אור ברסלב

בית הלוי חלק א· רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק מבריסק

סימן לה

סימן לד

בו יבואר בהא דמחייב ר"ע מקיים כלאים אי הוי רק ע"י מעשה או גם בלי מעשה ויבואר ג"כ תי' על הא שחקרנו למעלה בסי' ל"ג דלר"ע מאי עביד בקרא דבוקר שני

במסכת ע"ג דף ס"ג מביא הגמר' ברייתא דתני אין עודרין עם העו"ג בכלאים אבל עוקרין עמו סברוה הא מני ר"ע היא דאמר המקיים כלאים לוקה ופרש"י סברוה הא דתני' עוקרין עמו לר"ע דאמר המקיים כלאים לוקה דאם זרען אחר ובא זה ועשה סייג וגדר וקיימן לוקה וכתבו התוס' בד"ה ר"ע וז"ל פ"ה שעשה סייג וגדר כו' ויפה כיון דהא בפ"ב דמכות דף כ"א מוכח דס"ל לר"ע דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה ודלא כפירוש הערוך שפי' מקיים בהנחה לגדלם בתוך שדהו דס"ל לר"ע לאו שאין בו מעשה לוקין עליו עכ"ד התוס':

[ב] והנה לכאורה נראה דדעת רש"י הוי כהערוך דלר"ע חייב גם בלי שום מעשה ולא כהתוס' דהא במס' מועד קטן דף ב' כתב רש"י מקיים שרואה כלאים זרוע ואינו מבטלו וכן כתב רש"י במס' מכות דף כ"א בד"ה מי משכחת לה ועיין עוד בחידושי ריטב"א במס' מכות דף ד' שכתב להדי' בדעת רש"י דלר"ע לוקה על לאו שאין בו מעשה יעו"ש והא דבמס' ע"ג כתב רש"י שעשה סייג וגדר נראה משום דשם הא איירי בשדה והכלאים של עו"ג וכיון דאין הכלאים של ישראל הא ודאי דלא שייך כלל לחייב את הישראל במה שאינו מבטלן רק בעושה סייג וגדר להם וכן כתב רש"י להדי' שאם זרען אחר ובא זה ועשה להן סייג דבכה"ג שפיר חייב לר"ע גם בכלאים של אחרים כיון דלר"ע הוי מקיים איסורא כמו זורע נמצא כשעושה סייג וגדר לכלאים של אחרים הוי כמו זורע כלאים בשל חבירו דחייב שפיר הזורע אבל ברואה כלאים בשדה של חבירו ואינו מבטלו הא לא עבר עליו כלל אבל בשדה שלו דעלי' דידי' רמיא החיוב לבטלן ס"ל לרש"י כהערוך דמדנקט ר"ע סתמא דהמקיים כלאים לוקה משמע דאיירי גם בלי שום מעשה וס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו וכמש"כ במו"ק ובמכות ובזה מדוקדק אצלי היטב לשון רש"י במס' מכות דף י"ז דתנן שם אבל המותיר בטהור אינו לוקה ופרש"י כדאמרינן לעיל בא הכתוב ליתן עשה אחר ל"ת לומר שאין לוקין עליו ובאמת דהך דהמותיר בקרבן אינו לוקה הוי לכ"ע רק פליגי תנאי בטעמא דהאי מילתא דר' יהודה ס"ל במכות דף ד' הטעם משום דהוי לאו הניתק לעשה דס"ל לשאב"מ לוקין עליו ור' יעקב קאמר משום דהוי לשאב"מ והרי להלכה קיי"ל דלשאב"מ אין לוקין עליו וכר' יעקב וא"כ למה תפס לי' רש"י הך טעם דר' יהודה משום דהוי ניתק לעשה ולדברינו ניחא דהא בדף י"ז אמרינן על הך משנה זו דברי ר"ע סתימתאה ולדעת רש"י הא ס"ל לר"ע דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו ומש"ה כ' הטעם דהוי לאו הניתק לעשה:

ועיין בירושלמי פרק ח' דכלאים משנה א' דתנן כלאי הכרם אסורין מלזרוע ומלקיים ואמר ע"ז בירושלמי וז"ל כתיב לא תזרע כרמך כלאים אין לי אלא הזורע מקיים מנין ת"ל כרמך לא כלאים מה כר"ע דרע"א המקיים עובר בלא תעשה א"ר יוסי ד"ה היא הכל מודים באיסור שהוא אסור כשלא קיים ע"י מעשה אבל אם קיים ע"י מעשה לוקה כהדא דתני' המחפה בכלאים לוקה ופי' המפרש דר' יוסי משני דהמשנה אתי' גם כרבנן דגם רבנן מודים דאסור מדאורייתא והם ס"ל דאינו לוקה דאיירי בקיים בלא מעשה ור"ע ס"ל דגם בלא מעשה לוקה ולדבריו הא מפורש להדי' כהערוך ורש"י דר"ע ס"ל לשאב"מ לוקין עליו אכן אין מכאן קושי' על התוס' דהתוס' יפרשו דהא דקאמר ר' יוסי הכל מודים שהוא אסור היינו מדרבנן אסור לכ"ע אבל מדאורייתא ס"ל לרבנן החולקים על ר"ע דליכא איסורא כלל אע"ג דמקיים במעשה דלא דרשי הך דרשה דכרמך כלאים לא והא דמסיים הירושלמי כשלא קיים ע"י מעשה לא קאי על רבנן רק הוי מילתא באפי נפשה וקאי על ברייתא דר"ע דמביא דקאמר המקיים כלאים עובר בלא תעשה ומשמע לי' להירושלמי דלשון זה משמע דאינו רק עובר על ל"ת אבל אינו לוקה עליו (ועיי' בכסף משנה פרק ג' מה' עו"ג ה"ט שכתב דמדתני המגפף עובר בל"ת משמע שאינו לוקה] וע"ז אמר דאיירי בלא עשה מעשה אבל ע"י מעשה לוקה ג"כ וס"ל לר"ע דלוקין על לשאב"מ אמנם ראיתי בספר יד מלאכי באות עובר בל"ת מה שהשיג על הכ"מ והראה מקום דתני עובר בל"ת ולוקה ג"כ ולפי"ז הא אי אפשר לפרש דהירושלמי קאי על ברייתא דר"ע וע"כ קאי על רבנן וכהמפרש דרבנן חולקים על ר"ע בלא עשה מעשה ומוכח דלר"ע לוקה גם בלא עשה מעשה וכהערוך ורש"י:

[ג] ומה שכתבו התוס' שם במס' ע"ג וז"ל דבפ"ב דמכות דף כ"א מוכח דר"ע ס"ל לשאב"מ אין לוקין עליו נעלם ממני כוונתם היאך מוכח שם כן ואין לדקדק מהא דתנן שם יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין החורש בשור וחמור והן מוקדשין וכלאים בכרם ושביעית ויו"ט כהן ונזיר בבית הטומאה ומדקדק שם ר' יוחנן דמחפה בזרעים הוי זורע מדקתני במשנה דחייב משום כלאים וחרישה בכלאים מי אסירא וע"כ איירי דמכסי בהדי דאזיל ואיכא זורע ודחי לי' ר"ל דמתניתין אתי' כר"ע דאמר מקיים כלאים לוקה וא"כ הניחא להתוס' דלר"ע צריך שיעשה מעשה דוקא שפיר חשבה לי' המשנה בחשבון השמונה לאוין שחייב עליהם משום חרישתן דע"י זה שמחפה הזרעים הרי מוסיף להם שימור והוי כעושה להם סייג וגדר אבל לרש"י והערוך דגם בלי שום מעשה מחייב לי' ר"ע א"כ הא לא ניתוסף לו שום חיוב כלאים ע"י חרישתו דבלא"ה ג"כ חייב וא"כ היאך רוצה ר"ל לפרש כן המשנ' דהרי לא חשבה המשנה רק הלאוין שעובר עליהם ע"י מעשה חרישתו וכמו דלא חשבה המשנ' שהי' לבוש בגד של כלאים בעת החרישה זה אינו קושי' דהמשנה הא איירי ביו"ט דאי אפשר לו לעקרם משום מלאכת יו"ט והרי ודאי דהרואה כלאים בתוך שדהו ביו"ט ואינו עוקרם דאינו חייב עליהם כלל אפי' למ"ד לשאב"מ לוקין עליו כיון דהוי אנוס ואי אפשר לו לעקרם כלל ועדיפא מזה כתבו התוס' בשבת דף ד' בד"ה קודם דבשכח והדביק פת בתנור ונזכר דאסור לו לרדות משום שבות דשוב אינו חייב דאפי' אם הוי אונס רק ע"י איסורא דרבנן שוב אינו חייב יעו"ש וכ"ש הכא דהוי אנוס ע"י איסורא דאורייתא ומש"ה ביו"ט ליכא חיובא דמקיים רק במחפה ומוסיף להם שימור ואז חייב עליהם גם ביו"ט ושפיר חשבה לי' המשנה דע"י מה שמחפה ניתוסף עליו חיובא דמקיים כלאים והפשוט דט"ס נפל בדפוס במס' ע"ז וצ"ל דבפרק א' דמכות דף ד' מוכח דס"ל לר"ע לשאב"מ אין לוקין עליו וע"ש דשפיר מוכח שם כן דר' יהודה ס"ל שם דלוקה בלשאב"מ ומפרשינן שם הטעם של ר' יהודה דיליף ממוציא שם רע ומעדים זוממין ופריך מה להצד השוה שבהן שכן קנס ומשני לא סבר לה כר"ע דאמר עדים זוממין קנסא וא"כ הא מוכח דלר"ע דס"ל דעד זומם הוי קנסא דלדידי' אין לנו לימוד לחייב בלשאב"מ וע"ש במכות דף ד' שהקשו כן על הערוך וכן הקשו בשבועות דף ד' בד"ה ר"ע יעו"ש:

[ד] והנה לכאורה גם קושי' זו יש לישבה בפשיטות דהרי במס' תמורה דף ג' אמרינן כל לא תעשה שבתורה עשה בו מעשה חייב לא עשה בו מעשה פטור חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם והקשו התוס' דא"כ במס' מכות דקאמר דר' יהודה יליף ממוציא שם רע ועדים זוממין אמאי לא קאמר דיליף לה מהני תלת ותירצו דאין הכי נמי דהוי מצי לתרץ כן אלא דבלא"ה משני לה שפיר או שמא לא דמי הני דהכא לדהתם וא"כ הא י"ל דהערוך ורש"י ס"ל כתי' הראשון של התוס' דתמורה דגם מהני תלת נוכל ללמוד ושפיר י"ל דר"ע יליף לה מהתם אמנם אע"ג דתירצנו דגם ר"ע מצי ס"ל דלוקה בלשאב"מ מ"מ הא קשה דלרש"י והערוך דס"ל דמדאמר ר"ע סתמא דמקיים בכלאים לוקה ע"כ ס"ל לר"ע דלוקה בלשאב"מ א"כ קשה אמאי קאמר הגמ' במכות דר' יהודה יליף ממוציא שם רע ועדים זוממין ולא ס"ל כר"ע והרי עדיפא ה"ל לתרץ דיליף לה מהני תלת דתמורה מנשבע ומימר ומקלל דמה שתירצו התוס' בתמורה דהמ"ל כן רק דבלא"ה שפיר משני לה זה הוי ניחא אם נאמר דתירוצא של הגמר' לחודא מספיק אבל אם נאמר דר"ע בע"כ ס"ל ג"כ דלוקה על לשאב"מ א"כ הא אין תי' של הגמר' מספיק כלל דהא הוי מצי להקשות הניחא לר' יהודה אלא לר"ע מאי איכא למימר וטפי ה"ל לתרץ דיליף מהני דתמורה ויהי' ניחא גם לר"ע ולא לומר דר' יהודה לא ס"ל כר"ע כיון דר"ע ג"כ ס"ל ע"כ כר' יהודה ומוכרח לכל הפחות מסוגי' דמכות דלר"ע אין הכרח דס"ל דלוקה על לשאב"מ דמצינן לומר דאינו לוקה והא דמקיים כלאים מצינן לומר דאיירי בעשה סייג וגדר וכהתוס':

[ה] גם קשה לי להערוך ורש"י דאפי' אם נאמר כתי' הראשון של התוס' דתמורה דגם מנשבע ומקלל חבירו בשם מצינן ללמוד דלוקה בלשאב"מ מ"מ עדיין תיקשה לן דמנ"ל לר"ע לחייב במקיים כלאים בלא מעשה דמכל הני אין ראי' לחייב במקיים דבריש כריתות קחשיב המשנה שלשים ושש כריתות שחייב עליהם קרבן וקחשיב שם מגדף ורבנן פליגי שם במשנה וס"ל דמגדף פטור מן הקרבן ואמרינן שם בדף ז' דהך משנה אתי' כר"ע דס"ל דמגדף חייב קרבן הואיל וכתיב כרת דידי' במקום קרבן ורבנן ס"ל דפטור מקרבן משום דאין בו מעשה ושם בדף ג' פריך על המשנה שחשבה אוב דאמאי לא חשבה גם ידעוני ומשני ר' יוחנן משום דאוב וידעוני נאמרו בלאו אחד ומש"ה אינם חלוקים לקרבן ור"ל אמר משום דידעוני אין בו מעשה ומש"ה פטור מקרבן ופריך הגמר' ור' יוחנן מ"ט לא אמר כר"ל קסבר מאן תנא כריתות ר"ע היא דאמר לא בעינן מעשה ור"ל נהי דלא בעי ר"ע מעשה רבה מעשה זוטא מיהא בעי מגדף מאי מעשה איכא עקימת שפתיו הוי מעשה הרי דס"ל לר"ל דאע"ג דר"ע מחייב מגדף בקרבן מ"מ בידעוני פוטר דאינו דומה למגדף דר"ע מחלק בין היכא דעבד מעשה זוטא דהיינו עקימת שפתיו להיכא דלא קעבד מעשה כלל וא"כ לדידי' הא אע"ג דנאמר דר"ע יליף מנשבע ומקלל חבירו לחייב מלקות בלשאב"מ מ"מ הרי בכל הני איכא דיבור דהוי מעשה זוטא ומנ"ל לר"ע לחייב מלקות גם במקיים כלאים דלא קעביד מעשה כלל כיון דר"ע בעצמו סבירא ליה הך חילוקא גבי קרבן אליבא דריש לקיש ואמאי לא נחלק כן גם לענין מלקות ואע"ג דהא חזינן דר' יהודה יליף במכות דף ד' ממוציא שם רע ועדים זוממין דלשאב"מ לוקין עליו ור' יהודה הא קמחייב מלקות גם בלא עשה שום מעשה כלל דהא עיקר הדבר דידעינן דר' יהודה ס"ל לשאב"מ לוקין עליו הוא מדקאמר גבי נותר דמש"ה אינו לוקה משום דהוי לאו הניתק לעשה הא בלא"ה לוקה עליו הרי דיליף ממוציא שם רע וע"ז דגם היכא דלא קעבד מעשה כלל לוקה וכגון גבי נותר זה ניחא דהא י"ל דר"י לא ס"ל לחלק כלל בין מעשה זוטא להיכא דלא קעביד מעשה כלל וס"ל דמעשה זוטא דעקימת שפתיו לא נחשב כלל וכרבנן דפטרי במגדף מקרבן (ובסמוך יבואר דמוש"ר ועדים זוממין הוי כלא עשה מעשה כלל] אבל על ר"ע דאיהו בעצמו מחלק כן לגבי קרבן א"כ היאך יליף לחייב במקיים מנשבע ומקלל:

[ו] ולכאורה היה נראה לומר דנחלק ביניהם דהרי גבי קרבן הא דפטרי רבנן באינו עושה מעשה הא נפקא להו מקרא דכתיב ועשה אחת מכל מצות ה' וכמו שכתב רש"י בסנהדרין דף ס"ה ד"ה ר"ל ומש"ה ס"ל לר"ל דגם ר"ע אינו חולק על הך דרשה דועשה דכתיבא גבי קרבן דצריך דיעשה מעשה דוקא ומש"ה אע"ג דיליף ממגדף מדכתיב כרת דידיה במקום קרבן דחייב קרבן על דיבור דמ"מ מעשה זוטרא מיהא בעי דהא כתיב גבי קרבן ועשה ויש לנו לקיים שני הפסוקים ולומר דהך ועשה הוי מעשה זוטרתי אבל בלא מעשה כלל פטור אבל בהא דפטרינן לשאב"מ ממלקות הא הוי הטעם משום דלא דמי ללאו דחסימה דגבי לאו זה הוא דכתיבא מלקות וילפינן הכל מיניה ומש"ה כיון דר"ע יליף מנשבע ומקלל דחייב בהו מלקות אע"ג דאינם דומים ללאו דחסימה דהרי אע"ג דבהו איכא מעשה זוטרי דעקימת שפתיו מ"מ הא אינם דומים לחסימה דחסימה הא הוי מעשה גמורה ושפיר ילפינן מדחייב בהו מלקות דלענין מעשה לא צריך כלל דומיא דחסימה וממילא חייב גם בלא שום מעשה דמהיכא תיתי דצריך מעשה זוטרי כיון דגם מעשה זוטרי לא הוי דומה לחסימה דחסימה הא הוי מעשה גמורה ועי' במס' מכות דף י"ג דקאמר ר' ישמעאל דחייבי מיתות ב"ד ישנן בכלל מלקות ארבעים ומפרשינן טעמי' דכתיב אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה והפלה ה' את מכותך הפלאה זו איני יודע מהו כשהוא אומר והפילו השופט הוי אומר הפלאה זו מלקות פי' וכיון דכתיב כל דברי התורה הוי גם מיתות ב"ד בכלל ופריך א"ה חייבי עשה נמי ומשני לא תשמור כתיב ופריך א"ה לשאב"מ נמי ומשני לעשות כתיב לאו שניתק לעשה נמי ומשני דומיא דלאו דחסימה השתא דאתית להכי כולהו נמי דומיא דלאו דחסימה ור"ע חולק שם על ר' ישמעאל וס"ל דחייבי מיתות ב"ד אינם בכלל מלקות וא"כ הא יש לומר דס"ל לר"ל דר"ע לא ס"ל כלל כר' ישמעאל דהך קרא דאם לא תשמור כו' והפלה כו' קאי על מלקות וע"ש בחידושי ריטב"א על מכות שכתב על הא דפריך א"ה חייבי עשה נמי וז"ל בשלמא לדידן מפרשינן הך מכותך אינו לשון מלקות אלא כמו מכות מצרים אבל לדידך דמפרשת לה לשון מלקות חייבי עשה נמי דהא הוי ג"כ בכלל דברי התורה הזאת ונאמר דר"ע ס"ל דהך פסוק לא קאי כלל על מלקות וא"כ הא לא מצינו כלל לשון עשיה גבי מלקות ואם נבא לפטור לאו שאין בו מעשה ממלקות הוי רק משום הסברא השניה דלא דמי ללאו דחסימה וכיון דחזינן דבנשבע ואינך חייב מלקות שפיר מדקדק ר"ע דלענין מעשה לא הוקשו כלל לחסימה ומש"ה יליף מיניה לחייב גם בלי שום מעשה כלל וכמו במקיים כלאים ועי' בב"מ דף צ' דס"ל לר"ל דלמ"ד לשאב"מ אין לוקין עליו אם חסמה בקול פטור דעקימת פיו לא הוי מעשה והקשו שם התוס' דא"כ הא משכחת לה לר"ל חסימה גם בלא מעשה א"כ היאך ממעטינן לשאב"מ ממלקות משום דלא הוי דומיא דלאו דחסימה כיון דגם בחסימה משכחת לה בלא מעשה ותירצו דדומיא דסתם חסימה קאמר א"נ ר"ל ס"ל כתי' הגמרא דלעשות כתיבא עכ"ד הרי דלתי' השני ס"ל לר"ל דגבי מלקות כתיבא עשיה זה אינו קושיא די"ל דהערוך ורש"י יסברו כתי' הא' של התוס' דב"מ ועוד דהא י"ל דר"ל בב"מ קאמר לה אליבא דמ"ד דס"ל דוהפלה קאי על מלקות וס"ל דלשאב"מ פטור דהא ר' ישמעאל ס"ל כן מכות וכן בתמורה דף ג' ס"ל לריה"ג לשאב"מ אינו לוקה חוץ מנשבע ומקלל חבירו ויליף ליה מהך קרא דאם לא תשמור ולדידהו שפיר כתיבא עשי' גבי מלקות אבל ר"ע י"ל דחולק וס"ל דהך קרא לא קאי על מלקות וכמש"כ הריטב"א וא"כ לא כתיבא כלל עשי' גבי מלקות ומש"ה יליף שפיר מקיים מנשבע ואינך:

[ז] אכן כל זה הוי דוחק דודאי נראה דכ"ע מודים דהך קרא דוהפלה קאי על מלקות רק חולקים על ר' ישמעאל דאיהו דריש מדכתיב כל דברי התורה דקאי גם על מיתות ב"ד והם לא ס"ל כן ותדע דהרי הא דקיי"ל דמקלל חבירו אינו חייב עד שיקללנו בשם לא ידעינן רק מהך קרא דהא באזהרה דידיה לא כתיבא רק לא תקלל חרש ולא כתיב דצריך שיהיה דוקא בשם ורק מהך קרא ילפינן ליה מדכתיב אם לא תשמור כו' ליראה את השם וכמו שכתב רש"י בתמורה דף ג' וא"כ אם נאמר דר"ע לא מפרש להך קרא למלקות א"כ יתחייב לדידיה מלקות מקלל חבירו גם בלי שם ולא אישתמיט הגמ' בשום דוכתא לומר כן דאיכא מאן דפליג על הך כללא דצריך שם ובודאי משמע דליכא שום חולק על הסתם משנה דשבועות דף ל"ה דצריך שיהיה בשם דוקא וא"כ לכ"ע כתיבא עשי' גבי מלקות וא"כ הא נשארה קושייתינו דלר"ל דס"ל דגבי קרבן מחלק ר"ע בין היכא דעביד מעשה זוטא ללא עבד מעשה כלל א"כ הא לא אפשר ללמוד מנשבע ומקלל לחייב גם במקיים:

[ח] גם אליבא דר' יוחנן קשה כן וגם יותר חזקה הקושיא דאע"ג דר' יוחנן לא ס"ל לחלק בין היכא דאיכא מעשה זוטא ללא עביד מעשה כלל וס"ל דלר"ע מדמחייב מגדף קרבן גם בידעוני מחייב מ"מ הא אי אפשר ללמוד דלהוי חייב מלקות במקיים מנשבע ומקלל דבסנהדרין דף פ"ה תניא דאינו חייב קרבן על ע"ג אלא על דבר שיש בו מעשה כגון זיבוח וקיטור וניסוך והשתחוואה וקאמר שם ר"ל מאן תנא השתחוואה ר"ע היא פי' דמחייב קרבן במגדף דלא בעי מעשה רבה ור' יוחנן אמר אפי' תימא רבנן כפיפת קומתו הוי מעשה ופריך הגמר' לר' יוחנן מ"ש דכפיפת קומתו הוי מעשה גם לרבנן ועקימת שפתיו לא הוי מעשה לרבנן דפטרי מגדף מקרבן אמר רבא שאני מגדף הואיל וישנו בלב מתיב ר"ז יצאו עדים זוממין שאין בהם מעשה ואמאי הא ליתנייהו בלב אמר רבא שאני עדים זוממין הואיל וישנן בקול פי' דעיקר החיוב של עדים זוממין הוי מה דאומרים לפני הב"ד והב"ד שומעים קולם דאם לא היו הב"ד שומעים דיבורם לא היה איסורא כלל ונמצא עיקר האיסור הוי ע"י שמיעת הב"ד ומש"ה לא הוי מעשה ופריך וקול לר' יוחנן לא הוי מעשה והאיתמר חסמה בקול והנהיגה בקול ר' יוחנן אמר חייב עקימת פיו הוי מעשה והרי גם שם הוי האיסור מה שהבהמה שומעת קולו אלא אמר רבא שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראיה כן הוא גירסת רש"י שם והמורם מזה דלר' יוחנן דס"ל דכפיפת קומתו הוי מעשה וחייב קרבן גם לרבנן בהשתחוואה אע"ג דלית להו שום קרא לחייבו גם עקימת שפתיו לא גרע מיניה והוי מעשה גמורה וגם הך מ"ד דס"ל לשאב"מ אין לוקין עליו מ"מ ע"י דיבור חייב שפיר והא דמגדף לא הוי מעשה לענין קרבן משום דישנן בלב ועדים זוממין לא הוי מעשה הואיל וישנן בראי' אבל קול הוי מעשה אע"ג דעיקר האיסור לא הוי הדיבור בעצמו אם לא בצירוף דאידך שמע קולו מ"מ הוי מעשה וע"ש בתוס' שהקשו על גירסת רש"י דהא בתמורה נמי תנא קמי' דר' יוחנן כל ל"ת שבתורה עשה בו מעשה חייב לא עשה בו מעשה פטור חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו וא"ל ר"י לתנא לא תתני מימר הואיל ובדיבורו איתעביד מעשה ומשמע דבנשבע ומקלל מודה ר"י דלא חשיב מעשה ומש"ה כתבו התוס' גירסא אחרת בסוגיא זו יעו"ש ולשיטת רש"י ההכרח לומר דר"י חולק גם על נשבע ומקלל דס"ל דחשיבי מעשה ולא קאמר לתנא לא תתני מימר רק לדבריו דאפי' לדידך דס"ל דדיבור לא מקרי מעשה מ"מ אין לך לתני מימר דשם הא קעביד מעשה בדיבורו אבל ר"י בעצמו ס"ל דאפי' היכא דלא איתעביד מעשה חייב על דיבור גרידא דחשיבא מעשה וא"כ דלר' יוחנן חשיב דיבור מעשה לכ"ע וגם להך מ"ד דס"ל לשאב"מ אין לוקה עליו מ"מ בדיבור לוקה א"כ הא לא מצינן למילף כלל מנשבע ומקלל דלהוי חייב גם בלשאב"מ וכמו מקיים כלאים דבשלמא ר' יהודה יליף שפיר במס' מכות דחייב בלשאב"מ דומיא דנותר מהא דמוציא שם רע ועדים זוממין דהני לא חשיבי מעשה דע"ז הא מסקינן בסנהדרין דלא הוי מעשה הואיל וישנן בראיה ומוציא שם רע ג"כ לא הוי מעשה אע"ג דבע"כ בא לב"ד והוציא לפניהם שם רע על אשתו ואמר לא מצאתי לבתך בתולים מ"מ הא לא נגמר חיובו רק עד שיביא עדים ויעידו בב"ד כדבריו שאשתו זינתה אחר הקידושין ומש"ה אע"ג דבתחילה עשה מעשה בדיבור מ"מ הרי גמר עבירה שלו הוי בעת שהעידו העדים ע"י ששכרם ואז הוא אינו עושה מעשה כלל ודומה ממש להך דידעוני דכ"ע מודים דלא חשיבא מעשה והרי פרש"י בסנהדרין שמכניס עצם ששמה ידעוני לתוך פיו והעצם מדבר מאליו הרי דאע"ג דההתחלה הוי ע"י מעשה שהכניס העצם לתוך פיו מ"מ לא מקרי מעשה דהעבירה הוי בעת שהעצם מדבר מאליו וכמו כן הא הוי במוציא שם רע אבל לר"ע דלדידיה לא מצינן למילף ממוש"ר וע"ז דמה להני שכן קנס וע"כ נצטרך ללמוד בצירוף חדא מהני דתמורה והרי שם הוי לר' יוחנן מעשה גמורה לשיטת רש"י בעצמו ובשלמא להערוך לא קשה כלל די"ל דהערוך יפרש כהתוס' בסנהדרין שהקשו על גירסת רש"י חדא מהא דבתמורה משמע דמודה ר"י דנשבע ומקלל לא חשיבי מעשה ועוד דבשלמא על הא דתניא יצאו עדים זוממין שאין בהם מעשה משני רבא שפיר הואיל וישנן בראיה אבל מה יתרץ רבא על הא דתניא בתו"כ יצאו מקלל אביו ואמו ומסית ומדיח ונביא השקר שאין בהם מעשה ומש"ה פטירי מקרבן הרי דדיבור לא הוי מעשה ומש"ה כתבו התוס' דר"י ג"כ ס"ל דדיבור לא הוי מעשה כלל וגורסים הכי אלא אמר רבא שאני מגדף הואיל וישנו בקול פי' דהדר בו ממה דאמר שאני מגדף הואיל וישנו בלב הא בלא"ה הוי מעשה רק שאני מגדף הואיל וישנו בקול פי' בדיבור ודיבור לא הוי מעשה ומתורץ בזה מגדף ועדים זוממין וכל הני דממעט להו בתו"כ ופריך מחסמה בקול דחייב לר"י הרי דלר"י הוי דיבור מעשה היכא דע"י דיבור קעביד מעשה שהבהמה מגבהת ראשה וכמו כן אמאי לא הוי מעשה בע"ז שע"י דיבורם הורגין ב"ד להנידון וע"ז משני שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראיה ומש"ה לא הוי דיבור מעשה אפי' היכא דקעביד מעשה ע"י דיבורו אבל היכא דלא קעביד מעשה ע"י דיבורו לא חשיב כלל דיבור מעשה ולשיטתם הא נשבע ומקלל לא חשיבי מעשה ושפיר י"ל דר"ע יליף מנייהו לחייב גם במקיים אבל הרי רש"י ס"ל כהערוך וכמו שבררנו ולשיטת רש"י בעצמו קשה ולר"ל הא קשה לכ"ע גם להערוך:

[ט] וע"כ נראה דממקום אחר יליף ר"ע דלוקה על לאו שאין בו מעשה דבמס' תמורה דף ד' איתא לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו בא הכתוב ליתן עשה אחר ל"ת לומר שאין לוקין עליו דברי ר' יהודה ר' יעקב אומר לא מן השם הוא זה אלא משום דהוי לאו שאין בו מעשה וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ופריך הגמרא ור' יעקב האי והנותר מאי עביד ליה וכתבו התוס' דאע"ג דצריך הפסוק לאשמועינן דין נותר דהוי בשריפה מ"מ פריך למה כתביה הכא אצל הלאו ומשני דאיצטריך להא דאין שורפין קדשים ביו"ט וכדדרש ליה חזקיה והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו בא הכתוב ליתן לו בוקר שני לשריפתו פי' ומש"ה כתביה הכא אצל הפסוק דלא תותירו ממנו עד בוקר דנדרוש הך עד בוקר בתרא לבוקר שני והנה אין להקשות דלר' יהודה דאיצטריך הך קרא דוהנותר ממנו לנתוקי להלאו, א"כ מנ"ל הך דרשה דאין שורפין קדשים ביום טוב זו אינה קושיא דאע"ג דצריך לנתוקי מ"מ הך עד בוקר בתרא מיותר דאי הוי כתיב והנותר ממנו באש תשרופו ג"כ הוי הלאו ניתק לעשה ונדע מזה דאין שורפין קדשים ביו"ט רק הגמרא מתרץ דלר' יעקב ג"כ ניחא הא דכתביה התורה הכא כי היכי דנדרוש הך עד בוקר להך דרשה דבוקר שני ולר' יהודה אע"ג דג"כ איצטריך להך דרשה דליתן לו בוקר שני מ"מ שפיר הוי ממילא ניתק לעשה ואין לוקין עליו ובזה ניחא הא דבמס' מכות דף ד' דחקה הגמרא אליבא דר' יהודה דמנ"ל דלוקה על לשאב"מ ואמאי לא סגי לר' יהודה בהך קרא גופה דכיון דצריך הכא לכתוב הך והנותר אצל הלאו לנתוקי מכלל דבלא"ה הוי לוקה אע"ג דאין בו מעשה ולפי"ז ניחא דהא גם בלא"ה מוכרח הפסוק לכתוב כאן כי היכי דנדרוש הא דבא הכתוב ליתן לו בוקר שני ורק ממילא הוי ניתק לעשה ומש"ה ליכא למידק מניה דלוקין על לשאב"מ דלמא לא איצטריך רק משום הך דרשה דבוקר שני וא"כ ניחא גם לר"ע דהא בשבת דף כ"ד יליף אביי דאין שורפין קדשים ביו"ט מקרא דעולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביו"ט וכתבו התוס' דמנ"ל למעט מיניה גם יו"ט דלמא אינו ממעט רק שבת לחודא ותירצו דדרשא דאביי הוי לר' עקיבא דדרש בשבת דף קי"ד עולת שבת בשבתו לימד על חלבי שבת שקרבין ביו"ט ומוכח דחלבי חול ביו"ט לא וא"כ לר"ע הא ידעינן דאין שורפין קדשים ביו"ט מאידך קרא ולדידיה לא דרשינן כלל הך עד בוקר בתרא ליתן לו בוקר שני לשריפתו וא"כ הא לא צריך הך והנותר ממנו למכתבי' הכא אצל הלאו לשום דרשה אחרינא רק כי היכי לנתוקי הלאו דלא תותירו ממנו עד בוקר דלא לילקי עלי' ושפיר י"ל דדייק ר"ע מזה הפסוק גופה דמדאיצטריך למכתב הכא לנתוקי מכלל דבלא"ה לוקה על לשאב"מ ויליף מיניה שפיר דגם מקיים לוקה דגם נותר הוי בלי שום מעשה כלל ובזה מיושב לנו היטב הא דהקשינו בסי' שלמעלה דלר"ע הך עד בוקר שני למאי אתיא ולפי"ז שפיר צריך למכתביה דאי לא הוי כתיב רק לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו באש תשרופו א"כ הא לא הוי מצינן לדקדק מיניה כלל דמדכתבו כאן אצל הלאו לנתוקי מכלל דבעלמא לוקין על לשאב"מ דהא מוכרח לכותבו כאן אצל הלאו דהא עליו הוא נסמך ונמשך דבפסוק דוהנותר לא נזכר באיזה זמן יהיה נעשה נותר ונשרף וקאי על הך עד בוקר דלפניו שבלאו ומוכרח לכותבו אצל הלאו ולא היה אפשר לדקדק מיניה דלוקה על לשאב"מ אבל השתא דכתיב והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו דהוי פסוק שלם ומבואר בו בעצמו הכוונה והזמן שפיר דייקינן דהא היה יכול לכותבו לקמן באותו פרשה לא אצל הלאו וע"כ לא בא כאן רק לנתוקי להלאו ומדאיצטריך לנתוקי דייקינן שפיר דבלא"ה לוקה על לשאב"מ וא"כ מיושב מה דמוכרח לכתוב הך עד בוקר בתרא ולפי תירוצנו זה לא קשה כלל הא דדחקה הגמרא במכות לומר דר' יהודה יליף ממוציא ש"ר וע"ז ולא ס"ל כר"ע ואמאי לא קאמר דנפק ליה מהך דנפק ליה לר"ע בעצמו ונאמר דגם ר' יהודה ס"ל הך דרשה דעולת שבת בשבתו כר"ע דזה אינו דהא לשונו של ר' יהודה דקאמר והנותר ממנו בא הכתוב ליתן עשה אחר ל"ת לומר שאין לוקין עליו משמע להדיא דס"ל דאי לאו הך קרא היה לוקה המותיר ומוכרח לומר דממקום אחר ידעינן לדידיה דלוקה על לשאב"מ דלר"ע הא לא ידעינן הך כללא דלוקה על לשאב"מ רק מהך קרא דוהנותר ואי לאו הך פסוק לא היה לוקה על לשאב"מ ומש"ה אמרה הגמרא דיליף ממוש"ר וע"ז ועוד דהרי אפי' אם נאמר דר"י ג"כ דרש הך עולת שבת בשבתו כר"ע וידע מיניה דאין שורפין קדשים ביו"ט מ"מ הא איצטריך הך עד בוקר ליתן לו בוקר שני לשריפתו לומר שאינו נשרף בליל מוצאי יו"ט וכמש"כ למעלה בסימן ל"ג באות ז' ורק דלר"ע לא צריך קרא לזה כמש"כ שם דאיהו דרש וא"ו וגם נותר שלא בזמנו לדידיה אינו נשרף בלילה וא"כ הא ר' יהודה לא דריש וא"ו כדאיתא ביומא דף מ"ה א"כ אליבא דר' יוחנן דס"ל ביבמות דף ע"ב דלמאן דלא דריש וא"ו נותר שלא בזמנו נשרף בלילה וא"כ הא איצטריך הך עד בוקר בתרא ליתן לו בוקר שני לומר שאינו נשרף בליל מוצאי יו"ט וא"כ הא איצטריך הך פסוק למכתב אצל הלאו ושוב ליכא לדקדק מניה דלוקה על לשאב"מ ומש"ה אמרה הגמרא דיליף ממוש"ר וע"ז כי היכי דלהוי ניחא גם לר' יוחנן דיבמות ואפשר דר"ל דמתרץ לה במכות להא דר' יהודה ס"ל ג"כ כר' יוחנן דיבמות וגם אם נפקפק בזה מ"מ הא נוכל לומר בפשיטות כמש"כ בתחילה דמלשונו של ר' יהודה בעצמו משמע ליה להגמרא דממקום אחר יליף ר' יהודה דלוקה בלשאב"מ:

[י] והנה אין להקשות להערוך ורש"י מהא דבמס' מו"ק דף ב' פליגי רבה ורב יוסף במנכש בשבת דרבה אמר דמתרין בו משום חורש ורב יוסף אמר משום זורע איתביה ר"י לרבה המנכש והמחפה בכלאים לוקה רע"א אף המקיים בשלמא לדידי דאמינא משום זורע היינו דאסירא זריעה בכלאים אלא לדידך דאמרת משום חורש חרישה בכלאים מי אסירא א"ל משום מקיים והא מדקתני סיפא רע"א אף המקיים מכלל דת"ק לאו משום מקיים היא כולה ר"ע היא ומה טעם קאמר מ"ט המנכש והמחפה בכלאים לוקה משום מקיים שרע"א אף המקיים ואי נאמר דר"ע מחייב גם בלי שום מעשה א"כ למה תלה הברייתא החיוב במה שניכש וחיפה הא בלא"ה לוקה משום דאינו עוקרן דאין לומר דהך ברייתא ס"ל כר"ע בחדא בהך דמקיים הוי איסורא דאורייתא ובהא דלשאב"מ לא ס"ל כוותיה דר"ע וס"ל דצריך מעשה דא"כ למה דחק רבה לומר כולה ר"ע היא ומה טעם קאמר עדיפא ה"ל לומר דבהא פליגי דת"ק קאמר דמנכש לוקה משום מקיים אבל בלא מעשה לא ובא ר"ע ואמר אף המקיים בלא שום מעשה ניכוש דס"ל לשאב"מ לוקין עליו ומוכרח ע"כ דס"ל להגמרא דר"ע ג"כ אינו מחייב בלי מעשה זה אינו קושיא דהא י"ל דהברייתא איירי במנכש בכלאים של אחרים או של עו"ג דכיון דהשדה אינו שלו גם לר"ע לא לקי רק ע"י מעשה שמוסיף להם שמירה וקיום וכמש"כ בראשית דברינו והא דלא מתרץ הגמרא דת"ק ור"ע פליגי במקיים בלא מעשה ובכלאים שלו הוא משום דלא ניחא ליה לומר דהאי תנא ס"ל כוותיה דר"ע בחדא ופליג עליה בחדא ומסוגיא זו דמו"ק מוכח ג"כ דש"ס דידן חולק על הירושלמי דלהירושלמי דגם רבנן ס"ל דמקיים הוי איסורא דאורייתא וחולקין על ר"ע רק בהך סברא אי לוקה בלא מעשה או לא א"כ הא הוי מצי למימר דת"ק הוי רבנן ומוכח דהש"ס דידן ס"ל דלרבנן מקיים לא אסירא כלל מדאורייתא וע"כ הוי הת"ק ג"כ ר"ע:

[יא] אמנם הא קשה לי על הערוך ורש"י דס"ל דמדנקט ר"ע סתמא מקיים בע"כ איירי גם בלי שום מעשה וא"כ קשה הא דבתמורה דף ג' קאמר רב כל ל"ת שבתורה עשה בו מעשה חייב לא עשה בו מעשה פטור ופריך והרי מימר דאין בו מעשה ותנן לא שאדם רשאי להמיר אלא שאם המיר מומר וסופג את הארבעים ומשני הא מני ר' יהודה היא דאמר לשאב"מ לוקין עליו ופריך והרי המשנה ההיא לא אתיא כר' יהודה דקתני הכל ממירין ומפרשינן הכל לאתויי יורש דממיר ולאפוקי מר"י דאמר יורש אינו ממיר ומשני האי תנא ס"ל כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא וכן הוא בב"מ דף צ"א: ולהערוך ורש"י דר"ע ס"ל ע"כ דלשאב"מ לוקין עליו למה דחקה הגמרא לאוקמי כר"י ולומר דהתנא ס"ל כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא עדיפא ה"ל לאוקמא המשנה כר"ע דס"ל דלוקין והרי בהך דינא דיורש אי ממיר או לא הא לא מצינו כלל היאך ס"ל לר"ע ונוכל לומר דס"ל דיורש ממיר ולא נצטרך לדחוק כלל ועוד לפום רהיטא הא נראה דר"ע ס"ל יורש ממיר דהא בתמורה דף ב' איתא מ"ט דר"מ דקאמר יורש ממיר דכתיב ואם המר ימיר לרבות יורש ור' יהודה האי ואם המר ימיר מבעי ליה לרבות אשה ור"מ אשה מנ"ל נפקא ליה מואם ור"י ואם לא דרש ופרש"י דר"מ דרש וא"ו דואם וכ"כ התוס' בריש ערכין דר"י לא דרש וא"ו והנראה די"ל דר"מ ור"י אזלי לשיטתם דביומא דף מ"ה אמר ר"י דבכל יום היו שתים מערכות ור' יוסי אמר שלש ור"מ אמר דהוו ארבעה ואמרינן שם מ"ט דר"מ נפקא ליה מואש ורבנן וא"ו לא דרשי הרי דר"מ ור"י פליגי שם בהך פלוגתא אי דרשינן ואוי"ן ואזלי בתמורה לשיטתם וא"כ ר"ע הא דריש בכל דוכתא ואוי"ן וידעינן לדידיה אשה מואם ואייתור ליה המר ימיר לרבות יורש וכר"מ ועוד דאפי' אם לא נקבל ראיה זו ונאמר דר"י רק הכא לא דרש הוא"ו דואם ואינו תלוי בפלוגתא דר"ע ורבנן בעלמא מ"מ כיון דלא מצינו דר"ע סובר להיפוך דיורש אינו ממיר הא שפיר י"ל דס"ל יורש ממיר וא"כ ה"ל לאוקמא הסתם משנה כר"ע והא אדרבה בכמה דוכתי פריך לימא תנן סתמא דלא כר"ע וכתבו התוס' משום דקיי"ל כולהו סתימתאה אליבא דר"ע פריך כן ואמאי לא נוקים גם הך משנה כר"ע ולא נצטרך לדחוק כלל ומוכרח דס"ל להגמ' דמהא דקמחייב ר"ע במקיים אין הכרח כלל דס"ל דלוקה בלשא"מ דמצינן לפרש דאיירי במקיים ע"י סייג וגדר:

[יב] ועוד נראה להקשות על זה דבמס' מכות דף ב' קאמר עולא רמז לעדים זוממין שלוקין מן התורה מנין שנאמר והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והי' אם בן הכות ופריך שם ותיפוק לי' מלא תענה ומשני משום דהוי לאו שאין בו מעשה ועי' בתוס' כתובות דף מ"ה בד"ה ר"י שהקשו דלר' יהודה דס"ל לשאב"מ לוקין עליו למה לי הך והצדיקו ותירצו דאיצטריך משום דלא תענה הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ועוד דהרי הא דס"ל לר"י דלוקה בלשאב"מ הוי רק משום דיליף מע"ז וא"כ הא צריך קרא גבי עדים זוממין והנה הני ב' תירוצים של התוס' תלוי' בהני ב' תירוצים של התוס' דתמורה שהבאנו למעלה דלפי מש"כ התוס' בתמורה דגם מנשבע ומקלל הוי מצי ר"י ללמוד דלוקה על לשאב"מ ולאו דוקא אמרינן דיליף מעדים זוממין מוכרח לומר כאן כתירוץ הראשון של התוס' דמלא תענה הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ומש"ה צריך והצדיקו ותי' הב' של התוס' דכתובות ע"כ ס"ל כתירוץ הב' של התוס' דתמורה דמנשבע ומקלל אין ללמוד דלא דמי לכל לשאב"מ ועיי' בב"ק דף ע"ד בתוס' ד"ה הוי שכתבו וי"ל דדחיק טפי לשנויי כר"מ משום דאיירי כו' א"נ אתי' ההיא שינוי' כר"י כו' וגם הני ב' תירוצים תלוים בהני תירוצים יעו"ש] והרי במס' מכות דף י"ג קאמר ר' ישמעאל דגם חייבי מיתות ישנן בכלל מלקות ארבעים ור"ע ס"ל דחייבי מיתות אינם בכלל מלקות וחייבי כריתות ישנן בכלל מלקות ומפרש שם טעמא דר"ע דכתיבי כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות ברשעה המסורה לב"ד הכתוב מדבר רבא אמר אתרו בו לקטלא כ"ע לא פליגי דאינו לוקה כי פליגי באתרו בו למלקות ר' ישמעאל סבר לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין עליו ור"ע סבר אין לוקין עליו רבינא אמר לעולם כדאמרינן מעיקרא כו' וע"ש בתוס' מבואר דלתי' קמא של הגמרא ולרבינא ס"ל לר"ע לאו שניתן לאמב"ד לוקין עליו וא"כ אם נאמר דר"ע ס"ל לשאב"מ לוקין עליו הא תשאר הקושי' דלמה איצטריך והצדיקו תיפוק לי' מלא תענה ושני התירוצים של התוס' הא לא שייך אליבא דר"ע דר"ע ע"כ יליף ממקום אחר הא דלשאב"מ לוקה עליו דמעדים זוממים הא אי אפשר ללמוד אליבי' דהוי קנס ומוכרח ע"כ לומר דלתי' קמא של הגמר' ולרבינא ס"ל לר"ע ע"כ לשאב"מ אין לוקין עליו ומש"ה צריך והצדיקו לחייב בע"ז. ובהך סוגי' אמרנו דברים חדשים רק יען שראיתי שדברו בו הגאונים שלפנינו לא כתבתים אמנם זה יש לישב דנתרץ לר"ע כמו שתירצו התוס' בסנהדרין דף ט' בד"ה דאתרו אליבא דר"מ למה איצטריך והצדיקו והגם כי דברי התוס' בתירוצם שם אינו מובן וכמו שהאריכו בו המפרשים וכמו שנתרץ שם לר"מ כן נתרץ להערוך ורש"י אליבא דר"ע אבל קושי' הראשונה למה דחקה הגמ' בתמורה לאוקמא המשנה כר"י קשה:

[יג] והנה בדעת רש"י היה נראה לישב דאע"ג דגם איהו מפרש כהערוך דמדנקט ר"ע סתם מקיים משמע דאיירי גם בלי שום מעשה מ"מ שפיר י"ל לר"ע לשאב"מ אין לוקין עליו והא דמחייב במקיים היינו משום דס"ל לר"ע דמיד כשזרע הא עבר על לאו דלא תזרע כרמך כלאים במעשה וכל זמן שמחזיקו בשדה ואינו מבטל עדיין עובר על ל"ת זו דכיון דלר"ע הוי בכלל לאו זה גם מקיים בכלל ומש"ה חשיבא שפיר כמעשה כיון דההתחלה הוי ע"י מעשה וכמו דאיתא במס' מכות דף כ"א גבי הי' לבוש כלאים ואמרו לו אל תלבש אל תלבש חייב על כל א' וא' וקאמר רב ביבי אפי' מכניס ומוציא בית יד אונקלי שלו הוי לבישה חדשה וחייב עלי' בפני עצמה ורב אשי אמר אפי' לא שהה אלא כדי לפשוט וללבוש חייב על כל א' וא' וכתבו התוס' בשבועות דף י"ז הא דלרב אשי לא הוי לאו שאב"מ כיון דההתחלה הוי ע"י מעשה נמשך המעשה גם אח"כ עד שיפשוט וכמו כן י"ל בהא דמחייב במקיים לר"ע כיון דההתחלה הוי ע"י מעשה שזרע מש"ה מחייב אח"כ כל זמן שאינו עוקרם ובזה מבואר לנו דברי רש"י במס' ע"ג שהבאנו בראשית דברינו שכ' שאם זרען אחר ובא זה ועשה סייג דאיירי שפיר גם בכלאים שלו רק כיון שזרען אחר והוא לא עשה מעשה אינו חייב רק בעושה להן סייג אבל במו"ק פי' דברי ר"ע כפשטן דמשמע דמקיים הוי גם בלא מעשה ואיירי שהוא בעצמו זרען מתחילה וא"כ ניחא הא דבתמורה דחקה הגמ' לתרץ אליבא דרב דהמשנה אתי' כר' יהודה וס"ל כוותי' בחדא ופליג עלי' בחדא דמדר"ע אין ראיה כלל דמחייב בלשאב"מ דאע"ג דלרב ביבי דס"ל דגם בלובש כלאים לא מחייב רק במכניס ומוציא בית יד וס"ל דבלא"ה לא חשיבא מעשה ולדידי' הא מוכרח דר"ע ס"ל לשאב"מ לוקין עליו מ"מ דחקה הגמר' שפיר משום דאנן הא קיי"ל כרב אשי דכה"ג חשיבא מעשה ועוד דהא בתמורה שם קיימינן אליבא דרב ובודאי לכאורה נראה דרב ס"ל כרב אשי דהא בברכות דף י"ט קאמר רב דהמוצא כלאים בבגדו פושטו ואפי' בשוק ופריך שם מהא דקבורת מת מצוה דוחה לעושה פסח ומשני שב ואל תעשה שאני ומוכרח דס"ל לרב דמוצא כלאים בבגדו כשאינו פושטו הוי קום ועשה ומוכרח דרב ס"ל כרב אשי דהמעשה שבהתחלה נמשך כל זמן שאינו פושטו. שוב מצאתי בפני יהושע בברכות שם שכ' דרב ס"ל כרב אשי ומש"ה אליבא דרב דחקה הגמר' לאוקמא כר"י דמדר"ע אין ראי' כלל דס"ל דלוקה בלשאב"מ:

[יד] והנה לדעת התוס' לא מצינו שום תנא דיסבור לשאב"מ לוקין עליו לבד מר' יהודה ובזה אמרנו לישב היטב סוגי' אחת במס' שבת דף עב ע"ב גבי נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר דאביי אמר חייב ורבא אמר פטור ומביא רבא סייעתא לדבריו מהא דתני' חומר בשבת משארי מצות שבשבת עשה שתים בהעלם אחת חייב שתים משא"כ בשארי מצות ומפרש שם דאע"ג דאכל חלב ודם חייב שתים מ"מ הברייתא קאי על ע"ג וכדר' אמי דאמר רבי אמי זיבח וקיטר וניסך בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת אימא סיפא חומר בשארי מצות שבשאר מצות שגג בלא מתכוין חייב משא"כ בשבת שגג בלא מתכוין בע"ג היכי דמי כו' אלא מאהבה ומיראה הניחא לאביי דאמר חייב אלא לרבא דאמר פטור מאי איכא למימר אלא לאו רישא בע"ג סיפא בשארי מצות ושגג בלא מתכוין ה"ד דקסבר שומן ואכלו משא"כ בשבת פטור דנתכוין לחתוך תלוש וחתך מחובר פטור וסייעתא לרבא וקאמר הגמר' ואביי שגג בלא מתכוין ה"ד דקסבר רוק הוא ובלעו משא"כ בשבת דנתכוין להגביה תלוש וחתך מחובר פטור וכבר הקשו שם התוס' בד"ה הניחא דלמה דחקה הגמר' לתרץ לאביי דשגג בלא מתכוין הוי כסבור רוק הוא והרי לאביי ניחא כיון דס"ל בע"ג דמאהבה ומיראה חייב הא מתוקמא שפיר גם הסיפא בע"ג וכמו דאמרה הגמר' מתחילה הניחא לאביי וא"צ לאוקמא כלל סיפא בשארי מצות ותירצו דהא דקאמר בגמר' אלא מאהבה ומיראה הניחא לאביי דאמר חייב הכי פירושו דלאביי שפיר משכחת לה בע"ג שגג בלא מתכוין דחייב אבל הברייתא אי אפשר לפרש כן גם לאביי דמאי תני משא"כ בשבת דמאהבה ומיראה חייב גם בשבת והכרח לפרש גם לאביי הך סיפא בשארי מצות וכסבור רוק הוא ובודאי דוחק הוא לומר כן דהא דקאמר הניחא לאביי לא קאי לפרושי הברייתא דגם לדידי' אי אפשר לפרש כן ועל כן נראה די"ל דס"ל להגמר' דאם עשה מלאכה בשבת מאהבת אדם ומיראת אדם פטור דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה וכן מצאתי בפני יהושע שם שכתב דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ושפיר קאמר בתחילה הניחא לאביי דאי נאמר כאביי דבעו"ג מאהבה ומיראה חייב שפיר מתוקמא הסיפא ג"כ בע"ג ושוב ליכא סייעתא מכאן לרבא בהא דנתכוין לחתוך תלוש וחתך מחובר דפטור והא דפריך הגמר' לאביי ודחק לאוקמא אליביה בכסבור רוק הוא ניחא ג"כ דרק לדחות סייעתא דרבא אמר בתחילה הניחא לאביי דאם נאמר כאביי בהך דמאהבה ומיראה ליכא סייעתא אבל להאמת אביי בעצמו אי אפשר לפרש הברייתא כן דהנה הפני יהושע שם הקשה למה דחקה הגמר' לישב הברייתא אליבא דאביי והא לדידי' ע"כ משבשתא היא מהא דתני ברישא דבשארי מצות עשה שתים בהעלם א' א"ח אלא א' ולא מתוקמא אלא בע"ג וכדר' אמי ובסנהדרין דף ס"ג חולק אביי להדי' על ר' אמי וס"ל דזיבח וקיטר וניסך בהעלם אחד חייב על כל א' ואחת דס"ל דלא תשתחוה יצאה לחלק יעו"ש וראיתי במנחת אהרן שם שתי' לקושי' הפני יהושע בטוב דגם לאביי ניחא הך ברייתא דהא ודאי י"ל דהשתחוואה לא יצאה לחלק רק יצאה על עצמה שיהיה לוקה דמלא תעבדם לא לקי דהוי לאו שניתן לאמב"ד ואין לוקין עליו ומש"ה כתיב לא תשתחוה יתירא דלאו זה הא לא צריך לאזהרת מיתת ב"ד ושפיר לקי עליו ורק אביי ס"ל כר"ל דס"ל בסנהדרין דף ס"ג דהשתחוואה לא הוי מעשה כלל וא"כ אע"ג דלאו דלא תשתחוה לא בא לאזהרת מיתת ב"ד לא לקי עלי' דאין בו מעשה ומש"ה ס"ל לאביי דע"כ יצאה השתחואה לחלק אבל למ"ד דס"ל לשאב"מ לוקין עליו גם אביי מודה לר' אמי דאינו חייב אכולהו אלא אחת וניחא הברייתא גם לאביי דאיהו מוקים לה כמ"ד דס"ל לשאב"מ לוקין עליו וע"כ לאביי דס"ל דהשתחוואה יכולין אנו למדרש לחלק ולדידי' אתי' הך ברייתא ע"כ כר' יהודה דאיהו הוא דס"ל דלוקה בלשאב"מ ושארי תנאי לא מצינו שיסברו כן וכדמוכח מסוגי' דתמורה דדחק הגמר' לאוקמא המשנה כר"י ולומר סבר לה כוותי' בחדא ופליג עליה בחדא וא"כ הא לדידי' גם בשבת מאהבה ומיראה חייב דר' יהודה הא ס"ל מלאכה שאצל"ג חייב עלי' ומש"ה לאביי בעצמו אי אפשר לאוקמא הסיפא בעו"ג ומאהבה ומיראה וע"כ קאי בשארי מצות ומוכרח לאוקמא בכסבור רוק אבל אם נאמר דגם ר"ע ס"ל לשאב"מ לוקין עליו הא מצינן לאוקמא הברייתא כר"ע ונימא דר"ע ס"ל משאצ"לג פטור עליו ולא הוי צריך הגמר' לדחוק לאביי דלדידי' הא גם הסיפא מצי איירי בע"ג וכקושי' התוס' וקושי' זו קשה אפי' לפמש"כ בכוונת רש"י דהא לרב ביבי דס"ל דשהה כדי לפשוט לא חשיבא מעשה הא לפרש"י ס"ל לר"ע לשאב"מ לוקה עליו ונימא דאביי ס"ל כרב ביבי רק יש לדחות דלא ניחא הגמר' לאוקמא לאביי דלא כהלכה דקיי"ל כרב אשי דבכה"ג חשיבא שפיר מעשה:

[טו] והנה יעויין בסנהדרין דף נ' ע"ב ת"ר ובת כהן כי תחל יכול אפי' חיללה שבת ת"ל לזנות כו' יכול אפי' פנוי' נאמר כאן אביה ונאמר להלן אביה מה להלן זנות עם זיקת הבעל אף כאן זנות עם זיקת הבעל אי מה להלן נערה והיא ארוסה אף כאן נערה והיא ארוסה נערה והיא נשואה מנין כו' ת"ל ובת איש כהן מכל מקום וכ' רש"י מריבויא דוא"ו קדריש וכר"ע ס"ל דדריש לי' לקמן כהאי גוונא דאין לומר דמדנקט סתמא קדרש לי' דהא אתי' ג"ש ומפקא ממשמעותי' וכ' התוס' בד"ה ת"ל דאע"ג דלקמן מוקמינן הך ברייתא כר"א דאמר פנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה מדמצריך הברייתא ג"ש להוציא פנוי' ושמעינן לי' לר"ע ביבמות דף ס"א דחולק על ר"א מ"מ בכמה ביאות ס"ל לר"ע דהוי זונה גם בפנוי' עוד כ' התוס' דהך ברייתא אתי' כר"ש דלקמן הא אמרינן אמר מר יכול אפי' חיללה שבת חיללה שבת בת סקילה היא אמר רבא הא מני ר"ש היא דאמר שריפה חמורה סד"א הואיל ואחמיר בהו רחמנא בכהני וריבה בהן מצות יתירות תידון בשריפה קמ"ל ונאמר דר"ש ס"ל כר"ע בריבוי' דבת ובת וכר"א בהך דפנוי הבא על הפנוי' והנה לפרש"י דמוקים להברייתא כר"ע ע"כ צריך לומר דה"פ הא מני ר"ש היא פי' דר"ע ס"ל כר"ש בהא דשריפה חמורה וכן הוא מבואר בכתובות דף למ"ד דאמרינן שם איכא בינייהו בעולה לכה"ג וכ' רש"י הא דלא הוי זונה משום דלא קיי"ל כר"א דאמר פנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה וע"ש בשיטה מקובצת שכתב דהר"ר יחיאל מפריש הקשה דהרי שם בכתובות הוי אליבא דר"ע ור"ע הא ס"ל כר"א בסנהדרין דהך ברייתא הא הוי דברי ר"ע יעו"ש מה שתי' והנראה הא דדחקו בזה ולא פי' כפשוטו הא מני ר"ש היא דהך ברייתא הוי דברי ר"ש הוא משום דרק לר"ע מצינו דאית לי' הך דרשה דבת ובת ובכמה דוכתי אמרינן בשביל הך דרשה כמאן כר"ע דדרש ואוי"ן ומשמע דשארי תנאי לא דרשי לי' ועוד דהא ר"ש לא דרש וא"ו בסנהדרין דף י"ד וכמו שהקשו התוס' בסנהדרין דף נ"א בד"ה הא מני דאע"ג דשם בדף נ' ס"ל לר"ש להדי' גבי בת כהן דא' ארוסה וא' נשואה יצאה לשריפה וזהו כר"ע מ"מ י"ל דטעמא דר"ש לא הוי מריבוי' דוא"ו רק מדכתב הפסוק סתמא קאי על כל האופנים וכ"כ רש"י שם להדי' בד"ה אימא דטעמא דר"ש הוי משום דכ' סתמא ולא ס"ל לר"ש הך ג"ש להוציא הכתוב ממשמעותי' ופנויה צ"ל דממעט לר"ש מדכתיב לזנות ולא ס"ל הך דר"א אבל הך ברייתא דס"ל דגם פנויה הוי זונה ורק מג"ש ממעט לי' א"כ הא אי אפשר לידע מדנקט סתמא דגם נשואה בכלל כיון דהג"ש אפקי' ממשמעותא ובע"כ מריבוי' דוא"ו קממעט לי' וא"כ הוי רק כר"ע ועכ"פ הא חזינן להדי' דלדידהו הך ברייתא הוי דברי ר"ע והנה בגמר' שם פריך על הא דקאמר דס"ד אפי' חיללה שבת דמ"ש איהי מיני' דידי' דלענין שבת הא אין סברא להחמיר בכהנת מבכהן ומשני סד"א איהו הוא דאשתרי שבת לגבי עבודה איהי דלא אשתרי שבת לגבה תידון בשריפה קמ"ל ולכאורה קשה דאכתי תיקשה מ"ש מכהן בע"מ דגם כן לא אשתרי שבת לגביה יותר מבאשה ואפ"ה לא הוי רק בסקילה והגם דיש לדחות בדוחק ולחלק ביניהם מ"מ הא י"ל דהגמר' לא ס"ל לחלק בין כהנת לכהן בע"מ וס"ל דע"כ צ"ל דהך ברייתא ס"ל כר' אליעזר דקאמר ביומא דף כ"ג אחרים והוציא לימד על כהנים בע"מ שכשרים להוצאת הדשן וקאמר שם ר"ל דלר"א כשרים בע"מ גם בהרמת הדשן והרי הרמת הדשן הוי בגחלים וכמבואר במס' תמיד פ"א חותה גחלים אילך ואילך ונוטל מן המאוכלות הפנימיות ואשה הא ודאי פסולה להרמת הדשן לכ"ע דהויא כמו זר ורק בע"מ מרבינן לר"א ונמצא הותרה שבת בבע"מ יותר מבנשים כהנות ואפי' לר' יוחנן דקאמר ביומא שם מחלוקת בהוצאה אבל בהרמה ד"ה עבודה היא ואמרינן שם נימא כתנאי ודחי דר"י אמר דכ"ע ס"ל דהוי עבודה מ"מ הא י"ל דקאי רק על הני תנאי דמייתי שם אבל מודה ר"י דהך ברייתא ס"ל דכשר גם בהרמה ודכוותיה מצינו בדוכתי טובא אין מספר ובמקום אחר הראנו קצת פנים מסבירות דע"כ מודה ר' יוחנן דאיכא תנא דס"ל דהרמה אין צריך ארבעה בגדים וא"כ הא בכריתות דף כ' מבואר דהחותה גחלים ואינו נפח ולא נתכוין לא לכבות ולא להבעיר פטור לר' שמעון וכתבו התוס' שם דהוי פסיק רישא והא דפוטר הוי משום דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה וכ"כ התוס' בשבת דף מ"א וביומא ד' ל"ד וא"כ לר"ש הא ליכא חילול שבת גבי הרמה ומוכיח הגמר' מכאן דר"ע ס"ל דמשאצל"ג חייב עלי' כר' יהודה מדמצריך קרא דלזנות למעט חילול שבת ולא קשה ליה מ"ש מכהן בע"מ וניחא הך סוגיא דשבת גם אם נאמר דר"ע ס"ל לשאב"מ לוקין עליו והנה לכאורה י"ל דגם בע"מ הא כשר לשחוט בשבת דשחיטה כשרה גם בבע"מ אבל בת כהן אע"ג דהשחיטה בעצמה כשרה מ"מ הא ליכא עליה חיובא דקרבן מוסף דהוי מ"ע שהזמן גרמא וממילא אסורה לשחוט בשבת ועי' בקידושין דף ל"ו דתנן הסמיכות והתנופות כו' נוהגין באנשים ולא בנשים והקשו התוס' דלמה צריך קרא למעטן תיפוק ליה דכולהו הוי מ"ע שהזמן גרמא דאינם אלא ביום ותירצו דאיצטריך קרא לומר דפסול בנשים מיהו מסמיכה קשה דהא גם בלא סמיכה כשר הקרבן ותירצו דהוי סד"א דנילף סמיכה משחיטה מדכתיב וסמך ושחט מה שחיטה כשרה בנשים כו' ואם נאמר דהשחיטה ליכא מ"ע על נשים ורק דכשרה בנשים א"כ הא א"א ללמוד מיניה לסמיכה דיהיו נשים מצוות לסמוך כיון דגם בשחיטה ליכא עליהם מצוה כלל אמנם גם זה נוכל לדחות לפי מה שכתב השאגת אריה דמצות עבודה לא הוי מ"ע שהז"ג כיון דלמחר חוזר זה החוב בעצמו עליו וא"כ הא שפיר צריך קרא למעטו מסמיכה רק סברא זו הא לא שייך רק בקרבנות יחיד אבל בקרבן ציבור דהם חובה ליום הא אם עבר זמנו שוב ליכא עליו חיובא כלל והוי שפיר מ"ע שהז"ג ובסנהדרין הא איירי בקרבן ציבור דדוחה שבת וליכא בנשים ויש להאריך ואין כאן מקומו:

תוכן העניינים

בית הלוי חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה