בית הלוי חלק ג· רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק מבריסק
סימן ט
סוגיא דעד אחד במלחמה
אבעי' להו עד אחד במלחמה מהו טעמא דעד אחד מהימן משום מילתא דעבידא לאגלוי' לא משקרא והכא נמי לא משקר או דילמא טעמא דע"א משום דהיא גופא דייקא ומינסברא והכא לא דייקא ופרש"י ותרווייהו אמרי בדדמי. והתוס' הקשו על זה דאם היה ספק דלמא העד אומר בדדמי לא הוצרך הגמרא לומר דהכא לא דייקא דהא גם אם לא תדייק לא מהני, והנראה בדעת רש"י דהוא מפרש דהיכא דהיא דייקא ירא העד לומר שקר דעל ידי דיוקא דידה יתברר שהעיד שקר, והאבעי' יתפרש הכי אם משום דהדבר עביד לגלוי' מעצמו ירא לומר בדדמי או דמשום שמא יתברר מעצמו אינו ירא שסובר שלא יבא לידי גילוי ורק דמשום דהיא דייקא ויתברר ירא לומר שקר ואינו אומר בדדמי בשביל זה ובמלחמה דלא דייקא יאמר בדדמי כן נראה בבירור דעת רש"י, ואין בזה שום דוחק לפרש כן דהרי דעת הרמב"ם נראה גם כן שמפרש שכתב בסוף ה' גירושין הטעם דהאמינו ע"א בעדות אשה משום דבדבר שיוכל להתברר לא ישקר, וכ' הראב"ד בהשגות או משום דאמרו בדדמי, והקשה המ"מ דהרמב"ם דכתב הטעם משום דעביד לגלוי' א"כ למה פסק בע"א במלחמה דהוא ספק ולא תנשא, והברור דהרמב"ם מפרש כן האבעי' כמש"כ אם ירא העד לשקר משום דעביד לגלוי' או דירא לשקר משום דע"י דיוקא דידה יתברר ועכ"פ לשני הטעמים נאמנותו הוא משום דלא ישקר בדבר שיכול להתברר, שוב מצאתי בנו"ב שכתב כן בדעת הרמב"ם וכמו כן נפרש בדעת רש"י לשיטתו דהספק שמא אומר בדדמי דבמקום דהיא מדייקא ירא לומר בדדמי:
והנה לפרש"י אם העד אומר וקברתיו לא מבעי' כלל ופשיטא דנאמן וצ"ל הטעם דלשקר גמור ירא לומר גם בלא דיוקא דידה וגם משום שמא יתברר הדבר מעצמו לא יאמר שקר גמור ורק לומר בדדמי תלוי בשני הטעמים, ואין להקשות על זה דמאי מביא הגמרא ראי' מנחמי' איש בית דלי דלמא קאי על היכא דאמר וקברתיו ומצאתי שהקשה כן הנו"ב בסי' כ"ח, אמנם זה ניחא דהרי אמר שמעתי שאין משיאין את האשה ע"פ ע"א כו' אמור להם משמי אע"פ שמדינה זו משובשת בגייסות כך מקובלני מר"ג הזקן שמשיאין כו' והרי בא"י לא היו משיאין ע"פ ע"א גם בזמן שלום ועיקר עדותו של נחמי' הרי קאי על זמן שלום ורק הוסיף בדבריו לרבותא דגם בזמן גייסות משיאין ובודאי כוונתו דזמן גייסות שוה לזמן שלום לגמרי ואם בזמן מלחמה צריך וקברתיו מה שאינו צריך בזמן שלום לא שייך לומר אע"פ כיון שמחולקים הם בדיניהם וזה פשוט וברור:
אמנם מה דקשה טובא על פרש"י דלמה הוצרך לחדש הך חששא דהעד יאמר בדדמי והרי בפשיטות ניחא כמ"ש התוס' כיון דהיא לא דייקא אין ע"א נאמן בה משום דאין דבר שבערוה פחות משנים והרי לקמן מבעי' לי' ג"כ בע"א בקטטה מהו וכן מבעי' לי' לעיל בע"א ביבמה ושם הרי ע"כ גם רש"י מפרש כהתוס' דכיון דלא דייקא אין ע"א נאמן מצד עצמו בלא סברא דבדדמי דמאי שייך בדדמי בקטטה ומדוע לא מפרש כאן כן, ועוד יותר קשה דהא מדברי רש"י מוכח דאם לא חששה דהעד אומר בדדמי הי' צריך להיות נאמן אפי' במלחמה דלא דיקא, וקשה דהרי מבואר לעיל דף פ"ח דאי לאו חומר שבסופה הי' צ"ל אינו נאמן. וגם כאן במקומו קשה תוך כדי דיבור דאמר או דלמא טעמא דע"א [פי' בשלום בעולם דליכא סברא בדדמי], משום דהיא דייקא הרי דגם בלא שייך בדדמי מוכרח לסברא דהיא דייקא וא"כ למה כ' רש"י דבמלחמה דלא דייקא חייש לבדדמי דגם בלא דדמי צ"ל אינו נאמן. והנראה בדעתו דס"ל דהא לעיל אמר רבא מ"ט דמלחמה משום דאמרה בדדמי ס"ד בכל הני דאיקטול איהו פליט ואת"ל כיון דשלום בינו לבינה נטרה עד דחזיא זימנין דמחו לו בגירא ורומחא וסברה ודאי מיית ואיכא דעביד סמתרא וחי, הרי דגם במלחמה לא חיישינן שלא תדייק כלל ותאמר בלא שום ידיעה ממנו רק דלא תדייק היטב ואחר שתדע דמחו לו בגירא לא תדייק יותר, וס"ל לרש"י דהא דאמרינן דע"א במלחמה דהיא לא תדייק ג"כ הפירוש דלא תדייק היטב וכיון דיתברר לה דמחו לו בגירא לא תדייק יותר, והרי זה ודאי דמאן דמחו לו בגירא עד שהרואה אותו סובר דודאי סופו למות מזאת המכה דכבר איתרע חזקת חיים דידי' מן התורה וגם רובו הוא לאבד דהרי אפילו בעיר שכבשוה כרקום אמרי' בגיטין דף כ"ח דנותנין עליהם חומרי חיים וחומרי מתים הגם דלא ידעינן כלל אם נעשה שום מעשה בהאדם שדנים עליו מ"מ כבר הוא בספק חי מדאורייתא א"כ ק"ו מי שהוכה כבר בגירא דרובו לאבד ורק מדרבנן הוא דחיישינן למיעוטא וכן משמע הלשון דאמר בגמרא דאיכא דעביד סמתרא וחי ומשמע דהוא רק מיעוטא שנמצא כן וכן כתב להדיא הב"י בטעמו של הרמב"ם שפסק דע"א במלחמה אם ניסת לא תצא משום דהוא ספק בדרבנן ולא תצא, ועיין עוד ברמב"ם בפרק י"ג מה' גירושין שכתב וכן אם הי' מלחמה כו' אינה נאמנת שמא תסמוך על דברים שרובן למיתה כגון שנהרגו הראשונים והאחרונים היא אומרת מאחר שנהרגו אלו ואלו נהרג גם הוא בכללן הרי דגם על בדדמי הראשון דקאמר רבא כתב דהוא רובו לאבד וכן נראה מצד הסברא דלא שייך לחוש שתאמר בדדמי רק אחר שכבר נכנס בגדר רובו לאבד דבלא"ה במה תטעה בדמיונה לומר כן וא"כ הא ק"ו בדדמי השני דכבר מחו לו בגירא דהוא רובא דרובא לאבד, והרי ידוע מחלוקת הראשונים בהא דקיי"ל דאין דבר שבערוה פחות משנים דיש מהם הסוברים דזהו רק במקום דאיכא חזקת איסור אבל בספק השקול בלא חזקת איסור נאמן ע"א גם בדבר שבערוה הגם דהוא ספק דאורייתא עדיין, ולדידהו הא ודאי פשיטא דבמקום דכבר אין בה רק חששא דרבנן דנאמן ע"פ דין גם בלא צירוף דיוקא דידה אלא אפילו להמחמירים וסוברים דגם בליכא חזקת איסור אין ע"א נאמן ועיין בספר בית הלוי ח"ב סימן ל"ז הבאנו ראי' דגם דעת רש"י הוא כן מ"מ הא י"ל דגם לא החמירו רק בספק השקול דהוא אסורה מדאורייתא אבל בזה דמה"ת שרי' ורק דרבנן החמירו בה ס"ל לרש"י דודאי דע"א נאמן מצד עצמו גם בלא דיוקא דידה ואין לחוש בדבריו דלמא משקר, וכיון דעד דמחו לו הא נאמן הע"א בצירוף דיוקא דידה שוב על המותר מה דלא תדייק הרי הוא נאמן ע"פ דין גם בלא דיוקא דידה, ומשו"ה מפרש דמבעי' לן דלמא גם העד אומר בדדמי וכשראה דמחו לו בגירא אומר דכבר מת אבל כשאומר וקברתיו דליכא למיחש בו רק דילמא משקר לא מבעי' לי' ופשיטא דנאמן, אבל לקמן גבי אבעי' דע"א בקטטה דהיא הא לא תדייק כלל דהא חיישינן דילמא מחמת שנאה רצונה להאסר עליו וכמש"כ שם רש"י ואפילו למאן דמפרש לקמן טעמא דקטטא משום דאמרי' בדדמי מ"מ הרי שם ע"כ הפירוש דתיכף שיהי' לה סמך כל דהוא והוכחה קלה של מה בכך תסמוך עליו ולא תדייק יותר וכן גבי ע"א ביבמה כיון דסניא לי', וא"כ הרי יש עלי' עדיין איסורא דאורייתא וגם חזקת איסור גמורה שפיר נסתפק הגמ' דילמא חיישינן דהעד משקר בדבריו אע"ג דשם לא שייך לחוש שיאמר העד בדדמי כן נראה נכון בדעת רש"י:
אמנם עדיין יש לעיין בזה דהא חזינן דהגמרא תלה האבעי' בטעמו של נאמנותו של ע"א דאם הטעם משום דעביד לגלוי' לא חיישינן שיאמר בדדמי ואם משום דיוקא דידה חיישינן ומוכח דאם הי' נאמן ע"פ דין מעצמו בלא צירוף דיוקא דידה לא היינו חוששין בדבריו לבדדמי וא"כ כמו דס"ל לרש"י דבכה"ג ליכא למיחש בעיקר נאמנותו משום דעל זה המותר מה דלא תדייק נאמן בלא צירוף דיוקא דידה הרי כמו כן אין לחוש בזה לבדדמי, ועוד יותר קשה דהרי מדאיבעי' לי' בע"א הא מוכח דבשני עדים גם במלחמה לא חיישינן שיאמרו בדדמי, וכבר מבואר מחלוקת הראשונים בזה דדעת האלפס דגם בשני עדים חוששין לבדדמי וכמה מהראשונים חלקו עליו וכ' דלא חיישינן וכל זה הוא לשיטתם דמפרשים האבעי' כהתוס' דילמא העד משקר אבל לשיטת רש"י הא אין מקום להסתפק בזה כלל דמדבעי' לי' בע"א הא מוכרח דבשני עדים ודאי לא חיישינן, ואינו מובן החילוק בזה מה בין אחד לשנים, ובשלמא בלא דברינו הנ"ל ניחא ונאמר דגם הך חששא דבדדמי ג"כ נוגע קצת לענין נאמנות דהרי העד אומר דבודאי כבר מת רק הב"ד חוששין בדבריו דילמא אומר כן בדדמי והוא רק לפי השערתו ודמיונו, [ובסברא זו יש לישב הא דמבעי' בהחזיקה היא מלחמה אם מהני לה מיגו דהקשו התוס' מאי שייך מיגו לאומר בדדמי], ומשו"ה בשני עדים דנאמנים מצד עצמם בכל דבריהם ע"פ דין תורה אין לנו להסתפק בדבריהם ורק בע"א דכל נאמנותו הוא מדרבנן ובצירוף דיוקא דידה והיכא דלא דייקא חששו לו חכמים אבל לפי מה שכתבנו דעד דמחו לו ודאי דנאמן בצירוף דיוקא דידה ועל המותר שלא תדייק הא נאמן מצד עצמו בלא דיוקא דידה וא"כ למה ניחוש לדבריו לבדדמי ובמה הוא חלוק משני עדים בזה, ואין לומר דהחילוק בזה הוא מצד הסברא דעל אדם אחד יש לחוש שטועה בדמיונו וסומך על השערתו אבל לשני אנשים לא חוששים שיהיו שניהם טועים בשוה דזה אינו דא"כ הא אין לחלק בין אם השנים כשרים לעדות או פסולים ומאי פריך והא מאה נשים כחד דמיין דהא מ"מ איכא שני דעות של שני אנשים, וכן מצאתי אחר כותבי בנו"ב שכ' דאי אפשר לומר כן, וצריך לדחוק דבשני עדים דנאמנים ע"פ דין בכל דברי עדותן לא חששו להם משא"כ בע"א דעל עיקר עדותו נאמן מצד עצמו והגם דעד דמחו לו האמינו חכמים בצירוף דיוקא דידה מ"מ כיון דעל יותר לא תדייק חששו רבנן בדבריו דנהי דנאמר דאלו לא היו צריכין לעדותו רק על אותו מקצת לחוד וכגון אם היו שני עדים המעידים דמחו לו בגירא ואח"כ בא ע"א ואמר שראוהו אח"כ כשמת לגמרי הי' נאמן על זה מצד עצמו מ"מ הכא כיון דעל עיקר עדותו נצרך לדיוקא דידה משו"ה על היותר מה דהיא תאמר בדדמי חוששין גם בדבריו דאומר ג"כ בדדמי, ועדיין צע"ק דלפי סברא זו שוב הי' יכול רש"י לפרש דבשביל זה חוששין בו למשקר וז"ל אבל עכ"פ מה שהקשינו על רש"י מיושבים היטב וכמש"כ:
והנראה עוד טעם אחר על הא דלא רצה רש"י לפרש כפשופו וכהתוס' והוא דס"ל דהא גם אם הטעם משום דהיא דייקא מ"מ הרי ודאי דאם יהיה אופן שהיא אינה יכולה לדייק וכגון שהיא קטנה או חסירת דעת מ"מ הרי נאמן בה ע"א וגם כשרואין ב"ד דהיא אינה רוצה לדייק ונישאת מיד הלא אין מוחין בידה לומר לה שתדייק מקודם ומוכרח בע"כ דחכמים השוו מדותיהם בזה דכיון דרוב נשים מדייקות ממילא גם בהני דאינם יכולות לדייק נאמן. ובפרט לדעת רש"י אתי' הסברא זו ברווחה דהא רש"י כתב במס' שבת דף קמ"ה דהא דהקילו חכמים בעידי עיגונא הוא משום דמקדש אדעתא דרבנן ואפקעינהו לקידושין ולדבריו הא מוכרח לומר הא דאמרינן טעמא דע"א משום דעביד לגלוי' או משום דיוקא דידה אין זה עיקר ההיתר רק דבשביל זה ראו חכמים להפקיע הקידושין אבל עיקר ההיתר אינו תלוי בהטעמים ומשו"ה גם בהני דבודאי לא ידייקו גם כן נאמן כיון דרוב נשים קדייקי וזהו שהוקשה ליה לרש"י מאי מבעי' ליה במלחמה במה גרע מלחמה משארי נשים דלא דייקא וכמו קטנה ומשו"ה כתב דבמלחמה יש לומר דגם העד אומר בדדמי דלא תקנו חכמים להפקיע הקידושין רק כשיש ע"א ברור ולא כשיש לתלות חסרון בדברי העד, וגם הא דבעי לן לקמן בע"א בקטטה ג"כ לא יפרש רש"י כפשוטו דהספק הוא משום דהיא לא תדייק רק מפרש כהרמב"ם דכיון שהיא שונאתו יש לחוש בהעד שמא היא שכרה אותו וקמבעי ליה דאם הוא משום עביד לגלוי' ירא לשקר ואין לחוש ששוכרתו ואם אינו מתיירא רק משום דיוקא דידה יש לחוש ששכרתו וכשיש מקום להסתפק ולחוש בדברי העד לא תקנו חכמים להאמינו ולהפקיע הקידושין על ידי דבריו:
והנה מאשה עצמה דאינה נאמנת במלחמה הוא דוקא במלחמה גדולה וכמו שכתבו התוס' דיראה לעמוד שם משום זריקת החיצים אבל בנפלו עליו ליסטים דאשה כלי זיינה עלי' ואינה יראה לעמוד שם נאמנת ובע"א במלחמה דמבעי' לי' אם נאמן להתוס' דהספק הוא דכיון דהיא לא תדייק חיישינן דלמא משקר הא פשיטא דהך אבעי' הוא גם במלחמה קטנה וגם באופן דהעד אין לו ירא לעמוד שם מ"מ כיון דהאשה לא תדייק ומיד שיודע לה שנפלו עליו לסטים לא תדייק יותר ויש לחוש דלמא משקר אמנם לשיטת רש"י יש להסתפק אם הוא באופן דהעד אין לו פחד מהלסטים וכגון שהעד היא אשה דכלי זיינה עלי' אם דינו כמו אשה עצמה דלא אמרי בדדמי. וגם יש מקום לומר דרק באשתו ממתנת לראות הסוף היכא דאין לה פחד וכמו דאמר רבא הסברא כיון דשלום בינו לבינה נטרה עד דחזיא אבל אדם נכרי אפשר דגם באין לו פחד לא ימתין ויאמר בדדמי וגם בזה הוא האבעי' דלא איפשיטא, ומהא דקפריך והא מים כמלחמה דמיא ופשט מזה דנאמן אע"ג דהנשים המעידות הרי היו עומדות ביבשה ולא היה להם פחד כלל מהמים אין להביא ראיה דהא ודאי דבמים לפי מה דס"ד שלא העלום והתירם בעידי הטביעה הא מצד עצמו שייך בדדמי דהא לפי הס"ד ע"כ הי' סבור דהנשים העידו עוד אומדנות והוכחות על מיתתן דבלא"ה לא הי' ס"ד כלל לומר שהתירם וא"כ הדבר מצד עצמו שייך בדדמי בלא שום סברא דפחד והגמרא מביא ראיה דהא חזינן דבמקום דשייך בדדמי ואפ"ה התירם ע"י ע"א וממילא מוכח כהטעם דעביד לגלוי' וא"כ גם במלחמה גדולה דשייך בדדמי מ"מ נאמן. אבל במלחמה קטנה יש מקום לומר לרש"י דלא קמבעי' לי' כלל. וראיתי בפ"ת ס"ק קל"ח שהביא בשם הרשב"א בחלק תולדות אדם סי' ל"ב שכתב דבעד גם במלחמה קטנה שאין לו פחד יש לחוש דלמא אמר בדדמי להפוסקים דס"ל דגם בעד יש לחוש בדדמי:
ב
ועתה נעמוד על שיטת התוס' בסוגי' זו, דעת התוס' דהעד בודאי אינו אומר בדדמי וכל הספק הוא דאם נאמר דכל נאמנותו היא משום דהיא דייקא וא"כ במלחמה דהיא לא תדייק יש לחוש בעיקר דבריו דלמא משקר ואם נאמנותו משום דעביד לגלוי' בודאי לא משקר ונאמן גם במלחמה ולדעתם האבעי' הוא גם באומר קברתיו והנה אחרי העיון נראה דגם התוס' ס"ל כמו שכתבנו לעיל לדעת רש"י דאם הי' מונח ליסוד דודאי תדייק לכל הפחות עד דיתברר לה דכבר מחו לו בגירא אין מקום להסתפק בדברי העד דלמא משקר והי' פשיטא דנאמן רק ס"ל להתוס' דהא דאמר לעיל דגם במלחמה תדייק עד דמחו לי בגירא זהו רק כשהאשה בעצמה אצלו שם ומעידה מה שראתה בעצמה והיא בודאי לא תניחנו עד דתדע דמחו לו בגירא אבל היכא שהיא לא היתה שם ואיכא ע"א שאומר לה שמת במלחמה שוב לא תדייק כלל כיון דיש לה על מי לסמוך ותיכף שיתברר לה רק שהי' מלחמה במקום דירת הבעל לא תדייק יותר וכל זה מבואר מדיוק דבריהם שכתבו וז"ל ומ"מ אין להאמינו דנהי דאינו אומר בדדמי האשה לא תדייק וסומכת עליו יותר מאלו אמר מת על מטתו כיון דיש רגלים לדבר עכ"ל וכלשון הזה ממש כתב הרא"ש ובודאי דקשה דלמה הוצרכו לומר שתסמוך על דברי העד והרי גם באין לה על מי לסמוך לא דייקא כיון דהוא מלחמה והא גם אשה המעידה על עצמה דאין לה על מי לסמוך אינה נאמנת משום דאמרה בדדמי ומוכרח בודאי כמו שכתבנו דשם אין לה על מי לסמוך מדייקא לכל הפחות עד דתראה דמחו לו בגירא או עד דיתברר לה שבעלה הלך למלחמה ולא שב והרבה מהם נהרגו ובכה"ג פשיטא דע"א נאמן ורק מבעי' ליה כיון דתסמוך על דברי העד לא תדייק כלל וכיון שיתברר לה שהיה שם מלחמה לא תדייק יותר, ועיי' ג"כ בחידושי הרשב"א שכתב וז"ל דמספקא לן דלמא משקר כו' ואיהי נמי כיון דמלחמה לא דייקא וסומכת עליו וכיון שיאמרו לה שיש מלחמה בעולם או שירד למלחמה סומכת עליו כו' הרי האריך בדבריו שתסמוך על מה שיש שם מלחמה ולא להך בדדמי דקאמר רבא דמחו לו בגירא או דכל הני איקטיל איהו פליט ומוכרח ודאי כמו שכתבנו דאם היתה מדייקת עד דמחו לו היה פשיטא דע"א נאמן:
אמנם עיין בחידושי הריטב"א שכתב וז"ל ע"א אינו נאמן אפילו אמר וקברתיו דלמא משקר ואשה כיון שידעה שהוכה מכת חרב בלחוד תליא בדדמי ולא דייקא יותר ומינסבא הרי דלא כתב כמו שכתבו התוס' והרשב"א דתסמוך על דברי העד רק כ' דהאשה תלי' בדדמי וגם מבואר מדבריו דמ"מ תדייק עד דמחו לו בגירא ואפ"ה כ' דיש לחוש בדבריו דלמא משקר ואפשר דנפל איזו טעות הדפוס שם דבלא"ה נמצאו שם באותו דיבור איזו טעותים הנופלים בדפוס יעו"ש. וכן משמע דברי הריב"ש בסי' שע"ח שכ' וז"ל אבל אי טעמא דע"א משום דהיא דייקא הכא דליתא לטעמא דדייקא כיון דאיהי אמרה בדדמי במלחמה א"כ אין העד נאמן הרי מוכח מדבריו דהיא תדייק עד דתאמר בדדמי דהיינו דמחו לו בגירא. ומוכרח דס"ל להריטב"א דאע"ג דבכה"ג כבר יצאה בודאי מידי איסור דאורייתא מ"מ כל מה שהחמירו חכמים בדיני אישות ודבר שבערוה עשאוהו כמו ספק בדאורייתא וע"א אינו נאמן בה מצד עצמו אם לא נצטרף לדבריו עוד דיוקא דידה.
ועיין בגיטין דף ב' ששליח המביא גט דצריך לומר בפני נכתב משום דלא בקיאי לשמה ופריך בגמרא דנבעי תרי דאין דבר שבערוה פחות משנים ומשני רוב בקיאין הם ואפילו לר"מ דחייש למיעוטא סתם ספרי דדיינא גמירי ורבנן הוא דאצרכוה ומשום עיגונא אקילו בה רבנן. והקשה שם בחידושי הריטב"א דמאי משני לרבנן דרוב בקיאים הם דאכתי נימא סמוך מיעוטא לחזקה והיכא דאיכא חזקה המסייע למיעוט הא גם לרבנן חיישינן ותי' הריטב"א דמשו"ה מסיים ואפילו לר"מ סתם ספרי דדיינא גמירי פי' וכ"ש דניחא לרבנן דלא אמרינן סמוך מיעוטה לחזקה עכ"ל והרי מבואר בכמה דוכתא דלרבנן דר"מ רובא עדיף מחזקה מן התורה והא דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה הוא רק איסור דרבנן וא"כ לרבנן ניחא דשפיר נאמן בו ע"א מן התורה ולא מקשה רק לר"מ דלדידי' חזקה המסייע למיעוט הוא מדאורייתא ושוב הוי' דבר שבערוה ואינו פחות משנים ומאי הקשה הריטב"א ומוכרח דס"ל דגם בחששא דרבנן אם הוא בדבר שבערוה אין ע"א נאמן בו דכל דתיקון רבנן עשאוהו כדאורייתא ואזיל הריטב"א כאן כשיטתו שם:
שוב הגיע לידי חידושי הרמב"ן וראיתי שכתב וז"ל ע"א במלחמה מהו כו' ובדדמי ודאי לא אמר כו' דילמא טעמא משום דהיא דייקא והכא כיון דמלחמה סמכה על העד בדדמי וכן נמי כשאמר העד מת במלחמה וקברתיו איהו דייקא אם בא עליהם מלחמה כלל וכשיבאו עדים ויאמרו לה שירד במלחמה תחלה שבודאי מת כדברי העד ושוב לא תדייק יותר הרי מבואר בדבריו להדי' כהתוס' ורשב"א, וגם ז"ל המרדכי בפרק האשה בתרא איבעי להו ע"א במלחמה מהו תיקו פירשו רבינו חננאל וראב"ן דספק דאורייתא לחומרא מיהו נראה לראב"י דאם ניסת לא תצא מדמדמה לה הגמרא למים שאין להם סוף ועכ"פ מדברי הר"ח וראב"ן נראה דמפרשים כהתוס' דספיקא של בעל האבעי' הוא דלמא עדיין האשה באיסורא דאורייתא קאי דשמא תסמוך על העד ולא תדייק כלל ורק כשיודע לה שיש מלחמה וגם בעלה הי' שם לא תדייק יותר, דלהריטב"א כיון דבודאי תדייק עד דמחו לו בגירא הא ודאי נראה דאינו רק ספק מדרבנן, ועכ"פ הא נתבאר מחלוקת הפוסקים בזה דלהתוס' ורמב"ן ורשב"א הא מוכח דאם היינו יודעין שתדייק עד דמחו לו אינו בכלל האבעי' ופשיטא דנאמן ע"א, ולהריטב"א וריב"ש גם בכה"ג הוא בכלל האבעי', ונ"מ לדינא היכא דאיכא עדים דמחו לו בגירא והלכו ממנו כשהוא חי עדיין ואח"כ בא ע"א והעיד שמצאו מת לגמרי וקברו דליכא חשש של בדדמי דלהתוס' והרשב"א פשיטא דנאמן ואין לחוש בו למשקר וכן מי שהעידו שני עדים שנפל למשאל"ס ואחר זמן בא ע"א והעיד שמצא נטבע אחד מת והכירו בטביעת עין או בסימן שהוא בעלה דלהתוס' פשיטא דנאמן ולהריטב"א גם בכה"ג הוא בכלל האבעי', ומ"מ לדינא ודאי נראה דגם להריטב"א צ"ל דנאמן דגם אם נאמר כהפוסקים דהאבעי' לא נפשטה מ"מ הרי אינו רק ספק בדרבנן ולקולא:
ועוד יותר י"ל דגם הריטב"א מודה דבאיכא עדים דנטבע במשאל"ס שוב נאמן בו ע"א ולא דמי לכאן דאע"ג דהיא תדייק עד דמחו לו מ"מ כיון דגם על זה ליכא רק ע"א וכל עיקר נאמנותו הוא מדרבנן ומשום דיוקא דידה וי"ל דלא תיקנו רבנן להאמינו רק היכא דהיא תדייק כל צרכו אבל אם לא תדייק רק מקצת הדבר ולא כולו אע"ג דאותו המקצת שלא תדייק לא נצרכה אלא מדרבנן מ"מ בכה"ג שוב לא תיקנו רבנן להאמינו ושוב אינו נאמן גם על עיקר עדותו שנפל למשאל"ס אבל היכא דאיכא שני עדים כשרים שנפל למשאל"ס י"ל דבכה"ג פשיטא דנאמן, ורק מדבריו שבריש גיטין הא מוכרח דס"ל דגם באיסור דרבנן אין ע"א נאמן בדבר שבערוה:
ואין להקשות על זה מדברי האלפס שכתב דנפשטה האבעי' מהא דטבע בדיגלת ואסקוהי אגישרא דשביסתנא ואנסבי רבא לדביתהו אפומא דשושבינא הרי דע"א נאמן במשאל"ס וה"ה דנאמן במלחמה ומאי ראי' מביא דילמא שאני שם דהי' ידוע מקודם נפילתו למשאל"ס דבכה"ג לא מבעי לי' והרי הרא"ש שכתב ג"כ בהאבעי' כהתוס' משום דתסמוך על העד ומ"מ כתב ג"כ ראייתו של האלפס וכן הרשב"א הביאו, וצ"ל דס"ל מדהביא הגמרא מזה ראי' דריב"ב פליג לקולא מדאנסבה לבתר חמשה ימים ואם הי' המעשה באופן שכבר לא הי' עלי' בלא"ה איסור דאורייתא א"כ מאי ראי' הוא דילמא גם רבנן דאמרי' דאין מעידין אחר ג' ימים הוא רק כשאסורה מדאורייתא אבל בדרבנן סמכינן גם על הכרה שלאחר שלשה ובפרט להני פוסקים דס"ל דספק שהה ג' ימים אזלינן לקולא דס"ל דהא דלא סמכינן על הכרה של אח"כ הוא רק חששא מדרבנן וכמו שכתב הנמוק"י הא ודאי י"ל דבאיסור דרבנן לא החמירו בזה. ומזה הוכיח האלפס דבע"כ ידע הגמרא דעובדא דדיגלת המעשה הי' באופן דיש על אשתו עדיין איסור דאורייתא ומשכחת לה בכמה אופנים אכמ"ק לבארם ופשט האלפס שפיר דע"א נאמן, ויצא מדברינו קולא לדינא דהיכא דבלא"ה אין על אשתו רק איסור דרבנן נוכל לסמוך גם על הכרה של אחר שלשה ימים דכן מוכח מדברי הרא"ש והרשב"א הנ"ל:
ג
הנה לפי מה שנתבאר בדעת התוס' דכל האבעי' הוא משום דהיא תסמוך לגמרי על העד ולא תדייק כלל יש מקום להסתפק ולומר דעד כאן לא מבעי לי' רק בע"א כשר אם נאמן דתסמוך עליו, אבל בנכרי המסיח לפי תומו אע"ג דלפום רהיטא דודאי טעמו משום דהיא דייקא דלפי הסברא קשה לומר דטעמו משום דעביד לגלוי' ירא לשקר מ"מ י"ל דפשיטא לי' הנאמן דעליו לא תסמוך האשה ותדייק שפיר ואע"ג דלא תדייק רק עד דמחו לו כיון דהי' מלחמה מ"מ הרי שוב נאמן נכרי מסל"ת כמו בכל איסורים דרבנן דנאמן ולקצת פוסקים הא נאמן מסל"ת גם באיסור דאורייתא היכא דלא אתחזיק איסורא, ומהא דכתב הרא"ש בשם הראב"ד דע"א נאמן במלחמה גם בלא אמר וקברתיו והביא ראי' מהא דטבע חסא דניסת ולא אפקוה אין סתירה לזה דהא י"ל דהראב"ד ס"ל כדברי האלפס שכתב דהאבעי' נפשטה מעובדא דדיגלת דהאמינו לע"א דלא חיישינן למשקר ורק דהאלפס כתב דמ"מ חיישינן לבדדמי וצריך לומר וקברתיו וע"ז הביא הראב"ד ראי' מהא דטבע חסא דלא חיישינן לבדדמי וס"ל להראב"ד דלענין חשש בדדמי אין לחלק בין עד כשר לעד פסול ואדרבה יש עוד מקום לומר לפי הסברא דבמסל"ת יש לחוש לבדדמי יותר מבעד כשר, ולשונו של הראב"ד כמו שהובא ברא"ש משמעו להדי' דכל הראי' שלו הוא רק לענין חשש בדדמי, אבל לענין נאמנות ולהטעם משום דתסמוך עליו בודאי דיש מקום לומר דלא נסתפקה הגמ' רק בעד כשר אבל במסל"ת בודאי דתדייק, ובזה מיושב מה דיש להקשות על דברי רבינו חננאל וראב"ן שהביא המרדכי שכתבו דע"א במלחמה לא נפשטה ולחומרא דהוא ספק בדאורייתא ובודאי מוכח מדבריהם דמפרשים כהתוס' דהאבעי' הוא דילמא משקר מדפשיטא להו דהוא ספק בדאורייתא דלענין חשש של בדדמי רחוק לומר דהוא ספק דאורייתא וגם דלדבריהם הא ודאי דאם ניסת תצא כיון דהוא ספק דאורייתא וא"כ הא קשה מהא דחסא דלא הוציאוה אע"ג דמים כמלחמה דמיא, והרי משם מוכרח דאחד מהני או דנפשטה האבעי' או דכל האבעי' הוא רק לענין אי חיישינן להשיאה לכתחילה ולא בדיעבד אבל לפ"ז ניחא דהם ס"ל דבמסל"ת לא מבעי' לי' כלל דלא תסמוך עליו ותדייק, אמנם הרי הבאנו לעיל דברי חידושי הרמב"ן דכ' ג"כ הטעם משום דתסמוך על העד וכתב שם עוד דהאבעי' נפשטה מהא דלקמן דף קכ"ב מששים אנשים שהלכו לכרקום ביתר והעיד נכרי מסל"ת והשיאום והרי שם הי' מלחמה וחורבן ומ"מ האמינוהו וכ"ש עד כשר והא דלא פשטינן הכא האבעי' מההיא ברייתא דילמא לא שמיע לי' כאן ההיא ברייתא עכ"ד, הרי מוכרח דלא ס"ל לחלק בזה, וצ"ע דלכאורה הא יש מקום לחלק כן:
ד
בתוס' ד"ה והא מים כמלחמה דמיא וז"ל השתא ס"ד דהנשים ראו הטביעה ולא ראו שהעלום ולכך אמרו בדדמי עכ"ל, והנה דברי התוס' לכאורה קשים טובא חדא דהרי סותרים דבריהם הקודמים שכתבו דהעד לעולם אינו אומר בדדמי וכל האבעי' הוא דכיון דהיא לא תדייק לחוש דילמא העד משקר, עוד זאת קשה דלמה הוצרכו התוס' לזה ולא פירשוהו כפשוטו דמקשה כיון דמים כמלחמה וכיון שיתברר לה שירד בספינה וגם הי' איזו סיבה בספינה תו לא תדייק יותר והי' לחוש דילמא הני נשים שהעידו על טביעת האנשים משקרי, ובודאי דוחק גדול לומר דהתוס' אזלי כאן בזה הדיבור לפי שיטת רש"י, וראיתי בספר ושב הכהן שהגיה בדברי התוס' ולכך אמרה בדדמי וכוונתם דהנשים של הנטבעים הם יסמכו על בדדמי ולא ידייקו היטב ולא קאי על הנשים המעידים וקושי' הגמרא הוא דילמא משקרי והנראה דגם הלחם משנה הבין כן בכוונת התוס' יעו"ש בדבריו, אמנם גם זה דחוק להעמיד כן בכוונת דבריהם ובפרט לפי מה שנתבאר דלפי' התוס' החששא הוא דהאשה תסמוך לגמרי על דברי העד ולא תדייק כלל וא"כ לא הי' להתוס' להזכיר כאן דאמרה בדדמי ובלא"ה דחוק לומר דהא שכתבו התוס' דאמרה כוונתם דתסמוך על בדדמי ובודאי נראה דדברי התוס' קאי על הנשים שאמרו העדות של הטביעה:
והנראה לפרש דבריהם ומקודם נתרץ קושי' הראשונה שלא יהיו דבריהם סותרים זא"ז, ונאמר דשני אופנים בדדמי הם וחלוקים הם, דהך בדדמי דאמרינן לעיל גבי מלחמה דכל הני איקטיל ואיהו פליט א"כ הרי העד שמעיד ואומר שראהו מת הרי משקר לגמרי בדבריו ומעיד דבר מה שלא ראה כלל וגם הבדדמי השני דאמרינן במלחמה דמחו לו בגירא וסבר ודאי מיית ואיכא דעביד סמתרא וחי מפרשים התוס' דאין הכוונה דלפי דמיונה כבר ראתה מת דנתעלף ונראה כמת דס"ל להתוס' דכיון דעומד אצלו בודאי מכיר בו אם הוא חי עדיין רק הכוונה דהיא סבורה דעל ידי הכאה זו בודאי לא יתרפא וימות בודאי ממנה אחר זמן אבל עכ"פ היא הניחתו כשהי' עדיין חי וכשמעיד עליו שמת הוא משקר לגמרי ובזה הוא שכתבו התוס' דהעד לא יאמר בדדמי כזה דרק האשה עצמה שאינה רוצה להתעגן סומכת על זה ואומרת שכבר ראתה אותו מת אבל העד לעולם לא יאמר יותר ממה שראה בעיניו, אמנם יש בדדמי אחר שטועה בדמיונו ולפי אומדן דעתו סובר שכן הוא ולדעתו אומר ממש כמו שראה ובדדמי זה ודאי דגם העד יאמר כיון דסובר שאומר כמו שראה, ומשו"ה אע"ג דבמלחמה כ' התוס' דהעד אינו אומר בדדמי אבל בנפל למים שצריך העד להעיד שעמד עליו כשיעור שתצא נפשו ולא עלה ושיעור זה הא תלוי לדעת רוב הפוסקים באומדן דעתו של הרואה לפי כחו של הנטבע אז בשעת מעשה ובדדמי כזה גם העד יאמר אותו כיון דלפי דעתו כבר שהה עליו כדי שתצא נפשו ובודאי מת לפי דמיונו וזהו דמקשה והא מים כמלחמה דמיא ויש לחוש לבדדמי דהעד סובר שראהו מת ובאמת הוא טועה בדמיונו. וזהו גם כן מה שכתבו התוס' לקמן בד"ה וקאמרי סימנים דעל ידי הכרה דטב"ע לחודא לא מהני דיאמרו בדדמי שיסברו שהם הבעלים וגם שם ראיתי מקשים דהרי לשיטתם אין העד אומר בדדמי ולפי זה ניחא כיון דלפי דמיונו נראה לו שמכירו בטביעת עין דזהו הבעל של אשה גם העד אומרו כיון שבדעתו שאומר האמת, וס"ל להתוס' דהך בדדמי השני דהיינו שטועה בדמיונו תלוי בשני הטעמים דאם ע"א נאמן משום דעביד לגלוי' דמחזקינן דהעד ירא שמא יתברר אח"כ שלא כמו שאמר לא יסמוך גם על הך בדדמי שטועה בדמיונו דלמה לו להכניס עצמו בזה הספק וגם הוא חושש בעצמו שמא טועה וכמו שאמרו למד לשונך לומר אינו יודע שמא תתבדה ותאחז ולא יעיד כלל רק בדבר שיודע בודאי שהוא כן בלא שום ספק ולא מה שהוא רק לפי אומדן דעתו. אבל אם נאמנתו הוא בשביל שהיא דייקא אבל היכא דלא דייקא אינו מתיירא משום שמא יתברר שלא כדבריו וא"כ היכא דלא דייקא יאמר הך בדדמי השני כיון דסובר דמעיד כמו שראה, וזהו שהוכיח הגמרא מדהתירם רבי ולא חשש לבדדמי מוכרח דהטעם הוא משום דעבידא לגלוי' וממילא הא מוכח דע"א נאמן במלחמה ולא חיישינן בעדותו דלמא משקר:
ובדברים הללו יתבאר היטב דברי התוס' בד"ה טעמא שכתבו וז"ל טעמא דע"א משום דמלתא דעבידא לגלויא לא משקר ולא יאמר בדדמי כיון שהדבר גלוי, או דלמא טעמא דע"א משום דהיא דייקא כלומר לעולם לא יאמר העד בדדמי כמו האשה עצמה ומ"מ אין להאמינו דנהי דלא אמר בדדמי מ"מ האשה ל"א דייקא כאן עכ"ל ובודאי דלכאורה אין דבריהם מובנים כלל וסותרים תוך כדי דיבור דבהתחלת דבריהם כתבו טעם דמשו"ה לא יאמר העד בדדמי משום דהוא מילתא דעבידא לגלויא וירא שיתגלה הדבר ומשמע דבלא"ה גם העד יאמר בדדמי וסיימו בדבריהם דגם להטעם משום דהיא דייקא אין לחוש לדברי העד לבדדמי ובזכרוני שראיתי מי שנתקשה בזה שכחתי מקומו. ולפי מה שכתבנו ניחא היטב דלטעם דעבידא לגלוי' לא יאמר העד שום אופן בדדמי ואפילו מה שנראה בדמיונו שכן הוא לא יאמרנו וגם הך בדדמי השני הוא משום דירא שיתברר, אבל לטעם דהיא דייקא הגם דבדבר שהוא טועה בדמיונו יאמר העד במקום דהיא לא תדייק מ"מ הך בדדמי דחיישינן לי' במלחמה דהיינו דמחו לא יאמר העד גם היכא דהיא לא תדייק דהעד מצד עצמו לא יאמר דבר שגם לפי דעתו לא ראהו שהוא כן. ומשו"ה במלחמה דס"ל להתוס' דסברא דטועה בדמיונו לא שייך שם דכיון דעומד אצלו בודאי מכיר אם עדיין הוא חי או לא וליכא למיחש רק משום דסובר דודאי ימות אח"כ וזה לא חיישינן ליה כלל גם להטעם דדייקא וזהו שדקדקו התוס' וכתבו וז"ל או דלמא טעמא דע"א משום דהיא דייקא כלומר לעולם לא יאמר העד בדדמי כמו האשה עצמה כוונתם דהך בדדמי שהאשה עצמה אומרת וכמו כל הני דאיקטיל איהו פליט או דמחו לו בגירא זה לא יאמר העד לכל הטעמים ומשו"ה אם היתה האשה מדייקא היה ע"א נאמן במלחמה דבמלחמה לא שייך בדדמי של טועה בדמיונו ורק כיון דלא דייקא יש לחוש דלמא משקר. ונתבאר דלהתוס' הך אבעי' דע"א במלחמה מהו כולל שני ספיקות דאם הטעם משום דעביד לגלוי' אין לחוש למשקר וגם אין לחוש בו לשום בדדמי ואם הטעם משום דדייקא יש לחוש בו למשקר היכא דלא דייקא וגם יש לחוש בו לבדדמי של טועה בדמיונו ובמלחמה דליכא חשש טועה בדמיונו יש לחוש בו דלמא משקר וגם היכא דליכא למיחש למשקר וכמו שיבואר לקמן בסמוך בסימן שאח"ז אם הוא אופן שיש לחוש לבדדמי של טועה חיישינן לי' ומשו"ה פשט לה הגמרא שפיר מהא דלא חשש רבי להנשים דאמרו בדדמי מוכח דהטעם משום דעבידא לגלוי' וממילא מוכח דאין לחוש בו למשקר ונאמן גם במלחמה ודברי התוס' מיושבים ומבוארים כמין חומר, וז"ל הרשב"א בחידושיו או דלמא טעמא דע"א משום דהיא דייקא תמיהא לי אמאי לא פליג בעד עצמו בין הכא לדעלמא ולימא אבל הכא דלמא אמר בדדמי וי"ל דחדא דאית ביה תרתי קאמר וה"ק טעמא דע"א משום דעביד לגלוי' דלא משקר כלל ועד דידע ממש דמיית לא אמר ואפילו בדדמי נמי לא יאמר או דלמא הכא זימנין דמשקר אלא משום דאיהי דייקא והכא כ"ש דאיכא למיחש דלמא תרווייהו סמכי בדדמי עכ"ד הרי דגם הוא מפרש דהספק הוא על שני הדברים דלמא משקר וגם דלמא אומר בדדמי ורק דהרשב"א מפרש דלטעם דדייקא יש לחוש דאומר גם בדדמי דמלחמה והתוס' ס"ל דזה ודאי לא יאמר ורק אם טועה בדמיונו יאמר:
ה
ועתה נפרש קושי' השנית אמאי לא פירשו התוס' כפשטי' ולפי שיטתם דפריש והא מים כמלחמה דמיא וא"כ האשה לא תדייק וניחוש דלמא משקרי הנשים המעידים והנראה ברור דהוקשה להם להתוס' מאי דמשני דאמרו אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנים והרי בתי' זה אינו מיושב רק דליכא חשש דבדדמי כיון שמעידים שהעלום וכמו דמוכח לקמן אבל אכתי ניחוש דלמא משקרי הנשים במה דאמרו דהכירום בטב"ע וכבר נתקשו הראשונים בזה ועיי' מש"כ לקמן בזה ומזה יצא להתוס' דהכא לא הוקשה כלל דניחוש למשקר וכל הקושי' הוא רק משום חשש דבדדמי, והטעם לזה דלא חיישינן למשקר הנראה דהא בברייתא דתני מעשה בשני ת"ח שהיו באים בספינה עם אבא יוסי בן סימאי וטבעה והשיא רבי נשיהם ע"פ נשים ולפי הס"ד דלא העלום כלל והנשים היו העדים שהעידו על הטביעה והרי יש לפרשה בכמה אופנים דאם נפרש דחוץ מהני נשים לא ידעו כלל מעיקר טביעת הספינה או גם אם נפרש דעיקר טביעת הספינה הי' ידוע בלעדם רק דלא היה ידוע דהשני ת"ח היו שם באותה הספינה רק הנשים העידו על זה א"כ הרי הוא ממש החזיקו הם מלחמה ואם לא היו מזכירים כלל טביעת הספינה רק היו אומרים שמתו סתם הא פשיטא דהיו נאמנים דאע"ג דטביעת הספינה הי' ידוע בלעדם כל שלא הי' ידוע שאלו הת"ח הי' באותה ספינה הרי אין זה כמלחמה כלל דכי בשביל שנטבעה ספינה אחת בעולם יחזיקו כל האנשים שבעולם בספק נטבעים ולומר עליהם דהוא כמלחמה ופשיטא דאם היו אומרים מת סתם שהיו נאמנים וא"כ גם כשאומרים שנטבעו באותה ספינה הרי הוא החזיקה מלחמה ויש להם מיגו שלא היו אומרים טביעת הספינה כלל ומשו"ה לא חשש בהו רבי דלמא משקר ומאי מוכיח מזה לע"א במלחמה דאיירי באופן דליכא מיגו דידוע לכל דהי' מלחמה במקומו של הבעל, ואע"ג דגם בהחזיקה מלחמה הוא אבעי' דלא איפשיטה אם מהני מיגו מ"מ מאי מוכיח הגמרא מעובדא דרבי דלמא האמינם משום מיגו ובאמת נאמר דמהני מיגו, ועוד דעד כאן לא מבעי לן רק באשה עצמה דחוששים בדבריה לבדדמי ועל זה מבעי לן אם מהני לה מיגו אם החזיקה היא מלחמה אבל לגבי העד אם נאמר דודאי אינו אומר בדדמי רק כל החשש דלמא משקר ס"ל להתוס' דבכה"ג אין להסתפק כלל דודאי דמהני מיגו ככל מיגו שבש"ס, והרי להדי' כתב הב"ש בס"ק ק"נ דגם לדעת הרמב"ם דבמלחמה לא מהני גם אם אמרה וקברתיו מ"מ בהחזיקה היא מלחמה פשיטא דמהני וקברתיו דכיון דליכא ספק דבדדמי רק חשש דלמא משקרת פשיטא דמהני מיגו וכן אפשר ס"ל להתוס', ואע"ג דכתבו התוס' בד"ה דאי בעי אמרה שלום בעולם דלא מבעי' ליה רק אם אמרינן באמרה נהרג במלחמה דנאמנת במיגו דאמרה נהרג ולא במלחמה אבל להאמינה באמרה נהרג במיגו דאומרת מת פשיטא דלא מהני וא"כ הא י"ל דגם באומרת נטבעו לא אמרינן מיגו דהיו אומרים מת ולא נטבעו. זה אינו דהתוס' לא כתבו זה רק במקום חשש דבדדמי אבל לענין חשש דמשקר הא פשיטא דמהני מיגו ככל מיגו שבש"ס דהוא מטענה זו לטענה אחרת ממש שלא באופן של טענה זו כלל. וכן מוכח להדי' מדברי התוס' לעיל בד"ה מי אמרינן מה לה לשקר בקושייתם שהוכיחו דלענין חשש בדדמי לא שייך מיגו מדלא מהימנינן לה באמרה נהרג במלחמה במיגו דמת על מטתו אלא ש"מ דלא שייך מיגו כיון דאינה חשודה לשקר עכ"ל הרי מוכח להדי' דלענין חשש דמשקר היה מהני באומרת נהרג במלחמה במיגו דאמרה מת על מטתו, ומשו"ה לא פירשו התוס' דקושי' הגמרא הוא משום חשש דמשקר ופירשו דהקושי' הוא משום חשש בדדמי דעל זה לא שייך מיגו כלל כיון דסובר שאומר אמת ואע"ג דבהחזיקה היא מלחמה מבעי לן דלמא מהני מיגו גם לענין חשש של בדדמי מ"מ הרי שם הסבירו התוס' בד"ה מי אמרינן דכיון דקדייקת כולי האי מסתמא אינה אומרת בדדמי וכל זה לא שייך כלל בעובדא דרבי גבי העד וגם דהא הוי' מיגו דנטבע אטו מת סתם ובזה הא ודאי לא מהני גבי חשש בדדמי וכמו דלא מהני בנהרג במיגו דמת ומקשה הגמרא שפיר, וגם אם נפרש דעובדא דרבי היה שהיה ידוע דאלו הת"ח הי' באותה ספינה של אבא יוסי וגם זה היה ידוע דזו הספינה נטבעה וכן משמע לשון הברייתא דתני שהיו באים בספינה עם אבא יוסי וטבעה משמע דזה הי' ידוע בלא דברי הנשים ולא נצרכה עידותן של הנשים רק שהעידו שראו כשטבעו האנשים ושהו עליהם כדי שתצא נפשם וא"כ הרי הוא ממש כמו ע"א במלחמה ויש לחוש דמשקרים מ"מ גם כן קשה עדיין דא"כ הרי הוא דין דספינה שאבדה בים דתנן בגיטין דף כ"ח דנותנין עליהם חומרי מתים וחומרי חיים ומבואר בב"ב דף קל"ו דספינה הוי' רובן לאבד הרי דכשנשברה הספינה הגם דלא ראינו טביעת האנשים כלל אם נצללו או נשארו שטין על המים או על דף מ"מ כבר הם רובן לאבד וגם אם נאמר דאינו רוב גמור וכל היכא דאינו רוב גמור אמרינן סמוך חזקה למיעוט וה"ל פלגא ופלגא דאורייתא וכמבואר כל זה בתוס' בכמה דוכתא מ"מ הרי שוב אינו רק כספק השקול בלא שום חזקה כיון דכבר שקילנא להחזקה לצרפה להמיעוט לעשותו פלגא נגד הרוב והרי דעת כמה מהראשונים דבספק השקול וליכא חזקת איסור ע"א נאמן מן התורה גם בדבר שבערוה ואפשר דכן ס"ל להתוס' בכאן ומאי מוכיח מדלא חשש רבי בעובדא דלמא משקרים דגם בע"א במלחמה לא חיישינן למשקר דבמלחמה הרי חוששין דלמא היא לא תדייק כלל ותסמוך לגמרי על העד והרי היא בחזקת איסור אשת איש גמורה דאורייתא דע"א אינו נאמן בה ע"פ דין בלא דיוקא דידה וכמו שהוכחנו למעלה בסימן ב' מלשון התוס' דרק משום זה קא מספקא ליה אבל אם היינו יודעין דתדייק לכל הפחות עד דתדע דכבר מחו לו לא הי' מסתפק כלל ופשיטא דע"א היה נאמן בה וא"כ מאי מוכיח מהך דרבי דע"א נאמן בה ע"פ דין תורה מעצמו בלא דיוקא דידה להיכא דע"פ דין תורה אין ע"א נאמן כלל וכל נאמנותו הוא רק משום דיוקא דידה, וידעתי דיש אופן לומר דהעובדא הי' דהי' רק קול שאותה ספינה של אבא יוסי טבעה והי' ידוע לכל שאותן הת"ח הי' בה וא"כ הרי הוא דומה ממש למלחמה בעולם, מ"מ תקשה דמנ"ל להגמרא דכך היה המעשה דלמא היה בהאופנים האחרים שכתבנו ומשו"ה לא פירשו התוס' דקושי' הגמרא הוא דלמא משקרים רק פירשו דהקושי' הוא דלמא אמרי בדדמי וכמו שנתבאר:
בתוס' ד"ה וקאמרי סימנים אבל ע"י טביעת עין אין להאמינם דאמרי בדדמי ובדבר מועט יאמרו שאלו בעליהם, ואם סימנים לאו דאורייתא איירי בסימן מובהק, אי נמי מהני ע"פ טב"ע, והנה אין להקשות על התוס' דאי איירי בסימן מובהק למה צריך חזינהו לאלתר דהסימן הרי לעולם לא ישתנה וכן כתב הרמ"א סעי' כ"ו דבסימן מובהק מתירין אפילו אשתהי, וצ"ל דהתוס' בתי' הראשון מפרשים דהוא שני תירוצים בגמרא אחד משני דחזינהו לאלתר והי' ההכרה ע"י טב"ע, אי נמי דקאמרי סימנים וכ"כ המרדכי בשם ר"י דהם שני תירוצים הובא בב"ש ס"ק פ"ג, ולפי"ז הני שני תירוצים מחולקים לדינא דתי' הראשון ס"ל דמהני טב"ע לחודא ותי' השני ס"ל דלא מהני משום חשש בדדמי ומוקים לה בסימן דוקא, ומה שכתבו התוס' קאי על תי' השני דנתנו טעם מדוע לא ניחא לי' בתי' הראשון, והנה לפי מה שהסברנו לעיל בדעת התוס' דבדדמי דאמר במלחמה בודאי לא יאמר העד לכל הטעמים ורק בדדמי של טועה בדמיונו תלוי בשני הטעמים דלפי הטעם משום דהיא דייקא יאמינו העד ולטעם דעביד לגלוי' לא יאמר גם בדדמי זה, ויש מקום להסתפק במה דכתבו כאן דעל טב"ע יאמר בדדמי אם כוונתם דלכל הטעמים יאמרנו וגרע גם מבדדמי של טועה בדמיונו וכמו דמשמע קצת בדברי התוס' שהאריכו בדבריהם וכתבו דבדבר מועט יאמרו שאלו בעליהם דמשמע דבאו ליתן טעם למה חיישינן כאן גם לטעם דעביד לגלוי', אמנם א"כ הא נצטרך לומר שלשה חילוקים בסברא דדמי דהך דבמלחמה לכל הטעמים לא יאמרו ובדדמי של טועה בדמיונו תלוי בשני הטעמים ובדדמי של טב"ע יאמר לכל הטעמים והוא דחוק קצת, וע"כ נראה יותר דגם הך בדדמי דחיישינן גבי טב"ע הוא ממש כהך דטועה בדמיונו והוא רק לטעם דהיא דייקא אבל לטעם דעביד לגלוי' לא חיישינן כלל לשום בדדמי דהרי הגמ' קאי הכא לדחות הפשיטות ולומר דלעולם הטעם הוא משום דהיא דייקא ומשו"ה ס"ל לתי' השני דטב"ע לא מהני, וא"כ לדינא הרי יש מקום להקל חדא דהא בתי' הראשון ס"ל דטב"ע לחודא מהני וגם לתי' השני הרי אינו ברור דאינו מועיל רק תלוי עדיין בהאבעי' דאם הטעם משום דעביד לגלוי' גם הוא מודה דמהני. אמנם זה אינו מוכרח דהרי לפי זה הרי נוכל לישב הסוגי' בפשיטות ולומר דהני שני התירוצים אינם חולקים לדינא כלל ורק דהגמרא הרי רצה להוכיח מעובדא דרבי דהטעם הוא משום דעביד לגלוי' ודחי ותסברא והא מים שאין להם סוף אשתו אסורה פי' וגם לטעם זה קשה האיך התירם רבי אלא בע"כ איירי דאסקינהו קמן וחזינהו לאלתר או איירי דקאמרי סימנים פי' דמתרץ אליבא דשני הטעמים דאם נאמר הטעם משום דעביד לגלוי' איירי דחזינהו לאלתר והכירוהו בטב"ע לחוד דהא לא אמרי בדדמי ואם כהטעם דהיא דייקא איירי דקאמרי סימנים ואין מהך עובדא ראי' לשום צד דמתרץ לפי שני הסברות, והא דלקמן בעובדא דדיגלת דאנסבי רבא לאשתו ואמרי' וה"מ דכי אסקינהו חזינהו לשעתי אבל אשתהי מתפח תפח הרי דלאלתר מהני הכרה דטב"ע והגם דלפי האמת ניחא דהא התוס' מחלקים בסמוך בין גופו שלם לחבול דבשלם מהני טב"ע אבל אכתי תקשה מה שתמהו התוס' בסמוך על המנהג שנהגו להתיר נטבעים בטב"ע ומדוע לא הקשו טפי מהגמרא מהך דדיגלת י"ל דמהמנהג אלימא להו להקשות משום דקשה לפי שני הפירושים של התוס' אבל מהך דדיגלת לא קשה רק לפי' הראשון אבל לפי הא"נ שכתבו התוס' הא ניחא וכמו שיובא בסמוך, ועכ"פ להטעם דדייקא מודים כו"ע דלא מהני טב"ע לחודא וא"כ האי דינא דטב"ע לחודא הוא בכלל אבעי' דלא נפשטה:
עוד כתבו התוס' אי נמי מהני ע"פ טב"ע, פי' דלעולם איירי בסימן אמצעי ומהני בצירוף הטב"ע, ולפי"ז צריך לפרש דהכל תי' א' דחזינהו לאלתר והכירו בטב"ע וגם אמרי סימנים, דכל אחד לחודא לא מהני דעל טב"ע יש חשש דבדדמי וסימן הוא רק דרבנן וע"י צירופם יחד התירם רבי ולפי פירוש זה יצא חומרא דמדמצריך חזינהו לאלתר מוכרח דבאשתהי דמתפח תפח לא מהני טב"ע גם אם יצטרף לו סימן אמצעי, וכן הובא בב"י תשובת הר"ן דבאשתהי דים לא מהני הכרה דטב"ע גם בצירוף סימן אמצעי ולהתוס' הא מוכרח כן, אבל לפירוש הראשון של התוס' דהם שני תירוצים והא דאמר וחזינהו לאלתר דאיירי דהי' שם טב"ע לחודא בלא שום סימן אין ראי' מזה להר"ן, ויש מקום לומר דטב"ע וגם סימן אמצעי שניהם ביחד אפשר דמהני גם באשתהי דים, והסברא לזה הוא אם נאמר כדעת הפוסקים דהא דבאשתהי דים לא מהני טב"ע הוא רק חששא דרבנן לחודא ומשו"ה כתבו קצת מהראשונים דאם יש ספק אם נשתהה אם לא נשתהה תלינן לקולא וא"כ הא י"ל דכיון דע"י הטב"ע לחודא כבר אין בה רק איסור דרבנן שוב מהני גם סימן אמצעי וכמו שהובא בכמה מחברים דבאיסור דרבנן מהני גם סימן דרבנן, אמנם עיין מש"כ לקמן דבכה"ג לא מהני סי' דרבנן אע"ג דהאיסור כבר הוא רק מדרבנן כיון דהחשש הוא לספק איסור דאורייתא יעו"ש, והנה לפי' זה הלא כו"ע ס"ל דטב"ע לחודא לא מהני וא"כ לכאורה קשה אמאי לא הקשו התוס' על זה מעובדא דדיגלת דשם הכירו ע"י טב"ע ואמאי לא חשש רבא שם לבדדמי ומדוע הקשו התוס' בדיבור הסמוך רק מהמנהג ולא הקשה על זה מסוגי' מפורשת דדיגלת, ואין לתרץ דלפי מה שכתבנו דהא דכ' התוס' דטב"ע לחודא לא מהני הוא רק אם נאמר כהטעם דהיא דייקא אבל להטעם דעביד לאגלוי' מהני טב"ע לחודא ונאמר דרבא דהתיר שם ע"י טב"ע הוא משום דס"ל כהטעם דעביד לאגלוי' [והרי בלא"ה כתב האלפס דמעובדא דדיגלת מוכח דע"א במלחמה נאמן והרי זהו כהטעם דעביד לגלוי'] זה אינו דהרי בסמוך גבי עובדא דשומשמי קאמר רבא מי דמי התם קאמרי סימנים הרי דס"ל לרבא דבעי דוקא סימנים ולא מהני טב"ע לחודא מדלא דחי יותר בפשיטות דהתם הכירום ע"י טב"ע ושוב אין מקום להסתפק בזה ולא יצטרך לומר דחושבנא אינו סימן ומוכרח דס"ל לרבא דטב"ע לא מהני, אמנם גם זה לא קשה די"ל דגם בעובדא דדיגלת היו סימנים אמצעים בצירוף הטב"ע והרי כן מבואר בב"ש ס"ק פ"ז דבהך דדיגלת הי' טב"ע בצירוף סימנים אמצעים ועיין בנו"ב סי' כ"ח שדחה דברי הב"ש בזה דא"כ מאי פשט שם הגמרא מהך דרבא דריב"ב פליג לקולא דילמא שאני שם דהי' גם סימן אמצעי ובודאי דצריך לדחוק קצת לפי דברי הב"ש אמנם הרי הב"ש לא מעצמו כתב כן רק כן ראיתי הובא בשם בעל העיטור שכתב באות קבלת עדות וז"ל וכ' ר"ח ע"א בספינה שטבעה והכירוהו מת לא מהימן וכ"ש נכרי אפילו מסל"ת ומסתברא דלא מהימן עד דאמר סימנים דידהו וסוגי' דשמעתא דכי איתא כדאמר לקמן מי דמי התם קאמרי סימנים וההוא גברא דטבע בדיגלת ואנסבי רבא לדביתהו אפומא דשושבינא כגון דאמר אשתמודע לי' בסימנים כגון דאמר זה מקלו וזה תרמילו, עכ"ל, הרי דגם בעל העיטור כ' דהי' בצירוף עוד סימן [ומזה מוכרח עוד דהרי הגמרא מסיק שם וה"מ דכי אסקינהו חזינהו לשעתי' אבל אשתהי מתפח תפח דכי אשתהי לא מהני טב"ע גם אם יש עוד גם סימן אמצעי וכתשובת הר"ן], עוד י"ל דאפשר דהתוס' היו גורסים בעובדא דשומשמא רבה ולא רבא וכמו שכתב הרמב"ן במלחמות בדעת האלפס שכתב דמעובדא דדיגלת נפשטה האבעי' מדברי רבא דע"א נאמן במלחמה וכתב הרמב"ן דלא תקשה מהא דאמר רבא מי דמי התם קאמרי סימנים דהוא גריס רבה וא"כ הא ניחא הא דלא חשש רבא שם לבדדמי דלטעם דעביד לגלוי' לא חיישינן לבדדמי גבי טב"ע וכמו שכתבנו:
ואם נאמר כמש"כ דלא כ' התוס' דטב"ע לא מהני רק לפי הטעם דהיא דייקא א"כ להלכה אין ראי' מכאן דהא אם נאמר כדעת האלפס והרבה מהראשונים דנפשטה האבעי' דע"א במלחמה נאמן הא מהני טב"ע לחודא, והא דכתבו התוס' בדיבור הסמוך וז"ל וקאמרי סימנים פירוש רבינו חננאל ש"מ דאשה ועד אחד בספינה שטבעה ואמרו מת לא מהני וכ"ש כותי מסל"ת [פי' דצריך גם סימנים לצרף להטב"ע] אין מזה סתירה לדברינו דרבינו חננאל ס"ל דהאבעי' לא נפשטה והא דכ' דלא מהני טב"ע הוא רק מספק דילמא הלכה כטעם דדייקא וכן כתב המרדכי וז"ל הר"ח והראב"ן פסקו דע"א במלחמה לא איפשטה וספיקו לחומרא דהוא ספק כדאורייתא, ויצא מזה דאם הוא רק בדרבנן וכגון שיש עדים שנטבע במשאל"ס וגם שהו עליו כדי שת"נ ואח"כ נמצא נטבע אחד מהני הכרה דטב"ע לחודא וסמכינן על טעם דעביד לאגלוי':
ז
בגמרא או דלמא טעמא דע"א משום דהיא דייקא והכא זימנין דסניא לי' לא דייקא, כן הובא בראשונים שהיא גירסת האלפס וכן הוא הגירסא בקצת ספרים ויש מן הראשונים שכתבו למוחקו, ועיין בחידושי הרשב"א וריטב"א שהקשו על זה דהא לא מצינו כלל בשום דוכתא דניחוש לגבי בעל דילמא סניא לי' ורק לעיל דף צ"ד גבי יבם וכן לקמן גבי קטטה דההיא ודאי סניא לי' אבל גבי בעל כל דלא ידעינן בהו קטטה ליכא למיחש לי', עוד זאת קשה טובא עיקר הגירסא דלמה צריך לטעמא דסניא לי' והא גם בלא"ה לא תדייק כיון דמלחמה בעולם והרי במשנה מבואר דגם בשלום בינו לבינה דידעינן בבירור שהם אוהבים זה את זה מ"מ אינה נאמנת במלחמה ולא תדייק, וצ"ע, והנראה לישב דעת הגורסים כן דלעיל אמר רבא מ"ט דמלחמה דאמרה בדדמי ס"ד כל הני דאיקטיל איהו פליט וא"ת לכיון דשלום בינו לבינה נטרה עד דחזיא זימנין דמחו לו בגירא ורומחא וסברה ודאי מיית ואיכא דעביד סמתרא וחי, ולפום רהיטא נראה דרבא בעצמו לא ברירא לי' הדבר ונסתפק על דעת סתם נשים ומשו"ה אמר בתחילה דיש לחוש בהם דתסמוך על בדדמי הראשון דכל הני איקטול וגם אם לא תדע רק זה שהלך למלחמה ושוב לא חזר לביתו תאמר עליו שנהרג, ושוב הוסיף רבא ואת"ל כיון דשלום בינו לבינה כו' פירוש דגם אם תחלוק על סברא זו ותאמר דודאי לא תסמוך על זה מ"מ הרי אם תראה דמחו לו בגירא הא ודאי דתאמר בדדמי ואם נאמר כן הרי הוא ספיקא דדינא אם החשש הוא משום בדדמי הראשון או משום בדדמי השני, וז"ל הרמב"ם וכן אם הי' מלחמה בעולם אינה נאמנת שמא תסמוך דעתה על דברים שרובן לאבד כגון שנהרגו הראשונים והאחרונים היא אומרת מאחר שנהרגו אלו ואלו נהרג גם הוא בכללן עכ"ל הרי דכתב דיש לחוש גם על בדדמי הראשון, אמנם יותר נראה דרבא לא נסתפק בזה כלל והך את"ל דקאמר אינו חולק על הראשון דודאי יש נשים שיסמכו על בדדמי הראשון ויש שלא יסמכו רק על השני ושניהם אמת ומשו"ה אמר רבא לשני האופנים דהרי הא דתנן במשנה שלום בינו לבינה הוא לאו דוקא דאינו צריך שנודע בבירור שהם אוהבים זה את זה וכמו דאיתא בגמרא לעיל דתני שלום בינו לבינה משום דבעי למתני קטטה דגם בסתם נשים כל שאינו ידוע לנו שיש קטטה ביניהם נאמנת ועוד יותר דאפילו בידוע שיש מריבה ושנאה ביניהם עד שמבקשת ממנה שיגרשנה מ"מ נאמנת כמבואר בגמרא דלא מקרי קטטה עד שתאמר גרשתני והכחישוה וזהו שאמר רבא דיש שני אופני בדדמי אחד דתסמוך על כל הני דאיקטיל, ואת"ל כיון דשלום בינו לבינה פי' דהיכא דידעינן שהם אוהבים זה את זה והיא בודאי לא תסמוך על זה רק נטרה עד דחזיא מ"מ זימנין דמחו לו בגירא ועל זה כולם יסמכו, הרי דבסתם נשים או כשיש איזה מריבה ושנאה ביניהם אומרת בדדמי הראשון וכששלום ביניהם אומרת השני, והנה נ"מ טובא ביניהם דאם תאמר בדדמי הראשון ודאי דיש מקום לומר דיש עלי' עדיין איסור דאורייתא כיון דאינה יודעת רק מה דהלך במלחמה ולא שב והרבה מהם נהרגו אפשר דזה אינו בכלל רובן לאבד ואפילו אם נאמר דגם בזה הוא רוב לאבד וכמו דמבואר ברמב"ם הנ"ל מ"מ הרי איכא נגד הרוב חזקת חיים של הבעל וגם חזקת איסור דידה המסייעים למיעוט הניצולים וכבר כתבו התוס' דברוב שאינו גמור אם איכא חזקה המסייע למיעוט ה"ל כפלגא ופלגא והוא ספק דאורייתא ודעת הריב"ש בסי' שע"ט דגם ברוב גמור אם איכא שני חזקות המסייע למיעוט הוא ספק דאורייתא, אבל אם לא תסמוך רק על בדדמי השני דאז הניצולים בודאי דהם רק מיעוטא דמיעוטא ובמיעוטא דמיעוטא הא לא אמרינן כלל סמוך מיעוט לחזקה בודאי נראה דאין בה רק איסורא דרבנן לחודא. ובזה מיושב מה דאמר רבא לעיל הך בדדמי הראשון כיון דסוף כל סוף מוכרח לומר השני ה"ל לומר רק השני לחודא ובזה ניחא דנ"מ טובא ביניהם דבסתם נשים ובפרט כשידוע איזו שנאה ביניהם היא בספק איסור דאורייתא ובידוע ששלום ביניהם הוא רק איסורא דרבנן, ובזה מיושב הגירסא דאם היינו יודעין דודאי תדייק עד דמחו לו וא"כ הא כבר יצאה מידי איסור דאורייתא ע"י עדותו של הע"א בצירוף דיוקא דידה ושוב אין בה רק איסור דרבנן וממילא נאמן בה ע"א ע"פ דין גם בלא דיוקא דידה ואין לחוש בדבריו שאומר דמת לגמרי דלמא משקר ורק דלמא היא מהסומכות על בדדמי הראשון ובכה"ג הרי יש בה עדיין איסור דאורייתא ואין ע"א נאמן בה בלא דיוקא דידה ויש לחוש דלמא משקר, וזהו שאמר והכא זימנין דסניא ואין פירושו כמו דסניא לי' הנאמר גבי קטטה וגבי יבם דשם הכוונה דסניא ליה ורוצית להשמט ממנו וגם להאסר עליו וזה לא אמרינן גבי בעל רק הכא פירושו דסניא ליה שהיא מאותם הנשים שאינם אוהבות וסומכות על בדדמי הראשון וס"ל להגורסים גירסא זו כפירושו של התוס' דהעד אינו אומר בדדמי והאבעי' הוא רק דלמא משקר ומשו"ה אם היינו יודעין דתדייק עד דמחו לו לא מבעי' לי' ורק דילמא לא תדייק רק עד דכל הני איקטיל דעדיין יש עליו איסורא דאורייתא ואין ע"א נאמן בדבר שבערוה, דאע"ג דגם בזה אין בה רק כספק השקול בלא חזקת איסור כיון דהרמב"ם כתב דגם בזה הוא רובו לאבד מאחר שנהרגו הראשונים והאחרונים ורק ע"י סמוך חזקה להמיעוט נעשה פלגא ופלגא והרי הוא כספק בלא חזקה דהחזקה הא כבר שקילנא לה לצרפה להמיעוט לעשותו פלגא, מ"מ ס"ל להגורסים כן דע"א אינו נאמן בדבר שבערוה גם בדליכא חזקת איסור דהרי הרבה מהראשונים דס"ל כן, והגורסים כן חולקים עם פי' התוס' בזה דהתוס' ס"ל דבדאיכא ע"א במלחמה היא אינה מדייקת כלל וכמו שבררנו דעתם לעיל והם ס"ל דמ"מ תדייק וכמו שכתבנו בדעת רש"י רק הספק דלמא תסמוך על בדדמי הראשון, ולפי זה נתברר דאם יש עדים כשרים דכבר מחו לו בגירא פשיטא דשוב ע"א נאמן בה ואינו בכלל האבעי' כלל וכדעת התוס' והרשב"א שהבאנו לעיל בסימן ב':
ונתברר לנו מכל מה שכתבנו שלשה שיטות מחולקים בזה דהתוס' מפרשים דהאבעי' הוא משום דבע"א סומכת עליו לגמרי ואינה מדייקת כלל ומשו"ה מבעי' לי' דיש לחוש בדבריו דמשקר, ולהגירסא זימנין דסניא לי' יתפרש דהספק הוא דילמא לא תדייק רק תסמוך על בדדמי הראשון דס"ל דגם בליכא חזקת איסור אין ע"א נאמן בדבר שבערוה, ורש"י ס"ל דהיא תדייק בודאי גם עד דמחו לו דרש"י אינו גורס הך זימנין דסניא לי' וס"ל דודאי כל הנשים כל זמן שאין קטטה גמורה ביניהם מדייקת עד דמחו לו ומשו"ה כתב דהספק הוא דילמא גם העד אומר בדדמי, ואפשר עוד דס"ל לרש"י דגם בדדמי הראשון רובן לאבד וע"י החזקה נעשה כפלגא ובלא חזקת איסור ואפשר דס"ל כהפוסקים דגם בדבר שבערוה ע"א נאמן בדליכא חזקת איסור אמנם עיין בבית הלוי ח"ב סימן ל"ז הובא ראי' מוכחת דדעת רש"י כהפוסקים דבדבר שבערוה אינו נאמן גם בליכא חזקת איסור וע"כ נראה דס"ל דתדייק גם עד דמחו לו ומשו"ה כתב דהחשש דילמא אומר בדדמי:
ובזה יש לעיין קצת בדברי האלפס שכתב דאע"ג דהכא לא נפשטה האבעי' מ"מ פשט לה מעובדא דדיגלת דאנסבי רבא לדביתהו אפומא דשושבינא ומוכח דע"א נאמן במשאל"ס וכמו כן נאמן במלחמה וכבר הקשו עליו דאמאי בההיא אבעי' דע"א בקטטה כתב דהוא ספק דלא נפשטה האבעי' והרי שני האבעיות בטעם אחד הולכין אם טעם דע"א משום עביד לגלוי' נאמן ואם משום דהיא דייקא אינו נאמן ומצאתי בחידושי הרשב"א לקמן בסוגי' דקטטה די"ל דהטעם דדיגלת הוא משום דס"ל להלכה דבבעל לא חיישינן לדילמא סניא ולעולם הטעם משום דהיא דייקא ומשו"ה בקטטה דודאי סניא לי' כתב דהוא ספק אבל לפי מה שהסברנו דהך דסניא לי' הכוונה דתסמוך על בדדמי הראשון והרי רבא בעצמו קאמר לעיל הך בדדמי הראשון הרי דס"ל דיש שסומכין על זה והאיך אנסבי רבא בההיא דדיגלת ובע"כ הא דפשט האלפס משם היינו דודאי הטעם משום דעביד לאגלוי' וא"כ אמאי לא כ' כן בקטטה:
ולפי דברי הרשב"א שכתב דהא דע"א במלחמה נאמן להאלפס הוא משום דלגבי בעל לא חיישינן לזימנין סניא לי' ולפי מה שבארנו דהך דסני' לי' אינו כסניא לי' דקטטה רק שאינו אוהבת נתבאר בע"א במלחמה וגם יש שנאה ביניהם הגם דאינו קטטה גמורה בזה לא כ' האלפס דנפשטה האבעי' וכגון שהבעל ישמעאל דאין לצרף הני שני קולות ולסמוך על הפוסקים דנעשה ישמעאל לא מקרי קטטה ושוב לסמוך על האלפס דע"א במלחמה נפשטה דנאמן ולפי מה שנתבאר הדבר צריך עיין דלפי הנראה אין לצרפם יחד:
ח
כתב האלפס דאע"ג דהכא לא נפשטה האבעי' מ"מ נפשטה מהך דדיגלת דאנסבי רבא לאשתו אפומא דשושבינא שמעינן דע"א במים שאין להם סוף נאמן ודוקא באמר אסקוהו לקמאי וחזותי' לאלתר ואשתמודענא לי' דהוא פלוני וכדאסיקנא במעשה דשני ת"ח וכו' וכדאמרינן בההוא גברא דטבע בדיגלת ואסקוהו אגישרא והוא הדין לע"א במלחמה היכא דאמר מת וקברתיו ואי לא אמר הכי אפילו תרי סהדי לא סמכינן עלייהו דלמא אאומדן דעתא קמסהדי, ודבריו הם ממש מהיפוך להיפוך מדברי התוס' דהתוס' ס"ל דע"א במלחמה ליכא למיחש לבדדמי ואיהו כ' דגם בשני עדים חיישינן ודעת התוס' דגם בחזינהו לאלתר לא סמכינן על טב"ע לחודא ומשו"ה קאמר בגמרא דקאמרי סימנים ומדבריו משמע דסמכינן על טב"ע לחודא דהא לא הזכיר הכא סימנים והא דאמר בגמרא וקאמרי סימנים יתפרש בהאופנים שכתבנו למעלה, או דאיהו מפרש דהם שני תירוצים בגמרא או דהכירום בטב"ע או בסימנים לחודא ואיירי בסימן מובהק ולא הוצרך לפרש כאן דסמכינן אסימן מובהק. והנה מדבריו שכתב דהאבעי' נפשטה דנאמן ומיהו צריך שיאמר וקברתיו משום חשש בדדמי הא מוכרח דאינו מפרש כפרש"י דהאבעי' היא דלמא אומר העד בדדמי רק מפרש כהתוס' דהספק הוא דלמא משקר כיון דהיא לא תדייק ורק בזה הוא דלא כהתוס' דהתוס' ס"ל דהעד ודאי אינו אומר בדדמי ואיהו ס"ל דזה פשיטא דאומר והאבעי' הוא באופן דליכא חשש בדדמי וכשאומר וקברתיו. וכן הבינו כמה מהראשונים בדעתו. והנה לכאורה היה מקום לומר בדעתו דמפרש לה כמו שכתב בחידושי הרשב"א שהעתקתי לשונו בסי' ד' דתרתי קמבעי ליה אם חיישינן בו דלמא משקר וגם לדלמא אומר העד בדדמי ופשט לה מהך דדיגלת דמוכח דלא חיישינן למשקר אבל לענין חשש בדדמי ליכא למפשט משם. דהא שם אמר דחזינהו לאלתר ואיהו ס"ל דלאלתר ליכא למיחש בדדמי ומשו"ה פסק דחיישינן ליה וכן כתב המ"מ בהלכה י"ט דנוכל לפרש דעת האלפס כן, אמנם א"כ הא תקשה דלפי זה הא מוכרח דשני הני ספיקות חד דינא להו ושניהם תלוים בהך אבעי' דאם הטעם דע"א משום דעביד לאגלוי' לא חיישינן לא למשקר ולא לבדדמי ואם הטעם משום דהיא דייקא חיישינן למשקר וגם לבדדמי וא"כ האיך חילקם האלפס דלמשקר לא חיישינן וא"כ בע"כ הטעם משום עביד לגלוי' ולבדדמי חיישינן דזהו כהטעם דהיא דייקא והא קשה ממ"נ דאיזו טעם תפס להלכה הא תקשה מדין השני רק זה אפשר לישב לפי מה שכתבנו בסי' ז', ולהסביר גירסת האלפס דגרס דהאבעי' או דלמא כו' והכא זימנין דסניא לי' לא דייקא דגם להטעם דהיא דייקא אין לחוש למשקר רק משום חששא דזימנין דסניא לי' אבל בלא זה אין לחוש למשקר גם בדוכתא דהיא לא תדייק יעו"ש וא"כ הא י"ל דהא דמוכח מדיגלת דע"א נאמן דלמא לא משום דעיקר כטעם דעביד לגלוי' דאפשר משום דס"ל לרבא דלא חיישינן כלל לדילמא סני' לי גבי בעל כששלום בינו לבינה ולעולם הטעם משום דייקא ומשו"ה פסק דחיישינן לבדדמי ואין בזה דוחק דהרי כן מצאתי בלא"ה בחידושי הרשב"א לקמן בסוגיא דקטטה שהקשה על האלפס מדוע פסק בהך דע"א לקולא דנאמן והאבעי' דע"א בקטטה כתב דלא נפשטה והרי שני האבעיות אחת הם אם הטעם משום עביד לגלוי' אם משום דהיא דייקא ותי' הרשב"א דס"ל להאלפס די"ל דהא דהאמינו רבא הוא משום דס"ל דגבי בעל לא חיישינן דסניא לי' יעו"ש וזהו כמש"כ:
ואפשר עוד לומר דגם הא דחיישינן לבדדמי יצא לי' להאלפס מהך סוגיא דדיגלת דקאמר שם ההוא גברא דאיטבע בדיגלת ואסקוהו אגישרא דשביסתנא והוקשה לו דלמה לה להגמרא להזכיר המקום שהעלוהו ועיי' בנו"ב סי' מ"ג שנתקשה בזה וס"ל להאלפס דרק עבור זה שהעלוהו מן המים ואסקוהו על הגשר התירה דזה הוי' כמו וקברתיו וכ"כ הריב"ש בסי' שע"ח דכיון דאסקוהו אגישרא וטלטלוהו ממקום למקום ולא נדד כנף הרי כמו וקברתיו, וכן מורין דברי האלפס שכתב ודוקא כו' וכדאמרי' בההוא גברא דטבע בדיגלת ואסקוהו אגישרא וה"ה לע"א במלחמה היכא דאמר וקברתיו הרי דקדק מהא דאסקוהו אגישרא וס"ל מדהזכיר הגמרא זה מוכרח דרק משו"ה התירוה הא לא"ה חיישינן לבדדמי:
אמנם אכתי תקשה דאם נפרש דהאבעי' הוא גם על זה אם אומר העד בדדמי א"כ הא מוכרח דאין לחוש גבי העד לבדדמי רק אם כל נאמנותו הוא משום דהיא דייקא אבל אם נאמנותו משום דעביד לאגלוי' בודאי לא חיישינן לי' גם בע"א א"כ הא ק"ו ב"ב של ק"ו דבשני עדים דבודאי נאמנים בלא שום סברא רק מצד עצמם נאמנים דליכא למיחש בדבריהם לבדדמי והאיך כתב דגם בשני עדים חיישינן ליה, והנה גם על זה יש לדחוק קצת ולומר דס"ל להאלפס דמדאמר לקמן בדף קכ"א וה"מ דכי אסקוהו חזי' בשעתי' אבל אשתהי מתפח תפח וס"ל להאלפס דזהו רק משום חשש בדדמי וכמו דמשמע כן מלשון הרא"ש שכתב ונראה הא דבעי ואסקינהו קמן וחזינהו לאלתר היינו לאותם שראו הטביעה דהנהו אמרי בדדמי אבל מי שלא ראה הטביעה ומצאו שמת ואמר שמכירו בטביעת עין לחודא נאמן ואין מדקדקין אחריו ואותם שראו הטביעה היינו משום דאמרי בדדמי עכ"ל הרי משמע מדבריו דהא אמרינן אבל אשתהי מתפח תפח הוא חששא של בדדמי וס"ל להאלפס דהרי שם קאמר הגמרא סתמא דאשתהי לא מהני ולא נזכר שם ע"א דוקא דאע"ג דבעובדא דדיגלת היה ע"א מ"מ הא דמסיק אשתהי מתפח תפח הוא מימרא דגמרא בפני עצמה לדינא ולא קאי על המעשה דדיגלת ובודאי משמע דגם בשני עדים לא מהני אשתהי ומשו"ה אע"ג דמהך אבעי' מוכרח דס"ל דבשני עדים לא חיישינן לבדדמי פסק כסוגי' דלקמן דחיישינן. אמנם מלבד דזהו דוחק גדול לומר דהני שני סוגיות פליגי אהדדי. ועוד זאת דבמקום אחר מבואר דהא דבאשתהי מתפח תפח אינו תלוי כלל בסברא דבדדמי וגם הרא"ש דס"ל דבשני עדים לא חיישינן לבדדמי מ"מ מודה דבודאי אשתהי לא מהני גם שני עדים וא"כ אין מההיא סוגי' שום ראיה דלא כסוגי' זו. ועיי' עוד בשו"ת הר"ן סימן ג' וסימן ע"א שכתב בטעם האלפס דפסק דחיישינן לבדדמי דס"ל דכיון דהך אבעי' דע"א במלחמה לא נפשטה רק מעובדא דדיגלת אין להקל בה רק דומיא דההיא עובדא דליכא חשש בדדמי דהא שם אסקוהו אגישרא דשביסתנא ודכוותה במלחמה שאומר וקברתיו פי' דסובר האלפס דהא דאסקוהו דמי' לקברתיו אבל בלא"ה לא. הרי דלא כ' דמשם מוכרח דחיישינן לבדדמי רק דמשם אין ראי' דלא חיישינן וא"כ זה ניחא בע"א דכיון דנאמר דהאבעי' הוא גם על ספק דלמא אומר בדדמי וזה לא נפשטה משו"ה החמיר בו האלפס אבל בשני עדים דמוכח מהך אבעי' דלא חיישינן לי' למה כ' האלפס דחיישינן לי', אלא ודאי נראה כמש"כ בראשונה דס"ל דזה לא הי' בכלל האבעי' כלל דפשיטא דחיישינן בדדמי וכמו דחזינן דגבי אשה עצמה חיישינן לי' ה"ה גבי העד ולא ס"ל להאלפס לחלק בין ע"א לשני עדים וגם לטעם דעביד לגלוי' חיישינן לי' וכל האבעי' הוא רק דילמא משקר ורק זה תלוי בשני הטעמים:
אמנם גם בזה צריך עיון טובא, דלפי זה הא מוכרח דהא דאמר בגמרא והא מים כמלחמה דמיא ומאה נשים כחד דמין דלהאלפס קמפרש כפשטי' דמקשה דאמאי לא חשש רבי בעדות הנשים למשקרים דהרי אין מקום לפרש כמו שכתבו התוס' דמקשה דאמאי לא חשש רבי בהו לבדדמי דא"כ הדר מוכח מזה דסברא של בדדמי תלוי בספיקא של האבעי' דאם הוא משום עביד לגלוי' לא חיישינן לבדדמי מדפשט מהא דלא חשש רבי לבדדמי דלא חיישינן גם למשקר וא"כ הדר הקושי' דהאיך פסק דגם בשני עדים איכא בדדמי והכא מוכרח להיפוך ומוכרח דמפרש דהקושי' הוא אמאי לא חשש למשקר וא"כ הרי צ"ע דברי הרא"ש שכתב דמה שכ' האלפס דגם תרי סהדי מסהדי באומדנא לא משמע כן בגמרא מדאמר והא מים כמלחמה דמי' ומאה נשים כחד דמיין משמע דאם היו שני עדים לא אמרי בדדמי, ומה הקשה אחרי שהאלפס בע"כ אינו מפרש כלל להקושי' דניחוש לבדדמי, וצריך לדחוק דהרא"ש כתב כן אליבא דנפשי' דאיהו מפרש כהתוס' דלא מקשה כלל דניחוש למשקר וכמו שהסברנו לעיל בדעתם רק הקושי' הוא דניחוש לבדדמי, אמנם גם בזה לא ניחא דא"כ לא הי' לו להרא"ש לכתוב דלא משמע כן דהא לפירוש זה הוא מהך סוגי' הכרח גמור דבשני עדים לא חיישינן וכמו שנתבאר וצ"ע:
ט
הנה להמפרשים דהא דאמר והא מים כמלחמה דמקשה דניחוש לעדות הנשים דמשקרי וכפי שנתבאר דדעת האלפס נראה כן, וכן משמע קצת מלשון של קצת הראשונים דמפרשים כן, יש להבין מה דמשני דאיירי דאמרו אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנים דהאיך נדחה בזה חששא דמשקרים ובשלמא להמפרשים דכל קושי' הגמרא הוא דה"ל לרבי לחוש לבדדמי ניחא דרק להס"ד דסבור שלא העלום שייך לומר דהעד אמר בדדמי דכיון שראה שנטבע ולא עלה תיכף סובר שבודאי כבר מת ואפילו אם לא שהה עליו עד כדי שת"נ מעיד עליו שבודאי מת אבל לפי מה דמסיק שהעלום נראים מתים על היבשה לא שייך בדדמי, וכמו שדקדקו התוס' בד"ה והא וז"ל ס"ד שראו הנשים שטבעו אבל לא ראו שהעלום המים ולכך אמרו בדדמי, וכן כתב המרדכי וז"ל ונראה לר"י דלא שייך בדדמי אלא כשמעיד שטבע ולא יצא משם ואפילו לא ידע בבירור אומר מסתמא לא יצא משם אבל במעיד שהעלוהו וראוהו מת לא שייך בדדמי דאין לו במה לטעות. אבל להמפרשים דהקושי' הוא דלמא משקר קשה. ובשלמא על תי' השני דאמרו סימנים יש לומר כמו שכתב הרמב"ן דהסימן הי' להם במקום המוצנע דפשיטא דהני נשים המעידין לא יכלו לידע זאת שיש להם סימן זה אם לא ראום מתים אחר שעלו מן היבשה ואנן הוא דידעינן דהי' להם זה הסימן וא"כ ליכא חשש דמשקר [ומדוקדק בזה הא דמסיים בגמרא דלאו עלייהו סמכינן אלא אסימנים דהם לא העידו כלל על האנשים דהם לא ידעו מזה] אבל על תי' הראשון דהכירום ע"י טביעת עין קשה:
ולכאורה נראה דהם מפרשים דהכל תי' אחד בגמרא דחזינהו לאלתר והכירום בטב"ע וגם אמרו בהם סימנים שהי' להם במקום המוצנע ושוב ליכא למיחש למשקרים ורק דהי' סימן אמצעי שאינו מועיל להתירה דס"ל להסוגי' דסימן דרבנן ומשו"ה הוצרך ג"כ להכרה דטב"ע דע"י הסימן שאמרו הנשים שראו בהם הרי מוכח דראו אותם כשהם מתים וא"כ בודאי לא משקרי ואע"ג דסימנים דרבנן מ"מ מועיל לענין זה דלא חשדינן בהו למשקר ושוב נאמנים במה שאמרו שהכירום בטב"ע, והסברא לזה דהרי היכא דהאשה בעצמה מדייקא הא ודאי דע"א נאמן בה ודיוקא של האשה אינו בירור על מיתתו של הבעל יותר מבירורו של סימן אפי' אם סימנים דרבנן, דגם במקום דהיא מדייקא לא תדייק יותר מזה ואם יתברר לה על מיתתו ע"י סימן אמצעי בודאי דהספוק לה ולא תדייק יותר דאטו כולהו נשי דינא גמירי שלא לסמוך על סימן בדבר דהגמרא נסתפקה בו דילמא הוא מועיל גם מדאורייתא וכיון דדיוקא דידה מועיל להאמין לע"א ולא חשדינן לי' למשקר ה"ה דסימן אמצעי שיש להם במקום המוצנע מועיל דנאמין להם על הטב"ע דלא משקרי, והא דכתב האלפס דבאסקוהו קמי וחזינהו לאלתר ואישתמודענא דפלוני הוא דמתירין אותה ולא כ' דבעי' גם סימן לצירוף הטב"ע, גם כן ניחא דהרי הא דהצריכו כאן לסימן הוא לתרץ אמאי לא חשש רבי למשקרים להטעם דהיא דייקא וכיון דהאלפס כ' דמעובדא דדיגלת נפשטה האבעי' דע"א נאמן במלחמה ולא חיישינן למשקר גם במקום דהיא לא מדייקא שוב א"צ לסימן וסגי בטב"ע לחודא ואין להקשות דא"כ האיך הוכיח האלפס מעובדא דדיגלת דע"א נאמן דילמא שם הי' ג"כ בצירוף סימן שבמקום המוצנע זה אינו דהרי הגמ' מוכיח שם מהאי עובדא דהתירם רבי אחר חמשה ימים דריב"ב אמר לקולא דבמקום צינה מועיל הכרה לאחר ג' ימים ומאי ראי' הוא דילמא שאני שם שהיה גם סימן צירוף להכרה דטב"ע ונאמר דרק הכרה דטב"ע וגם סימן אמצעי מועיל אחר ג' אבל טב"ע לחודא אינו מועיל, ובפרט להפוסקים דבספק שהה שלשה ימים אזלינן לקולא דס"ל דהא דאין מעידין אחר ג' הוא רק חששא דרבנן בלחודא לדידהו הא ודאי י"ל דכשנצטרף עוד סימן אמצעי משו"ה התירם א"ו מוכרח דשם לא הי' רק טב"ע לחודא ומוכיח האלפס שפיר דלא חיישינן למשקר, ולפי"ז יצא לנו סמוכין למש"כ לעיל דגם להפוסקים דס"ל דלא נפשטה האבעי' וחיישינן למשקר וכמו שהביאו בשם ר"ח וראב"ן דזה אינו רק כשיש עלי' עדיין ספק איסור דאורייתא אבל היכא דכבר יצאה מאיסור דאורייתא גם בלא דברי העד וכגון שהיו שני עדים שהעידו דמחו לו בגירא במלחמה או שהיו שני עדים דנטבע במשאל"ס ואח"כ בא ע"א והעיד עליו שהכירו בטב"ע וראהו מת [ובאופן דליכא חשש דבדדמי וכגון שלא ראה הטביעה דנאמן ולא חיישינן למשקר כיון דחזינן דגם בצירוף סימן אמצעי המעיד על מיתתו שוב לא חיישינן אע"ג דהסימן אינו מועיל רק מדרבנן כ"ש בנטבע במשאל"ס דהוא יותר בירור על מיתתו דהא מן התורה ולא תצא כ"ש דמהני:
עוד יש לישב באופן אחר דלעולם הם שני תירוצים בגמרא או דהכירום בטב"ע או הכירום ע"י סימן מובהק דלפי מה שנתבאר לעיל להסביר גירסת האלפס דגורס בהאבעי' והכא זימנין דסניא דכל האבעי' הוא רק באופן דבלא דברי של הע"א קיימא באיסור דאורייתא דע"פ דין אין ע"א נאמן מצד עצמו רק מתקנות חכמים ובצירוף הטעמים או משום דעביד לגלוי' או משום דהיא דייקא, אבל היכא דגם בלא עדותו אין בה רק איסורא דרבנן נאמן בה ע"א ע"פ דין מצד עצמו בלא הני טעמים לא קמבעי' לי' כלל ופשיטא דלא חיישינן למשקר וכמו דלא חיישינן בשארי איסורים גם בדאורייתא ונאמן ע"א וגם לענין ממון נאמן לענין שבועה, וא"כ הרי י"ל דרק בהס"ד דס"ל דלא העלום והא דתני בברייתא והתיר רבי נשיהם ע"פ נשים היינו דהנשים היו או עדי הטביעה או דהם העידו ששהו עליהם כדי שתצא נפשם וא"כ בלא עדותם היו אסורים מה"ת ואין דבר שבערוה פחות משנים [וזהו כהפוסקים דבדבר שבערוה אין ע"א נאמן מה"ת גם היכא דליכא חזקת איסור] הוכיח הגמ' שפיר דהא מים כמלחמה דמיא דהיא לא תדייק ומוכח דלא חשדינן למשקר ודחי דהרי משאל"ס אשתו אסורה אלא ע"כ איירי דאמרו אסקינהו קמן והנשים הכירום אחר שהעלום מן הים וא"כ הא דתני בברייתא והתיר רבי נשיהם ע"פ נשים קאי על עדי ההכרה אחר שהעלום אבל עדי הטביעה לא נזכרו בברייתא מי היו וי"ל דעל הטביעה היו שני עדים כשרים וגם הם העידו ששהו עליהם כדי שת"נ ושוב אין על נשיהם רק איסור דרבנן משום משאל"ס ושפיר סמך רבי על הנשים שהעידו דחזוהו לאלתר והכירום בטב"ע, ותי' השני אמר שהכירום ע"י סימן ושוב לא נצטרך לומר שהי' הסימן במקום המוצנע כיון דע"א נאמן בהם ע"פ דין, שוב ראיתי בחידושי ריטב"א שכתב וז"ל וקאמרי סימנים כו' וא"ת אכתי ניחוש דילמא משקר וי"ל דאמרו סימן מובהק במקום המוצנע דלא הי' אפשר לנשים לידע זאת אם לא דחזו השתא, ואפשר נמי דאנן ידעינן ע"פ שני עדים שנפלו אלו שני אנשים רק לא ידעינן אם מתו או נצולו וכיון דהנשים אמרו סימן מובהק שבגופו שוב ליכא למיחש למידי עכ"ל, והגם כי דבריו בא בקוצר וסתומים קצת מ"מ הנראה דבתירוצו השני נתכוין למה שכתבנו דלהמסקנא איירי שהיו שני עדים כשרים על טביעתן ומשו"ה לא חיישינן בהו למשקרים ולא איירי במקום המוצנע, אמנם פירושו הראשון של הריטב"א דאמרו סימן מובהק במקום המוצנע שצריך להבין דמאי יתרץ על תי' הראשון שבגמרא שהכירום ע"י טב"ע דהא ליכא למימר כמו שכתבנו למעלה דנפרש דהכל הוא תירוץ אחד טב"ע וגם סימן במקום המוצנע דהא כתב סימן מובהק ומובהק הא מועיל לחודא בלא צירוף טב"ע ובע"כ מפרש דהם שני תירוצים וקשה דמאי מהני טב"ע דילמא משקר [ולפי מה שכתבנו לקמן בסמוך ניחא גם זה] אמנם גם זה לא קשה דהרבה פעמים נמצא בדברי הראשונים שכתבו סימן מובהק וכוונתם סימן אמצעי ולאפוקי סימן גרוע וא"כ הא י"ל דבפירושו הראשון מפרש כמש"כ מקודם דהוא תי' א' ובפירושו השני דהם שני תירוצים וכמו שנתבאר, [אמנם לפי מה שהבאנו לעיל בסימן ב' דברי חידושי ריטב"א בריש גיטין דס"ל דכל שהוא דבר שבערוה גם באין בו רק איסורא דרבנן מ"מ אין ע"א נאמן דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון בע"כ אי אפשר לומר בכוונתו כאן כמש"כ], והא דפשט האלפס מעובדא דדיגלת דע"א נאמן דלמא שם הי' ג"כ ידוע טביעתו ע"י שני עדים כשרים י"ל דס"ל דא"כ ליכא למפשט מני' דריב"ב קאמר לקולא דילמא לחומרא ושאני בדיגלת דהוא רק איסורא דרבנן ומשו"ה סמך רבא גם על הכרה דאחר שלשה ימים ובע"כ דהגמרא ידע המעשה דדיגלת דהי' באופן דבלא הכרת השושבין הי' על אשתו איסור דאורייתא:
ולפי הדברים האלו נסתייעו הרבה דברי האלפס שכתב דגם בשני עדים חיישינן לבדדמי והרבה מהראשונים חלקו עליו דבשני עדים בודאי לא אמרו בדדמי דהאלפס הא ס"ל דהא דמצריך בגמרא דאסקינהו קמן וחזינהו לאלתר הוא משום חשש בדדמי וכדמוכח מלשונו יעויין בדבריו וכן הוא להדי' דעת הרא"ש שכתב וז"ל ונראה הא דבעי ואסקינהו קמן וחזינהו לאלתר היינו לאותם שראו הטביעה דהנהו אמרי בדדמי אבל מי שלא ראה הטביעה ומצאו שמת ואמר שמכירו בטב"ע נאמן ואין מדקדקין אחריו ואותם שראו הטביעה היינו משום דאמרו בדדמי עכ"ל, והרי אין מקום לחלק בזה בין אחד לשנים רק ע"י אחד משני הסברות או דנאמר דרק על אדם אחד נוכל לומר שטועה בדמיונו ובדבר שאינו רק קרוב לודאי ידמה לו שבודאי כן הוא אבל על שנים קשה לומר דשניהם יטעו בדמיונם ולפי סברא זו הא אין חילוק על השנים אם הם כשרים לעדות או גם אם הם פסולים מן התורה רק חכמים האמינום וכמו נשים וכדומה דמ"מ הא איכא שני דעות, וגם יש מקום לחלק דאחד דאינו נאמן ע"פ דין רק חכמים האמינוהו חשו בו חכמים והחמירו בדבריו לחוש שמא אומר בדדמי אבל בשני עדים שנאמנים ע"פ דין אין לחוש בדבריהם כלל, וא"כ לפי מה שכתבנו דלהמסקנא איירי באופן דע"א נאמן בה ע"פ דין שוב שוה בזה ע"א ממש לשני עדים וגם דהרי היו הרבה נשים המעידים עליהם כדמוכח מדפריך ומאה נשים כחד דמיין ואפ"ה מצריך בגמ' דאסקינהו קמן וחזינהו לאלתר, הרי דגם באופן דאיכא הרבה דעות וגם הם נאמנים ע"פ דין מ"מ חייש לבדדמי ומשו"ה כתב האלפס דגם בשני עדים חיישינן:
עוד יש לומר באופן שלישי והנראה דהוא דרך הפשוט וברור יותר דהגמ' הרי באה לדחות מה דרצה לפשוט מעובדא דרבי דהטעם הוא משום דעביד לגלוי' וע"ז הקשה ליה ותסברא והא משאל"ס אשתו אסורה וא"כ קשה לכל הטעמים אלא איירי דאסקינהו קמן וחזינהו לאלתר וא"כ גם לדידי ניחא דנימא דאיירי דאמרי סימנים, פי' דהגמרא באה לישב הברייתא לפי שני הסברות דאם כהטעם דעביד לגלוי' ולא חיישינן למשקרים איירי שהכירו בטב"ע ולפי הטעם דהיא דייקא וחיישינן למשקר איירי דקאמרי סימנים ובמקום המוצנע ובסי' מובהק דמהני לחודא והם שני תירוצים לפי שני הטעמים. שוב ראיתי בחידושי הרשב"א שכתב וז"ל כגון דאמרי וכו' כלומר כיון דע"כ מיירי באסקינהו איכא למימר דצריך סימן כי הני לא מהמנינן לי' דחיישינן למשקר עכ"ל הרי דמפרש להדיא דרק הך וקאמרי סימנים הוא עיקר התי' דבזה ניחא גם לטעם דהיא מדייקא ותי' דחזינהו לאלתר הוא להטעם דעביד לגלוי', והנראה דגם הריטב"א בפירושו הראשון נתכוין כן ומשו"ה לא כ' לתרץ הקושי' דלמא משקר רק כתירוץ דסימנים דהך דטב"ע הוא לטעם דעביד לגלוי'. ואם נאמר כן הרי יתברר מה דנסתפקא בסי' הקודם בהא דכ' האלפס דע"א נאמן במלחמה וגם פסק דחיישינן לבדדמי אם כוונתו להלכה כטעם דדייקא ורק לדידי' חייש לבדדמי או דס"ל דגם לטעם דעביד לגלוי' חיישינן ואם נאמר דהאלפס מפרש כמו שכתבנו והרי האלפס ס"ל דהא דאמר אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר הוא משום חשש של בדדמי והרי תי' זה אזל לפי הטעם דעביד לגלוי' ונצרך לומר דגם לטעם זה חייש לבדדמי:
הרא"ש הביא דברי הראב"ד שכתב דעד אחד במלחמה שרי לכתחילה ואפילו לא אמר וקברתיו, וראייתו מהא דטבע חסא דלא אפקוה אפילו במים שאין להם סוף אלמא דבמים שיש להם סוף שרי' אף לכתחילה [ועיי' ברמב"ם סוף ה' גירושין שכתב הטעם דהקילו בעדי עיגונא משום דדבר דיכול להתברר לא ישקר והראב"ד בהשגות כ' וז"ל אי נמי משום דהיא דייקא הרי דס"ל דלא נפשטה האבעי'. וגם בדין דע"א במלחמה שכתב הרמב"ם דלא תנשא שתק ליה הראב"ד ולא חלק עליו וזה סותר לדבריו שהביא הרא"ש בשמו ואפשר דהראב"ד שנזכר כאן אינו הראב"ד בעל ההשגות] וכתב הרא"ש ע"ז וז"ל ואין נ"ל ראיה דמים שיש להם סוף לא דמי למלחמה ולא שייך לומר בהו בדדמי דכיון דעומד ורואה כל סביבות המערה ושוהה כדי שתצא נפשו ודאי מת. וכן כתב בחידושי הרמב"ן והנה לדבריהם צריך להבין מאי דאמר בגמרא והא מים כמלחמה דמי' דהרי בס"ד הי' ס"ל דלא העלום וגם במשאל"ס סגי בעומד ורואה שלא עלה כמו במים שיש להם סוף ומצאתי שהקשה כן הריב"ש על הרא"ש בסי' שע"ח יעו"ש ובשלמא על הרמב"ן לא קשה די"ל דאיהו אינו מפרש דקושי' הגמרא והא מים כמלחמה דמי' וניחוש לבדדמי רק מפרש דכיון דכמלחמה דמי' לא תדייק וניחוש דלמא משקר. אבל הרא"ש הא השיג על האלפס במש"כ דגם בשני עדים חיישינן לבדדמי והקשה עליו מהא דאמרי' והא מים כמלחמה דמיא ומאה נשים כחד דמיין ומשמע הא אם הי' בשני עדים לא אמרי בדדמי הרי דאיהו מפרש דקושית הגמרא הוא דניחוש לבדדמי: