתמיט לא הי' מעיז כל כך, וכמעט שכן מבואר להדיא בלשון רש"י שכתב ואלא הא דאמר ר"נ נימא מיגו דמעיז פניו לכפור הכל לאו לאשתמוטי קמכוין וא"כ היכא דליכא העזה וכגון שזה טוענו בספק ע"פ העד די"ל דבזה ליכא העזה כיון דהתובע בעצמו אינו יודע או בבנו למ"ד בכתובות דף י"ח דבבנו מעיז, או בפקדון דס"ל לרש"י דיכול להעיז כיון דלא עשה לו טובה ואפ"ה כוה"כ פטור למאן דלא ס"ל עירוב פרשיות ובהני גווני מודה רש"י דגם בכוה"כ אמרינן לאשתמוטי קמיכוין ולא אמרינן בי' מיגו דחשוד ובהני גווני כתבה התורה דע"א מחייב שבועה, והא דמצינו בגמרא בכמה דוכתא דע"א מחייב שבועה גם בכוה"כ גמור זהו אחר שהוקל גזל וחשוד אממון אינו חשוד אשבועה:

ובזה מבואר המשך דברי רבה לפרש"י דאמר מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע ולא אמרינן מיגו דכוה"כ חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בע"ח, ובכולי בעי דלודי לי' ופרש"י וכ"ת מיגו דחשוד אממון חשוד אשבועה ולפירושו הוא קושי' אחריתא דאינו שייך כלל לדברי רבה הקודמים רק הוא קושי' על כל שבועות שבתורה האיך חייבה אותם ובודאי דהוא דחוק טובא ולפי"ז ניחא שפיר דבהכפירה לחודא לא היינו אומרים מיגו דחשוד אממון גם בכוה"כ ורק כשחידש רבה דאין לו מיגו משום חזקה דאינו מעיז הוקשה לי' דא"כ במודה במקצת הא איכא העזה ונימא מיגו דחשוד ומשני ובכולי בעי דלודי לי' רק קמשתמיט ואינו חשוד כלל כיון דמודה עכ"פ, ובדברים אלו הוקל הרבה מה שהקשו התוס' על פרש"י מסוגיא דלקמן דמסקינן דחשוד אממון לא חשוד אשבועה די"ל דשם עיקר שקלי' וטריא של הסוגיא הוא דאמאי לא נימא מצד עצם כפירת הממון מיגו דחשוד ועל זה מסקינן דלא אמרינן וזהו רק בדבר דלא שייך אינו מעיז כל כך וכמו בפקדון דלרש"י לא שייך אינו מעיז אבל במלוה דאיכא חזקה דאינו מעיז בפני מי שעשה לו טובה ס"ל לרבה דאמרינן מיגו דחשוד אם לא הסברא דאשתמוטי, וא"כ לא קשה מהא דמכיר מקצת אבניו דכיון דשם לא עשה לו טובה ויכול להעיז גם בלא סברא דאשתמוטי לא אמרינן מיגו דחשוד:

ובדברים הללו אשכחנא מרגניתא דבשבועות דף מ' גבי הטענה שתי כסף אמר שמואל לא שנו אלא טענת מלוה והודאת לוה אבל טענת מלוה והעדאת ע"א אפילו לא כפר אלא בפרוטה חייב, וע"ש בבעל המאור שהביא נוסחא ישנה אבל טענת מלוה והעדאת ע"א אפילו לא כפר אלא בפרוטה והודה בפרוטה חייב וכתב המאור שנוסחא משובשת הוא דמה ענין הודאה לגבי ע"א, ולדעת רש"י הגירסא נכונה מאד דשמואל נקט לפי דינא דאורייתא דבכוה"כ מה"ת חשוד אשבועה וא"כ שבועה דע"א הוא כשמודה במקצת ובאופן דההודאה אינו מחייבו שבועה ושפיר נקט אפילו לא הודה אלא בפרוטה ואח"כ כשהוקל גזל לא צריך בע"א שום הודאה רק נקט כאן לפי דינא דאורייתא:

תוכן העניינים

בית הלוי חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה