בית הלוי חלק ג· רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק מבריסק
סימן א
בו יבואר האיך דעת רבותינו הראשונים בשמיטת קרקע בארץ ישראל בזמן הזה אם הוא מדאורייתא או מדרבנן.
[א] איתא במס' גיטין על הא דתיקן הלל פרוזבול אמר אביי בשביעית בזמן הזה דרבנן ורבי היא דתני רבי אומר וזה דבר השמיטה שמוט בשתי שמיטות הכתוב מדבר אחד שמיטת כספים ואחד שמיטת קרקע בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים ובזמן שאין אתם משמט קרקע אין אתה משמט כספים, ופירש רש"י בזמן שאין אתה משמט קרקע שבטלה קדושת הארץ, והנה בסוגיא זו יש כמה שיטות מחולקים בפירושה, ונבארם בעזה"י, ראשונה שיטת רש"י דמפרש דשני שמיטות דקאמר רבי קאי הכל על שביעית, ושמיטת קרקע היינו איסור עבודת קרקע, ושמיטת כספים היינו הפקעת החוב בשביעית, ויליף רבי על השמטת החוב דאע"ג דהוא מצוה שאינה תלוי בארץ מ"מ כיון דבזמן הזה ליכא איסור חרישה מן התורה דהוא מצוה התלויה בארץ ועכשיו הרי בטלה קדושת הארץ גם הפקעת החוב אינו מן התורה, וכתב רש"י עוד דאע"ג דתקנת פרוזבול של הלל היה בימי בית שני ס"ל לאביי דגם אז הואיל ולא היה יובל נוהג כיון דאין כל יושבי' עלי' לא היה שמיטה נוהג, וכן הוא בירושלמי מניין שאין השמיטה נוהג אלא בזמן שיובל נוהג שנאמר וזה דבר השמיטה שמוט אחת שמיטת יובל ואחת שמיטת שביעית, אבל בתו"כ איתא דשמיטה נוהג גם כשאין יובל, ואומר אני שהוא מחלוקת דתנאי עכ"ד רש"י*]
ומקודם נבאר דברי רש"י מה דלכאורה אינו מובן דאחר שכתב דלאביי מוכרח דגם בזמן הבית לא הי' שמיטת קרקע מה"ת משום שאין יובל ותוך כדי דיבור בדברי רבי כתב טעם אחר משום דבטלה קדושת הארץ ומדוע שבק טעם הראשון ובפרט דטעם זה הא אינו רק על אחר חורבן והלל הרי היה בזמן הבית ומוכרחין לומר לטעם הראשון דאביי הא מוקים לתקנות הלל כרבי, ולא ראיתי להמפרשים שיפרשו לנו כוונת רש"י בזה, והפשוט דרש"י לשיטתו דמפרש שמיטת קרקע דקאמר רבי היינו איסור חרישה שוב אי אפשר לפרש דטעמו משום דקרקע תלוי ביובל דא"כ למה הוצרך רבי ללמוד כספים מקרקע ואמר בזמן שאין משמט קרקע אין משמט כספים דמוכרח דקרקע פשיטא לו יותר מכספים רק לומד כספים מקרקע והרי עיקר הדבר דקרקע תלוי ביובל נפק ליה ג"כ מהך קרא דזה דבר השמיטה שמוט והרי עיקר הפסוק כתוב בכספים ודין קרקע לא הוזכר כלל בפרשה זו וא"כ גם כספים נוכל ללמוד מיובל ומהיכן פשוט ליה קרקע יותר מכספים ואדרבה כספים יותר פשוט מקרקע דהפסוק הא איירי בכספים וזהו שהכריחו לרש"י לומר דהא דפשוט לרבי קרקע הוא מטעם אחר משום דבטלה הקדושה ולא משום דתלוי ביובל, וזה פשוט ומוכרח בדעתו:
[ב] ועוד דהא לפמש"כ רש"י דאביי ס"ל דגם בבית שני לא היה שמיטה משום דאין יובל וא"כ הרי נצרך לומר דהכתוב מדבר כאן בשלשה שמיטות שמיטת כספים דזהו עיקר הפרשה ושמוט יתירא דכתיב מרבה לכאן גם שמיטת קרקע [דקאמר רבי] וגם שמיטת יובל להקיש כולם להדדי והרי בודאי קשה דהאיך נרבה לכאן שני דברים קרקע ויובל והרי רק תיבה אחת שמוט מיותר וקושי' זו הקשה הרשב"א בחידושיו על פירש"י וז"ל ועוד היכא דרשינן מהאי קרא כו' אטו בקרא שלשה שמיטין כתיבא, דבשלמא לפירושו של ר"ת ניחא דכל דין דשביעית בין דקרקע ובין כספים נחשבים באחד ושמוט יתירא מרבה יובל אבל לפרש"י דכספים וקרקע נחשב לשנים קשה, וצ"ל לפרש"י דאביי לא דרש לפי מנין התיבות היתרים רק ס"ל דהך שמוט יתירא בא להביא לכאן כל ענייני שמיטות אחרים הכתובים בתורה יהיו שנים או שלשה או גם ארבעה ומביא לכאן קרקע וגם יובל, וכל זה יש לומר על אביי אבל רבי הא אמר להדי' בשני שמיטות הכתוב מדבר וכל זה דחק לרש"י לומר דרבי לא ס"ל כלל ההיקש ליובל והא דפשיטא ליה בקרקע הוא משום דבטלה הקדושה ורק אחר החורבן ס"ל דהוא דרבנן אבל בזמן הבית ס"ל לרבי דשמיטה הי' דאורייתא, ורק אביי הוא דאמר דהלל ס"ל דגם בזמן הבית היה מדרבנן דס"ל דגם יובל היקש כאן, וכן דקדק רש"י בדבריו וכתב וז"ל, ואע"ג דהלל היה בזמן בית שני ס"ל לאביי דגם אז הואיל ולא היה יובל נוהג לא היה שמיטה נוהג הרי דלא כתב רש"י רק דאביי ס"ל כן ולא רבי וכל זה ברור ומוכרח בדעתו:
[ג] אמנם א"כ קשה טובא על פרש"י דלדידי' מוכרח דרבי ס"ל דגם קדושת עזרא בטלה כשנחרב הבית והרי בחולין דף ד' העיד ר' יהושע בן זירוז לפני רבי על ר"מ שאכל עלה של ירק בבית שאן והתיר רבי בית שאן ומפרשינן שם הטעם דהרבה כרכים לא כבשו עולי בבל וקדושה ראשונה לא קדשה לע"ל וכתב שם רש"י דאלו היתה בית שאן ממה שכבשו עולי בבל היתה אסורה ואע"ג דר"מ ורבי היו אחר חורבן דקדושת עזרא קדשה
הגה"ה *]והתוס' בערכין דף ל"ב כ' דלא פליגא התו"כ והירושלמי והא דאמר שמיטה אע"פ שאין יובל ה"ק אע"ג שלא נהגו יובל והניחו בחטאם, והנה ז"ל התו"כ מנין עשה שביעית אע"פ שאין יובל ת"ל והיה לך שבע שבתות השנים, ומנין עשה יובל אע"פ שאין שביעית ת"ל תשע וארבעים שנה דברי ר' יהודה וחכ"א שביעית נוהג אע"פ שאין יובל והיובל אינו נוהג אלא א"כ יש עמו שביעית, והרי הדרשה השני' דאמר ומנין עשה יובל אע"פ שאין שביעית הא ודאי דאין לו פי' אחר רק כהתוס' דאע"פ שעברו על חטא ולא עשו שביעית, ובענין אחר אי אפשר לפרש דלא מצינו אופן שלא יהיה עליהם חיוב שביעית וחיוב יובל יהיה, וא"כ אין שום דוחק לומר דגם הרישא בשביעית אע"פ שאין יובל נפרש כן דומיא דסיפא, והברור דרש"י דחקו לפרש הא דאמר שביעית אע"פ שאין יובל היינו שיובל אינו נוהג ע"פ דין דס"ל דלזה לא צריך קרא לרבות דגם למ"ד דשמיטה תלוי ביובל היינו ביובל הבא אם נוהג ע"פ דין אבל מהיכי תיתי נימא דשביעית יהיו תלוי ביובל העבר דאם חטאו ולא עשו יובל שוב לא יעשו אח"כ שביעית והרי לעולם התחלת מנין השמיטות הוא קודם יובל והגם שלא היה מקודם יובל, ולא צריך קרא לזה וע"כ הפי' אע"פ שיובל הבא אינו נוהג ע"פ דין, ודברי התוס' צ"ע:
לע"ל מדקאמר התיר רבי בית שאן מכלל דשארי מקומות אסורין עכ"ד, והרי מדבריו דכאן מוכרח דרבי ס"ל דגם קדושת עזרא בטלה, ולכאורה היה אפשר לישב דס"ל לרש"י כמו שכתבו התוס' במגילה דף יו"ד ד"ה למה דיש לחלק בין תרומה לשארי דברים וגם מאן דסובר לענין תרומה דקודשה לע"ל מצי סבר לענין שארי דברים דלא קודשה וכן ס"ל לרבי לענין תרומה קודשה ולגבי שביעית לא קודשה, ועדיין צ"ע בזה. אמנם גם בלא זה ראיתי מקשים על דברי רש"י דחולין ממה שכתב רש"י במס' ב"ק דף קי"ד דמבואר שם דרבי העלה אחד לכהונה על פי עצמו שהי' מסיח לפי תומו ממה שהיה בקטנותו ומשני שם בתרומה דרבנן וכ' רש"י וז"ל בזמן הזה דרבי אחר חורבן היה ואיכא מ"ד דלא קודשה לע"ל, וגם זה לכאורה סותר דבריו דבחולין:
[ד] ואשר נראה בדעתו דרבי בעצמו ס"ל דגם קדושה שני' לא קודשה לע"ל ורק רבנן חולקים עליו בזה וס"ל דקודשה וכיון דהיו נוהגין שם איסור לא רצה רבי להתיר ולפסוק להם היתר במה שנהגו איסור כרבנן דהרי גם על זה שהתיר בית שאן חוברו עליו בית אביו ואמרו לו מקום שאבותיך נהגו איסור תנהוג בו היתר כמבואר בגמרא שם ורק בית שאן כיון דלא כיבשוה עולי בבל ובקדושה ראשונה הי' כמה תנאים דס"ל דלא קודשה וגם דר"מ עבד עובדא ואכל עלה של ירק לא חשש להמנהג אבל במקום שכיבשו עולי בבל לא רצה לבטל המנהג אע"ג דהוא בעצמו ס"ל דגם שני' בטלה, ובא וראה דקדוק בלשון של רש"י בחולין בדף ז' בד"ה הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל כו' ואותם שקדשו הם לא בטל בחורבן הבית כו' ובימי רבי נהגו איסור בארץ עכ"ל, ומלבד דסיום דבריו אלה נראים מיותרים לגמרי, עוד קשה טובא דלמה כתב דנהגו איסור בארץ והרי במה שכיבשו עולי בבל ע"פ דין אסור, ולמה שכתבנו ניחא דלשיטת רש"י בגיטין הא מוכרח דרבי ס"ל דגם קדושה שני' בטלה וגם שם שרי לדידי' רק לא רצה לבטל מנהגם שם אבל לענין דינא שפיר אמר כדעתו דיניף שמיטת כספים מקרקע דבזמן דקרקע אינו מן התורה גם כספים כן וכן לענין להאמין מסל"ת פסק כדעתו דבזה לא שייך מנהג, ועכ"פ נתבארו היטב שיטת רש"י בדברים מוכרחים:
[ה] והנה התוס' הקשו על פרש"י דמפרש דשמיטת קרקע היינו חרישה דשביעית מהא דריש מו"ק קאמר אביי על הא דמשקין בית השלחין בשביעית דאיירי בשביעית בזמן הזה ורבי היא ומביא ג"כ להך ברייתא דרבי, והרי שם איירי באיסור חרישה דשביעית והרי לפרש"י ליכא מהך דרשה דרבי שום לימוד והוכחה דחרישה דשביעית בזה"ז שרי מה"ת וטפי ה"ל לאביי להביא שם הברייתא דירושלמי דמקיש שמיטה ליובל, ולרש"י צריך לומר דשם לא משני אביי כלל דמהך דרשה דרבי ידעינן להתיר חרישה מה"ת ורק דמדברי רבי בעצמו דקאמר בזמן שאין אתה משמט קרקע הא מוכח דרבי סבר כן, וכן כתב שם רש"י להדי' דמדאמר רבי בזמן שאין אתה משמט קרקע ואיזהו הזמן ע"כ בזה"ז ומוכרח דרבי ס"ל כן, הן אמת דאכתי קשה דגם מדברי רבי ליכא הוכחה מוכרחת דס"ל כן דדילמא קאי רבי על שבעים שנה של גלות בבל דאז היה חרישה מותרת דקדושה ראשונה לא קודשה לע"ל, או דרשה דרבי קאי על זמן שהיו במדבר קודם שנכנסו לארץ אבל אחר חורבן בית שני אפשר ס"ל לרבי דקדושה שניה קודשה גם לע"ל וכר' יוסי דסדר עולם ואסיר חרישה מן התורה כיון דרבי לא ס"ל ההיקש ליובל, וי"ל דס"ל לאביי דודאי רבי אמר דבריו לענין הלכה למעשה לדינא ובע"כ קאי על זמן הזה דאם על גלות בבל הרי כבר עבר והלך לו ואין שום נ"מ לדינא בדבריו, ואפשר עוד דהך ברייתא נשנית במקומה בפלוגתא על רבנן וא"כ ע"כ קאי על בזה"ז והוכיח אביי שפיר דרבי ס"ל דחרישה בזה"ז שרי מה"ת:
[ו]אמנם זה דחוק קצת לפרש"י דלדבריו מוכרח דהא דאמר אביי ורבי היא אין הפירוש דהלל סבירא ליה לגמרי כרבי בכל דבריו רק ה"ק דהלל ס"ל כרבי בעיקר דבריו דדרש להך שמוט יתירא דבא להקיש שמיטת כספים דאיירי בו לשמיטות אחרות הנזכרים במקום אחר בתורה ולהקישם להדדי ודלא כרבנן דרבי דלא דרשי' כלל להך שמוט יתירא להביא כאן שמיטות אחרות ולהקישם להדדי [ואפשר דרבנן דרבי דרשי' לקרא כדאיתא בספרי וזה דבר השמיטה שמוט כל בעל משה ידו שביעית משמט כספים ואין יובל משמט כספים, דהך שמוט יתירא בא למעט יובל מהנאמר כאן בפרשה, ומשמעות דרשה זו היא כמעט ההיפך ממשמעות דרשה דרבי], אבל בהא חולק על רבי דרבי ס"ל דלא מרבה כאן רק שני שמיטים קרקע וכספים ולא יובל והלל ס"ל דמקיש כאן גם יובל ומשו"ה גם בזמן הבית הי' מדרבנן וכל זה דחוק קצת:
[ז] והנה כל זה אינו תלוי כלל בעיקר פירושו של רש"י שמפרש הך דרבי קרקע וכספים שניהם על שמיטה ורק משום דרש"י ס"ל דבבית שני ודאי נתקדשה הארץ מה"ת ורבי דאמר בזמן שאין אתה משמט קרקע היינו אחר החורבן דבטלה הקדושה והוקשה לרש"י דהלל הרי היה בזמן הבית והוכרח לחדש דהלל ס"ל גם ההיקש ליובל וכהירושלמי, אמנם אין הדברים מוסכמים וכמו שיבואר, דהנה בירושלמי בכמה דוכתא מובא פלוגתא חד אמר מאליהם קבלו עליהם המעשרות בימי עזרא וחד אמר מדבר תורה קיבלו, ועי' ביבמות דף פ"ג בתוס' ד"ה ירושה, והרבה מהראשונים מפרשים להירושלמי כפשוטו דמ"ד מאליהם קיבלו ס"ל דקדושת עזרא לא היה קדושה גמורה לענין קדושת הארץ והיה רק קדושה דרבנן וגם בימי הבית השני היה תרומה רק מדרבנן, וכן הוא דעת הרמב"ם בפרק א' מה' תרומה, ועיין בר"ש פרק שני דשביעית משנה א', והר"ש בסוף דבריו כתב וכן כתבו התוס' ביבמות הנ"ל בסוף דבריהם דלכו"ע בימי בית שני היה דאורייתא והא דאמר מאליהם קבלו היינו דלא היו מחויבים לקדש הארץ ומעצמם קידשוה אבל כיון שקידשוה הרי הוא קדושה מדאורייתא כל זמן שהבית השני היה קיים, ולפי פירוש הראשון נוכל לפרש כל הסוגיא ברווחה בלא שום דוחק ושני הקושיות מתורצים חדא בחברתא בלא שום דוחק דאביי מוקים להלל כרבי לגמרי בכל דבריו דמדאמר רבי בזמן שאין אתה משמט קרקע הא מוכרח דס"ל דבזה"ז ליכא שמיטת קרקע רק מדרבנן דס"ל דמה"ת בטלה הקדושה והרי קשה מהא דחולין דלא התיר רק בית שאן במקום שלא כיבשו עולי בבל אבל במקום שכיבשו אסור גם לרבי הרי ס"ל דקדושה שניה לא בטלה ובע"כ מוכרח דס"ל לרבי דגם קדושת עזרא הי' רק מדרבנן והך קדושה שניה שהי' מדרבנן זהו דלא בטלה בהחורבן ואע"ג דהוא דרבנן חייב גם במעשר ירק דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ורק בית שאן דלא כיבשוה עולי בבל וקדושה ראשונה הרי בטלה לגמרי ודינה כמו חו"ל הסמוך לארץ ובה התיר רבי, ועכ"פ זה מוכרח מדס"ל בחולין דשני' לא בטלה והכא קאמר דקרקע בזה"ז דרבנן בע"כ דס"ל דקדושת עזרא אינה קדושה גמורה וא"כ גם בימי הבית היה שמיטה רק דרבנן ויליף מני' בהיקשה דכספים אינו רק מדרבנן גם בזמן הבית ושפיר תיקן הלל פרוזבול, ונמצא דהלל אתי' לגמרי כרבי ואין אנו צריכין לומר דהלל ס"ל ההיקש ליובל כלל:
[ח] ועיין בירושלמי פרק בתרא דשביעית וכן הוא בירושלמי פרק השולח דאמר על הך דפרוזבול כמ"ד מעשרות מדבריהם ברם כמ"ד מעשר מדבר תורה והלל מתקן על דבר תורה, א"ר יוסי וכי משעה שגלו לבבל כלום נפטרו אלא מן מצות התלויות בארץ והשמטת כספים נוהג בין בארץ בין בחו"ל [פי' דר"י מקשה דגם למ"ד מעשר דרבנן לא ניחא דהשמטת כספים אינו תלוי בארץ ולכו"ע הוא דאורייתא בזה"ז] חזר ר' יוסי ואמר וזה דבר השמיטה שמוט בשעה שהשמיטה נוהגת מדבר תורה השמטת כספים נוהג בין בארץ בין בחוץ לארץ דבר תורה בשעה שהשמיטה נוהג בארץ מדבריהם השמטת כספים נוהג מדבריהם, פירש דמשני דלמ"ד מעשרות מדבריהם ניחא דכיון דשמיטת קרקע דהוא מצוה התלוי בארץ הוא מדרבנן גם כספים הוא דרבנן, תמן אמרין אפילו כמ"ד מעשר מדבר תורה מודה בשמיטה שהוא מדבריהם וזה דבר השמיטה שמוט רבי אומר שני שמיטין שמיטה ויובל בשעה שהיובל נוהג השמיטה נוהג מדברי תורה פסקו היובלות שמיטה מדבריהם, אימתי פסקו היובל כו' כיון שגלו שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה, הרי מפורש דר' יוסי משני דלמ"ד מעשר מדרבנן ולדידי' גם קרקע דרבנן ויליף מני' גם לכספים, וכמו כן נוכל לפרש דברי אביי בלא שום דוחק, ורק דרש"י ס"ל בפשיטות דבימי בית שני הי' לכו"ע דאורייתא ומשו"ה הוקשה לי' דהרי הלל הי' בזמן הבית וע"כ הוצרך לומר דאביי ס"ל ההיקש ליובל והרי ר' יוסי בירושלמי לא ס"ל ההיקש ליובל רק מקיש כספים לקרקע לחודא ומ"מ מיושב לי' תקנתא דהלל, דאתי' כמ"ד מעשר בזה"ז מדרבנן, והרי אחד משני אלו מוכרחין אנו לומר בכוונת הירושלמי, או דכוונתו הוא דאתי' כמ"ד מעשר מדרבנן היינו דגם בזמן בית שני הוא דרבנן דלא הי' קדושה גמורה ולדידי' גם שמיטת קרקע דרבנן, ואם נאמר דבזמן הבית כו"ע מודה דהוא דאורייתא הרי ע"כ מוכרח לומר דהא דאמר דאתי' כמ"ד מעשר דרבנן היינו אחר החורבן ומוכרח לומר כדעת ר"ת שהביאו התוס' בגיטין דגם תקנתא של הלל הי' על אחר החורבן שיודעים היו שיחרב הבית א"כ דברי רש"י קשה דהרי הקשה דהלל הי' בזמן הבית הרי דס"ל בפשיטות דתקנתא דהלל הי' על זמנו א"כ הא מוכרח דהא דאמר ר"י כמ"ד מעשר מדבריהם היינו דגם בזמן הבית הי' דרבנן והרי כמו כן נוכל לפרש דברי אביי בפשיטות ולא נצרך לומר דאביי ס"ל ההיקש ליובל ולסבול כל הדחוקים וצ"ע:
[ט] מסקנת הדברים דעיקר פירושו של רש"י דשני שמיטין דקאמר רבי קאי הכל על שביעית אתיין ברווחא בלא שום דוחק וקושי כלל, ורק להסוברים דבזמן בית שני הי' תרומה לכ"ע מדאורייתא ואין חולק על זה נצטרך לדחוק בתירוצא דאביי דהא דמשני ורבי היא אינו לגמרי כרבי בכל דבריו רק הלל ס"ל גם ההיקש ליובל וזהו דלא כרבי, או נאמר כדעת ר"ת דתקנתא דהלל הי' על אחר החורבן, ועיין מש"כ לקמן דגם לפי' התוס' נצרך לדחוק כן יעו"ש:
[י] והנה מדברינו הנ"ל נתבאר דלשיטת רש"י לא נמצא בש"ס דידן שום תנא שיאמר מפורש דשביעית תלוי ביובל, ורק אביי הוא דאמר דהלל ס"ל כן, והרי רבא חולק על אביי בזה ומשני הפקר ב"ד הפקר ורש"י הרי מפרש דרבא קאי לתרץ גם קושי' הראשונה דהלל מצי אתי' גם כרבנן החולקים על רבי, ובודאי דהלכה כרבא דגם מהלל אין הוכחה דתלוי ביובל, ובדברי רבי הא לשיטת רש"י מוכרח דודאי לא ס"ל ההיקש ליובל וכמו שנתבאר. ולא מצינו מי שיאמר רק בהברייתא דירושלמי דמבואר בה להדי' ההיקש ליובל ור' יוסי בירושלמי חולק על זה, ועוד דהא בירושלמי אמרה ההיקש דיובל בשם רבי וזהו הראי' הגדולה שיש לדברי ר"ת וז"ל התוס' בקידושין דף ל"ח לכך פירש ר"ת דזאת הדרשה דהכא היינו הך דירושלמי דהרי רבי אמרה שם, ובטעמו של רש"י מה דאינו מפרש כן בע"כ מוכרח דס"ל דלשון של רבי בש"ס דידן שני שמיטות שמיטות קרקע ושמיטת כספים וזהו ממש כלשונו של ר' יוסי בירושלמי ולא נקט כלשון הברייתא דירושלמי שמיטה ויובל מזה משמע לי' לרש"י דקאי הכל על שביעית וגם מדאמר רבי בשני שמיטין הכתוב מדבר ואם נאמר דמוקים הך שמוט יתירא על יובל הרי מדבר רבי בשלשה שמיטין דהרי ע"כ קאי רבי על קרקע כדמוכח בריש מו"ק שמביאו על הא דמשקין בית השלחין וגם ע"כ קאי על כספים מדמביאו בגיטין על הך דפרוזבול ובהדי יובל איכא שלשה וה"ל לומר בשלש שמיטין וזהו שדחקו לרש"י לפרש הך דרבי כר' יוסי ולא כמו דאיתא בירושלמי בשם רבי וא"כ הא מוכרחין לומר דש"ס דידן חולק על הירושלמי בעיקר דעת רבי האיך אמר רבי, ולש"ס דידן ליכא שום תנא שיאמר דתלוי ביובל ובודאי דהלכה כבבלי נגד הירושלמי ובפרט דהרי בערכין דף ל"ב אמרינן מנו יובלות לקדש שמיטין וכ' רש"י דשם איירי מדרבנן וזה כתב אליבא דאביי אבל להאמת דקיי"ל כרבא א"צ לדחוק כן, וגם דרש"י הביא הא דבתו"כ יליף מקרא דשמיטה אינו תלוי ביובל ובודאי ברור דלרש"י הלכה כן, ואין שום מקום לומר להלכה דשביעית יהי' בזה"ז דרבנן רק לומר כמש"כ רש"י אליבא דרבי משום דגם קדושה שני' דעזרא בטלה ולא קידשה לע"ל, וראי' לזה דבסנהדרין דף כ"ז מכריז ר' ינאי פוקו וזרעו בשביעית משום ארנינא וכתב רש"י דשביעית בזה"ז מדרבנן דבטלה קדושת הארץ הרי דתופס טעם זה לעיקר ולא נקט הטעם משום דהוקש ליובל, וכל זה הוא כשיטתו בכאן וכמש"נ, והרי בזה דעת רוב הראשונים כמעט כולם [לבד דעת היש אומרים שהביא בטור יו"ד סי' של"א] פסקו דקדושה שני' לא בטלה, וגם דעת רשי' בעצמו נראה להדי' דתופס להלכה דלא בטלה דכן כתב רש"י בכמה דוכתא בסתמא דלא בטלה, וגם מלשונו שכתב בב"ק דף קי"ד שהבאנו למעלה באות ג' וז"ל בזה"ז ורבי אחר חורבן הי' ואיכא למ"ד דלא קידשה לע"ל משמע להדי' דס"ל להלכה דלא בטלה רק כתב דאיכא מ"ד דס"ל דבטלה, וגם מדבריו בחולין גבי התיר רבי בית שאן שהבאנו למעלה מוכרח דס"ל כן, וא"כ מוכרח דס"ל לרש"י להלכה דשמיטה בזה"ז דאורייתא, שוב ראיתי בשו"ת שאגת ארי' החדש שהביא מש"כ רש"י במס' ע"ז דף ט' וז"ל דקיי"ל שביעית בזה"ז נוהג ואפילו לרבי דאמר בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים מודה הוא דמדרבנן מיהא נהגא. והוכיח הש"א מלשונו דס"ל דהוא דאורייתא שכ' דקיי"ל דנוהג שביעית אלא שאפילו לרבי הוצרך לומר דנוהג עכ"פ מדרבנן:
[יא[ואגב אכתוב בזה עוד דבכתובות דף כ"ה אמר דבשבע שכיבשו ושבע שחילקו לא נתחייבו בתרומה וכתב רש"י דכתיב ראשית דגנך וכן כתב תבואת זרעך המיוחד לך ועוד שהרי תלה הכתוב המעשר במנין שנות השמיטה דכתיב בשנה השלישית שנת המעשר ושביעית לא נהגה אלא אחר כיבוש וחילוק והגם כי לא ידענו היכן מצא רש"י לדרשות אלו מ"מ בודאי כן הוא במדרשי רבותינו התנאים, ולכאורה נראה דכמו דלמדין מעשר משמיטה כמו כן יש ללמוד שמיטה ממעשר כיון שהכתוב תלאן זה בזה ובזמן שאין חיוב מעשר אין חיוב שמיטה, שוב מצאתי בשיטה מקובצת שם שכ' בשם התוס' דהא דתרומה הוא רק אחר כיבוש וחילוק ידעינן מקרא דובאת שמה והבאתם שמה ותרומת ידך והא דשמיטה הוא רק אחר כיבוש וחילוק יליף לה מתרומה שהרי תלה הכתוב המעשר בשמיטה וזהו כמש"כ. ולכאורה קשה על זה מהך ירושלמי דמוקים להך דפרוזבול כמ"ד מעשר מדבריהם ומקשה על זה ר' יוסי כשגלו לבבל כלום נפטרו אלא ממצות התלויות בארץ ושמיטת כספים הוא חובת הגוף ואינו תלוי בקדושת הארץ ומאי מקשה הרי הכתוב הקישן זה לזה ותלה השמיטה במעשר, ובשלמא לפרש"י יש לומר דהרי הפסוק עיקרו כתוב גבי מעשר ומדכתב בשנה השלישית ידעינן דמעשר תלוי במנין שנות השמיטה וידעינן מזה דמעשר הוא אחר כיבוש וחילוק אבל להיפוך לתלות השמיטה במעשר אינו בכלל לשון הפסוק, אבל לפמש"כ השיטה מקובצת דילפינן שמיטה ממעשר קשה מאי פריך ר' יוסי, ואפשר לומר דהרי מעשר הוא תלוי בארץ וא"כ הא דתלאו הכתוב בשמיטה מוקמינן לי' על שמיטה הדומה למעשר והוא שמיטת קרקע דג"כ תלוי בארץ אבל כספים דאינו תלוי בארץ ואינו מסוג א' דמעשר אינו בכלל ההיקש ואין ללומדה ממעשר ופריך ר' יוסי שפיר וע"ז משני וזה דבר השמיטה שמוט בזמן שאין אתה משמט קרקע אין אתה משמט כספים וא"כ למ"ד מעשר דרבנן שמיטת קרקע דרבנן דתלוי במעשר וממילא גם כספים דרבנן:
ב [א]
ושיטת ר"ת ולזה הסכימו הרמב"ן ורשב"א וריטב"א והר"ן דשני שמיטות דקאמר רבי בש"ס דידן הם כמו דברי רבי עצמו בירושלמי דהיינו שמיטה ויובל, ושמיטת כספים דקאמר היינו שביעית בכל הפרטים שלו הן הפקעת החוב כדמוכח בגיטין דמביא להא דרבי על פרוזבול, והן איסור עבודת קרקע כדמוכח במו"ק דמביאו על הא דמשקין בית השלחין, ושמיטת קרקע היינו יובל שהשדות חוזרות לבעליהן, ולדידי' אתי' הסוגיא דגיטין ברווחה דשפיר קאמר אביי ורבי הוא, אמנם עיקר הדבר קשה דהפסוק דזה דבר השמיטה שמוט הא כתיב בכספים לחודא ומנ"ל להביא משמוט יתירא לקרקע וליובל לכאן דילמא לא הוקשו כספים רק או ליובל לחודא או לקרקע לחודא, וצריך לומר דס"ל לרבי דהך שמוט יתירא מרבה לכל השמיטות שנזכרו בתורה לאקושינהו, וכמו שכתבנו לשיטת רש"י דע"כ צ"ל כן אליבא דאביי כן נצרך לומר לר"ת אליבא דרבי, והא דקאמר רבי בשני שמיטות הכתוב מדבר אע"ג דהם שלשה קרקע וכספים ויובל צ"ל דרבי חשיב לכל מילי דשביעית באחד, אבל מ"מ הא גופה קשה עדיין על אביי דמנ"ל דס"ל לרבי כן כיון דרבי לא אמר רק שמיטת כספים וקרקע דילמא אין כוונת רבי רק על כספים ויובל לחודא אבל קרקע דשביעית לא איתקש ליובל ומאי משני אביי במו"ק בשביעית דרבנן ורבי היא דמנ"ל דרבי ס"ל כן ודילמא בדוקא קאמר רבי כספים לחודא ולא קרקע, וגם בסוגיא דגיטין קשה להיפוך דמביא אביי להך דרבי על כספים דמנ"ל דכוונת רבי במה דאמר שמיטת קרקע הוא יובל דילמא הוא כמשמעו קרקע דשביעית ובא למעט דבגלות בבל דבטלה הקדושה לא הי' גם כספים נוהג אבל בימי בית שני שקידשה עזרא גם כספים נוהג וגם בזה"ז וגם אחר החורבן דקדושה שני' לא בטלה נוהג כספים דאינו תלוי ביובל כלל, וא"כ גם לר"ת נצטרך לדחוק כמו שכתבנו לשיטת רש"י דהא דאמר אביי ורבי היא אין הכוונה דמדברי רבי מוכרח דס"ל כן רק כוונתו על עיקר דרשה דרבי דאמר דשמוט יתירא מרבה גם שארי שמיטות לכאן ודלא כרבנן דלא דרשו כלל להך שמוט יתירא להקיש שמיטה אחרת לכאן, ואביי בעצמו הוא דס"ל דלפי דרשתו של רבי יש להביא כאן כל השמיטות האמורות בתורה וכולם תלוים זה בזה, וא"כ הסוגי' דמו"ק דחוק לר"ת יותר מלפרש"י דלפרש"י הא נתבאר לעיל דעכ"פ מהא דאמר רבי בזמן שאין אתה משמט קרקע מבואר להדיא בדבריו דס"ל דקרקע דשביעית אינו מה"ת בזה"ז, ולר"ת אין מדבריו שום ראי' האיך ס"ל בקרקע דשביעית רק אביי בעצמו ס"ל כן אליבא דרבי וצ"ע:
[ב] ולכאורה צריך לומר לר"ת אחד משני אלה, או נאמר דלתלות כספים בקרקע דשביעית א"צ קרא לרבות כלל ומילתא דפשיטא מסברא הוא דכל דיני שביעית אחד הם ושוים הם בדיניהם בזמן שזה נוהג זה נוהג וע"כ הך ריבוי דשמוט יתירא בע"כ קאי ליובל וכיון דידעינן דכספים תלוי ביובל ידעינן ממילא דקרקע תלוי ביובל [עיין בקידושין דף ל"ח דקאמר ר"א בר"ש חוץ מן השמטת כספים שאע"פ שנצטוו לאחר כניסתן לארץ נוהג בין בארץ בין בחו"ל ופריך השמטת כספים חובת הגוף ופרש"י ויתחייבו גם קודם כניסתן לארץ ומשני לא נצרכה אלא לכדתניא וזה דבר השמיטה שמוט רבי אומר כו' בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים הרי דלא נצטוו קודם כניסתן לארץ, וכל זה הוא כשיטת רש"י בכאן דדרשה דרבי הוא להקיש כספים לקרקע דשביעית ומסברא לא היינו יודעין לתלותן זה בזה, אבל לר"ת לא הי' צריך הגמרא שם להביא הך דרבי דזה ידעינן מסברא וכו"ע מודים בו דכספים וקרקע אין נוהגים זה בלא זה ולר"ת נפרש הסוגי' דקידושין כמו שפירשו התוס' שם באופן אחר ועיין בתוס' שדחו פרש"י וז"ל ועוד קשה דהאיך נוכל לפרש דפריך שתנהוג כספים במדבר והלא שמיטה אינו אלא לאחר ירישה וישיבה כדאמרינן לקמן גדול תלמוד תורה שקדמה לשמיטה ס"א שנה, וכבר נשאר המהרש"א שם בקושיא דמאי הקשו דלמא הא דאמרינן לקמן ידעינן זה מהך דרשה דרבי דבזמן שאין אתה משמט קרקע אינו משמט כספים, והך תירוצא דכאן הוא תי' גם על הברייתא דלקמן, ובודאי נראה כוונתם כמש"כ דס"ל להתוס' דלזה לא צריך ריבוא כלל ומסברא ידעינן דכספים לא נהגו רק לאחר ירושה וישיבה כמו קרקע ולשיטת עצמם דחו שם לפרש"י], אמנם הרי לפי"ז יתחדש עוד דגם לרבנן החולקים על רבי ולא דרשי' הך שמוט יתירא להיקש מ"מ אם נאמר דקדושה שניה לא קידשה לע"ל וא"כ ממילא אין איסור קרקע בשביעית בזה"ז ממילא לדידי' גם שמיטת כספים אינו בזה"ז מסברא, א"כ תקשה למה הוצרך אביי לומר בגיטין ורבי היא והרי כמה תנאי דס"ל דתרומה בזה"ז הוא דרבנן ובכמה דוכתא אמר בגמרא דתרומה בזה"ז דרבנן ולדידהו גם כספים דרבנן, והניחא להמפרשים דגם בבית שני לא היה נוהג יובל ותקנת פרוזבול הי' בזמן הבית שפיר הוצרך לאוקמא רק כרבי דלדידי' גם בזמן הבית היה דרבנן, אבל הרי התוס' כתבו בשם ר"ת דבבית שני היה נוהג יובל מה"ת והא דאמר בשביעית בזה"ז היינו דתקנות הלל היה אחר החורבן א"כ תקשה דלמה הוצרך לאוקמא רק כרבי וה"ל לאוקמא כהני תנאי דס"ל תרומה דרבנן, אמנם גם בלא דברי ר"ת הרי כמו כן קשה לכל השיטות במו"ק דאיירי בעבודת קרקע דלמה הוצרך שם לומר ורבי היא דהא להני תנאי דס"ל דתרומה דרבנן דלא קידשה לע"ל הרי פשיטא דלכו"ע קרקע דשביעית הוא דרבנן, ובע"כ ההכרח לומר או דאביי ס"ל להלכה כהני תנאי דקדושה שני' קידשה לע"ל ומשו"ה לא מוקים הך משניות דלא כהלכה ומוקים לה כרבי דס"ל לאביי דהלכה כרבי:
[ג] אמנם בירושלמי מבואר להדיא ההיפוך דמסברא בלא דרשה מקרא אין לתלות כספים בקרקע כלל דז"ל הירושלמי בגיטין ובפרק בתרא דשביעית על התקנה דפרוזבול כמ"ד מעשרות מדבריהם [פי' דלדידי' בטלה קדושת הארץ] ברם כמ"ד מעשרות דבר תורה והלל מתקן על דבר תורה, אמר ר' יוסי וכי משעה שגלו לבבל כלום נפטרו אלא ממצות התלויות בארץ ושמיטת כספים נוהג בין בארץ בין בחוץ לארץ פי' דפריך דגם למ"ד מעשר דרבנן קשה דשמיטת כספים אינו תלוי בארץ דהיא חובת הגוף חזר ר' יוסי ואמר וזה דבר השמיטה שמוט בשעה שהשמיטה נוהג בארץ דבר תורה השמטת כספים נוהג בין בארץ בין בחו"ל דבר תורה בשעה ששמיטת הארץ מדבריהם השמטת כספים מדבריהם [פי' דמשני דלמ"ד מעשר דרבנן ניחא דכיון דבטלה הקדושה ושמיטת קרקע דרבנן גם כספים דרבנן דיליף משמוט יתירא דבזמן שאין שמיטת קרקע אין שמיטת כספים וזהו ממש כמו שמפרש רש"י בדברי רבי], תמן אמרין אפילו כמ"ד מעשר מדברי תורה מודה בשמיטה שהוא מדבריהם וזה דבר השמיטה שמוט רבי אומר בשני שמיטות שמיטה ויובל בשעה שהיובל נוהג שמיטה נוהג עכ"ד, הרי מדברי ר' יוסי מוכרח מדהקשה דגם אם בטלה קדושת הארץ מ"מ כספים שהוא חובת הגוף הוא דאורייתא ומתרץ דמיתורא דקרא דשמוט יתירא ילפינן דכספים תלוי בקרקע ומוכרח דבלא יתורא דקרא רק מסברא לא היינו אומרים כן, ובודאי דקשה לומר דפליגא בסברא זו תנאי, ונאמר דר' יוסי ס"ל דמסברא אין לו לתלות כספים בקרקע ואיצטריך הך שמוט לגלוי דתלוי בקרקע ומשו"ה ס"ל דרק למ"ד מעשר דרבנן כספים דרבנן אבל למ"ד דמעשר דאורייתא גם כספים הם דאורייתא דאין לו שום דרשה לתלות כספים ביובל וברייתא דתמן אמרין ס"ל דלתלות כספים בקרקע אין צריך קרא יתירא ואייתור ליה הך שמוט יתירא לתלותו ביובל ומשו"ה גם למ"ד דלא בטלה הקדושה מ"מ כספים דרבנן, ולר"ת לכאורה ההכרח לומר כן דפליגא הני שתנאי בזה:
[ד] ולכאורה היה מקום לומר להיפוך דס"ל לר"ת דרק לתלות כספים בקרקע או ביובל הוא דצריך לדרשה דשמוט יתירא דהם שני עניינים וכתובים בפרשיות מחולקים קרקע ויובל בתו"כ וכספים במשנה תורה, אבל הא דקרקע דשביעית ויובל תלוים זה בזה ס"ל דלזה לא צריך שום דרשה דהם כתובים בפרשה אחת וגם כתובים בהמשך אחד ושבתה הארץ שבת כו', ובשנה השביעית שבת כו' וספרת לך שבע שבתות שנים כו' וקדשת את שנת החמשים שנה כו' ובודאי דהם תלוים זה בזה בזמן שזה נוהג זה נוהג, והא דאיתא בתו"כ שביעית אע"פ שאין יובל נפרש לר"ת דאין הכוונה בשעה שאין יובל מה"ת רק כמו שמפרשים התוס' בערכין דף ל"ב אע"פ שחטאו ולא נהגו יובל יעו"ש, וכדמות ראיה לזה מהא דבקידושין דף נ"ח איתא יובל הוא קודש היא לכם מה קודש תופס דמיו אף, שביעית תופס דמיו הרי דאע"ג דהפסוק נאמר ביובל מ"מ יליף מניה שביעית ומוכרח דודאי דחד דינא להו, ועיין בספר יראים סי' קפ"ה שכתב וז"ל מה קודש תופס דמיו כו' ואע"ג דהאי קודש ביובל כתיב ולא בשביעית הא מני רבנן היא דאמרי אין יובל נוהג אלא א"כ יש עמו שביעית ואחר שיובל תלוי בשביעית חשבינן ליה לקודש דכתיב ביובל כאלו כתוב בשביעית וכן כתב הסמ"ג עשה קמ"ז קמ"ח יעו"ש, אמנם גם זה נסתר מדברי ר' יוסי בירושלמי הנ"ל דהרי אמר דרק למ"ד מעשר דרבנן הוי שמיטה דרבנן אבל למ"ד דאורייתא דלא בטלה הקדושה גם שמיטה דאורייתא אע"ג דמשגלי שבט ראובן לכו"ע בטל היובל, רק דזה יש לישב לר"ת עצמו דס"ל דבימי בית שני נהגו יובל וא"כ למ"ד דלא בטלה הקדושה שפיר היה שמיטת קרקע מה"ת בזמן הבית ונאמר דר' יוסי ס"ל דודאי תקנות הלל היה על זמנו ולא ניחא ליה לומר דהתקנה היה על אחר החורבן ומשו"ה קאמר דזהו רק כמ"ד מעשר מדבריהם פירוש דס"ל דגם בזמן הבית היה מדבריהם דקדושת עזרא לא היה קדושה גמורה מן התורה, אמנם כל זה אינו מספיק חדא דהרי התוס' ביבמות דף פ"ג מסקי דאין מקום לומר כלל דיהיה תנא שיסבור דגם בזמן בית שני יהיה מעשר מדרבנן יעוי"ש. ולפירושם כל הפלוגתא דבירושלמי במעשר אם הוא מדבריהם הוא רק על אחר החורבן וכמו דמבואר הכל באריכות בריש פרק ששי במס' שביעית ואז הרי פשיטא דבטל יובל ואפ"ה הא אמר ר"י דאי מעשר דאורייתא גם שמיטה דאורייתא, ועוד דאכתי קשה על רוב הראשונים שהסכימו לעיקר פירושו של ר"ת דשמיטות קרקע הוא יובל ומ"מ על זה שכ' ר"ת דנהג יובל בבית שני חלקו עליו וכמו דמבואר בחידושי רמב"ן ובספר הזכות ובר"ן שם ולדידהו הא מוכח מהירושלמי דמהסברא לא היינו תלינן שמיטה ביובל. ועוד קשה דהא מדאמר אביי במו"ק בשביעית בזה"ז ורבי היא ורבא אמר אפ"ת רבנן תולדות לא אסרה רחמנא ומדבריהם למדנו דאיכא רבנן החולקים על רבי וס"ל דשביעית בעבודת קרקע בזה"ז דאורייתא אסורה וקשה דנהי דלא דרשי' הך שמוט יתירא לאקושי ליובל מ"מ נקשינהו מסברא בלא דרשה, ואי דנאמר דהני רבנן חולקים על עיקר דרשה דלכל יושביו והם ס"ל דגם באין כל יושביו נוהג יובל א"כ הא תיקשה הא דבערכין דף ל"ב תניא דביאתן בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות ופריך והלא משגלו שבט ראובן בטל יובל משום דאין כל יושביו עליו ומאי פריך נימא דהך ברייתא רבנן היא. ומוכרח דביובל ליכא מאן דפליג וכו"ע ס"ל דצריך כל יושביו ומוכרח מדס"ל לרבנן דשביעית היא דאורייתא דמסברא החיצונה בלא שום דרשה אין לתלות שמיטה ביובל ורק מדרשה דשמוט הוא דמרבה רבי כן. ובע"כ מוכרח לומר כמש"כ למעלה או דלתלות כספים לקרקע לא צריך לדרשה יתירא ונאמר דזהו דפליגא תנאי בירושלמי ר' יוסי וברייתא דתמן אמרין, או דאביי ס"ל בפשיטות דשמוט יתירא מרבה לכל השמיטות האמורים בתורה וגם אם הם שלשה ובודאי דגם רבי ס"ל כן:
[ה] והנה למעלה בסי' א' נתברר דלשיטת רש"י לא נמצא בהבבלי שום תנא דיסבור דשביעית תלוי ביובל ובודאי דהלכה כן, אמנם לר"ת דמפרש דרבי למד שמיטה מיובל וכן הסכימו לפירוש זה רוב מן הראשונים בזה יש להסתפק אם הלכה כרבי או כרבנן החולקים עליו דהא ודאי דרבנן פליגא על רבי וכמו דמוכח מדברי רבא במו"ק דקאמר אפ"ת רבנן אבות אסרה רחמנא והרי בכל דוכתא הכלל הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו וא"כ הלכה כרבנן, אמנם הכא יש להסתפק דהא לאוקימתא דאביי אין מקום לתקנות הפרוזבול רק אליבא דרבי והרי כולהו אמוראי ס"ל הך תקנה ועשו אותו ולדידי' בודאי הלכה כרבי, ורק לרבא דמשני הפקר בית דין הפקר לדידי' תלוי בשני הפירושים, לרש"י דפירש דרבא בא לתרץ גם קושי' הראשונה והתקנה ניחא גם לרבנן וכן הוא דעת הראב"ד בהשגות בפרק ט' שכ' דלרבא מהני פרוזבול גם בזמן דיהי' שמיטה מן התורה וא"כ לרבא הדרינן לכללא דהלכה כרבנן, אמנם התוס' מפרשים דרבא לא מתרץ רק קושי' השניה לחודא אבל קושי' הראשונה מודה רבא דהטעם משום דשביעית דרבנן, וכן הוא דעת הרמב"ם שכתב דפרוזבול לא מהני אם יהי' שמיטה דאורייתא ולדבריהם הא מוכרח דהלכה כרבי אם נפרש כר"ת, וזהו מה שכתב בספר יראים בעמוד הדיינים וכרבי קיי"ל דקם ליה הלל כוותיה דתנן בהשולח הלל התקין פרוזבול ואומרי' בגמרא דשביעית בזה"ז דרבנן, הרי דתפס בפשיטות כאביי דס"ל דגם רבא משני כן:
[ו] וצ"ע בדברי הסמ"ג שכתב בעשה קמ"ז קמ"ח וז"ל והלכה כרבי שהרי הלל שתיקן פרוזבול סובר כוותיה כמו שמעמידין בגיטין כו' ויש לדקדק מאחר שיובל נוהג בבית שני לדעת ר"ת והלל בימי בית שני היה כו' האיך יהיו שמיטה דרבנן כו', ותי' דהלל תיקן לאחר החורבן שהיו יודעים שיחרב הבית והא דאבעי לן אי לדרי תיקון או לדרי עלמא לאו לדרי ממש רק לדור הסמוך להחורבן, אי נמי ההיא אבעי' הוא לרבא דמשני הפקר ב"ד הפקר, וכל דבריו אלה הם בתוס' בגיטין ועיין במהרש"א שכתב דהך אי נמי הוא כשיטת רש"י דתי' דרבא הוא גם על קושי' קמייתא, ובודאי קשה דכ' דהלכה כרבי דהלל קאי כוותיה ומוכרח דמפרש דתי' דרבא קאי רק על קושי' השני' ושוב מתרץ דהא דאבעי' אי לדרי תיקון אתי' אליבא דרבא דמשני הפקר ב"ד הפקר פי' וניחא פרוזבול גם אם הוא דאורייתא וא"כ הא מיושב בתי' דרבא גם קושי' קמייתא וא"כ הא שוב אזדא עיקר ההוכחה דהלכה כרבי דהרי הלל מצי אתי' גם כרבנן וצ"ע, וגם בדברי התוס' דחוק קצת דבד"ה מי איכא מידי תפסו בפשיטות דרבא לא קאי על קושי' הראשונה ותיכף בדיבור השני כתבו א"נ האבעי' הוא אליבא דרבא כו' דזהו רק כפרשנו ולא לפי פירושם, אבל דברי הסמ"ג צע"ג לכאורה שהביא הך א"נ שזה סותר כל יסודו:
[ז] והברור בדעתם דהא ודאי דסברתו של רבא דהפקר ב"ד הפקר מועיל גם אם יהיה שמיטה דאורייתא וכמו דמועיל על קושי' השניה דמה"ת אינו משמט ותיקון דתשמט, והא דפשיטא להו להתוס' דרבא קאי רק על קושי' השניה הוא משום דחזינן דמימרא דרבא מסודר בגמרא אחר קושי' השניה ולא מקודם, וגם מדלא אמר רבא אפילו תימא רבנן וכמו דאמר במו"ק, וכמו שהוא הלשון בכל הש"ס ומזה מוכח דרבא בעצמו לא אמר דבריו על קושי' הראשונה, ועי' בתוס' שכתבו הטעם לזה דס"ל לרבא דאע"ג דתקנתו של הלל היה מועיל גם בדאורייתא מ"מ לא היה לו להלל לעשות כן לעקור שביעית שהוא דאורייתא ולא היה לו לעשות תקנה ללמד לעשות כן שבטל בכך השמטת כספים שצוותה תורה (כל זה הוא לשון התוס') ומשו"ה גם רבא מודה דעיקר תקנה של הלל הוא רק משום דס"ל כרבי דשביעית הוא דרבנן וכל זה אינו רק אם לעולם הוא דאורייתא גם אחר חורבן לא היה לו לתקן תקנה כזו העוקרת מצוה דאורייתא, אבל אם אחר החורבן יהי' מדרבנן והרי הם ידעו שיחרב הבית ואז הרי יהי' התקנה מוכרחת שלא יעברו על פן יהי' דבר עם לבבך בליעל שפיר ניחא מה שתיקן ולמדם לעשות פרוזבול גם תיכף קודם החורבן ועיקר התקנה הי' בשביל הדור שבחורבן והתחילה גם מקודם, ובזה הוא דפליגי אביי ורבא דאביי ס"ל דלא תיקן בזמן שהוא דרבנן ולא התחילה רק אחר החורבן ולרבא התחיל תיכף משום הפקר ב"ד, וזה שכתבו התוס' דלר"ת דיובל הי' בבית שני נאמר דהא דאיבעי לי' אם לדרי תיקון הוא אליבא דרבא דהפקר ב"ד הפקר כוונתם דלרבא התחילה התקנה גם מקודם בהיותה דאורייתא, ושפיר ניחא הך אי נמי שכתבו התוס' גם לפירושם, ועכ"פ גם לרבא לא הי' תקנתו של הלל רק משום דס"ל דאחר החורבן דרבנן וזה שהוכיח הסמ"ג וכתב דהא תקנתו של הלל הוא רק כרבי גם לרבא והדברים מוכרחים כמש"כ בכוונת התוס' והסמ"ג בלא דוחק:
[ח] ולפי"ז נתבאר דכל ראייתו של הסמ"ג גם אם נפרש בהתוס' דרבא לא אמר על הקושיא הראשונה אינו רק דהלל ע"כ ס"ל כרבי מדתיקן פרוזבול, דאם הי' ס"ל לעולם הוא דאורייתא לא הי' לו להזדקק וללמוד להעם לעשות כן אבל אחר שתיקן כן מועיל פרוזבול גם לרבנן החולקים על רבי וס"ל דגם בזה"ז הוא דאורייתא דהפקרו של הלל מועיל גם בדאורייתא לרבא וגם הלל בעצמו התחיל תקנתו גם בעוד שהי' דאורייתא וא"כ הרי מכל התנאים והאמוראים שעשו פרוזבול אין שום ראי' דס"ל כרבי וי"ל דס"ל כרבנן ורק מדברי הלל שלמד להעם לעשות כן מוכרח דס"ל כרבי וכשתעיין בלשון הסמ"ג שכ' וז"ל והלכה כרבי שהרי הלל שהתקין פרוזבול כוותי' דרבי הרי דלא הוכיח רק מן הלל ותקנתו לחודא ולא כתב יותר בפשיטות שהרי דין דפרוזבול כרבי וכל האמוראים הורו לעשות דפרוזבול ולא נמצא שום חולק על זה, וזהו כמש"כ דמהא דמהני פרוזבול השתא אין ראי' אליבא דרבא ורק מהלל שתיקן לעשות כן מוכרח כן, וכן כתב בעל ספר יראים וז"ל וכרבי קיי"ל דהרי קם לי' הלל כוותי', וא"כ שוב אין לנו מזה קושי' על הפוסקים המחמירים דהרי הני רבנן החולקים על רבי הא פשיטא דחולקים גם על הלל וס"ל להני פוסקים דהלכה כרבנן ומ"מ מהני פרוזבול גם לדידהו:
[ט] וגם דעת ר"ת בעצמו נראה דס"ל להלכה דהוא דאורייתא דהרי רש"י כ' בגיטין דהא דאמר בערכין מנו יובלות לקדש שמיטין הוא רק מדרבנן והתוס' בערכין שם כתבו בשם ר"ת דההיא סוגיא אתי' כרבנן החולקים על רבי וס"ל דאינו תלוי ביובל ובודאי נראה לדידי' דהלכה כרבנן כיון דכל סתם הסוגיא דערכין כרבנן, אמנם ראי' זו אינו מוכרח דהא חזינן דעת הרז"ה שהובא בבעה"ת שער מ"ה שכתב להדיא דסוגיא דערכין אתי' כרבנן דהוא דאורייתא ואפ"ה כתב דהדעת נוטה דהלכה כרבי מהא דחזינן דאמוראי הקילו הרבה בדין פרוזבול יעו"ש, ואפשר גם ר"ת ס"ל כן:
ג [א]
והנה עוד שיטה שלישית בסוגי' זו, דהרמב"ם כתב בפרק רביעי מה' שמיטה וז"ל אין שמיטה נוהג אלא בארץ ונוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, ובפרק ט' מה' שמיטה כתב וז"ל אין שמיטת כספים נוהג מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג שהרי יש שמיטת קרקע שישיב הקרקע בלא כסף ומדברי סופרים שתהא שמיטת כספים נוהג בזמן הזה כדי שלא תשתכח תורת שמיטת כספים מישראל, וכתב הכ"מ דס"ל להרמב"ם דשמיטת קרקע דהיינו איסור חרישה וזריעה הוא מן התורה גם בזמן הזה וכספים בזמן הזה הוא מדרבנן, וכתב עוד הכ"מ שטעמו של הרמב"ם בזה הוא דפוסק כרבי דאמר בזמן שאין אתה משמט קרקע אין אתה משמט כספים, ואיהו מפרש שמיטת קרקע היינו יובל וכמו שמפרש ר"ת ושמיטת כספים מפרש הפקעת החוב בשביעית ורק כספים תלוי ביובל אבל קרקע אינו תלוי ביובל ובזה הוא מחולק מפירוש ר"ת דר"ת מפרש שמיטת כספים הוא כל דיני שביעית הן איסור קרקע והן הפקעת החוב והרמב"ם מפרש רק כספים לחודא ולא קרקע, וכמה מהאחרונים השיגו עליו ודחו פירושו והוכיחו דאין שום מקום לפרש שני שמיטות דקאמר רבי יהי' רק כספים ויובל ולא קרקע דהא בריש מו"ק קאמר אביי על הא דמשקין בית השלחין בשביעית בזמן הזה ורבי היא דתני וזה דבר השמיטה שמוט כו' בשני שמיטין כו' הרי מוכיח מברייתא זו דלרבי חרישה דשביעית הוא דרבנן וע"כ העלו דגם דעת הרמב"ם דגם קרקע הוא מדרבנן ואין שום חילוק בין קרקע דשביעית לכספים ולשניהם דין אחד להם. והנה גם אם נאמר בדעת הרמב"ם דלא כהבנת הכ"מ מ"מ הרי עיקר שיטה זו לחלק בין קרקע לכספים כמעט מפורש הוא בדברי הראב"ד דהא בכל פרק ט' שכתב הרמב"ם דכספים הוא דרבנן לא השיג עליו הראב"ד ושתק לי' וגם מדבריו שם בהלכה ט"ז שכתב הרמב"ם דפרוזבול אינו מועיל אלא בזה"ז שהוא מדברי סופרים אבל שמיטה של תורה אין מועיל פרוזבול וכ' ע"ז הראב"ד דאביי הוא דאמר הכי אבל רבא פליג ואמר הפקר ב"ד הפקר והלכך נוהג בכל זמן עכ"ד הרי ממש מבואר דס"ל דבזה"ז כספים הוא דרבנן, ובפרק א' שכתב הרמב"ם הא דמותר לזרוע משום האנסים וכ' הראב"ד דלא התיר ר' ינאי משום ארנונא רק במקומות שלא כבשו עולי בבל דלא הי' נוהג בהם שביעית אלא מדבריהם בהם התירו אבל לא במקום שהחזיקו הרי דס"ל דבמקום שהחזיקו אסור קרקע מן התורה, הרי דעיקר חידושו של הכ"מ לחלק בין קרקע לכספים הוא דעת הראב"ד וא"כ אין נ"מ בין אם נאמר דגם הרמב"ם ס"ל כן או אם הוא דעת הראב"ד ודברי הכ"מ נצרכים לאומרם להראב"ד וא"כ אין השגת האחרונים על הכ"מ השגה דבע"כ צריכין למשכוני נפשי' להראב"ד וכן י"ל להרמב"ם:
[בפ] אמנם מה דכ' הכ"מ נפרש דשני שמיטין היינו כסף ויובל לא קרקע בודאי דאי אפשר לאומרו וכדמוכח בריש מו"ק, והברור דלדיעה זו נאמר דס"ל הכל כפרש"י דכספים וקרקע דקאמר רבי קאי הכל על שביעית וכמו שנתבאר למעלה בסי' ח' אות י' דפשטות לשון רבי בש"ס דידן מורין כן והא דפשיטא לי' לרבי בקרקע עד דלומד כספים מני' נאמר כמו שמפרש רש"י או משום דבטלה קדושת הארץ או כמש"כ שם באות י"א דנלמד ממעשר, וס"ל להראב"ד דודאי מהכתוב דזה דבר השמיטה שמוט אין להביא רק שני שמיטין ולא שלש וכמו שהבאנו למעלה בסי' א' קושי' הרשב"א דשני שמיטין כתיב בקרא ולא שלש, וע"כ מפרש הראב"ד דזהו פלוגתא דתנאי דירושלמי איזה מהן מרבה הכתוב דר' יוסי דמוקים להך דפרוזבול כמ"ד מעשר מדבריהם דלדידי' קרקע מדבריהם ויליף כספים מקרקע ס"ל דכיון דעיקר הפסוק כתיב בשמיטה גם ריבוי דשמוט יתירא בא להביא לכאן שביעית דקרקע דהוא דבר הלמד מעניינו דשניהם שביעית הם ומשו"ה ס"ל לר' יוסי דלמ"ד מעשר דאורייתא דלא בטלה הקדושה גם כספים הוא דאורייתא ולא מהני פרוזבול וההיקש דשמוט יתירא איצטריך על גלות בבל דאז בודאי דבטלה הקדושה או על זמן היותו במדבר קמ"ל ההיקש דגם כספים לא נהגו ועיין בקידושין דף ל"ח יעו"ש. והברייתא דתמן אמרין דמביא בירושלמי דמוקים הך דפרוזבול גם כמ"ד מעשר מן התורה ומ"מ כספים הא דרבנן דהוקש ליובל דסבירא ליה דהרי הפסוק עקרו איירי בכספים ומוקים שמוט יתירא על יובל דס"ל דהוא דבר הלמד מעניינו דיובל וכספים הם ממש מסוג אחד דשמיטת כספים הוא שהלוה א"צ להחזיר הממון שקיבל מהמלוה ושעבוד הנכסים של הלוה חוזרות לו בלא נתינת ממון וכן היובל חוזרות השדה להמוכר בלא נתינת ממון שקיבל מהקונה, וכן מורין דברי הרמב"ם שכתב וז"ל אין שמיטת כספים נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג שיש שם שמיטת קרקע שהרי ישוב השדה לבעלי' בלא כסף ודבר זה קבלה הוא, האריך בדבריו להסביר מה דתלוי כספים ביובל דשניהם הם מסוג אחד, וא"כ קרקע דשביעית לכו"ע לא הוקש ליובל דא"כ הי' שם שלשה שמיטות ובכתוב לא נאמר רק שני שמיטין והפלוגתא דר' יוסי והברייתא דתמן אמרין אם ההיקש הוא כספים לאיסור עבודת קרקע דשביעית או לקרקע דיובל, ובודאי דלשון הירושלמי דשביעית מורין להדי' כן דז"ל חזר ר' יוסי ואמר וזה דבר השמיטה שמוט בשעה שהשמיטה נוהג דבר תורה השמטת כספים נוהג כו' תמן אמרין אפי' למ"ד מעשר דבר תורה מודה בשמיטה שהוא מדבריהם דתני' וזה דבר השמיטה שמוט רבי אומר שני שמיטין הללו שמיטה ויובל כו' ולשון שמיטין הללו משמע להדי' כן דחולק על ר"י דאמר דשני שמיטין הם כספים וקרקע והוא אומר דהם כספים ויובל, ומשו"ה פוסק הראב"ד כן להלכה כהברייתא דתמן אמרין וקרקע הוא דאורייתא וכספים הם דרבנן וכל זה נראה ברור לדעת זו:
[ג] ולשיטה זו לא קשה מה שהקשו התוס' על רש"י מהא דריש מו"ק דמביא הך דרבי וטפי ה"ל להביא הך ברייתא דירושלמי, ולפי"ז אין להברייתא דירושלמי שום שייכות דבמו"ק הא קאי בקרקע, גם ניחא בזה הא דבתו"כ שהביא רש"י דמבואר שם דשמיטה נוהג גם כשאין יובל וכ' רש"י דחולק על הברייתא דירושלמי ולהראב"ד ניחא דבתו"כ הא איירי בקרקע וכו"ע מודים דאינו תלוי ביובל, גם ניחא בזה הא דאמר בערכין דאע"ג דלא הי' נוהג יובל מ"מ מנו יובלות לקדש שמיטין, גם עוד ראי' מוכרחת לזה דהרי הראי' היותר הגדולה שהוכיחו הראשונים דשמיטה הוא דרבנן הוא מדחזינן שהקילו האמוראים בדיני פרוזבול ועיין בר"ן שהוכיח מזה דהוא דרבנן וכן הוכיח הסמ"ג מהך דפרוזבול שהוא דרבנן, וכנגד זה הובא בעל העיטור ראיה דשמיטה הוא דאורייתא מהא דבגיטין דף נ"ז הנוטע בשבת בשוגג יקיים ובשביעית גם בשוגג יעקר ופריך מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מ"ש שבת ומ"ש שביעית ושם איירי בזמן הזה כדמוכח מהא דמשני שם אח"כ באתרי דר' יהודא חמורי שביעית, ושני הראיות הם ראיות גדולות והם סותרות זה את זה, וכל זה קשה להסוברים דקרקע וכספים שניהם דין אחד להם ואם זה הוא דאורייתא גם זה דאורייתא אבל להראב"ד דהם מחולקים בדינם ניחא שפיר בלא שום סתירה:
[ד] ועוד ראי' לזה דהרי בכל דוכתא קיי"ל הלכה כרבי מחבירו ולא מחבריו ורבנן החולקים על רבי הלא ס"ל דגם בזה"ז הוא דאורייתא וכדמוכח מהא דאמר רבא בריש מו"ק אפ"ת רבנן אבות אסר רחמנא ולא תולדות וא"כ אע"ג דאביי מוקים שם להך דמשקין בית השלחין כרבי מ"מ הרי הלכה כרבא נגד אביי ולרבא ודאי נראה דיש לפסוק כרבנן, וגם מדחזינן דדחיק רבא לאוקמא המשנה כרבנן מכלל דס"ל לרבא דהלכה כן, ובגיטין גבי פרוזבול דאמר רבא הפקר ב"ד הפקר ודעת התוס' דרבא לא משני רק קושי' השני' אבל הראשונה ס"ל כאביי דמוקים כרבי ודחקו התוס' ליתן טעם מדוע לא תי' רבא גם קושי' ראשונה משום הפקר ב"ד, והברור מה דפשיטא להו להתוס' דרבא לא קאי גם על קושי' הראשונה הוא מדלא אמר רבא אפ"ת רבנן וכהלשון שבכל הש"ס בכה"ג וכמו דאמר רבא במו"ק, ולהתוס' הא מוכח דהלכה כרבי כיון דהתקנה דהלל הוא רק כרבי ולהראב"ד ניחא היטב דבכספים הלכה כרבי דהוא דרבנן ומשו"ה לא חלק רבא על תי' דאביי בקושיא הראשונה ובקרקע ס"ל לרבא הלכה דהוא דאורייתא ומשו"ה אמר במו"ק אפ"ת רבנן. כללו של דבר דבדין שמיטה נמצאו כמה סוגיות המראין דהלכה דהוא דאורייתא ולעומת זה יש כמה סוגי' להיפוך ונחלקו הראשונים בזה להלכה ולהראב"ד דמחלק בין כספים לקרקע ניחא דהא הני סוגי' דאמרו בו שהוא דאורייתא הא איירי להדיא גבי קרקע ואינך סוגיות הא איירי להדי' בכספים:
[ה[ואין להקשות על זה שכתבנו דבקרקע כו"ע מודים דלא הוקש ליובל וגם רבי דס"ל דקרקע ג"כ הוא דרבנן הוא מטעם אחר או משום דבטלה הקדושה או משום היקש דמעשר מהא דאיתא בספרי פרשת ראה מקץ שבע שנים תעשה שמיטה יכול שבע שנים לכל אחד ואחד הרי אתה דן חייב שבע שנים בשמיטה וחייב שבע שנים במלוה מה שבע שנים האמור בשמיטה לכל העולם אף שבע שנים האמור במלוה שבע שנים לכל העולם או כלך לדרך זו חייב שבע שנים בעבד עברי מה האמור בעבד עברי שבע שנים לכל אחד ואחד אף שבע שנים האמור במלוה לכל א' וא' נראה למי דומה דנין דבר שתלוי ביובל מדבר שתלוי ביובל ואל יוכיח עבד עברי שאין תלוי ביובל ע"כ הרי לכאורה מבואר דהאי תנא דספרי ס"ל דשמיטת קרקע תלוי ביובל, זה אינו דראיתי דהגר"א הגיהה דנין דבר התלוי בשמיטה מדבר התלוי בשמיטה, פירושו דבין בעבודת קרקע ובין בכספים כתיב שמיטה והגהה זו מוכרחת מצד עצמה דאם נגרוס דבר התלוי ביובל וא"כ בע"כ נצרך לפרש דשמיטת קרקע אינו רק בשעה שיובל נוהג א"כ מאי קאמר ואל יוכיח עבד עברי שאין תלוי ביובל והרי להדי' מבואר במס' ערכין דף כ"ט דאין עבד עברי נוהג אלא בזמן שיובל נוהג שנאמר עד שנת היובל יעבוד עמך:
[ו] והנראה עוד דהראב"ד אזל לשיטתו במה דס"ל דקרקע היא דאורייתא דהרמב"ן בחידושיו לגיטין הביא דעת הראב"ד שכתב דשמיטת כספים אינו נוהג בזה"ז אפי' מדרבנן ואינו רק מידת חסידות לחוד דכמו דס"ל לרבי דמדאורייתא תלוי שמיטה ביובל וכשאין יובל אין שמיטה כמו כן הוא בדרבנן דאחר החורבן היו נוהגים גם ביובל מדרבנן וגם שמיטה אסרו מדרבנן, ובימי האמוראים עדיין היו מקדשים השנים והיה נוהגים ביובל אבל אח"כ שבטל היובל לגמרי ואין ב"ד לקדשו ולא שופר לתקוע גם שמיטה אינו אפי' מדרבנן [וכ' הרמב"ן דהראב"ד בעצמו חזר בו] וכ"כ בעל התרומות בשער מ"ה בשם הרז"ר והנה בערכין דף ל"ב איתא מקיש ביאתן בימי עזרא לביאה בימי יהושע מה בימי יהושע מנו שמיטין ויובלות אף בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות ופריך השתא משגלה שבט ראובן בטלו יובלות עזרא כו' ומשני מנו יובלות לקדש שמיטין פי' דאע"ג דיובל לא הי' נוהג צריך למנות יובל כדי שיבא השמיטה במקומה דשנה הראויה להיות יובל אינו בחשבון השמיטה שלאחרי' ומקשה הניחא לרבנן דאמרי שנת החמישים אינו מן המנין אלא לר' יהודה דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן למה לי בשמיטין סגי וכתב רש"י בגיטין דהא דאמר כאן דנוהג שמיטה גם כשאין יובל הוא רק מדרבנן, ולהראב"ד קודם שחזר בו ולהרז"ה הא קשה מאי פריך לר' יהודה הרי גם לאסור שמיטה מדרבנן הוצרכו לתקן גם יובל דבלא תקנות יובל אין מקום לתקן שמיטה, וניחא גם לר' יהודה, וגם בהתחלת הסוגי' קשה דמאי מקשה השתא משגלה שבט ראובן בטל יובל כו' דהכל היה מדרבנן שמיטה וגם יובל, וההכרח לישב להראב"ד דהך סוגי' דערכין ס"ל דהא דנקט הברייתא מנו שמיטין ויובלות היינו מדאורייתא מדאמר מקיש ביאתן בימי עזרא לביאתן בימי יהושע ומשמע דהוא דומה ממש לשל יהושע, ומדאורייתא מנו שמיטין ויובל ומשו"ה מקשה שפיר דיובל הא ודאי כבר בטל מה"ת משגלה שבט ראובן, ומשני דבאמת לא נהג יובל רק מנו יובלות כדי שיבאו חשבון השמיטין כסידרן, וא"כ הא חזינן דהך ברייתא ס"ל דשמיטה אינו תלוי ביובל כלל דגם כשבטל היובל היה שמיטה מדאורייתא וע"ז אמר דע"כ אתיא הברייתא דלא כר' יהודה, [ויצא לנו מדברינו אלה דממה שכתב רש"י בגיטין דהך דערכין הוא מדרבנן מוכרח דלא ס"ל סברת הראב"ד ורז"ה רק סבר דגם למ"ד דמדאורייתא תלוי שמיטה היובל מ"מ באיסור דרבנן אינו תלוי וגם כשבטל יובל לגמרי מ"מ אסרו שמיטה מדרבנן ומשו"ה אמרינן דהברייתא דלא כר' יהודה] ועכ"פ להראב"ד הא מוכרח דסתמא דגמרא בערכין ס"ל דשמיטת קרקע הוא דאורייתא בימי עזרא אף שאין יובל ומשו"ה ס"ל להראב"ד כן להלכה:
[ז] והנראה דזהו ג"כ טעמו של הרמ"א דבחו"מ סי' ס"ז כתב הרמ"א לימוד זכות על האנשים שאין עושין פרוזבול דסומכין דבזה"ז גם מדרבנן אינו משמט והוא דעת הרז"ה ודעת הראב"ד קודם שחזר בו דכיון דיובל אינו גם מדרבנן גם שמיטה אינו אפילו מדרבנן, וביו"ד סי' של"א דכתב הטור והמחבר דשנה שביעית היא שמיטה וכל התבואה הפקר ופטור מן התרומה ולא הגיהה הרמ"א כלום דלהיש אומרים דגם מדרבנן אינו נוהג חייב בתרומה ומעשר והוא משום דתפס להלכה לעיקר דקרקע אינו תלוי ביובל ומשו"ה ביו"ד לא חשש לדעת הרז"ה אע"ג דהוא להקל חדא דהרי רוב הראשונים חלקו על עיקר סברתו של הרז"ה וגם דהא אם נאמר דהוא דאורייתא אינו תלוי כלל ביובל וכהראב"ד ורק בכספים ס"ל להלכה דע"פ דין תורה תלוי ביובל הביא דעת הרז"ה דגם בהך תקנתא דרבנן מ"מ היא תלוי ביובל אם נוהג יובל עכ"פ מדרבנן, ועיין בבעל התרומות שער מ"ה מביא שם דברי הרז"ה בארוכה ובאמצע דבריו כתב וז"ל ולרוח משפט ליושב על המשפט הראב"ד בר' יצחק יש טעמים על דרך אחרת דינם כתובים על ספר תשובותיו ומשם יתברר לכם כי גם הוא היה סומך ועוזר מחזוקי המנהג שלא להשמיט כספים בזה"ז בח"ל וכו' יעוי"ש הרי להדי' לא כ' הראב"ד כן רק על כספים לחודא ומשו"ה כתב הרמ"א כן בשני המקומות כדבריו, ועיי' בבעה"ת בדברי הרז"ה אחר שכתב סברתו הנ"ל וז"ל וההיא שמעתא דערכין ודאי כרבנן אזלי' ולא כרבי [וזהו כמו שהוכחנו דלסברתו מוכרח דהך דערכין בדאורייתא קאי מדלא ניחא לר' יהודה] אבל ההיא דמס' גיטין קרובה ונוטה לדברי רבי שרוב השמועות שם הולכות להקל בתורת פרוזבול כו', והדיעות והלבבות מכריעים לדברי רבי וכ"ש עם המנהג שהעולם נוהג, זה מצאה ידינו להעמיד דברי הגאונים והמנהגים הנכונים מסורים לבנים מאבות הראשונים ומזקנים הקדמונים וסיים וז"ל וכלל הדברים כי על המנהג אנו סומכים ואפילו בדברים שנראים כיוצאים משיטת ההלכה וכמו בתקיעת שופר כמו שאמר בירושלמי כל הלכה שהיא רופפת בידך צא וראה האיך הציבור נוהג, הרי דאע"ג דלסברתו סתמא דסוגיא דערכין כרבנן מ"מ מהא דהקילו בדיני פרוזבול הכריע להלכה כרבי ועיקר סמיכתו על הגאונים שלא נהגו בפרוזבול וכל זה הוא להראב"ד אין שום סתירה להסוגיא, וגם המנהג מסייע לשיטתו דהא בפרוזבול נהגו להקל וכמו שכ' הרז"ה וגם הרא"ש בתשובה כ' שלא נהגו בפרוזבול, ובאיסור עבודת הקרקע הרי העיד הרמב"ן בחידושיו שמעולם נהגו לאסור וגם הרז"ה בעצמו אע"ג דלא ס"ל לחלק בין קרקע לכספים מ"מ יעויין בדבריו שדקדק בכמה פעמים וכ' רק השמטת כספים בזה"ז ובחוץ לארץ דוקא הרי דהוא בעצמו לא סמך בזה רק על כספים לחודא ודוקא בחו"ל ולא בא"י וקרקע הא אינו נוהג רק בארץ לחודא, והוא משום דהמנהג כן היה, ועכ"פ דברי הרמ"א מיושבים:
[ח] והנה בבעה"ת מובא שם דברי בעל העיטור שכתב בשם רבינו יהודה אלברצלוני וז"ל דהני מילי דנוהג שמיטת שביעית בכספים הני מילי בארץ ישראל ובזמן הזה אבל בחוץ לארץ לא ואפילו פרוזבול לא צריך, ושמואל דקאמר האי פרוזבול עולבנא דדיינא הוא לאותן שדרין בארץ ישראל קאמר דהא לאחר חורבן היה עכ"ד הרי דמחלק בשמיטת כספים בין א"י לחו"ל, וכן הרז"ה בדבריו שם דקדק, והזכיר בדבריו בזה"ז וחוץ לארץ, והדברים מופלאים כי בדין כספים אין חילוק בין א"י לחו"ל כמבואר בקידושין דף כ"ח ואימא במקום שאין משמט קרקע אין משמט כספים ת"ל כי קרא שמיטה לה' בכל מקום, ואפי' אם נאמר דר"י אלברצלוני ס"ל דבזה"ז הוא דרבנן מ"מ מנ"ל ליתן חילוק בהך תקנה דרבנן בין ארץ לחו"ל אחרי כי בשעה שהוא דאורייתא אין חילוק, ומוכרח דס"ל דבארץ דשמיטת קרקע נוהג גם עתה מה"ת משו"ה תיקנו רבנן גם כספים כדי שיהיה כל דיני שמיטה כהלכתן ובחו"ל דלא שייך שמיטת קרקע לא תיקנו בהם גם כספים ופרוזבול שעשו האמוראים הוא מנהג חסידות כהרז"ה:
ד
עוד שיטה רביעית יש בכאן וכמו שיבואר, דהרמב"ם בפ"א מה' תרומות כתב דתרומה דזה"ז ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינו מן התורה אלא מדבריהם שאין לך תרומה של תורה אלא בארץ ישראל בלבד ובזמן שכל ישראל שם, שנאמר כי תבאו ביאת כולכם כמו שהיה בירושה ראשונה כו' ובימי עזרא שהיה ביאת מקצתן כו', והנה בעיקר הדרש שכ' על תרומה משום דכתיב כי תבאו ביאת כולכם לא נודע מקומו בגמרא מהיכן לקחו הרמב"ם ועיין בטור יו"ד סי' של"א שכתב הבית יוסף דאפשר דנמצא באיזו מקום זאת הדרשה, אמנם היותר קשה עליו דכל דבריו הם נגד גמרא מפורש במס' כתובות דף כ"ז דאמר ר"ה ברי' דר"י אשכחתינהו לרבנן דבי רב דאמרי אפילו למ"ד תרומה בזה"ז דרבנן חלה דאורייתא דהא שבע שכיבשו ושבע שחילקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה ואמינא להו אלא אפי' למ"ד תרומה בזה"ז דאורייתא חלה דרבנן דתני' בבואכם יכול משנכנסו לה שנים או שלשה מרגלים ת"ל בבואכם בביאת כולכם וכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סליק, הרי מבואר להדי' דבתרומה לא צריך כלל ביאת כולכם והך מ"ד דאמר תרומה בזה"ז דרבנן לא אמר רק על אחר החורבן וטעמו דס"ל דגם קדושה שני' בטלה משחרבה, ודברי הרמב"ם מופלאים מאד לא ראיתי מי שכתב לתרצו, ועיין בבית יוסף סי' של"א שכתב דנלמוד תרומה בק"ו מחלה ומה שבע שכיבשו שהיו חייב בחלה לא חייב בתרומה ביאת מקצתן שפוטר בחלה א"ר שפוטר בתרומה, ודברים אלו ג"כ מופלאים כי מה בצע בק"ו אחרי דבגמרא מפורש ההיפוך, ובני הרב וכו' מו"ה חיים מוואלאזין שיחי' אמר לי דבר נכון דודאי דעיקר סוגי' הגמרא צריך להבין מאי דאמרי רבנן דבי רב דגם למ"ד תרומה דרבנן חלה דאורייתא צ"ז שכיבשו היו חייבים בחלה, דמלבד דעיקר הדבר קשה להבין לומר דלענין תרומה בטלה הקדושה אחר החורבן ולענין חלה לא ביטלה וכי יש ביטול לחצאין והרי גם חלה אינו נוהג בחו"ל, ועוד מאי ראיה מביא מז' שכיבשו דהתם מה דהי' פטורים מתרומה הא אינו בשביל חסרון הקדושה רק מגזה"כ דאין תרומה נוהג עד אחר כיבוש וחילוק וכמו שהביא רש"י לימודם על זה, ואיזה הוכחה וטעם הוא לומר בשביל זה דלתרומה בטלה הקדושה ולחלה לא בטלה, ועיין בשו"ת שאגת אריה החדש מה שחקר בזה ליישב הסוגי' והאיך תלוי זה בזה ועל כן מפרש הרמב"ם דהא דאמר למ"ד תרומה הזה דרבנן לא קאי על אחר חורבן בית שני רק קאי על זמן הבית השני דהך מ"ד ס"ל דגם אז היה דרבנן וטעמו דס"ל דאע"ג דקדושת עזרא היה קדושה דאורייתא מכל מקום דכיון דתרומה בעי כיבוש וחילוק ובימי עזרא לא הי' כיבוש וחילוק דהכיבוש לא נחשב כיבוש כיון דהיו משועבדים למלכי פרס וגם חילוק לא הי' כיון דהי' רק מקצת ישראל שם ואין זה חלוקה, וא"כ שפיר קאמרי דגם למ"ד תרומה דרבנן מ"מ חלה דאורייתא דחלה הא לא צריך כיבוש וחילוק וגם בי"ד שנה היו חייבים בחלה וראי' ברורה לזה הפירוש הוא מדברי הירושלמי פרק ששי מס' שביעית דפליגא שם ר' יוסי ב"ר חנינא אמר דמדבר תורה נתחייבו במעשר ור' אלעזר אומר מאליהם קיבלו המעשר דכתיב ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה כו' ואמר שם טעמו דר' יוסי ב"ר חנינא דכתיב והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה מקיש ירושתך לירושת אבותיך מה ירושת אבותיך דבר תורה אף ירושתך דבר תורה, והטיבך והרבך מאבותיך אבותיך פטורים היו ונתחייבו ואתם פטורים הייתם ונתחייבתם אבותיכם לא הי' עליהם עול מלכות ואתם אע"פ שיש עליכם עול מלכות, אבותיך לא נתחייבו אלא אחר ארבע עשר שנה שכיבשו ושחלקו אבל אתם כיון שנכנסתם נתחייבתם אבותיכם לא נתחייבו עד שעה שקנו כולה אבל אתם ראשון ראשון קנה ונתחייב, מה מקיים ר' אלעזר והטיבך מאבותיך פתר לה לע"ל דא"ר חלבו בשם ר' בא בשם ר"י אבותיכם ירשו שבעה עממין ואתם עתידים לירש עשר עממין, ולפי הנ"ל מבואר הירושלמי כמין חומר דר' יוסי בר"ח דרש מקרא אשר ירשו אבותיכם וירשתה על ירושה שני' של עזרא [וכן דרשינן לי' בסוף ערכין] שהיא קדושה גמורה ושוב דרש והטיבך מאבותיך דאע"ג דבשני' הי' עליהם עול פרס ולא נכנסו כולה ולא כיבשו ולא חילקו מ"מ חייבים דבירושה שני' א"צ כיבוש וחילוק, ור' אלעזר אמר מאליהם קיבלו עליהם המעשר וגם ר"א מצי סבר דקדושת עזרא הי' קדושה גמורה רק ס"ל כיון דלא הי' כיבוש וחילוק אינם חייבים במעשר, וכמו בירושה ראשונה היה צריך כיבוש וחילוק כן הוא בשניה, וזהו שמקשה על ר"א מה מקיים והטיבך מאבותיך והרי עדיפא הי' לו להקשות עליו מה מקיים קרא דוירשתם דזהו עיקר הפסוק המלמד על קדושת ירושת שניה ולפי"ז ניחא משום דגם ר"א ס"ל דקדושת עזרא היה קדושה גמורה ורק מקשה מאי מקיים והטיבך מאבותיך דמוכח דשניה היא טובה מהראשונה וע"ז משני דקאי על לע"ל ולענין דירשו עשר עממין יותר מבראשונה אבל כיבוש וחילוק ס"ל דצריך בכל הירושות כמו בראשונה, וסובר הרמב"ם דבמקום דצריך כיבוש וחילוק צריך ביאת כולכם דבלא"ה לא מקרי חילוק, ופוסק הרמב"ם כר' אלעזר דגם בימי עזרא צריך ביאת כולכם גם לתרומה דהא גם ר"ה בר"י דר"י מודה דאיכא תנא דס"ל כן וכמש"כ התוס' בכתובו' דלא פליגא ר"ה בר"י דר"י ורבנן דודאי איכא תנא דס"ל תרומה דרבנן וחלה דאורייתא ואיכא תנא דס"ל להיפוך, ונמצא דביאת כולכם צריך בתרומה כמו בחלה רק בתרומה הוא משום דצריך כיבוש וחילוק, ובחלה צריך מצד עצמו דכתיב בבואכם ואע"ג דא"צ כיבוש וחילוק מ"מ צריך ביאת כולכם, ומעתה מיושב הסוגי' דכתובות כמין חומר דרבנן דבי רב אמרי אפילו למ"ד תרומה בזה"ז דרבנן דס"ל כר"א דדרש והטיבך על לע"ל וגם בביאה שניה צריך כיבוש וחילוק מ"מ חלה הוא דאורייתא דחלה הא נתחייב גם בי"ד שכיבשו והשיב להם ר"ה ברי דר"י דיש תנא דס"ל להיפוך דאע"ג דס"ל דתרומה דאורייתא והוא מאן דס"ל כר"י בר"ח דדרש והטיבך מאבותיך דבשניה לא בעי כיבוש וחילוק וא"כ הא לדידיה תרומה לא צריך ביאת כולכם מ"מ חלה דרבנן דבחלה צריך ביאת כולכם מצד עצמו ואע"ג דא"צ כיבוש וחילוק וגם בימי עזרא היה צריך ביאת כולכם ומשו"ה הוא דרבנן. והרמב"ם פוסק כר"א ומשו"ה כתב דגם בימי עזרא הוא דרבנן. והנה אין להקשות על ר"ה בר"י דר"י דכמו דדרשינן והטיבך מאבותיך על תרומה דלא בעי כיבוש וחילוק כמו כן נדרוש הך והטיבך מאבותיך לגבי חלה דבביאה שני' א"צ ביאת כולכם, זה אינו דבשלמא לענין כיבוש וחילוק דבביאה ראשונה היה פטורין קודם כיבוש ונשתהה החיוב י"ד שנה ובביאה שניה נתחייבו תיכף שייך לומר על זה דהיה להם טובה יותר מהאבות אבל לענין ביאת כולכם דחלה לא שייך לומר שהיה להם טובה יותר מן האבות כיון דבביאה ראשונה הרי היה ביאת כולם, ומה דבביאה שניה לא נצרך ביאת כולם אין בזה הטבה מהאבות כלל, וע"כ לא קאי על חלה ומשו"ה דרבנן. ונמצא לדעת הרמב"ם קדושות עזרא היא קדושה גמורה מדאורייתא וגם ס"ל דלא בטלה קדושת הארץ גם בחורבנה וכל המצות התלויות בארץ הם עתה דאורייתא ורק דהמצות הצריכין בהם כיבוש וחילוק הוא לדידיה מדרבנן גם בימי עזרא, והדברים מאורים דמסוגיא דכתובות עוד נתישבו דברי הרמב"ם, וא"כ לדידיה שמיטת קרקע הוא דרבנן וגם בימי בית שני וכדמוכח מדבריו בכמה מקומות כמבואר לעיל בסי' ג' יעוי"ש בסי' קודם. ובזה מיושב לשון הרמב"ם דבפרק ט' מה' שמיטה שדקדק וכתב דאין שמיטת כספים נוהג אלא בזמן שיובל נוהג שהרי יש שם שמיטת קרקע שישוב השדה בלא כסף דקדק וכ' רק שמיטת כספים, ומדבריו משמע להדי' דרק כספים נלמוד מיובל וזה שהביאו הכ"מ לומר דס"ל דקרקע היא דאורייתא, ולעומת זה בפרק יו"ד כ' מפורש דקרקע הוא דרבנן והכ"מ דחק שם לישבו, ובזה ניחא דרק לכספים נצרך ללמוד מיובל אבל קרקע נהי דהוא מדרבנן מ"מ אין צריך ללמדו מיובל רק מעצמו משום שחסר הכיבוש וחילוק, וכל זה מבואר לה כמעט להדי' בדברי הרמב"ם בה' בית הבחירה פרק ו' וז"ל ולפיכך כל מקום שהחזיקו בו עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השני' הוא מקודש היום ואע"פ שנלקחה הארץ ממנו וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שביארנו בה' תרומה, הרי דמשוה שביעית לתרומה ובה' תרומות הרי כ' מבואר דהוא דרבנן משום דחסר ביאת כולם, והגם דעדיין איכא נ"מ בין השני טעמים דהרי הכיבוש והחילוק לא נצרך להיות רק בעת התחלת קדושת הארץ בעת ביאתם בימי יהושע בין נון וממילא חייב מה"ת גם אח"כ כשגלו שבט ראובן ובטל היובל מ"מ חייב כיון דקדושת הארץ היה ולהטעם דתלוי ביובל הרי תיכף שגלה שבט ראובן בטל שביעית מן התורה מ"מ לא חשש הרמב"ם לזה כיון דאין שום נ"מ רק לענין מה שהי' משגלה שבט ראובן עד חורבן ראשון ושוב ליכא נ"מ בזה ע"כ לא חשש לכתוב שתלוי ביובל רק בכספים לחודא:
ה
ועתה נראה דעת רבותינו הראשונים להיכן נוטים אם הוא דאורייתא או דרבנן, הרמב"ם כתב בפרק רביעי וז"ל אין שמיטה נוהגת אלא בארץ ישראל כו' ונוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית וכתב הכ"מ דדעתו דשמיטת קרקע הוא דאורייתא וכ"כ הכ"מ בפרק יו"ד, גם בסוף פ"א מה' תרומות כ' הכ"מ בדרך אגב להרמב"ם שביעית דאורייתא בזה"ז, והנה מהא דכ' הרמב"ם דנוהג שלא בפני הבית אין ראי' לזה דלא כתב רק דאינו תלוי בבית וגם כשאין בית נוהג ומ"מ י"ל דתלוי ביובל ואם יהי' זמן שיהיו כל יושבי' עלי' דנוהג יובל גם שביעית נוהג אע"ג דלא נבנה הבית ותיכף אחר שכלו שבע שחלקו נהגו שמיטין, ומחמת שבפרק ג' כתב הרמב"ם דתוספת שביעית אינו נוהג רק בפני הבית משו"ה כתב דשביעית עצמה אינו תלוי בבית, והרי עדיפא מזה מצינו בריש ה' תרומות שכתב הרמב"ם דתרומה נוהג גם שלא בפני הבית ובסוף אותו פרק כתב דגם בימי בית שני הי' תרומה מדרבנן משום דלא הי' ביאת כולם וכ' עליו הראב"ד דהוא סותר את עצמו ותי' הכ"מ דלא כתב רק דאינו תלוי בבית אבל מ"מ צריך שיהי' ביאת כולם יעו"ש, אמנם מהא דסתם הרמב"ם דבריו ולא כ' כלל מה דינו בזה"ז ולא הזכיר לחלק ביניהם ובכל מקום שמדבר בדיני שמיטת קרקע סתם דבריו ורק בפרק ט' בהגיעו לדין שמיטת כספים כתב דשמיטת כספים הוא בזה"ז מדבריהם בודאי משמע לכאורה כהכ"מ, וגם בספר המצות להרמב"ם כשחשב כל המצות שבשמיטת קרקע לא כ' דאינו נוהג בזה"ז כדרכו בכל מקום בספר ההוא שהזכיר בכל מצוה אם אינו בזה"ז, ורק כשהגיע למצות יובל ולמצות שמיטת כספים כ' שבזה"ז הם מדרבנן, אמנם מדברי הרמב"ם בפרק יו"ד שכתב וז"ל ובזמן שיובל נוהג נוהג דין עבד עברי ודין בתי ערי חומה ודין שדה חרמים ודין שדה אחוזה ומקבלין גר תושב ונוהג שביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מן התורה ובזמן שאין יובל אינו נוהג א' מכל אלו חוץ משביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מדבריהם עכ"ל הרי כמעט מפורש דס"ל שהוא מדבריהם, ומה שדחק הכ"מ דהאי מדבריהם קאי רק על כספים לחודא ולא על שביעית לא ידעתי האיך אפשר לומר כן דא"כ למה כ' בראשית דבריו דבזמן שנוהג יובל נוהג שביעית דלמה הזכיר כאן לשביעית כיון שאינו תלוי ביובל כלל, וגם מהא דכתב בסוף פרק י"ב דלע"ל בעת ביאה שלישית בעת שיכנסו לארץ יתחילו למנות שמיטין ויובלות גם מזה נראה דבזה"ז הוא דרבנן דאם הוא דאורייתא האיך יפסיקו המנין ויתחילו במנין חדש, גם ראיתי בספר פאת השולחן שהביא דבריו בפרק ו' מה' בית הבחירה וז"ל ולפיכך כל מקום שהחזיקו בו עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השני הוא מקודש היום ואע"פ שנלקחה הארץ ממנו וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שביארנו בה' תרומות הרי משמע דשביעית ותרומה שוים בדיניהם ובתרומה הא כ' מפורש דגם בימי עזרא הוא מדרבנן, מכל זה מוכח דלא כהכ"מ בדעתו, גם הסמ"ג כתב דהוא דרבנן וכן כתבו בספר התרומה ה' ארץ ישראל ובספר יראים ובעל החינוך:
אמנם לעומת זה דעת הראב"ד דקרקע הוא דאורייתא כאשר נתבאר למעלה, גם דעת רש"י לפי מה שנתבאר לעיל בסי' א' נוטים דס"ל להלכה דהוא דאורייתא, גם בעל העיטור באות פרוזבול הגם כי הביא גם דעת המקילין אבל דעתו הוא דהוא דאורייתא בין בקרקע בין בכספים, והרמב"ן בספר הזכות לגיטין הגם שכתב שם להסתפק בזה מ"מ מבואר שם בדבריו שדעתו נוטה יותר שהוא מה"ת רק לא הוכרע הדבר אצלו בבירור, ובספר התרומה כתב דדעת הרמב"ן שהוא דאורייתא בפשיטות, גם בפירוש הרמב"ן על התורה פ' בהר מבואר מדבריו דסובר דהוא דאורייתא ובספר אור זרוע הגדול חלק א' סי' מובא מה שהשיב רבינו ב"ר אברהם לר' יהונתן הכהן וז"ל כתבתי ספק שביעית אם דינו כערלה וכלאי הכרם, לא ידעתי מה שאלת אם בחו"ל שביעית אינו נוהג בחו"ל ואם בארץ ישראל מ"ש מערלה וכה"כ דספיקן אסור בארץ הרי דס"ל דהוא דאורייתא כערלה וכה"כ וגם ספיקו אסור, גם התוס' בגיטין דף ס"ב גבי כהן וחורש יכול לומר אגיסטין אני בתוכה וכתבו התוס' ושמא סכנות נפשות איכא אם לא יפרעו מס למלך, א"נ קסבר יש קנין לעכו"ם להפקיע משביעית, א"נ שביעית בזה"ז דרבנן, הרי דבשני תירוצים הראשונים ס"ל שהוא דאורייתא, ובהיותי כעת בבית הדפוס הביאו לפני ספר א' שמן המור וראיתי שהביא בהמשך דבריו שני התירוצים של התוס' הללו וכתב וז"ל רק דבפסקי התוס' חזינן שעשו עיקר תי' בתרא שכתבו וז"ל מותר לזרוע בשביעית משום ארנונא דהוי פיקוח נפש הרי דלא הביא רק תי' זה ונראה דס"ל דשביעית הוא דאורייתא, והרא"ש בפרק א' דמכות כתב דשמיטה הוא דרבנן, אמנם הא איירי שם בשמיטת כספים ולא ידעינן האיך ס"ל בקרקע, ואפשר ס"ל כהראב"ד דמחלק ביניהם דקרקע דאוריית' וכספים מדבריהם, אמנם הטור ביו"ד סי' של"א סתם הדברים וכתב בפשיטות שהוא מדבריהם וצ"ע מדוע לא הביא דהרבה מהראשונים ס"ל דהוא דאורייתא.
והנה להלכה ודאי דיש לפסוק כהטור דהוא דרבנן דבתראי הוא וכן תפסו הרבה מהאחרונים בתשובותיהם, ולא באתי
בכל האריכות הנ"ל רק לברר כי הרבה מהפוסקים ס"ל דהוא דאורייתא, ולסתור מה שראיתי בכתבי העתי המליץ נדפס דברי חכם א' שכתב דכיון דשמיטה בזה"ז דרבנן נוכל לסמוך על דברי הרז"ה שכתב דבזמן שאין יובל אפילו מדרבנן גם שמיטה אינו נוהג כלל ואפילו מדרבנן, ודברים אלו, אינם כדאים אפילו להביאם ולסותרם כיון דכל הראשונים חלקו על הרז"ה בזה והראב"ד דרצה בתחילה לומר כן חזר בו אח"כ כמו שמובא ברמב"ן, וכל הפוסקים כתבו דנוהג אם דאורייתא או דרבנן וכ"כ הרמב"ם והסמ"ג, והטור ושו"ע ביו"ד סי' של"א כתבו לאיסור ולא הביאו שום חולק האיך יכול להורות נגד ההלכה הקבוע בשו"ע, ואם יבא להרהר אחר פסקו של השו"ע הרי יותר יש מקום לומר שמא הוא דאורייתא דהרבה פוסקים סוברים כן, ועוד דגם הרז"ה בעצמו לא סמך על סברתו להקל רק בכספים ולא בקרקע וכמו שנתבאר למעלה, וגם בכספים שינה ושילש בחוץ לארץ וגם הוסיף עוד טעם אחר דכיון דנהגו שלא להשמיט הרי הוא כאלו התנה ע"מ שלא תשמיט בשביעית, ולמעשה בודאי דהאיסור פשוט ואין נופל בו שום ספק ועל כיוצא בזה אמרו אם יבא אלי' ויאמר אין חולצין במנעל אין שומעין לו שכבר נהגו במנעל וכן בהך דשביעית שכבר נהגו לאיסור וכמו שהעיד הרמב"ן, וחלילה לשום בעל הוראה לפרוץ גדר השו"ע ולהורות בו היתר, ומה שמובא בהמליץ דשמע מאיש אמונים דארבעה גאונים מגדולי דורינו יחיו נתקבצו ויצא הדבר להתיר עבודת השדה בשביעית וסתם הדברים כדי שיהי' מובן שהתירו הכל, המבשר הזה שמע וטעה כי הם לא התירו רק אדרבה אסרו כאשר כבר נודע עתה מפי הגאון הגדול אב"ד דקאוונא שליט"א אשר לא התיר רק כתב שימכרו השדות לנכרי וגם החרישה והזריעה והקצירה שהם אסורים מדאורייתא יהי' ע"י נכרי דוקא ורק מלאכות שהם מדרבנן התיר ע"י ישראל אחר המכירה [והגם כי גם זה לא יתכן לדעתי לפי ההלכה וכמו שנתבאר לקמן בסי' שאח"ז], אבל בלא זה הורו לאיסור:
ו [א]
והנה בטעמם של המקילים וסוברים שהוא מדרבנן מצינו בו ג"כ מחלוקת ושני סברות מחולקים בספר התרומה כתב דהוא דרבנן משום דגם קדושה שניה דעזרה לא קידשה לע"ל ובטלה בעת החורבן אמנם בספר יראים והחינוך כתבו הטעם משום דקיי"ל כרבי דשמיטה תלוי ביובל וכל שאין יובל אין שמיטה וגם הסמ"ג כתב משום דאין יובל, ולפי מה שהסברנו לעיל דעת הרמב"ם יש עוד טעם דחסר כיבוש וחילוק:
ונפקא מינה טובא בין הני שני הטעמים, אחד בשדה של נכרי דבמס' גיטין אמר רבה דאין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר ואמרינן שם דבסוריא יש קנין דכיבוש יחיד לא שמי' כיבוש וכ' רש"י דכיון דהחיוב הוא מדרבנן יש לו קנין להפקיע וא"כ לדעת רוב הפוסקים דס"ל דקדושה שניה לא בטלה ורק משום דאין יובל, הא פשיטא דאין לו קנין דהרי האי דינא דיש קנין ואין קנין תלוי בקדושת הארץ דאם קדושתה מדאורייתא אין כח להנכרי להפקיע מקדושתה וממילא חייבת גם במצות שהם מדרבנן, והרי להדי' תניא במס' גיטין דף ע"ה אין עודרין עם העכו"ם בשביעית והרי עידור הוא תולדה דחורש ובשביעית אינו רק מדרבנן וכמבואר כל זה להדיא במס' מו"ק דף ג' הרי דגם מלאכה דרבנן אסור לישראל לעשות גם בשדה שהיא בעצם של הנכרי, וכן פסק הרמב"ם והסמ"ג דאע"ג דגם הם ס"ל דשביעית בזה"ז דרבנן מ"מ פסק הסמ"ג להך דאין עודרין וכ' שם בדרך כלל דאסור לישראל לסייע לנכרי בידים וכל המלאכות בכלל אמנם לפי הטעם שכתב בספר התרומה דלהלכה קיי"ל דלא קידשה לע"ל נסתפק שם בעצמו וכ' דאפשר דלפי"ז מותר לישראל לחרוש בשדה של נכרי ונאמר דהברייתא דאין עודרין ס"ל דקדשה לע"ל, ולהלכה הרי כיון דהרמב"ם והסמ"ג כתבו לאיסור וגם ספר התרומה בעצמו כ' דאם נאמר דקידשה לע"ל ודאי דאסור ורק אם נאמר דלא קידשה לע"ל יש להסתפק דלמא מותר ובודאי דקשה להתיר ובפרט דרוב הפוסקים סבירא ליה דקידשה לע"ל:
[ב] עוד נ"מ בזה הוא בזמן בית שני דלהסוברים משום דתלוי ביובל א"כ גם בזמן הבית היה דרבנן דגם אז לא היה יובל כיון דאין כל יושבי' עלה, אבל לדעת ספר התרומה דס"ל דלהלכה קיי"ל כרבנן דאינו תלוי ביובל ורק משום דבטלה הקדושה א"כ בזמן בית שני היה שמיטה מדאורייתא, וא"כ גם בזמן הזה איכא נפ"מ גדולה ביניהם דלטעם משום דבטלה א"כ כל דיני שמיטה בזה"ז הוא מתקנת החכמים שהיו סמוכים להחורבן ובודאי דיש מקום לומר דדיני שמיטה הוא כמו כל האיסורין שהם מדרבנן, ובכל אופן דקיי"ל בכל האיסורים דבדרבנן להקל בכה"ג נוכל להקל גם בשמיטה אבל אם נאמר דקדושה שניה לא בטלה ורק משום דאין יובל והרי גם בזמן הבית לא היה יובל א"כ חיובו עתה בזה"ז מכוחו של התקנה שתיקנו עולי גולה אז בימי עזרה וקיבלו עליהם לשמור שמיטה אע"ג דאין יובל א"כ לא נקרא שמיטה דרבנן רק הוא דברי קבלה דתקנות עזרא הרי בא בפסוק מפורש בנחמיה קאפיטיל יו"ד וכמו שכתוב שם ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה וכותבים וחותמים ועל החתום שרינו לויין לכהנים ועל החתומים נחמי' כו' [יעויין בכתוב שחשיב שם כל החתומים] ובאים באלה ובשבועה כו' וניטוש את השביעית ומשא כל יד, הרי דכל עולי הגולה קיבלו עליהם באלה ובשבועה לשמור שמיטה הן שמיטת קרקע והן שמיטת כספים ובודאי דיש לו דין כל חומר איסורא דאורייתא כדין דברי קבלה וכדין שבועת ציבור על דורותם ואין מקום להקל בזה"ז יותר מבזמן הבית ועיי' בשו"ת נו"ב מה"ק סי' ע"ז שהביא תשובת הר"ן שכתב דגם חרם ר"ג שלא לגרש בעל כרחה הוא איסור דאורייתא יעויין שם
[ג] ובזה מיושב לנו היטב מה דקשה להסוברים שהוא דרבנן וכמו דמשני אביי על פרוזבול בשביעית בזה"ז דרבנן וכן משני על הא דמשקין בית השלחין, והקשה ע"ז הרמב"ן מהא דגיטין דף ל"ז דקאמר ר"י דשטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט ומביא ברייתא דתניא כוותיה וכשבא עובדא קמי הורה דמשמט ואמר וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה דדלמא הברייתא אתי' כב"ש יעוי"ש ובדרבנן הא עבדינן והדר מותבינן פי' לדבריו דהא גם אם נדחה הראי' מ"מ הרי מידי ספק לא נפיק ואמאי הכריע דמשמט ובפרט דהחיוב היה בודאי והספק הוא בהפטור אם נפקע החוב ע"י שמיטה, ועיין בבעל העיטור שהקשה גם כן על זה מהך סוגי' דגיטין דף נ"ג דקאמר ורמי דר"מ בדאורייתא דתניא הנוטע בשבת בשוגג יקיים ובמזיד יעקור ובשביעית בין שוגג בין מזיד יעקור דברי ר"מ ר' יהודה אומר בשביעית בשוגג יקיים כו' ולטעמך מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מ"ש שבת ומ"ש שביעית הרי דקרי לשביעית דאורייתא והוא קושי' גדולה והיותר תמוה שלא ראיתי לאחד מן הסוברים שהוא דרבנן שיחושו כלל לתרץ קושי' זו ולא הביאו כלל בדבריהם לסוגיא זו ולישבה לדעתם, וראיתי להמשכנות יעקב שדחק לתרץ דקרי לשביעית דאורייתא משום דעיקרו היה דאורייתא בזמן הבית ובודאי דהוא דוחק גדול דאכתי מאי מקשה על ר"מ דקניס בדרבנן ולא בדאורייתא מ"ש שבת ומ"ש שביעית הרי שני ושני דשבת הוא ממש דאורייתא ושביעית הוא עתה דרבנן ומשו"ה קניס ומנ"ל למקשה דכל דעיקרו דאורייתא לא קניס ר"מ כמו בממש מדאורייתא, ואין לדחות עיקר הקושי' דס"ל להגמרא דמדנקט ר"מ בסתם בשביעית יעקור איירי גם בזמן הבית דהיה שביעית דאורייתא מדמחלק בין שבת לשביעית משמע דאיירי גם בזמן דשביעית הוא דאורייתא כמו שבת מדלא מחלק בשביעית גופה בין זמן הבית לבזה"ז דזה אינו דהרי הגמרא משני שם על ר' יהודה משום דבאתרי היה חמור שביעית הרי דקאי על זמן הזה, וקושי' זו קשה טובא להפוסקים להלכה דהוא דרבנן דהא חזינן דסתמא דגמרא ס"ל בפשיטות הוא דאורייתא וגם להפוסקים להלכה דהוא דאורייתא קשה ג"כ קצת דמאי מקשה על ר"מ דלמא ס"ל לר"מ כרבי דשמיטה תלוי ביובל והוא דרבנן, ועוד קשה יותר לכל השיטות דהרי נוטע בשביעית אינו אלא דרבנן [הוספה מההשמטות: לדעת ר"ח ההובא בר"ש פרק שני דשביעית] דתולדות לא אסר רחמנא וכן הוא מבואר בפ"א מה' שמיטה ברמב"ם דהנוטע מכין אותו מכות מרדות מדבריהם אבל לפי הנ"ל דגם לרבי דס"ל דתלוי ביובל מ"מ אחר שקיבלו עליהם בימי עזרא באלה ובשבועה דינו כדאורייתא באיסור שבועה ניחא שפיר, וגם הך דנטיעה ניחא דהא סתמא קיבלו לנטוש שביעית ובודאי גם תולדות קיבלו אז דהא אסמכו לתולדות אקרא: