בית הלוי חלק א· רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק מבריסק
תשובות מהגר"ח מוואלזין
אמר המחבר הנה כי לא נתנני הזמן להדפיס כעת חידושי השייכים לשו"ע אה"ע ולא הדפסתי רק השייך לשו"ע או"ח עכ"ז יען היה עם לבי זה כמה להדפיס תשובות ממרן אא"ז הגאון הגדול בדורו מוהר"ר ר' חיים מוואלזין זצללה"ה זיע"א וכעת נאבדו ממנו כמה קונטרסים אמרתי להדפיס זה המעט שנמצא תחת ידי ואבקש מכל מי שנמצא תחת ידו איזה תשובה ממרן אא"ז זצלל"ה שישלחם לידי וצדקתו תעמוד לעד אמן:
תשובה א
בענין שאילתא דשאילנא באיש אחד שנפל בדרך הליכתו לארץ ומחמת זה הוכה בביעיו עד שאח"כ התחיל להתנפח ונתייסר ביסורין כמה שנים עד שזה זמן קרוב חתכו לו הרופאים ביצה א' של ימין והוציאוה כשהיא נרקבת גם הבשר שסביבותיה היה נרקב ונשאל ש"ב המאוה"ג מו"ה ישראל כהן ראפפורט ני' אב"ד דק"ק בוחאוו אם מחוייבים להפרישו מאשתו הישראלית והגיעני דבריו שפתח בכחא דהתירא ושאל גם לחוות דעתי בזה וזאת היתה תשובתי אליו וה' אלקים אמת ינחני בדרך אמת חונן הדעת בא"י למדני חקיך:
[א] פתח דברי יאיר בדין שכ' הרמב"ם דע"י חולי מקרי בידי שמים שראשית דברי מעכ"ת בנוים ע"ז והיות דרכינו לראות כל דין עפ"י מקורו מהש"ס ומפרשי הרמב"ם את מקורו לא הראו אמינא ביה מילתא דבאמת מסוגיא דש"ס דילן אין ראיה מכרעת דלולי דברי רבותינו הראשונים ז"ל בעניותינו לא היינו למדין להכשיר אלא הנולד כן ממעי אמו דהכי משמע מדיוקא דרבא מפצוע הפצוע וגם הקישא דממזר משמע הכי דהא מום דממזר משעת יצירה הוא אבל כבר כ' רש"י דע"י רעם וברד מקרי נמי בי"ש כמו ממעי אמו:
וכל חכמי ישראל שוין בזה ולא ברירא לן מהיכא פשיטא להו הכי ולהני רבוותא דס"ל שר"י בשר"יב"ב אתחלת יצירה קאי יש מקום אתי לומר דמדנקט שמואל סתמא פ"ד בי"ש כשר ולא אמר הלכה כר"י בשר"יב"ב יש לומר דאתי לאוסופי דע"י רעמים וברד מקרי נמי בי"ש כמו ממעי אמו אבל להנך רבוותא דס"ל דר"י בשר"יב"ב אבידי אדם קאי לא מצאתי מקום ראיה לזה וליכא למימר משום דפצוע משמע מכת חרב וכיוצא בו דלא מצי למיהוי נולד כן דא"כ היכי הוי מצי למכתב הפצוע ואולי משמע להו לישנא דמתניתא דנקטה אף כאן בי"א משמע להו דכל שאינו בי"א אינו בכלל פצוע ולפ"ז ודאי אין לחלק בין רעמים וברד או ע"י חולי וא"כ משמע כדעת הרמב"ם דבאמת אינו מחלק ביניהם רק כל שאינו בי"א כשר אבל איננה ראיה מכרעת דא"כ אם נפצעה ע"י בהמה וכיוצא בזה נמי נימא דכשר הואיל ולאו בידי אדם הוא וכדקיי"ל גבי חרותא כת"ק דרשב"א חולין ד' נ"ה ב'*:
**(וממוצא דבר ישכיל המעיין שמש"ש הפר"ח דלמאן דסבר גבי פ"ד שע"י חולי לא מקרי בי"ש ה"ה גבי חרותא אסור אין דמיונו עולה יפה דשארי הבריות יוכיחו:)**
ומ"ש היש"ש מדאיצטריך דרשא דרבא ולא סגי לרבא בהקישא דתני במתניתא מזה מסייע להרמב"ם דתרווייהו איצטריכא חד למעוטי ממעי אמו וכן ע"י רעם וברד וחד למעוטי ע"י חולי עכ"ד וכל המעיין השופט בצדק יראה שדבריו דחוקים ותו דגם לפי שטתו אכתי איכא למימר דח"א למעוטי ממעי אמו וח"א למעוטי רעמים וברד וגם תמיהתו על רבא דדריש מפצוע הפצוע וכי פליג על ברייתא דדריש בהקישא בעיני לא נפלאת היא אפי' לפי תמיהתו על רבא דבירושלמי איכא מאן דיליף מהקישא דממזר לחומרא לפסול אף בי"ש משום דממזר יצירתו בי"ש הוא (והובא הירושלמי גם ברא"ש בסוגין) וא"כ ברווחא איכא למימר דמש"ה איצטריך דרשא דרבא לאקושי לקולא ואהני הקישא למשרי ע"י רעמים וברד אף דלאו ממעי אמו הוא ולפ"ז קצת ראיה להכשיר ע"י רעמים וברד אבל אין זה ראיה גמורה דעיקר תמיהתו על רבא ליתא דבכמה דוכתי מייתי הש"ס דרשא דאמורא והדר נקט ותנא מייתי לה מהכא והיינו משום דזימנין לא ידע האמרא מהברייתא והיינו דאמרי' בכולא תלמודין תניא נמי הכי וכן תניא כוותיה והוא כלל גדול בש"ס וכ"ה ברש"י כתובות ד' ה' ב' ד"ה מהו לבעול בתחלה והא דאמר ר"ל לר"י קידושין ד' ט' ב' כעורה זו ששנה רבי כו' נראה דר"ל ידע דר"י ידע הך ברייתא:
והאמת הברור דהרמב"ם הוציא דינו מהירושלמי דבירושלמי גרסי' אית תנא תני בי"ש כשר ואית ת"ת בי"ש פסול הוי בעינן למימר מאן דתני בי"ש כשר ר"י בשר"יב"ב היא מאן דתני בי"ש פסול רבנן היא אר"א ב"פ קומי דר"ז כולה דרבנן הרי שעלתה חטטין מי מחכך בה או מסיית ה"ה בי"א כמו שהוא בי"ש ופי' הירושלמי פשוט דלשנויא דר"א פלוגתא דר"י ורבנן הוא בי"א ופלוגתייהו דהנהו תנאי הוא בכה"ג שעלתה שחין וע"י החיכוך נימוקה או נחסרה ביעה דמאן דתני פסול סבר כיון דע"י חיכוך נימוקה או נחסרה לא מקרי בי"ש ומאן דתני כשר סבר כיון דהשחין גרם החיכוך מקרי בי"ש א"נ דלשנוייא דר"א מר א"ח ומא"ח ולא פליגא דמאן דתנא כשר מיירי בסתם בי"ש שלא ע"י חיכוך ומאן דתני פסול מיירי בע"י חיכוך אבל הראשון נראה עיקר דלישנא דר"א דמסיים וה"ה בי"א כמו שהוא בי"ש משמע דפלוגתייהו דהני תנאי תליא בהא דמחמת שהוא בי"א כמו שהוא בי"ש מש"ה מ"ס דכבי"א דיינינן לה ומ"ס דכבי"ש דיינינן לה ועכ"פ היאך שיהיה הפי' בירושלמי הרי דע"י שחין גרידא מיקרי בי"ש לד"ה והן הן דברי הרמב"ם שכ' או שנולד בהן שחין והמסה אותן:
[ב] ולא זכיתי לעמוד ע"ד הרא"ש ז"ל שכ' דבירוש' משמע דליקוי שע"י חולי חשוב נמי בי"א וכעין זה נמי עמד כבר מהריב"ל על מש"כ הרא"ש וכמה רבוותא קמאי בשם הירושלמי דר"י בריב"ב לא מכשר אלא בי"ש שהוא נגד מסקנא דירושלמי ועם היות שדבריו נכונים בישוב דברי הרא"ש לפרש דכוונתו הוא שהעיקר הוא בירושלמי כדהוון בעיין למימר דר"י בריב"ב לא איירי אלא בי"ש ולא כשינוייא דר"א כי היכי דלא תיקשי מההוא דאסתתם גובתא כו' (ומה שיש לעיין בשיטת הרא"ש אין כאן מקומו) אבל עדיין אין ישובו מעלה ארוכה לענין ע"י חולי דאף אם נתפוס שיטת הרא"ש ז"ל לדחות שינוייא דר"א היינו במאי דס"ל לר"א דבי"א פליגי בהא הוא דאידחי אבל במאי שלמדנו מדברי ר"א שע"י שחין מקרי בי"ש ודאי בהא לא אדחי דלא אשכחן מאן דפליג עליה בהא לא בבבלי ולא בירושלמי וכן הרמב"ן בחידושיו שהחליט בשם הירושלמי דפליגי בי"ש מ"מ הביא שם לשון הרמב"ם שע"י שחין והמסה אותן מקרי בי"ש ולא חלק עליו והיינו משום דלאו הא בהא תליא וכדכתיבנא. ולקיים דברי הרא"ש יגעתי ולא מצאתי ובודאי אינני כדאי להרים ראש נגד אדונינו הרא"ש ז"ל אשר לאורו אנו הולכין אבל כבר כתבו התוס' דמשמע בירושלמי מתוך המסקנא דאיירי בי"א הרי שקיבלו שינוייא דר"א לדינא וקם דינא כהרמב"ם הואיל ואין הש"ס שלנו חולק על הירושלמי וגם מ"ש הרא"ש ז"ל בשם רש"י להחמיר אינו מוכרח כמ"ש היש"ש דאיכא למימר דרש"י חדא מינייהו נקט וקצת יש להוסיף דרש"י לרבותא נקט רעמים וברד דאיתעביד מעשה אבן וסד"א דמה לי נפל אבן מן הגג ופצעתו או אבן הרעם וברד קמ"ל הואיל ובי"ש הוא כשר. וכל שכן אם נפצע על ידי שחין דלא איתעביד מעשה כלל רק ממילא נימוקה:
אמנם מ"ש היש"ש ראיה מדברי רש"י דלעיל ד' כ' ע"ב שכ' סריס אדם שסרסו אדם ולא מחמת חולי נסתרס מאליו וכן מבואר בדברי רש"י בסוגיין דף ע"ה שכ' סריס חמה בי"ש הוא מחמת חולי דדעת רש"י נמי דע"י חולי מקרי בי"ש:
אינני רואה שום ראיה משם דכוונת רש"י דלעיל מבואר דאף דסתם סריס חמה הוא הנולד כן ממעי אמו מ"מ גם מי שתש כוחו מחמת חליו ואבד ממנו כח ההולדה זה מקרי ג"כ סריס חמה וכדאמרי' לקמן ע"ט ע"ב אין לך אשה שלא נעשה בעלה סריס חמה שעה א' קודם למיתתו וכ"כ רש"י שם בסוגיין דף פ' ד"ה לכולה גופה זהו כונת שני דיבורי רש"י שהביא הרש"ל אבל לדינא דידן אין ראיה מכאן דלא מיקרי חולי אלא מי שחלה כל גופו משא"כ ליקוי דחד אבר מכה הוא דמקרי אבל לא חלי רק מסברא באמת נראה דאין חילוק ביניהם כיון דהוא בי"ש וכן עיקר לדינא:
נחזור לדברי הרמב"ם שכ' או המסה אותן או כרתן אם כוונתו הוא שהשחין המסה וכרתן כבר כ' שמבואר בירושלמי דע"י שחין גרידא לד"ה מקרי בי"ש ואם כוונתו שמחמת השחין כרת אותן האדם כמ"ש היש"ש בפשיטות צריך ביאור מאי דפסק לקולא בפלוגתא דתנאי בירושלמי דהא קיי"ל בשל תורה הלך אחר המחמיר (ע"א דף ו' ע"א) והואיל ופטטי' דאורייתא טבין אמינא מילתא חדתא דלפי מה שתפסו הרבה פוסקים דפלוגתא דרבוותא אקרי ספק איכא למימר דהא דאזלי' בשל תורה אחר המחמיר היינו משום דספיקא דאורייתא לחומרא וא"כ י"ל דגבי פ"ד לא שייך הך כללא יש לדון ולומר ספיקא דידי' כשר דהא בסוגיין איתקש לממזר וגבי ממזר אמרי' ספק יבא (קידושין ריש ד' ע"ג) ואיכא למימר דלכולה איתקש ואין רצוני להאריך בהרצאת דברים שיש לי בזה*:
**(ומכ"ש לשיטת הראב"ד והריטב"א דפ"ד נכלל בתוך חמשה קהלי אין אנו צריכים אפילו להקישא דממזר דאפי' בלא הקישא הוי דינא כממזר דספיקא דידיה שרי'
:)** [ג]
ועתה באתי להשיב על סדר מכתב מעכ"ת מ"ש דבנ"ד אפשר לדמותו לע"י חולי לא כן עמדי. דכיון דהתחלת הכאב היה שנפל לארץ הוי דך שנידוך בקרקע ואף שבתחלה לא הרגיש רק כאב בעלמא כן דרך כל הנימוקים שאינו נימוק בבת אחת רק מעט מעט וברוך חכם הרזים ית"ש:
ולכאורה יש מקום לומר דדין זה תלוי בפלוגתא דתנאי דירושלמי שהבאתי לעיל סוף אות א' שעלתה חטטין ומתחכך בה כו' דלמאן דשרי התם סבר דאזלי' בתר מעיקרא שהשחין גרם החיכוך ומאן דאסר התם סבר בתר סופא דמילתא אזלינן ואי נימא דפלוגתייהו דהני תנאי תליא בהדין טעמא א"כ בנידון דידן מאן דשרי אסר מאן דאסר שרי אבל לא ברירא לי מילתא דבהדין טעמא פליגי דברווחא איכא למימר דמאן דאסר התם היינו משום דלא שרינן אלא דוקא בכולו ע"י שמים מתחלה ועד סוף אבל אם נתערב בו בידי אדם אסור בין בתחלה בין בסוף ותו דאף אם דנימא דתלי' בפלוגתא דתנאי הא בשל תורה הלך אחר המחמיר ואף שהראיתי פנים לעיל אות ב' דבפ"ד לא שייך הך כללא לא כתבתי אלא להעיר לב המעיין ועדיין הרבה יש להרצות בזה:
ואשר חשש בזה מעכ"ת להחמיר אף שכבר היה נרקב קודם שנחתך משום דבחתיכה הוסיפו דבר חדש דפ"ד יש לו רפואה וכ"ש א"ל רפואה כמבואר בס' יראים והסמ"ג בשם הספרי הנה לפמ"ש היש"ש לפרש דברי הרמב"ם דמ"ש והמסה אותן או כרתן היינו שנכרת ע"י אדם וכמש"ל אות ב' הרי שדעת הרמב"ם להדיא דלא חיישינן להא ובנד"ד דנרקב מסתבר הכי גם מסברא דכל שהוא נתמסמס כליתא דמי בכל דוכתי:
ד
[ד]
ודברי הספרי דאתי לידן נימא ביה מילתא דהנה הב"י דחאו לומר דלית הלכתא כוותיה נגד הא דתניא ניקב פסול נסתם כשר לפי' כל הגדולים דהא דתניא ניקב פסול קאי אגברא גופא דלא כהרא"מ ואנכי בדרך אחרת נחני ה' לקיים דברי הספרי לכל השיטות ופלוגתייהו דרא"מ והחולקים עליו הוא בספרי אהיכא קאי דהנה במשנתינו ר"פ הערל שנינו איזהו פ"ד כו' ואיזהו כ"ש כל שנכרת הגיד משמע מפשטא דמתניתין דכל פסול שבבצים מקרי פ"ד וכל שבגיד מקרי כ"ש אבל בגמ' אמר רבא פצוע בכולן דך בכולן כרות בכולן וכבר ישבו התוס' דף ע"ה ד"ה כ"ש אמאי נקיט הכי במתניתין ולדינא ודאי אין חילוק בין פסול דבצים לפסול דגיד כל שהוא פצוע או דך בכולן מקרי פ"ד וכל שהוא כרות בכולן מקרי כ"ש וא"כ פלוגתייהו דהרא"מ והחולקים עליו הוא על פי' הספרי אהיכא קאי דהרא"מ ס"ל דהספרי קאי אפ"ד וכ"ש דמתניתין וכדנקיט הכי גם בספרי לעיל מינה איזהו פ"ד וכו' וכ"ש כל שנכרת הגיד אהא הוא דנקט מאי בין פ"ד לכ"ש אלא שפ"ד חוזר וכ"ש אינו חוזר דהיינו כל שבבצים חוזר ושבגיד אינו חוזר מש"ה קשיא ליה הברייתא דתני ניקב חוזר ונסתם. ומשמעות הסוגיא דקאי אגיד (ולפמ"ש לקמן דאכולהו קאי עכ"פ אגיד ודאי קאי) והחולקים על הרא"מ ס"ל דהספרי לא קאי על כ"ש דמתני' אלא אקרא קאי וכדאמר רבא פצוע בכולן דך בכולן דהיינו כל שנכרת בין בבצים בין בגיד מקרי כ"ש וכל שנפצע בין בביצים בין בגיד מקרי פ"ד ואהא הוא דנקט בספרי מאי בין פ"ד לכ"ש אלא שפ"ד חוזר וכ"ש אינו חוזר וניקב תולדה דפצוע הוא דפצוע הוא שנבקע ביקוע רב וניקב הוא ביקוע מעט והכי אמרי' בברייתא דף עה סוף ע"א איזהו פ"ד כו' ואפי' נקבו וא"כ לק"מ על הספרי מברייתא דניקב בגיד חוזר ונסתם דניקב אף בגיד מיקרי פ"ד ויש לו רפואה וכן משמע בירושלמי שמסדר שם ברייתא דספרי בין הברייתא דניקב פסול ונסתם כשר כו' עד חוזר להכשירו ובין היכי עבדינן כו' ולפיטת הב"י דהברייתא דספרי פליג אברייתא דנסתם כשר לא יתכן הא דנקט שם כיצד הוא עושה כו' אחר הברייתא דספרי אבל לפמש"כ דניקב היינו פצוע מסודר כהלכתו:
ורש"י שכ' בחולין דף מ"ח דניקב פסול מפני שהוא כ"ש:
ולכאורה ס"ל כהרא"מ אבל אין זה מוכרח דאולי נקט רש"י לשון משנתינו ר"פ הערל ול"ד הוא כמש"כ דמשנתינו הוא ל"ד ולכאורה לשון הברייתא דנקט מפני שהוא שותת משמע דכ"ש הוא אבל גם זה אינו מוכרח דמאן יאמר דפצוע ודך נמי פסולייהו לאו מטעם דמפני שהוא שותת הוא ומסברא נראה דמש"ה הוא דאין מולידין ואין רצוני להאריך בהרצאות שיש לפי"ז בתוס' ד' ע"ה בד"ה כ"ש]:
ולפמש"כ דהא דניקב כשר אם נסתם היינו משום דניקב תולדה דפצוע הוא ופ"ד י"ל רפואה כמש"כ בספרי נראה לומר דברייתא דניקב ונסתם לא אגיד לחודא קאי אלא אכולהו קאי דבכולהו מהני ביה סתימה וכן נוכל לומר גם לשיטת הב"י דהא הב"י לא דחה הך דספרי מהלכתא אלא משום דס"ל דניקב דגיד היינו כ"ש ומדחזינן הברייתא דניקב מהני בהו סתימה הרי הברייתא דניקב ונסתם הוא נגד הספרי וא"כ אכתי לא אידחי אלא הא דכ"ש אינו חוזר אבל הא דפ"ד חוזר אכתי לא אידחי וא"כ איכא למימר אף לשיטת הב"י דניקב ונסתם אכולהו קאי דבכולהו מהני ביה סתימה ועמש"ל אות ו' בהג"ה:
ואי תקשה דאי פ"ד יש לו רפואה היאך מנסבי לפ"ד אשה האסורה לישראל כשר ולכמה מרבוותא אף ממזרת גמורה אמאי ניחוש שמא הבריא דהא לקמן דף פ' מסקינן דלחד אבר חיישינן ופ"ד ליקוי דחד אבר הוא וגם ניחוש שמא יבריא ותהא אסורה עליו וכן לשיטת הב"י דדחה הך דספרי מהלכתא ואף דנימא דאידחי נמי הא דפ"ד חוזר הרי לשיטתו כ"ש י"ל רפואה ותקשה לשיטתו אכ"ש היאך מנסבינן ליה אשה האסורה לישראל כשר ואי נימא דהא דאמרי' בסוגיא דף ע"ו ה"מ קטן אבל גדול אקפילי אקפל היינו דאפי' לשעתו לא מהני הסתימה אנח לן חדא דל"ל למיחש לשמא יבריא דכיון דמנסבי ליה כבר הוא גדול ולא תהני ליה סתימה אבל מדברי רש"י ז"ל שכ' ע"ז לאחר שעלתה ארוכה חוזר ונסתר משמע דלשעתו מהני הסתימה ומעלה ארוכה א"כ ליחוש שמא יעלה ארוכה ויבריא בנתיים ותהיה אסורה עליו הא לא קשיא דהא בספרי לא נקט דפ"ד י"ל רפואה אלא שפ"ד חוזר דהיינו שחוזר ונסתם. ובאמת בדקינן ליה אי נסתם אי לא ולשמא יבריא נמי לא חיישי' דידע אינש בנפשו אם נסתם אי לא ואי נסתם יפרוש ממנה והא דפריך מהאי גברא דחרזי' סילוי' כו' צ"ל דבדקו וראו שלא נסתם דאל"כ לא הוי קשה מהא דאוליד דדילמא אסתם ואוליד*:
**(*ודוחק לומר דכיון דנפק מיניה כחוטא דמוגלא תו לא מסתם והרי"ו שכ' בנתיב כ"ג ח"ד דבניקב ביעיו לא מיפסיל אלא בדנפק מיני' חוטא דמוגלא יחידאה הוא ולא מצינו לו חבר ובפרט לפמש"כ לקמן ריש אות וי"ו דהעיקר הוא דר"י בריב"ב אבי"א קאי והלכתא כוותי' צ"ל דהא דפריך וניקב אינו מוליד והא ההוא גברא וכו' היינו משום דעובדא הוי דתרווייהו אינקבו וכדאמ' שם דחרזי' סילויא בבצים לשון רבים וגם לשון מחריזה הכי משמעי ואי נימא דבניקב לחוד לא מיפסיל אי לא נפיק מיני' מאי קושיא מהא דאוליד דלמא האי חוטא מחד ביצה הוא דנפק ושפיר אוליד וכן הא דשלח שמואל לרב לשאול על בניו מה זו שאלה כיון דחד חוטא הוא דנפק מיני' משמע מביצה א' ושמואל הא ס"ל בהדיא בירושלמי הלכה כר"י בשריב"ב וא"ל בישוב שיטת הר"י:)**
ונראה דהא דא"ל שמואל לרב צא וחזור על בניו מאין הם דהיינו לבדוק אם נסתם ואוליד המה בניו ואי לא עלתה לו רפואה המה בני זנונים וכן י"ל הא דאמר בסוף פרקין ד' פ"ג ע"ב ור"י אמר לך צא וחזור על בניו מאין הם דודאי גם לר"י לא גרע טומטום שנקרע מסריס חמה וסריס חמה יש לו רפואה כדאמר ר"א במתני' שם ד' ע"ט ב' וכן בברייתא שם ד' פ' ע"א העיד ר"י שבמינם מתרפאין ואף ר"ע לא פליג עליו אלא מטעמא דלא הי' לו שעת הכושר אבל על עדות של ר"א שיש לו רפואה לא פליג וא"כ שפיר נקט הש"ס גם בסוף פרקין צא וחזור על בניו דהיינו אם נתרפא המה בניו ואי לאו המה בני זנונים*. ואכתי תיקשה הא דכתבו הפוסקים שפצוע דכא דאוליד הוי בניו ממזרים ודאים אמאי ניחוש שמא חזר ונסתם ומש"ה כ' הב"ש ס"ק ג' דאי הוליד לא תלינן שנתרפא אבל לקמן ד' פ' הא מסקינן דלחד אבר שנתרפא חיישינן וא"כ אף אי בדקי' וחזינן דלא נסתם הא אמרי' שם דבחד אבר אף אם יחי' וסופו לקוי חיישי' שמא הבריא בנתיים וא"כ גבי פ"ד ג"כ ליחוש שמא הבריא בנתיים ואז אוליד בשעת בריאותו ודוחק גדול לומר דלא הוו ממזרים אלא כשאומר הוא בעצמו דלא הבריא דנאמן האב לומר על בניו שהם ממזרים וצ"ל דהא דחיישי' שמא הבריא היינו דוקא בדבר שרפואתו בי"ש כדמשמע לישנא דשמא הבריא אבל פ"ד אינו נתרפא אלא א"כ נסתם ע"י אדם וכדאמרי' בסוגיא היכי עבדינן מייתינן שערתא כו' ולשמא נתרפא בי"א לא חיישי' וכעין זה אשכחן בש"ס בכורות דף כ' דמפלגינן בין רובא דתלוי במעשה כו':
**(*ונראה דשאלת שמואל לרב לא הוי עלי' דידי' אם לאפרושינהו אלא על הבנים אם הם ממזרים או מותרים לבא בקהל דהא מלישנא דהש"ס חזור על בניו כו' משמע דכבר היו לו בנים הרבה בעת שאלתו ואי שאלתו עלי' דידי' הוי אי לאפרושינהו הו"ל לשמואל למשאל אחר לידת ולדא קמאי אלא נראה דעלי' דידי' לא הוי שום שאלה דהא לא נקט הש"ס היכי אנסבינהו בתר דחרזי' סילויא וא"ל דגיורת אנסבי' דשרי' אף לישראל כשר ומש"ה לא שאל שמואל אלא אחר שגדלו בניו אם הם מותרים לבא בקהל ובהכי מדוקדק טפי לשון הגמר' הא שלח שמואל כו' והיינו משום דקושי' הש"ס קאי עלי' דידי' והא דשלח שמואל קאי אבניו וכדכתיבנא
:)** [ה
] ואשר כ' מעכ"ת שלכאורה אפשר לסמוך ע"ד רש"ל שנתעצם לומר דר"ת וסייעתו מתירין ובלבד בשלימין בעזהי"ת מסברא דנפשאי כוונתי לדעת הרש"ל כאשר כ' במכתבי הראשון מווילנא שלא הי' לפני שום ספר רק הטור וראיתי כן תמהתי על הטור שכ' בשם ר"ת להתיר בשל ימין דוקא ובבואי לביתי ראיתי דברי היש"ש וגם הוא עדיין לא קלע אל השערה במה שכ' שם כי ר"ת בדרך מו"מ פי' דברי הירושלמי שנראה לפרש של ימין עכ"ד תלה בר"ת מה שאינו כי ר"ת לא הביא כלל את הירושלמי משום דס"ל דלית הלכתא כוותי' אלא כש"ס דילן דאינו מחלק בין ימין לשמאל אלא תלמידי הר"י בעל התוס' הוא שנשאו ונתנו בדברי הירושלמי וכן בס' הישר לר"ת כ' דהלכה כר"י בשריב"ב ולא הזכיר כלל את הירושלמי וכ"ה במרדכי וכן בספר התרומה שאזכור לקמן אות ו' לא הזכיר את הירושלמי אף שהי' מתלמידי הר"י בעל התוס' ועל הר"י הוא אשר ראוי לומר כן כדברי היש"ם שלא פי' דברי הירושלמי אלא דרך מו"מ ולא זכיתי להבין מ"ש הר"י בתוס' שיותר נראה לפרש של ימין שתי תיבות ובעניותי גירסא זו אין לה קיום דלפמ"ש בתוס' שם בשם הירושלמי שאינו מוליד לא ידעתי מה בין ימין לשמאל דבשלמא אי נימא דבהולדה תלי' מילתא כמש"כ הרא"ש מצינו למימר דשל ימין יפה כחו להוליד משא"כ בשל שמאל אבל אם גם בשל ימין אינו מוליד צ"ל דגזה"כ הוא והיכן רמיזא באורייתא או במתניתא אבל אי גרסי' בשלימין ניחא דהא מילתא דתלי' בסברא דלא יחזור פסול להכשרו וגם בש"ס דידן לא אשכחן מאן דפליג עלי' והא דאמרי' בש"ס זהו למעוטי מאי למעוטי בטריפות דריאה ולא מוקי למעוטי פצוע שניטלה דהא מיעוטא דפצוע ובת בוקתא היינו משום דגבי ריאה הוא דכוותי' ניקב ונסתם וגם ר"י דס"ל בחולין ד' מ"ח דזהו למעוטי סביך בבשרא נמי סתימה דנקב הוא משא"כ פצוע שנטלה לאו דכוותי' ואע"ג דבחד מילתא דכוותי' הוא דתרווייהו חוזר להכשירו בי"א מ"מ ניקב ונסתם בעינן וכן איכא כמה פסולים שאינם חוזרים להכשירם *ולא קממעט להו משום דאינו בניקב ונסתם ואי נימא דר"י בר"יב"ב פליג אהא דתני במתני' ובברייתא אפי' א' מהן וגם בנפצע א' מהן מכשיר כמ"ש התוס' בשם ר"ת בדרך את"ל לא המ"ל למעוטי פצוע שנטל' דלר"י בשר"יב"ב גם בנפצע הוי כשר ולרבנן גם בניטלה פסול דהא לשיטה זו לא מדמינן (בין) לטחול וכליות ולפי מש"כ דנד"ד מיקרי בי"א נראה דדינא דידן בהא תליא דאי נימא דר"י בר"יב"ב לא פליג את"ק א"כ קיי"ל כירוש' דקאמר ובלבד בשלימין אבל אם נפצע ואח"כ ניטל אין הפסול חוזר להכשירו וכה"ג מצינו בדיני טריפות ביו"ד סי' מ"ד גבי כליות פלוגתא דרבוותא ואפי' המקיל התם היינו אם חזר להכשירו בי"ש אבל בי"א הרמב"ן יחידאה הוא דס"ל גבי נחתך הרגל בין הארכובה לשוק דגם בי"א חוזר להכשירו והרא"ש בפ' בהמה המקשה סי' ו' כ' שדעת רחוקה היא זו שטרפה תחזור להכשירה בי"א והר"ן כ' שהרמב"ן הי' מגמגם להכשיר וכן הרשב"א ושאר פוסקים לא קבלו שם דעת הרמב"ן אבל אי נימא דר"י בר"יב"ב פליג את"ק וגם בנפצע א' מהם מכשיר הרי כשר מעיקרא:
**(*והכי נמי איכא סייעתא לדברינו לעיל סוף אות ד' דניקב אכולהו קאי דאי אגיד לחודיה קאי דמהני בי הו"ל למעוטי ניקב בביצים דלא מהני בי' סתימה דהוי נמי מענינא דפצוע וניקב ונסת' דדכוותיה וטפי מיניה דתרווייהו הכשרן בי"א א"ו אכולהו קאי ובכולהו מהני בי' סתימה, וכן תקשה נמי לפי שיט' הב"י אי לא נימא דגם לשיטתו ניקב ונסתם אכולהו קאי וכדכתיבנא לעיל אות ד':)**
ונראה דמסקנת דעת ר"ת הכי הוא ועיקר סמיכתו להכשיר הוא הואיל ומתני' דכרמא הוא הלכתא כוותי' ובהכי סלקי לי' שמעתתא שפיר דאי נימא דלא פליג ר"י בר"יב"ב אמתניתין אלא דמפלגינן בין ניקב לניטל אכתי צריכין לדחוקי נפשין למימר דהא דקתני אפי' אחת מהן לא קאי אלא אביצה ובחוטין לא מפסל אלא בתרווייהו או לומר דלא קאי אלא אפצוע ולא על כרות וכן הוא משמעות כמה פוסקים ראשונים שעיקר סמיכתם להכשיר הוא משום דקיי"ל כמתני' דכרמא וכ"ה בהדי' בס' התרומה הלכות חליצה וז"ל וכן סומכין העולם על אידך דבכרם שביבנה כל שאין לו אלא ביצה א' ה"ה כסריס חמה וכשר וע"ז סומכין להכשיר ב"א הנתוקין שכורתין מהן ביצה א' אף על גב דמתני' פליגא דתנן איזהו פ"ד כל שנפצעו ביצים שלו אפילו אחת מהן אף שיש לחלק בין פצוע לסריס אינו נראה עכ"ל העתקתי לשונו מפני שאנו למדין ממנו כמה דברים שהעיקר דר"י בר"יב"ב פליג והלכתא כוותי' ושאין לחלק בין ימין לשמאל ושכבר פשטה ההלכה בימיו להקל בזה ומעשה רב. וכל המעיין השופט בצדק יראה ששיטה זו היא המרווחת שבכל השיטות ולכולהו אית להו פירכא לבד מהא דל"ל פירכא וכל ההשגות שהשיגו הרמב"ן והנמשכין אחריו על ר"ת היינו רק על מש"כ לחלק בין פצוע לניטל אבל אי נימא דפליגי והלכה כר"י בריב"ב משום דמתני' דכרמא הוא ע"ז אין השגות הרמב"ן אלא מ"ש שם דלישנא דאין לו אלא ביצה א' מתחילת יצירתו משמע ומה שנסתייע שם מן הירושלמי וז"ל שם והכי אמרי' בירושלמי תני ר"י בריב"ב אומר שמעתי בכרם ביבנה כל שאין לו אלא ביצה א' ואינו מוליד זהו סריס חמה אר"י שמעתי הלכה כר"י בריב"ב ולית אנא ידעית ממאן שמעית אמר ר' אמי לא הוי ר"י שמע לה מבר אינש זעיר שמואל אמר אם יבא לפני בעל ביצה א' אני מכשירו ר"ח אמר דו סבר כר"י בר"י ב"ב אר"י בר חנן ובלבד בשל ימין אתא עובדא קמי' דר' אמי א"ל אין ברתי את שרית לי' אלא הוי ידעית דלא מוליד והוי ר' זעירא מקלס לי' דו הוא מקיים מילתא על בורי' כו' פצוע אית תנא תנא כו' הוו בעיין מימר כו' עד רבנן כו' כמובא באות א' שמעי' מינה דמ"מ דלר"י בר"י ב"ב בכולן כשר ובי"ש קתני וקיי"ל כוותי' דמתני' דכרמא הוא עכ"ל הרמב"ן ז"ל:
[ו] והנה אף אי נימא דמסקנת הירושלמי הוא דבי"ש פליגי ש"ס דילן עיקר דבש"ס דילן משמע דהא דאמר שמואל פ"ד בי"ש כשר לאו משום דס"ל הלכתא כר"י בשר"יב"ב כדאמר ר"ח בירושלמי אלא דבר חדש הוא שחידש ואף דמדלא אמר שמואל הלכה כר"י בשר"יב"ב ליכא לאוכוחי מידי דאיכא למימר הא דנקט סתמא פ"ד בי"ש כשר אתי' לאוסופי על ידי רעמים וברד דלא משתמע מהא דר"י בריב"ב. אך מדרשא דרבא פצוע הפצוע הרי נמי לא משתמעי אלא מתחלת יצירתו ואפ"ה עלי' דשמואל אמרה רבא היינו דכתיב פצוע וכו' משמע בהדיא דדינא דפ"ד בי"ש כשר חדתא היא לרבא שלא שמעה אזנו מעולם ודוחק גדול לומר דמתניתא דכרמא לא ידע רבא] והיינו כדכתיבנא בשיטת ר"ת דר"י בריב"ב אבי"א קאי ושמואל הוא שחידש דבי"ש כשר:
ומש"כ דלישנא דאין לו אלא ביצה א' מתחילת יצירתו משמע ע"ז קשה טובא קושי' ר"ת דאי בי"ש הרי אפילו שתיהן נמי כשר ומה שנדחקו ליישב דה"ה שתיהן רק מילתא דשכיח נקט אכתי בהא לא מתיישבא שפיר הא דאמר שמואל בירושלמי אם יבא לפני בעל ביצה א' אני מכשירו ר"ח אמר דו סבר כר"י בריב"ב ואם איתא דשמואל אבי"ש קאי ואפי' בשתיהן נמי מכשיר אמורא היה צריך לפרש דבריו:
ותו הא דאמר ריב"ח ובלבד בשל ימין אי אתחלת יצירתו קאי לא ידעתי היאך נפרש דהא בי"ש אפי' תרווייהו נמי וכן אי גרסי' בשלימין נמי לא שייך אתחלת יצירתו ודוחק רב ועצום לומר דלשמואל לאו אתחלת יצירתו קאי אלא ע"י רעמים וברד דהא ר"ח אמר על דו סבר כר"י בריב"ב ולשיטתו ר"י בריב"ב אתחילת יצירתו קאי:
אלא המחוור היא דבסוגיא דירושלמי נמי סברי התם כולהו אמוראי דבי"א פליגי זולת הנך דהוי בעיין למימר כו' ושמואל נמי דאמר אם יבא לפני בעל ביצה א' אני מכשירו אבי"א קאי ומשום דסבר כר"י בריב"ב דקאי נמי אבי"א וליכא פלוגתא בין הירושלמי לש"ס דילן רק במאי דנקט בירושלמי בברייתא דר"י בריב"ב ואינו מוליד בש"ס דילן ל"ג ליה וסמי חדא מקמי תרתי וכן אדחי הא דאינו מוליד מעובדא דאיסתתם גובתא כמ"ש הרא"ש וכן מאי דאמר ריב"ח בירושלמי ובלבד בשל ימין בש"ס דילן לא מחלק בזה אבל תרווייהו ס"ל דבי"א פליגי רק הנך דהוי בעיין למימר כו' הוי סברי דבי"ש פליגא ואדחו דבריהם משינוייא דר"א ב"פ כמו שסיימו התוס' ומשמע התם מתוך המסקנא דאיירי בי"א*:
**(ויש מקום אתי ליישב שיטת הרמב"ן ודעימי' נגד שינויי' דר"א גם לפי גירסתינו בשינויי דר"א כול' דרבנן היא דהיש"ש כ' וז"ל ומה שהקשה הרא"ש ז"ל ומאחר שאינו מוליד למה הוא כשר ונוכל לומר דל"ד קאמר שאינו מוליד לעולם אלא הוא בחזקת שאינו מוליד וכו' והנה מש"כ לפרש בדברי רא"מ דאמר לההיא הוי ידעת דאינו מוליד ודאי הוא דוחק גדול שאמורא לא יפרש דבריו ויאמר אל האשה בפירוש דאינו מוליד אבל גברא רבא אמר מילתא פתח לנו פיתחא שנוכל לפרש כן אינו מוליד דקאמר בירושלמי בדברי ר"י בריב"ב וקצת יש סיוע לדבריו הא דאמר דאינו אלא כסריס חמה וסריס חמה גופא הוא רק בחזקת שאינו מוליד כדפריך הש"ס לקמן ד' פ' וניחוש שמא הבריא והנה לפי גירסת היש"ש שהוא כגירס' התוס' שהביאו בשם הירושלמי כל שאין לו אלא ביצה אחת אינו מוליד אכתי לאו פיתחא רויחא הוא כל כך לומר דאינו מוליד ל"ד אבל לפי גירסת הרש"ל ודעימי' שהביאו בשם הירושלמי כל שאין לו אלא ביצה א' ואינו מוליד ניזיל בפתחא רויחא יותר לומר דל"ד הוא שאינו מוליד אלא אפי' אם אינו מוליד כשר ועפי"ז נוכל לומר דפלוגתא דאמוראי הוא בירוש' אם אינו מוליד דוקא או ל"ד כולהו סברי אי בי"א בהולדה תליא מלתא דאי בי"א ואינו מוליד ליכא מאן דסבר לאכשורי וכסברת הש"ס דילן וכמש"כ הרא"ש ומש"ה מוקמי הנך אמוראי דבירושלמי דר"י בריב"ב אבי"ש קאי משום דסבר דאינו מוליד דוקא הוא דאי בי"א ואינו מוליד ליכא לאכשורי ור"א דמוקי פלוגתייהו בי"א היינו משום דסבר דאינו מוליד ל"ד וטעמא דפלוגתייהו הוא כמו בש"ס דילן לשי' ר"ת דטעמא דר"י בר"יב"ב דשרי הוא משום דבר הולדה הוא. ור"א דאמר לההיא איתתא הוי ידעת דאינו מוליד דוקא קאמר דאינו מוליד לעולם וכדכתיבנא והיינו דקלסי' ר' זעירא ואמר דהוא מקיים מילת' על בורי' דהיינו לאפוקי משינוי' דר"א ב"פ דאמר שינויי' קומי דר"ז וקלסיה לר' אמי דהעיקר כדבריו שאינו מוליד דוקא הוא ופלוגתייהו בי"ש הוא ולא כשינויי' דר"א הרי דר"ז גופא לא קיבל לשינויי' דר"א דאתמר קומיה כן נראה להמליץ בעד רבינו הרמב"ן ז"ל ודעימי' אפי' לפי גירסתו בשינויי' דר"א כולה רבנן הוא והמחוור הוא דהוי גירסתייהו כולה ר"י הוא והאי קשיא אכתי לא מתיישבא הא דאמר ריב"ח בירושלמי ובלבד בשל ימין ומחוורתא כשיטת ספר התרומה בשם ר"ת שהיא השיטה הברורה והמרווחת בירושלמי ולית עלה פירכא כלל ע"כ הג"ה:)**
ולא להכריע באתי כי מי יתייצב לפני בני ענק ואולי גי' אחרת הי' להם ונראה דגי' הרמב"ן וסייעתו היה בירו' בשינויי' דר"א כולה דר"י היא ולא באתי אלא לצאת לישע ר"ת ז"ל לקיים שיטתו הברורה ומחוורת וכבר דקדקתי במכתבי הראשון שלא כתבהי שמי שדעתו להקל בזה יסמוך על דעת ר"ת וסייעתו כי ראוי לנו עניי הדעת לילך אחר המחמיר בשל תורה רק כתבתי שמי שדעתו להקל יש לו עדים המסייעי' ר"ת וסייעתו המעידי' שראו אותם מולידים ובאמת אין הדעת נותנת לומר צא וחזור על בניהם מאין הם והכזונות נעשה את אחותינו בנות ישראל המוחזקות בכשרות ועל עדותם ודאי כדאי הוא לסמוך ובבואי לביתי נתחזקתי יותר לחזק כחא דהתירא ע"פ עדות ס' התרומה שכתב שע"ז סומכין העולם להכשיר ב"א הנתוקין שכורתין מהן כו' ועדותו נאמנה מאד דסוגי' דעלמא אזלא כהמתירין וגם הרמ"א שהחמיר (כ'] אמנם ראיתי מקילין ומה שכת' שהמתירין אינם מתירין רק בשלימין ובשל ימין בזה העיקר כהיש"ש וכדכתיבנ' לעיל שהמחוור הוא שיטת סה"ת בשם ר"ת ז"ל שאין חילוק בין של שמאל ושל ימין אלא בכל גווני מכשירין ב"א הנתוקין שכורתין מהן ביצה א' איזה היא ואיך שהיא וגדול אדונינו בעל סה"ת ורב כחו של רבינו ברוך לסמוך על דברי קדשו שהעיד שמקבלין בני אדם הנתקין שכורתין מהם ביצה א' ומעשה רב אף כי מעשים רבים וסוגין דעלמא הלכתא היא כן נלפענ"ד להלכה ולמעשה וידעתי ידעתי שהמעיין בספרים ימצא עזר לדברי וגם לנגדי אמנם זה דרכי מעודי אשר חנן ה' את דעתי לקיים מסברא דנפשאי דילן היא ואף אם כן אמצא בספר בר מזלי' אנא וכן אם אמצא בספר דרך אחרת אשר דרכו ירט לנגדי אין דרכי להביא דבריו ולסתור אותם והמעיין האמיתי יבחר דרך האמת כי בתורה דכתי' בה אמת בלתי אל האמת עינינו ברוך ה' אלקים אמת שומר הבטחתו אמת כי לא תשכח תורת אמת מפי זרע אמת ברוך חונן הדעת הוא ית"ש יצילני משגיאות ואצא בשלום ורב ברכות כנפש ידידו נפש החיים באמ"ו מוהרי"ץ זללה"ה יום ה' י"א כסלו תקע"ח לפ"ק:
תשובה ב
מכתב זה כמו שהוא מצאתיו וכתוב תחתיו הועתק מתשובת הגאון מוהר"ח זללה"ה מוואלזין להגאון מהור"ר יהושע צייטליש זצללה"ה:
אמרי נועמו הגיעני ונשתעשעתי בד"ק אשר הן הן גופי תורה ואם היות שבכמה דברים אתווכח אתו כך היא דרכה של תורה ולזאת נקראת מלחמת ה' וברוך חכם הרזים ית"ש ובהרצאת דברים הרבה שיש לי לדון בקרקע בכל פרט ופרט אין רצוני להתהדר לפני כת"ר רק להשיב פני כבודו בענין הנוגע לנ"ד וה' אלקים אמת ינחנו בדרך האמת:
נידון החשש הראשון אשר השליח נתן לה הגט תחת הקאטינקע הפתוחה שלא היה ראוי לנוח שמה ונפל לארץ תיכף ודאי אם כך היה המעשה דינו ברור כמש"כ כת"ר דדמי להיתה ידה קטפרס ואף שנפל לתוך ארבע אמותי' לא נמסר הגט כהילכתיו לדידן דקיי"ל כחומרא דשמואל ומכ"ש אם היה בר"ה אשר רבו הפוסקים דמדינא לא מהני ד"א בר"ה ופשיטא דפשיטא אם השליח בא תחילה לתוך הד"א לא דינא ולא דיינא שאין מסירת הגט כלום:
והחשש הב' מחמת שבהרשאה מסתמא היה כתוב כנוסח הנהוג שאמר להשליח ליתן הגט לידה והשליח מסר לתוך בגדיה מה נמרצו אמרי יושר דבכה"ג הוי שינוי בשליחות לדידן דמחמרינן ליתן לידה דוקא ואף אם נימא דאינו פוסל בדיעבד מ"מ לענין שליחות בכל דהו הוי קפידא כמבואר בכתובות דף צ"ט ע"ב ובפרט לפי מה שתפסו הפוסקים גי' ר"ח שם דלאחד מסתמא הוי קפידא אמנם מש"כ כת"ר דפשיטא בנ"ד שהבעל עשה תחבולות לגרשה בעניותי איפכא מסתברא דבנ"ד ודאי לא קפיד הבעל ליתן לידה דוקא והיה דעתו באיזה אופן שיעלה ביד השליח למסור לה ומש"כ כת"ר דלא אזלינן בא"א בתר אומדנא כמבואר בסי' מ"ב נראה דשאני הכא דעיקר הדין תליא באומדנא אי קפיד הבעל או לא ומה"ת לא ניזול בתר אומדנא ואי הוו מסהדי סהדי דאמר להו הבעל שאינו מקפיד באיזה אופן שתעלה ביד השליח למסור לה ודאי לא הוי אמרי' דתרי ותרי נינהו נגד עידי הרשאה רק הוי אמרי' דאיגלאי מילתא דלא קפיד ואף שאמר למסור לידה סידרא נקט ואתא וכן אי הוי מסהדי הכי עידי הרשאה לא הוי אמרי' דחוזרין ומגידין הם ומה"ת לא נוכל לומר דאנן סהדי דלא קפיד בנ"ד שהיה עושה תחבולות להפטר ממנה:
ודעתו רק שלא יהיה עליו איסור ב' נשים לכשישא אחרת ודאי לא קפיד אחומרא דלכתחילה:
ואשר השיב כת"ר על הב"ש שכ' בשם הריב"ש להתיר להשיאה בנתן לתוך מלבושיה אף שפירוש כת"ר בדברי הריב"ש עולה יפה אף נעים אבל מה שהרעיש על הב"ש מדברי הריב"ש שכתב שהיה ראוי להוכיח הנושא והנושאת לא שמיע קול רעש דהא בעובדא דהריב"ש היה עוד חשש דחתם סופר ועד דלמאן דפסיל בה מחמיר טפי מחומרא דשמואל פשוט לומר דמשום האי חשש היו ראוים לעונש וכת"ר המעיין ישפוט בצדק שלזה כיון הריב"ש שהרי כ' שם ותהי עונותם על עצמות הדיינין ואם הדיינין סמכו על מש"כ אליהם הריב"ש להתירא להינשא שלא להוציא לעז על הגיטין הראשונים שהיו כולם נעשין על דרך הזה וכו' ובודאי לא היו כולם נותנין בסימטא תוך ד"א ובנפילה על הבגד אלא שהיו נעשים ע"י חתימת סופר ועד וכמש"כ הרשב"א בתשובה שהמנהג היה להיות הסופר אחד מהעדים:
ואשר כ' כת"ר שהב"ש לא הביא דברי הריב"ש אלא לפלפולא בעלמא הוא דוחק גדול ושיחלק הב"ש על הרמ"א לא נפלאת היא וכן דרך האחרונים בכל חלקי השו"ע:
ואשר הקשה כת"ר על שהביא ראיה מהריב"ש שהיה מחכמי הספרדים ולא קיבלו חומרות רבותינו הצרפתים אשר הרמ"א הביא דבריהם הנה באמת חכמי הצרפתים הראשונים לא החמירו אלא לענין לכתחילה שהרי לא כ' הסמ"ק והכל בו והמרדכי אלא לשון טוב או נכון ליתן הגט לידה ממש וכן משמע מדברי המרדכי שהרי הביא שם לעיל מיניה דברי הר"ח וחלק עליו ואח"כ הביא דברי הגהות סמ"ק שלא ליתן לתוך חצירה והיינו משום דחומרת הר"ח הוא אפי' לענין דיעבד וכמש"כ שם דבחצירה לא משתרי לעלמא וע"ז הוא דחולק עליו וחומרת הסמ"ק הוא רק לענין לכתחילה הרי דלענין חצירה הצרפתים מקילים לענין דיעבד והספרדים מחמירים לחוש לדברי הר"ח אף לענין דיעבד ולענין מלבושיה וקלתה לא הזכירו כלל חכמי הספרדים הראשונים כגון הרמב"ם והרשב"א והר"ן כלל ודברי הרמ"א שהחמיר לענין מלבושיה גם בדיעבד באמת חידוש הוא שלא נזכר בשום פוסק ורבינו משה מדעתו הוסיף חומרא זו ונראה דעת הרמ"א ז"ל דחצירה וקלתה ומלבושיה בחדא מחתא נינהו וכמש"כ הסמ"ק דבחד טעמא שייכין וס"ל להרמ"א ז"ל דכמו שלדעת חכמי הצרפתים כולהו אסירי לכתחילה ה"ה לחכמי הספרדים דנקטו חומרות הר"ח לאסור בחצירה אף דיעבד ה"ה נמי קלתה ומלבושי' אף דיעבד אסירי וא"כ שפיר מצינן לאתויי ראיה מהריב"ש דמחמיר בחצירה אף בדיעבד ובמלבושיה כתב דהוי כמטא גיטא לידה ולישנא דכמטא גיטא לידה משמע ודאי דשריא להינשא:
ובחשש הג' שכ' כת"ר שמסתמא לא קראו הגט לפני עדי המסירה אף שאנכי בדרך אחרת נחני ה' בדעת הראב"ד דלהראב"ד לא בעינן קריאה כלל בשליח שבחו"ל אין רצוני להאריך לבאר שיטתו בזה כי ודאי להשיאה לכתחילה אין להקל נגד דעת הרמב"ם ויפה כ' כת"ר דהוי כלא קראוהו ונאבד אם לא שהעדים יכירוהו בסימנים מובהקים:
ומש"כ כת"ר דאף אם קראוהו העידי מסירה בשעת סידור הגט נתבטלה הקריאה מחמת שהיה כמה ימים ביד השליח מילתא דפשיטא ליה למר מספקא לי טובא דאיכא למימר כיון דסתמא אמר הש"ס לאחלופי לא חיישינן לא חיישינן אפי' אחר זמן והכי משמעות דברי הרא"ש שכ' לא חיישינן עד דידעינן דאחליף והר"י בן הרא"ש שהביא הב"י לא חייש אפי' לחזור ולאקרויי גיטא כדמשמע מלשונו שכ' דבזמן מועט כזה אין לחוש ואולי בגוף התשובה ראה הב"י להדיא דאפילו לכתחילה לא חיישי' ומש"ה הוא דתמה הב"י דהא דמי קצת לעיילי' לבי ידיה דלכתחילה מיהא בעי לאקרויי גיטא שנית:
והחשש הד' שכתב כת"ר מחמת שנתאחר השליח כמה ימים מלמסור יפה דקדק הרמ"א בלשונו שכתב מיהו נהגו להחמיר ולכתוב גט אחר דודאי הוא חומרא בעלמא לחוש לדעת הר"ן ז"ל נגד כל הפוסקים וכת"ר נמשך אחר הב"ח לומר דגם דעת הרמב"ם הוא כן ואע"ג דקלסיה מר לשיטת הב"ח בעניותי אפס מקום לקיים דבריו כי לא די אשר דברי הרמב"ם במקומו סוף פ"א אינם סובלים פירושו שהרי הרמב"ם כ' שם רק לשון כותבין ולא לשון נותנין אלא שדבריו סותרים דברי הרמב"ם ריש פ"ב שכ' שם בדין ב' כותבין וחותמין ונותנין לו והוא מגרש בו בכל עת שירצה הרי דהרמב"ם אדרבה מיקל טפי מהר"י והרא"ש דאף הבעל בעצמו יכול לגרש בו אחר זמן ולכאורה קשה על הרמב"ם קושית התוס' והרא"ש שם מהאי דכותבין גט לאיש וכו' דהא הרמב"ם ס"ל דע"ח כרתי אבל משום הא לא תברא דברווחא משני כמה מרבוותא קמאי קושית התוס' והרא"ש דמשום דלא מקדים אינש פורענותא לנפשי' ומילתא דלא שכיחא הוא ולא גזרו בו רבנן ואכמ"ק להאריך בזה דאיך שהוא שיטת הרמב"ם אינו נוגע לדינא שביאר מפורש בדבריו דמגרש בו בכל עת שירצה ותו לא מידי:
ובחשש הה' שכתב כת"ר דהשליח מפורסם לפסול נמשך אחר הב"ש בסי' קמא ס"ק מ"ד דבשליח פסול חיישינן למזויף ואני בעניי לא ידעתי היכן מצינו שהחשוד לדבר אחד יהי' חשוד לדבר אחר ובפרט לדבר החמור כעריות ואשר הביא את הב"ש לדוחק זה הוא קושייתו על הרא"ש שם ובס"ק מ"ה לא סלקי ליה שיטתו ולא ידענא מאי קשיא ליה על הרא"ש דמאן יאמר דהרא"ש מיירי בדליכא עידי שליחות הרא"ש מיירי בדאיכא עידי שליחות וכן כל החולקים על הרמב"ם דאי בדליכא עידי שליחות לא היה הראב"ד מייתי ראיה ממשנתינו דהכל כשרין להביא גט וכו' דפסולי דמתניתין ודאי פסול אף אם עשהו שליח בפנינו ובפנינו מסר לה דכיון דאינו בתורת שליחות מעשה קוף בעלמא הוא משא"כ הפסול בעבירה אלא ודאי דגם הראב"ד מיירי בדאיכא עידי שליחות ומש"ה לא מצאו מפרשי הרמב"ם מקום מאין יצא ליה דין זה ובאמת נראה דלדינא לא פליגי הרמב"ם והרא"ש דהרמב"ם באמת מיירי בדליכא עידי שליחות כאשר כבר היטיב לראות המל"מ ואשר התפלא שם על הרא"ש לפמש"כ לא קשה מידי דהרא"ש באמת איירי בדאיכא עידי שליחות ואזדו לטעמייהו דהרמב"ם לטעמו דס"ל דשליח כשר לעולם נאמן על שליחותו אף היכא דא"צ לומר בפני נכתב ובפני נחתם ומש"ה סתם דבריו לפסול את הפסול בעבירה דסתם שליח הכי הוא בלא עידי שליחות והרא"ש לטעמיה דסתם שליח הוא בעדים דוקא רק היכא דצ"ל בפ"נ ובפ"נ נאמן אגב בפ"נ ובפ"נ וא"כ אי בלא עידי שליחות גם שליח כשר אינו נאמן ומאי רבותא דעד פסול ובדאיכא עידי שליחות שפיר הקשה אמאי פסול כיון דלא צריכינן לסהדותא. ולזיופא לא חיישינן ודאי:
ומש"כ כת"ר לפסול את השליח מחמת הקול כדכ' הרשב"א הובא בב"י חו"מ סי' ל"ד הוא דעת יחיד נגד הרא"ש ושארי פוסקים והב"י גופה לא הביא דעתו בשו"ע אפי' בשם יש מי שאומר והרמ"א קבע דעת הרא"ש בסעיף כ"ה שם וכ"כ כל האחרונים ועוד דבנ"ד נראה דגם הרשב"א מודה דכבר יצאה מחזקת א"א מדאורייתא ובפני נכתב ובפני נחתם מדרבנן הוא וכל הנשים נאמנות על זה:
והעירעור אשר קרא כת"ר על א' מעידי המסירה ודאי אם יתברר פסולו בב"ד הרי לא נתגרשה אלא בע"א ואין דבר שבערוה פחות משנים ואף שהב"ח בתשובה ק"ב המציא קולא לפי מנהגינו שמזהירין את העדים להרהר בתשובה באמת אטו בתוונא דליבא יתבי סהדי זולת שארי פקפוקים אשר בדברי הב"ח שם ותלמוד ערוך הוא מאימתי חזרתו ובאמת גם הב"ח לא כ' שם אלא לענין משאו ומתנו אם מחוייבים להדר ולבדוק אחריו אבל אם יתברר פסולו בב"ד ודאי נפסל למפרע מיום שעבר העבירה:
ואשר כ' כת"ר שלא להתירו לישא אחרת משום שריותא דידה דלא לימרי קמו רבנן במלתא וכו' ואני מחמיר יותר דאף אם אין שום חשש בגט הניתן בע"כ ונמסר כדת אעפ"כ דרכי לאוסרו ואע"ג דהב"ש סי' קי"ט ס"ק י"א נסתפק אם עבר וגירש בע"כ אי הוי גיטא ולכאורה מדינא דכל בו שהביא הרמ"א שאם נשאת שוב אין האיש נקרא עבריין משמע להדיא דבדיעבד הוי גיטא אבל בתקנות ר"ג מה"ג אשר בסוף תשובות מהר"ם ב"ר ברוך דקי"ג מבואר להדיא שהתקנה הוא מפורש דגם בדיעבד אין הגט כלום ומהב"ש וכמה פוסקים נעלם ולא ראו עיקר התקנה רק התקנה שהיה אח"כ בשנת תתק"ץ שהבעל והסופר והעדים יהיו בארור המובא שם בדף קל"א זאת ראו עיניהם. ובסוף תקנות תתק"ץ מבואר שם שתקנות ר"ג מה"ג המה בתוקפם ואין רצוני להאריך בדקדוק דברי התקנות שם ובש"פ המדברים בזה] והנראה דאתו ר"ג ובית דינו ותיקנו גזירת כו' ושלא יהיה הגט כלום ועדיין נתנו רשות לחכמי קהילה אחת להתיר במקום שיראו טעם לומר דבכה"ג לא שייך תקנת ר"ג ואתו חכמי תתק"ץ ותיקנו שצריך רשות ג' קהילות דוקא (ובזה נתיישבה דעת הפוסקים המחמירין לומר דגם במקום מצוה גזר ר"ג וסרה מעליהם תלונות הפוסקים המקילים ואומרים וכי ס"ד דבמקום מצוה יגזרו ולפמש"כ ניחא דבמקום מצוה יתנו חכמי הקהילות רשות אבל לזרוק הגט מדעת עצמו שלא בהסכם חכמי הקהילות אכתי איכא למימר דר"ג השוה מדותיו] ולא רחוק בעיני לומר דהתקנה שלא יהיה הגט כלום הוא תקנת רשב"ם וחכמי דורו וכדמשמע שם קצת ובכל דור הוסיפו חומרא והיאך שיהיה סדר התקנות כולם היה מרבותינו גדולי הראשונים אשר היו כמלאכים המשמשים במרום ואנן ככופתי דחמרא לגבייהו חלילה חלילה לנו לנגוע בתקנתם ח"ו אשר לזאת בסתם נשים ודאי ראוי להחמיר על הבעל בכל מיני חומרות להצריכו שיתן גט אחר משום שריותא דידה וגם שריותא דידיה לישא אשה אחרת ולא לפגוע באיסור ב' נשים וכבר הסכמנו אשתקד עם חכמי ווילנא לאסור עליו אשתו השניה משום איסור ב' נשים והופרדו זה כמה חדשים עד שיגרש את הראשונה מדעתה אמנם היינו בסתם נשים אבל בנשים שמן הדין הוא לגרשם משפטן חרוץ ברמ"א בכמה דוכתי בסי' קי"ז גבי נכפית וכן הסכימו שם האחרונים בסי' ע"ז וכן בריש סי' קי"ט וכ"כ הב"ש בס"ס קי"ז גבי נכפית דיכול לזרוק לה גט ואף דמש"כ שם דגם לדעת את"ל שכתב שם הרא"ש בתשובה כן הוא דכיון שכ' שם הרא"ש שיכול לכופה מכ"ש שיכול לזרוק לה גט ע"כ אנכי בדרך אחרת נחני ה' בכוונת דברי הרא"ש דנראה ברור דעתו ז"ל דמה שמקבלת הגט על ידי כפיית ב"ד עד שמרוצית אף שמה שמרוצית הוא ע"י כפי' זה לא היה כלל בתקנת ר"ג דר"ג לא גזר רק אלא על זריקת גט כמוזכר שם בדבריו ומש"ה כתב דאף את"ל שר"ג השוה מדותיו ששום אדם לא יגרש בע"כ היינו אף לנכפית שמן הדין הוא לגרשה ג"כ גזר שאסור לזרוק לה גט מ"מ במה שהאיש כופין אותו להוציא אף האשה כופין אותה לקבל היינו כמו שהאיש כופין אותו עד שיאמר רוצה אני כן הדין לכוף את האשה עד שתרצה לקבל ואם תמאן לקבל מרצונה מ"מ ביד הבעל לכופה ע"י מניעות שכ"וע עד שתתרצה לקבל הגט וידעתי שכמה פוסקים המדברים מזה כאלו בחדא מחתא כפיות ב"ד עם זריקות גט ואף דמש"כ הרמ"א גבי נכפית דאינו בזה משום תקנת ר"ג היה מקום לפרש דבריו דכפיה שע"פ ב"ד לא הוי בכלל התקנה אך בהג"ה שבסוף הסי' שם וכן בכמה דוכתי משמיעין דבריו להדיא שהיכא שמן הדין לגרשה לא גזר ר"ג ולפמש"כ לקמן דלדינא לא קיי"ל כהך את"ל דהרא"ש אפשר שמש"ה כ' הרמ"א כן וכן אמ"ז מוהר"ם לובלין בתשובה א' לא נחית לחלק בהכי ואחריו נמשך הב"ש לענ"ד הדברים ברורים ופשוטים בכוונת הרא"ש ז"ל כדכתיבנא ודלא כהב"ש אבל לענין דינא אינני חולק דברווחא איכא למימר דהא דכ' הרא"ש כן היינו לרווחא דמילתא בנידון שנשאל שם אם לחייב את הבעל בשכו"ע ע"ז השיב דאפס מקום לחייבו דמסתברא דבאשה נכפית לא גזר ר"ג ואף את"ל דגם בזה גזר היינו על זריקות הגט הוא דגזר אבל הדין הוא שיכפנה עד שתתרצה לקבל גט ואיך ניתי אנן ונמנע ממנו הכפיה אשר בידו אבל לדינא איכא למימר דגם הרא"ש ז"ל ס"ל כסברתו הראשונה דבכה"ג לא גזר ר"ג הואיל והדין הוא לגרשה ואף אם נימא דהרא"ש ספוקי מספקא ליה אי גזר ר"ג גם בהא מ"מ חכמי דורו שהסכימו שם לדעתו כתבו בפשיטות דבכה"ג לא גזר ר"ג ואף דמש"כ שם וכי סבור אתה שר"ג עשה תקנתו על עוברת ע"ד איננה ראיה מכרעת דאף אם נאמר שר"ג השוה מדותיו ששום אדם לא יגרש בע"כ הרי נתן רשות לחכמי קהילות להתיר והמה יתירו במקום שהדין הוא לגרשה וכן אני מורה ובא שלכתחילה צריך הסכמת ג' קהילות והיינו משום חומרא כראוי להחמיר בדורינו מה שהפרוץ מרובה בעה"ר אבל לדינא אין לנו אלא דברי רבותינו הראשונים והאחרונים ז"ל הראשון שבראשונים הוא מהר"ם מרוטונבורג ז"ל בתשובה הוא הובאו דבריו גם במרדכי והג"א בכתובות בפ' המדיר דבעוברת על שבועה לא בעו הסכמות חכמי הקהילות וכן כתב הרמ"א ז"ל והאחרונים ז"ל בפשיטות דהיכא שמהדין הוא לגרשה יכול לגרשה בע"כ ולא חיישי' לספיקא דהרא"ש ז"ל:
תשובה ג
שאלה בענין אומר מותר איך קיי"ל לדינא והואיל ולא ראינו שום פוסק שיחוור דין זה על מכונו ראיתי להאריך בזה בעז"ה ואל אלקים אמת ינחני בדרך אמת:
גרסי' בסנהדרין דף ס"א ע"ב ואמר אביי מנא אמינא לה דתניא כהן משיח כו' לאו מאהבה ומיראה ורבא אמר לך לא באומר מותר והקשו התוס' וז"ל ובריש הגולין ד' ז' ע"ב דממעט רבא מבשגגה פרט לאומר מותר התם רבה גרסי' דעני אביי בתרי' א"נ גבי גלות טובא בשגגה כתיב ולכאורה לפי תירוץ הראשון שבתוס' דגרסי רבה לא מחלקי בין גלות לקרבן אמנם כד מעיינת שפיר א"א לומר כן חדא דקושיית התוס' בריש פ' הגולין מתינוק שנשבה כו' לא מתרצא בתי' זה (ועי' מה שאכתוב לקמן לשיטת רש"י דלא תיקשי מתינוק שנשבה) וע"כ צריך לחלק בין גלות לקרבן כמ"ש התוס' בריש הגולין:
ועוד הא אמרי' בפ"ב דמכות ד' ט' ע"א דלמ"ד אומר מותר לאו שוגג הוא סבור בהמה ונמצא אדם כותי ונמצא גר תושב נמי לאו שוגג מקרי לענין גלות ופטור ואי לא מחלקינן בין גלות לקרבן. א"כ נימא דכוותי' לגבי קרבן נמי פטור דלאו שוגג הוא תמה על עצמך היאך אפשר לומר כן והלא הוא עצמו השוגג השנוי ברוב התלמוד סבור שהוא שומן ונמצא חלב סבור שהוא אשתו ונמצא אחותו (ועי' רש"י סנהדרין ד' סב ע"ב ד"ה שבשאר מצות שבועות י"ט ריש ע"א ד"ה פרט למתעסק ואפי' לרבא דס"ל סבור שהוא שומן ונמצא חלב הוי מתעסק (עי' שבת ד' ע"ג ע"א רש"י ד"ה דסבר שומן) ואפ"ה חייב קרבן ודאי אפי' לרבא דחלבים ועריות כדתניא התם חומר בשאר מצות כו' שגג בלא מתכוין חייב וע"כ לא מתוקמא אלא בסבור שומן הוא ואכלו כמסקנת הגמ' שם ודוחק גדול לומר דלתי' התוס' דגרסי' רבה יפרש ברייתא דשגג בלא מתכוין כקושיית התוס' דע"ג ד"ה אלא לאו ויפטר מתעסק גם בחלבים ועריות ועוד הא מתעסק נמי שוגג מיקרי ולא מיפטר אלא מאשר חטא בה פרט למתעסק) ועוד בהא דקתני ביבמות ד' ל"ג ע"ב ובשעת כניסתן לחופה החליפו על כרחך היינו הוחלפו כדמסיק בגמ' וחייבים דקתני ע"כ היינו חטאת כדקתני להדיא בבריי' דר' חייא וא"כ ע"כ מוכח דמתעסק כי האי אפי' לרבא חייב:
ועוד אי גרסי' רבה ולא מחלקינן בין גלות לקרבן א"כ רבא דלא כרבה ודלא כאביי דלרבה פטור מקרבן משום דהוי קרוב למזיד כמו בגלות ולאביי פטור מקרבן משום דהוי אנוס ואנוס ודאי פטור מקרבן (כדאית' שבועות י"ח ע"א לא חדא ליחייב דאכניסה אנוס הוא וא"כ ע"כ רבא דמחייב אומר מותר בקרבן הוא דעת שלישי דסבר אומר מותר לאו אנוס ולא קרוב למזיד הוא אלא שוגג גמור הוא וחייב בקרבן וזה דוחק:
ועוד תיקשי לרבא דס"ל אומר מותר שוגג גמור הוא וחייב בגלות היאך יפרש ברייתא דריש הגולין בשגגה פרט למזיד בשלמא אביי לא פליג אאוקימתא דאומר מותר רק אלישנא בברייתא קא מתמה היאך קורהו מזיד וכדפירש"י ד"ה אנוס הוא ואיהו דשני לנפשי' כמ"ש התוס' ד' ט' ע"א ד"ה ורב חסדא דאפי' אי אנוס הוא מ"מ קורהו מזיד כיון שיודע בטוב שהוא הורגו אבל לרבא אי ס"ל דאומר מותר שוגג גמור הוא ופטור מגלות איך יפרש הברייתא דבשגגה פרט למזיד (ודוחק גדול לומר דאיהו דחיק ומוקים נפשיה כקושיית התוס' ד"ה פשיטא):
ולכאורה י"ל דלרבא ימעט פרט למזיד דברייתא כגון הזורק אבן לר"ה או סותר כותלו ביום כדאי' פ' המניח ד' ל"ב ע"ב דהוי שוגג קרוב למזיד וכמאן דמתני התם אליבא דרבא הא דריב"ח אסיפא א"נ י"ל אפי' לרב פפא משמי' דרבא דמתני ארישא י"ל דפטור ג"כ היכא דהוי קרוב למזיד אלא דס"ל להאי לישנא דאפי' נכנס ברשות לא הוי קרוב למזיד כקושיי' התוס' ד"ה דלא סגי ואף שהתוס' כ' בד"ה מיתבי בסופו דלמאן דתני ארישא חייב קרוב למזיד מ"מ אין פירושם מוכרח די"ל כמ"ש והכי משמע מדשני התם רב פפא גופי' אליבא דלישנא קמא הב"ע באשפה העשוי להפנות בלילה וכן הרמב"ם פ"ו מה' רוצח הל' י"א פסק כמאן דמתני ארישא ובהל' ז' ח' פסק בכל הנהו דהוי קרוב למזיד דפטור אבל מ"מ דוחק גדול לומר דרבא יהא דעת שלישי ויפרש הברייתא באוקימתא שלא הוזכרה בסוגיא כלל ועוד דנראה דשוגג דומיא דסותר כותלו ביום חייב נמי בקרבן אע"ג דהוי לי' לעיוני. דהא בפ' אלו דברי' ד' ע"ב ע"ב אר"י אשתו נדה בעל חייב אע"ג דהו"ל לשיולי' ואפי' סמוך לוסתה (ועי' תוס' שם דאפי' ידע שהוא סמוך לוסתה ובעל הנדה חייב בקרבן ודוחק גדול לומר דרבא פליג אדר' יוחנן:
מיהו הא ל"ק לי מדאביי דאמר אומר מותר אנוס הוא א"כ גם מקרבן פטור אי לא מחלקינן בין גלות לקרבן והכא מחייב אביי קרבן בעובד מאהבה ומיראה והיינו ע"כ באומר מותר לעבוד מאהבה ומיראה כדפירש"י ד' ס"א ע"ב ד"ה חייב וד' ס"ב ד"ה אלא לאו וא"כ לכאורה קשה דאביי אדאביי (ולפמ"ש אי"ה לקמן בשם רש"י ריש כריתות דלא מקרי אנוס אלא באומר מותר דעוקר כל הגוף כגון תינוק שנשבה כו' בלא"ה לק"מ) הא לאו קושיא הוא דנוכל לפרש דעת אביי כדפירש"י פ' כלל גדול לר"י ולר"ל דאומר מותר מעיקרו כגון תינוק שנשבה דלא ידע האיסור מעולם הוא דהוי אונס אבל הכיר ולבסוף שכח הוי שוגג כמתני' דהשוכח עיקר שבת (וכמ"ש לקמן לשון רש"י לחלק בזה לאביי) וא"כ לק"מ דבסנהדרין ד' ס"ב מיירי באומר מותר דהכיר ולבסוף שכח ונתעלם ממנו האיסור כמ"ש לקמן בשם התוס' להדיא דאומר מותר דע"ג בהכי מיירי אף דאין ראייות התוס' שייך באומר מותר מאהבה ומיראה דהא שפיר הוא מודה בע"ג מ"מ נראה נכון לתרץ כמ"ש ולהכי מחייב קרבן דשוגג הוא ובפ"ב דמכות דפריך אביי אומר מותר אנוס הוא היינו באומר מותר מעיקרו שלא למד מעולם והא דפריך אביי אנוס הוא ופשיטא לי' דבברייתא ממעט אומר מותר כי האי שלא למד מעולם היינו משום דאי באומר מותר דהכיר ולבסוף שכח חייב אף בגלות כמו בקרבן ולא הוי ממעט לי' מבשגגה דהאי שוגג גמור הוא ובהכי ניחא דלא תיקשי לאביי קושיית התוס' פ' כלל גדול ד' ע"ב ע"ב ד"ה באומר מותר ע"ש אי לא מחלקינן בין גלות לקרבן דהתם מיירי באומר מותר דהכיר ולבסוף שכח וכדכתבו התוספות שם להדיא ד"ה עד כאן דאומר מותר דע"ג היינו דוקא הכיר ולבסוף שכח דאם לא נודע לו מעולם איסור ע"ג אינו ישראל כיון שמודה בע"ג ואומר מותר כי האי שוגג הוא לאביי וחייב ובפ"ב דמכות מיירי באומר מותר מעיקרו כמש"ל:
אבל אי קשיא הא קשיא לי דהא ודאי מסתברא אומר מותר מעיקרו קרוב למזיד הוא כ"ש הכיר ולבסוף שכח הוי קרוב למזיד וכן יש להוכיח מדהקשו התוס' על רבא דמחייב קרבן באומר מותר דע"ג (דהיינו בהכיר ולבסוף שכח כמש"ל בשם התוס' דאומר מותר דע"ג בהכי מיירי) מהך דריש הגולין וכן הקשו התוס' בפ' כלל גדול ולא תירצו כמ"ש לדעת אביי לחלק בין אומר מותר מעיקרו שלא למד מעולם ובין אומר מותר דהכיר ולבסוף שכח אלא ודאי כמ"ש דלאביי דסבר אומר מותר אנוס הוא הוא דשני לי' בין אומר מותר מעיקרו שלא למד מעולם (דשפיר הוי אנוס דמאין הי' לו לשום על לבו לשאול וללמוד דין זה) ובין אומר מותר דהכיר ולבסוף שכח דכיון שהכיר האיסור וידעו פעם א' הי' לו לשום על לבו ולא הוי אנוס אבל לרבא דס"ל דאפי' אומר מותר מעיקרו הוי קרוב למזיד משום דהו"ל ללמוד כ"ש הכיר ולבסוף שכח דהוי קרוב יותר למזיד דהוי לי' לשום על לבו יותר וא"כ אכתי לא תירצו כלום בתירוצם דגרסי' רבה דהא אכתי קשה לרבה דס"ל אפי' בהכיר ולבסוף שכח הוי קרוב למזיד איך יתרץ מתני' דהשוכח עיקר שבת:
אלא ודאי מחוורתא דשאני גלות דטובא בשגגה כתיבי הא לכל מילי וודאי שוגג גמור הוא למאן דסבירא לי' אומר מותר קרוב למזיד הוא כתי' שני שבתוספות סנהדרין הנ"ל וכ"כ התוס' פ"ב דמכות ובפ' כלל גדול דס"ח ע"ב ושלהי פ' כיצד הרגל וכ"כ הרשב"א בחידושיו ס"פ כיצד הרגל דשאני גלות דטובא בשגגה כתיבי הא לכל מילי שוגג גמור מיקרי וכ"פ הרמב"ם הל' רוצח פ"ו היה עולה על דעתו שמותר להרוג ה"ז קרוב למזיד ואינו נקלט וכן בפ"ה הל' ד' גבי גר תושב כ' ה"ז קרוב למזיד ונהרג עליו הואיל ונתכוין להרגו ולענין קרבן פ"ב מהל' שגגות ה"ו פסק דחייב [והיינו כרב פפא ריש כריתות דף ג' ע"ב דמוקים כגון בתינוק שנשבה כו' א"נ דטעי בהדין קרא כו' דבתראה הוא ומחייב בקרבן אפי' היכא דלא הוי ליה ידיעה מעיקרו (ובחנם נדחק הכ"מ שם בטעמו:
ועי' רמב"ם שם ריש פ"ו מהל' שגגות הביא הך דרב פפא והכ"מ את מקורו לא הראה כנראה דאשתמיטתי' סוגיא זו) וכ"מ מהא דהוי בה רבא שבועות די"ח ריש ע"א ואי עם הארץ הוא כו' משמע דבע"ה שלא למד מעולם ולא הו"ל ידיעה מעיקרו נמי חייב קרבן ורבא בתראה הוא] ולי נראה דאפשר לומר דהתוס' גם לתי' הראשון ס"ל לחלק בין גלות לקרבן אך האמת תפסו דרבה גריס מדעני אביי בתרי' אבל לדינא אין נפקותא מזה דהא רבא ודאי מחלק בין גלות לקרבן כמו שהוכחתי לעיל והילכתא כוותיה נגד אביי אמנם בהא יש להסתפק רבא כמאן ס"ל אי כרבה דקרוב למזיד הוא אי כאביי ודאי אנוס הוא לאו דוקא אלא קרוב לאנוס וכי הא דא' בפ"ב דמכות דף ח' ע"א אי לא שכיחי בה רבים אנוס הוא דודאי אינו אלא קרוב לאנוס וכן כ' הרמב"ם להדיא הל' רוצח פ"ו ה"ז ועוד דאביי גופיה דקאמר אנוס הוא ס"ל דלאו דוקא אנוס אלא קרוב לאנוס ומחלק בין גלות לקרבן דאל"כ תקשה קושיית התוס' ריש הגולין מתינוק שנשבה דחייב בקרבן (דהא התוס' בפ' כלל גדול סברי דטעמייהו דר"י ור"ל דפטרי בתינוק שנשבה לאו משום אומר מותר אנוס הוא אלא מהקישא דמונבז) ואפי' אם נאמר דהתוס' דהכא בהא כשיטת רש"י ס"ל (דטעמייהו דר"י ור"ל משום אומר מותר אנוס הוא) ולא תקשה מתינוק שנשבה כמש"ל מ"מ תקשי הא דסבור בהמה ומצא אדם דקרי ליה אונס וכה"ג ודאי חייב בקרבן כמש"כ אלא ודאי נראה דגם אביי דס"ל אנוס הוא לאו דוקא אלא קרוב לאנוס וכמ"ש התוס' בפ' כלל גדול דף ס"ח ע"ב ד"ה אבל תינוק ע"ש:
והנה רש"י בפי' משנה א' דכריתות פסק בהדיא דאומר מותר אנוס הוא ופטור מקרבן ולכאורה נראה דהיינו כאביי וס"ל דלאביי הוי אנוס גמור לכל מילי וכן משמע לישנא דגמ' דנקטו בלישנא דרבא קרוב למזיד ובלישנא דאביי אנוס הוא ולא קרוב לאנוס וכ"מ לכאורה מדאמר אביי סנהדרין דף ס"א ע"ב מנא אמינא לה כו' לאו מאהבה ומיראה כו' ורבא כו' באומר מותר משמע דלאביי אומר מותר פטור מקרבן ואי קשיא קושיית התוס' ריש הגולין מתינוק שנשבה עי' רש"י פרק דף ס"ח ע"ב אהא דאר"י ור"ל אבל תינוק שנשבה כו' וגר שנתגייר בזה"ב פטור דקא סברי ר"י ור"ל אומר מותר אנוס הוא ולא שגגה היא ולפ"ז ל"ק לשיטתו דבאמת אביי ס"ל כר"י ור"ל דפטרי בתינוק שנשבה מקרבן וכן נראה מלשון רש"י מדתפס בלשונו אומר מותר אנוס הוא ולא שגגה משמע להדיא דכיון להא דאביי דממעט אומר מותר מבשגגה מטעם אנוס ואע"ג דדחו התוס' לפירש"י בפ' כלל גדול מדאמרי' שם אנן דאמרי' כמונבז וטעמא דמונבז מפורש בגמ' מהקישא דתורה אחת יהיה לכם נ"ל דעת רש"י דבאמת מונבז נמי לא פטר תינוק שנשבה אלא מטעם אנוס דהא אבנין אב דנקיט בברייתא וכך היה מונבז דן כו' אף שוגג שהיה לו ידיעה ודאי לא סמיך מונבז כדפרש"י ד"ה מ"ט דמונבז כו' ומהקישא דתורה אחת דנקיט הש"ס לא מוכח למעט היכא שלא היה לו ידיעה אלא לחייב אף בהיה לו ידיעה כדילפינן בגמ' מהאי הקישא אף לחייב שהיתה לו ידיעה בשעת מעשה ולא ילפינן איפכא דלא לחייב אלא בהיתה לו ידיעה בשעת מעשה ועי' תוס' ד"ה כ"ש שהוספת שסיימו מיהו ק' לר"י דהא פטרי מהקישא תינוק שנשבה מהאי טעמא נמי יפטור הכיר ולבסוף שכח והיינו לשיטתם דלא ס"ל טעם אנוס אבל לרש"י ניחא דבאמת תינוק שנשבה לאו מהאי טעמא מפטר אלא מטעם אנוס והקישא דתורה אחת דנקיט הש"ס למונבז לא קאי אלא אהא דמחייב אף בהיתה לו ידיעה בשעת מעשה ובהא לא ס"ל לר"י ור"ל כמונבז ובהכי ניחא הא דפליגי ר"י ור"ל אליבא דרבנן דפליגי אמונבז ועי' בכ"מ פ"ב דשגגות ה"ו ובלח"מ שם ואם נאמר דרש"י ס"ל כשיטת התוס' שהבאתי לעיל דאומר מותר דע"ג היינו בנתעלמה ממנו לפי שעה ודאי לק"מ אאביי מכל הני דוכתי דמוקים בגמ' שגגת ע"ג באומר מותר דהא אביי כר"י ור"ל ס"ל לשיטת רש"י ומודה בהכיר ולבסוף שכח בלאו אנוס הוא וחייב קרבן אבל באמת רש"י לא פי' כן עי' בפ' כלל גדול דף ע"ב ע"ב ד"ה אלא באומר מותר פי' להדיא כגון גר בזמן הבית כו' וכן פי' בסנהדרין דף ס"ב ע"ב ד"ה אלא באומר מותר כו' כיון שלא הוזכרה לו מעולם ע"ש ונראה דמשמע לרש"י לישנא דאומר מותר דבש"ס דהיינו שלא ידע האיסור מעולם וכ"נ מלשון רש"י ריש פ' כלל גדול שהבאתי לעיל דקרי לתינוק שנשבה אומר מותר וכ"נ מלשון רש"י ריש כתובות דף ב' ע"א בסופו שכ' אבל באומר מותר לגמרי דעוקר כל הגוף לאו שוגג הוא אלא אנוס ופטור והא ודאי בהכיר ולבסוף שכח ליכא מ"ד אנוס הוא דהא משנה ערוכה היא השוכח עיקר שבת כו' ובודאי כיון רש"י להא דר"י ור"ל ומדלא פי' כן להדיא דמיירי בכגון תינוק שנשבה משמע דנכלל בלשון אומר מותר ואפ"ה לא קשה לרש"י מכל הני דוכתי אאביי די"ל דכל הני דוכתי דמוקים שגגת ע"ג באומר מותר אליבא דרבא הוא דשקל וטרי הש"ס לאוקמי בהכי וכולהו גרירי בתר הך סוגיא דסנהדרין דף ס"ב ריש ע"א דאביי מוקי באהבה ומיראה ורבא מוקי התם להדיא שגגת ע"ג באומר מותר ולהכי קאמר בכל הני דוכתי (שבת דף ע"ב ע"ב סנהדרין ס"א ע"ב בסופו כריתות ג' בסופו) אלא מאהבה ומיראה הניחא לאביי אלא לרבא מא"ל אלא באומר מותר ואדסמיך ליה קאי דפריך לרבא מא"ל ואהא קאמר אלא (ע"כ רבא לטעמיה כדמוקי בסנהדרין ריש דף ס"ב באומר מותר והיינו לרבא דוקא אבל אביי מוקים במאהבה ומיראה כטעמיה אבל באומר מותר באמת פטור לאביי דאנוס הוא ובהכי ניחא לי לתרץ מה שהקשו התוס' בפ' כלל גדול דף ע"ב ע"ב ד"ה עד כאן כו' אמאי לא מייתי מתני' דהשוכח עיקר שבת ולפמ"ש אתי שפיר דניחא ליה לאתויי מרבא להקשות דידיה אדידיה וא"כ לשיטת רש"י א"צ לחלק בין גלות לקרבן לאביי ופטור אף מקרבן דאנוס גמור הוא ואע"ג דהך דסבור בהמה ונמצא אדם כותי ונמצא גר תושב ודאי לאו אנוס גמור הוא אלא קרוב לאונס (לרב חסדא דסבר כאביי) דהא דכוותיה ודאי חייב בקרבן כמש"ל ובהגולין דף ט' ע"א מדמה להו אהדדי דקאמר התם ואזדו לטעמייהו כו' לאו משום דחד דינא אית להו אלא י"ל דהא בהא תלוי דלמאן דס"ל אומר מותר דאין רציחה בתורה קרוב למזיד הוא שהיה לו ללמוד הא נמי קרוב למזיד הוא וליכא למימר קרוב לאנוס הוא דאבעי ליה לעיוני כמ"ש רש"י שם ד"ה קסבר בהמה אבל למאן דס"ל אומר מותר דאין רציחה בתורה אונס גמור הוא שפיר איכא למימר בהא דסבור בהמה כו' דקרוב לאנוס הוא ואף שזה דוחק לומר דלאו חד דינא אית להו מ"מ כתבתי כן לישב דעת רש"י ולפי משמעות לשונו שהבאתי לעיל דמשמע להדיא דאביי כר"י ור"ל ס"ל דאנוס גמור הוא ופטור מקרבן:
אבל לרבא ודאי גם לרש"י צריך לחלק בין גלות לקרבן כתי' התוס' דשאני גלות דטובא בשגגה כתיבי דאל"כ תקשי לרבא קושיית התוס' מתינוק שנשבה והנה קושיא זו יש לתרץ דהא טעמא דרבא דא"ל קרוב למזיד הוא היינו משום שהיה לו ללמוד כמ"ש דף ט' ע"א ד"ה כסבור בהמה וכן פי' התוס' בד"ה ואזדו לטעמייהו ובד"ה דאומר מותר משא"כ בתינוק שנשבה (עי' רמב"ם ה"ל שגגות פ"ב ה"ו שפי' תינוק שנשבה לבין העו"ג וגדל והוא אינו יודע מה הם ישראל ולא דתם כו' כשיודע לו שהוא ישראל כו' ע"ש ובכה"ג) נראה דלא שייך לומר שהיה לו ללמוד כיון שלא ידע שהוא ישראל ולא ידע דתם מש"ה חייב בקרבן אבל אכתי תיקשי (אי גרסי' רבא) מכל הני דוכתי דמוקים רבא להדיא באומר מותר ואין לומר דכל הני דוכתי דשגגת ע"ג מיירי ג"כ בתינוק שנשבה דהא בסנהדרין דף ס"א ע"ב מיירי בכהן משיח (בידע שהוא ישראל ומה הם ישראל ודתם ושפיר היה לו ללמוד). ועוד אפי' אי גרסי' רבה דלא תיקשי מכל הני דוכתי דמחייב קרבן באומר מותר דהתם לרבא הוא דשקל וטרי הש"ס כמש"כ מ"מ אכתי תקשה לפי מש"ל דלמ"ד אומר מותר קרוב למזיד הוא אין סברא לחלק בין אומר מותר מעיקרו להכיר ולבסוף שכח תקשי לרבא (או לרבה) משנה ערוכה דהשוכח עיקר שבת גם מה שהקשיתי לעיל מהך דסבור כותי ונמצא גר תושב דחייב דכוותיה ודאי בקרבן אלא ודאי לרבא (ולרבה) גם לשיטת רש"י ע"כ נחלק בין גלות לקרבן והא דפסק רש"י ריש כריתות דאומר מותר אנוס הוא ופטור מקרבן לא אדע על מה פסק נגד רבא דס"ל להדיא איפכא דקרוב למזיד הוא ואף אם נאמר דרש"י גריס כגי' התוס' סנהדרין דרבה לא פליג אאביי וס"ל דלאביי אנוס גמור הוא לכל מילי כמ"ש ליישב דעתו וא"כ הלכתא כאביי (ותניא בפלוגתא דרבוותא אי הלכתא כאביי ורבא נגד רבם) עדיין קשה מכל הני דוכתי דמחייב רבא להדיא אומר מותר בקרבן בפ' כלל גדול דף ע"ב ובסנהדרין דף ס"ב ע"א וע"ב וכבר כתבתי דלפירש"י איירי התם בכגון תינוק שנשבה והתם ודאי רבא דס"ל הכי וא"כ הלכתא כרבא נגד אביי:
ומהא דאמר רבא שבועות דף י"ח ע"א ואי ע"ה הוא כו' דמשמע דע"ה שלא ידע האיסור מעולם חייב קרבן לרבא וכן רב פפא דבתרא הוא מוקי בריש כריתות דף ג' ע"ב בתינוק שנשבה כו' א"נ דטעי בהדין קרא כו' ומחויב קרבן באומר מותר מעיקרו לא קשיא ארש"י דהא רש"י כ' במשנה א' דכריתות הבאתי לשונו לעיל דלא הוי אנוס אלא באומר מותר דעוקר כל הגוף (וסברתו נראה דבאומר מותר כל הגוף איכא למימר דאנוס הוא דמאין ולאין היה לו לשום על לבו לשאול שום שאלה. אבל אם יודע עיקר הדין דע"ג אסורה היה לו לשאול כל פרטי הדינים שיזדמנו לו וללמוד כל פרטי האיסור ואף בהך דפירש באבר חי היה לו לשאול וללמוד מקודם דין זה) והך דרבא ודרב פפא לאו עוקר כל הגוף הוא:
ולכאורה היה נראה ליישב דעת רש"י דכיון דלא מצינו דרבא פליג בהדיא אר"י ור"ל אלא משום דהוה קשיא ליה ברייתא דקתני שגגת מעשה בע"ג (כיון דס"ל לרבא דמאהבה ומיראה פטור) א"כ ע"כ דחיק ומוקים באומר מותר אבל למסקנא דמשני רב פפא בריש כריתות בתינוק שנשבה כו' דידע דאסירא כו' א"נ דטעי בהדין קרא כו' וא"כ ל"צ למפלג אר"י וריש לקיש אלא מוקמינן שגגת מעשה דע"ג כאוקימתא דר"פ ולא באומר מותר על כל הגוף ואי תיקשי קושיית הש"ס היינו העלם דבר (כיון דלאו בעוקר כל הגוף מיירי) דיש לומר לענין הוראת בית דין עקירת ע"ג דעץ ודאי מקרי עקירת כל הגוף דע"כ לא מבעיא ליה לרב יוסף בהוריות ד' ה' ריש ע"ב אלא בחרישה בשבת ודדמי ליה השתחויה בע"ג. (כדדמי ליה הגמ' התם להדיא) אבל עוקר כל ע"ג דעץ נלפענ"ד דהוי עקירת כל הגוף לענין העלם דבר אבל אין תירוץ זה נראה נכון דודאי (משמע אי) לישנא דאומר מותר משתמע דוקא באומר מותר מעיקרו כמש"ל לדקדק מלשון רש"י א"כ ע"כ דרבא פליג אר"י ור"ל מסברא דאי משום דברייתא דכהן משיח בשגגת ע"ג קשיתיה מאי דוחקיה לאוקמי באומר מותר מעיקרו ועוקר כל הגוף (כדמשמע לשיט' רש"י לישנא דאומר כמש"ל) הא מצי לאוקמי בבטל מקצת בדבר שהצדוקים מודים בו דלא הוי העלם דבר כדאיתא בהוריות דף ד' א"נ בעוקר כל הגוף ובהכיר ולבסוף שכח וא"כ דרבא מסברא פליג אר"י ור"ל הלכתא כרבא דבתראה הוא ורב פפא דמוקי כגון דידע כו' א"נ דטעי בהדין קרא כו' לאו משום דפליג אאוקימתא דאומר מותר אלא דבעי לאוקמי בזדון עבודות:
ונלפענ"ד לישב דעת רש"י דבאמת רבא לא פליג אר"י ור"ל והא דמחייב קרבן באומר מותר גבי כהן משיח מיירי בהכיר ולבסוף שכח דוקא אבל באומר מותר מעיקרו אנוס הוא והא דפירש"י בפ' כלל גדול דף עב ע"ב דאומר מותר מיירי כגון גר שנתגייר בזמה"ב לאו משום דלישנא דאומר מותר משמע לרש"י דוקא בהכי אלא דלפי הס"ד דגמ' התם לישנא דבלא מתכוין דחקו לפרש כן וכדפרש"י בסנהדרין דף סב ע"ב ד"ה אלא באומר מותר כו' דכיון דלא הוזכרה לו מעולם אינו מתכוין קרי ליה אבל לפי המסקנא דגמ' שגג בלא מתכוין מתוקמא התם בגוונא אחריתא והא דמחייב רבא אומר מותר בקרבן בסנהדרין ריש דף ס"ב ובכריתות דף ג' ריש ע"ב מצינן למימר דמיירי באומר מותר דהכיר ולבסוף שכח וא"כ אין בדעת רבא הכרע אי ס"ל כר"י ור"ל ומהא דבעי מיניה רבא מרב נחמן שבועות ד' כ"ה ריש ע"ב איזהו שגגת שבועת ביטוי לשעבר כו' אי דלא ידע אנוס הוא אין ראיה דס"ל לרבא אומר מותר אנוס הוא וכן מדמשני רב נחמן (וכן אר"י א"ר דל"א ע"ב) באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע כו' משמע דוקא בידע שאסורה הא אם אינו יודע הוי אנוס ומפטר. וכ"כ רש"י בפ' כלל גדול דף סט ע"ב ד"ה אבל איני יודע וכ"כ שם התוס' דצריך לידע עכ"פ איסור עשה אבל באמת אין ראיה מזה כלל דהא אכתי הוי מצי לאוקמי באינו יודע ששבועה אסורה ובנתעלם ממנו האיסור לפי שעה ובכי האי אומר מותר דהכיר ולבסוף שכח לכ"ע לא הוי אנוס א"נ באומר מותר על שבועה זו ולא על כל הגוף אלא ודאי מהא ליכא למשמע מיניה דדוקא הכא גבי שבועה ממעטינן כה"ג מהאדם בשבועה פרט לאנוס וכן מוכח מהא דבפ' כלל גדול דף ס"ט ריש ע"ב דהוה ס"ד דגמ' דהא ברייתא (התם מוכח דברייתא היא וצ"ל דר"י א"ר דשבועות דף ל"א ורב נחמן דף כ"ו פשטו מהא ברייתא) דיודע אני ששבועה זו אסורה אתיא כת"ק דמונבז ואי ס"ד דהא דדחיק לאוקמי ביודע ששבועה זו אסורה היינו משום דאל"ה הוה מיפטר מטעם אומר מותר אנוס הוא א"כ היאך ס"ד דאתיא כרבנן דפליגי עליה דמונבז (עי' רש"י ד"ה חייב) הא לדידהו אומר מותר לאו אנוס הוא (כמ"ש לעיל לשיטת רש"י דפליגי בהא מונבז ורבנן) מדמחייבי בתינוק שנשבה וא"כ מאי איריא יודע אפי' אינו יודע נמי אלא ודאי אף דלשאר מילי לאו אנוס הוא לענין שבועה מיקרי אונס ופטור מהאדם בשבועה וכ"פ הרמב"ם בפ"ב דשגגות ה"ו דתינוק שנשבה חייב בקרבן ולענין שבועה פ"א דשבועות פסק כמו שכ' רש"י ותוס' דדוקא ביודע ששבועה זו אסורה חייב אבל אם אינו יודע האיסור אנוס הוא (ועי' חידושי הרשב"א פרק כלל גדול דפליג ארש"י ורמב"ם ופוסק דאפי' בשבועה אומר מותר חייב כמו בע"ג וחלב בתינוק שנשבה ולא מיקרי אנוס בשבועה אלא היכא דלבו אנסו וסבור שהוא נשבע באמת ולא בטועה בדין ע"ש וע"ש שכ' דלישנא אחרינא דבגמ' פ' כלל גדול דף ס"ט ע"ב דפריך התם מני אלימא מונבז פשיטא השתא בכל התורה כו' היא הנכונה שבגרסאות ולא פי' איך לקיים הגי' ונ"ל (דתו') דלא גריס ליה לטעמיה אזיל כמ"ש ד"ה הא מני אבל לשיטת הרשב"א הא דנקט יודע אני ששבועה זו אסורה לרבותא נקט דאפי' יודע הלאו ושגג רק בקרבן אפ"ה שמה שגגה וכ"ש באומר מותר לגמרי ששגג גם בלאו ושפיר פריך אי לימא מונבז פשיטא כו' והוא פשוט וצ"ל לשיטת הרשב"א הא דאמר רבא לרב נחמן שבועות דף כ"ו ריש ע"ב אי דלא ידע אנוס הוא היינו דלא ידע השבועה כגון אכל ושכח ונשבע שלא אכל ופשט ליה רב נחמן מברייתא דאפי' ביודע ששבועה אסורה חייב כ"ש בשאינו יודע) נחזור לעניננו דדעת רש"י נראה כיון דבדעת רבא אין הכרע אי ס"ל כאביי אי כרבה הדרינן לכללא דהלכתא כאביי נגד רבה דבתראה הוא ואע"ג דכתבתי לעיל דנראה דלאביי נמי לאו אנוס גמור לכל מילי אלא קרוב לאנוס הוא ומגלות הוא דמיפטר כמ"ש התוס' וכן מוכח מהא דאמר בגמרא ואזדו לטעמייהו כו'. ומהא דמוקים אביי שגגת מעשה דכהן משיח במאהבה ומיראה ולא מוקים באומר מותר אין ראיה דס"ל אומר מותר אנוס גמור הוא ומפטר בקרבן דהא אף אי ס"ל כר"י ור"ל אכתי הוי מצי לאוקמי בהכיר ולבסוף שכח אלא ודאי מהא ליכא למשמע מינה דאפשר לומר דלא הוי ניחא ליה לאביי לאוקמי בכה"ג דכהן משיח ה' יעקור כל הגוף דע"ג) מ"מ כיון דעכ"פ אין הוכחה דאביי פליג אר"י ור"ל הדרינן לכללא דהלכתא כר"י ור"ל נגד רב ושמואל:
ואפשר לומר דאפי' לגרסתינו דרבא הוא דא"ל קרוב למזיד הוא אין לדחות דעת רש"י מסוגיא זו די"ל דרש"י ס"ל כמ"ש הרא"ש בשם הרי"ף והר"מ פ' המניח דף ל"ב ע"ב דהלכתא כר"פ דמתני משמיה דרבא ארישא אבל בסיפא כיון דברשות חייב גלות אע"ג דהוי קרוב למזיד דאיבעי ליה לעיוני (וסבירא ליה לרש"י דהאי קרוב למזיד דאומר מותר לא הוי קרוב למזיד יותר מהך דנכנס ברשות דלא כהתוס' (שם ד"ה מיתיבי) ואם כן הך סוגיא דריש הגולין דממעט לרבא קרוב למזיד מגלות דלא כרב פפא דמתני משמיה דרבא ארישא (וכעין זה כ' התוס' שם ד"ה מיתיבי ולרב פפא דמתני ארישא והלכתא כוותיה ע"כ מוקי ברייתא דממעט אומר מותר כאביי ומטעם אנוס ולא משום דקרוב למזיד הוא ואף שעדיין יש להסתפק ולומר דהאי אנוס לאו דוקא אלא קרוב לאנוס כמש"ל מ"מ כיון דמסוגיא זו אין הכרע וגם מהא דמחייב רבא אומר מותר בקרבן אין הכרע כמה שכתבתי לעיל. די"ל דמיירי בהכיר ולבסוף שכח הדרינן לכללין דהלכתא כר"י ור"ל כן נ"ל לקיים ולישב דעת רש"י ז"ל אבל עדיין לא נתיישבה דעתי היטב בשיטתו:
אבל לדינא נרא' דדעת רש"י יחידאה הוא (ואף שהברטנורה בריש פ' כלל גדול ובריש כריתות הלך בעקבותו) מ"מ כיון דהרמב"ם פ"ב דשגגות ה"ו פסק דתינוק שנשבה חייב בקרבן והראב"ד לא השיגו וכ"כ התוס' ריש הגולין ד' ז ע"ב ד"ה אלא פרט דתינוק שנשבה חייב קרבן וכ"כ הרשב"א בחי' ר"פ כלל גדול שהבאתי לשונו לעיל וכ"כ התוס' והרשב"א שלהי פ' כיצד הרגל והלכתא כוותייהו דרבים נינהו וא"כ לענין קרבן ודאי שוגג גמור מיקרי אפי' אומר מותר מעיקרו ועוקר כל הגוף כגון תינוק שנשבה לבין העו"ג ולא ידע כלל שהוא ישראל ולענין גלות בישראל אינו נקלט דלא סגי לי' בגלות דקרוב למזיד הוא ובגר תושב חייב מיתה וכ"פ הרמב"ם להדיא (ואע"ג דהרא"ש בשם הרי"ף והרמ"ה פסק כרב פפא משמי' דרבא מ"מ אומר מותר יותר קרוב למזיד כמ"ש התוס' בפ' המניח וממעט ודאי מבשגגה) ואף לפי התוס' בתי' קמא דגרסי רבה הי' נראה דהלכתא כאביי דאנוס או קרוב לאנוס ובגר תושב פטור מ"מ כבר הוכחתי לעיל דרבא דמחייב אומר מותר בקרבן ודאי לא יהא דעת שלישי אף לגי' זו אלא מחלק בין גלות לקרבן ובגלות ס"ל אי כאביי אי כרבה וא"כ כיון דאף לגי' זו אפשר דלרבא קרוב למזיד הוא לא מדחינן ודאי דגי' דידן (וכ"פ הרמב"ם וכן גרסי התוס' בכמה דוכתי) מקמי ספיקא דגי' התוס' בתי' קמא (וגי' התוס' דפ' כלל גדול דס"ח ע"ב דמהפכי אביי לדרבא ודרבא לדאביי נראה שטעות סופר הוא דבמכות ד' ט' נצטרך לפי גי' זו למחוק כמה פעמים רבא ולגרוס אביי וע"ש)
ונראה דאע"ג דמפשטא דסוגיא משמע בכל הני דוכתי דנקט הש"ס אומר מותר מיירי בעוקר כל הגוף כמש"כ בשם רש"י דהא בסנהדרין ריש ד' ס"ב משני להדיא באומר מותר לגמרי וכו' (אף דאינו מוכרח דדוקא בהכי מיקרי אומר מותר ולכאורה משמע מדעת המקשה איפכא וכ"מ שבת ד' עב ע"ב תד"ה עד כאן שכתבו דאי אומר מותר מעיקרו אינו ישראל כלל כיון שמודה בע"ג (וגם בזה י"ל דהתוס' סמכו אהא דמדמי לה הגמרא להעלם זה וזה בידו) וכ"מ מדמדמי לה הש"ס שבת ד' עב ע"ב וסנהדרין ד' מב ע"א בסופו וע"ב להעלם זה וזה בידו ועי' רש"י שם ד"ה עד כאן (ואף בזה י"ל דגבי שגג בלא מתכוין ה"ק אפי' אי תוקמי באומר מותר דעוקר כל הגוף אכתי לא מפרשא הא דקתני בברייתא משא"כ בשבת דפטור דעד כאן וכו' וכן בסנהדרין ד' ס"ב ע"ב וכריתות ד' ג ע"ב דמדמי התם להעלם זה וזה בידו היינו כיון דלא אסיק אדעתי' אוקימתא דרב פפא לא הוי מתוקמא שגגת ע"ג אלא באומר מותר לגמרי אבל מ"מ פשטא דהש"ס משמע ודאי דלישנא דאומר מותר משתמע בעוקר כל הגוף דוקא) והכי משמע כריתות ד' ג' דלא קרי לאוקימת' דרב פפא אומר מותר וא"כ הי' נראה דאומר מותר דגלות בהכי מיירי:
אבל מ"מ נראה לענין גלות דאפי' אומר מותר על מקצת רציחה נמי ממעט מבשגגה דהא סבור בהמה ונמצא אדם כותי ונמצא גר תושב דמודה בעיקר רציחה רק על דבר זה אומר מותר אפ"ה אומר מותר מיקרי וממעט מגלות ועוד דאם באומר מותר דעוקר כל הגוף הוי קרוב למזיד אף שלא ידע דין זה כלל ולא הי' לו לשום על לבו ללמוד ולשאול כ"ש באומר מותר דבטל מקצת דידע לעיקר הדין פשיטא דהוי קרוב למזיד דבזה יותר קל הי' ללמוד ולשאול ונראה דהכיר ולבסוף שכח הוי יותר קרוב למזיד מאומר מותר מעיקרו דכיון שהכיר האיסור וידעו פעם אחת יותר היה לו לשום על לבו ללמוד מאם לא ידע מעולם:
ונראה דאף בהכיר ולבסוף שכח מקצת רציחה דלכאורה יש מקום לומר דגולה דלא הוי קרוב למזיד כיון שלמד הכל רק שכח דבר א' ממשנתו אבל מ"מ נראה פשוט דפטור מגלות דכיון שידע בטוב שהוא הורגו אף שעלה על דעתו שמותר להורגו הי' לו לשאול דין זה ולא לסמוך על דעתו כיון שהוא יודע שעושה מעשה:
אחר כתבי זאת מצאתי להרמב"ן ז"ל בחי' למס' מכות וז"ל ואיכא דק"ל והא גבי שבת וע"ג דכתי' תחטא בשגגה ואומר מותר חייב בהן כדאמרי' פ"ד מיתות ב"ד כו' ואיכא למימר דהתם כתי' תחטא בשגגה וכיון שהוא שוגג בחטא שאין לו ידיעה שהוא אסור כו' אבל הכא כתי' מכה נפש בשגגה ההכאה עצמה בעינן וזה מזיד בהכאה הוא כו' ואביי סבר כר"י דפטר לי' אפי' בשאר מצות כו' ורבא אמר לך טעמא דהכא משום דבעינן מכה בשגגה עכ"ל ולשיטה זו ודאי כל שהוא מזיד בהכאה ויודע שהורגו פטור מגלות ולכאורה מדכ' הרמב"ם הל' רוצח פ"ה ה"ד הטעם דהוי קרוב למזיד הואיל ונתכוין להורגו נראה שכיון לשיטה זו:
אבל לשיטה זו לא יכולתי לכוין הסוגיא דף ט' ע"א הא דאי' התם ואזדו לטעמייהו כסבור שהוא בהמה כו' הא לא טעמי' דמר איכא הכא ולא טעמי' דמר איכא דמ"ד קרוב למזיד טעמי' משום דהוי מזיד בהכאת נפש והכא בהכאת נפש לאו מזיד הוא דהא כסבור בהמה הוא ונפש בהמה לאו נפש הוא לענין רציחה ומ"ד אנוס הוא הא טעמי' משום דסבירא לי כר"י דפטר בתינוק שנשבה אפי' בשאר מצות ובהא דסבור בהמה הא דכוותי' ודאי חייב בשאר מצות כמש"ל סבור שהוא שומן כו'. ועוד הא דמותיב לי' רבא לרב חסדא ואביי לרבא מאבימלך מאי קושיא הא רבא לא אמר קרוב למזיד אלא בגלות דכתי' מכה נפש בשגגה אבל בשאר מילי לא אלא ודאי מחוורתא כתי' התוס' וכ"כ הרמב"ן שם לחד תירוצא דשאני הכא דמיעטה בו תורה שגגות הרבה וטעמי' דמ"ד קרוב למזיד משום שהי' לו ללמוד וניחא דאזדו לטעמייהו כדפירש"י ותוס' שם ומותיב שפיר מאבימלך. דהא אפי' בשאר מצות בן נח היה נהרג שהי' לו ללמוד ולא למד: