בית הלוי חלק א· רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק מבריסק
סימן ל
יחקור בשוחט פסח על החמץ מאיזה טעם הוא כשר. וגם יחקור בענין אי עביד לא מהני ובטעם דשוחט בשבת דכשרה וגם יחקור בענין דרשה דכל שתעבתי לך ה"ה בבל תאכל אי הוי אליבא דכ"ע או יש חולקין בזה:
הנה בהא דקיי"ל ביו"ד סי' י"א דהשוחט בשבת וביום הכיפורים דשחיטתו כשרה הקשה הרשד"ם דנימא כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וראיתי בספר נתיבות המשפט בסי' ר"ח שכתב לתרץ זה דעד כאן לא קאמר רבא דלא מהני רק היכא דבמה דנאמר דלא מהני יתוקן הדבר שהקפידה עליו התורה באזהרתו וכמו באונס שגירש שהתורה הקפידה שלא יגרש אותה ואי נאמר דלא מהני הא לא הוי גט וכן הוא בכל הני דמביא הגמר' בתמורה דף ד' אבל בהך דהשוחט בשבת דהאיסור הא הוי משום מלאכת שבת וגם אם נאמר דלא מהני ולא הוי שחיטה רק נחירה הא ג"כ איכא חילול שבת דתיקנה להוציאה מידי אבר מן החי לבני נח ובכה"ג גם רבא מודה דמהני וסברא זו נזכרה ג"כ בשו"ת מוהר"י טראני ח"א סי' ס"ט יעו"ש ועיין בשו"ת הגאון ר' עקיבא אייגר זללה"ה זיע"א סי' קכ"ט שכתב ג"כ סברא זו ושוב הביא לדברי התוס' בתמורה דף ד' שהקשו דצורם אוזן בכור נאמר דלא מהני ויהי' אסור מדאורייתא להיות נשחט ע"פ אותו מום וגם שם הא לא יתוקן הדבר במה דנאמר דלא מהני הרי מוכח דהתוס' לא ס"ל סברא זו יעו"ש:
[ב] ולכאורה הי' נראה להוכיח דלא כסברא הנ"ל דבפסחים דף ס"ג בתוס' ד"ה השוחט פסח על החמץ כתבו בשם הריב"א דהפסח כשר דהא לא שינה עליו לעכב וראיתי בשער המלך ה' קרבן פסח שהביא דברי הפרי חדש שהקשה על הריב"א דמכשיר מסברא והרי גם בלא שינה עליו לעכב צריך להיות פסול משום הך סברא דאי עביד לא מהני והשעה"מ השיג עליו וכתב דבקדשים דקיי"ל דבעינן בהו שינה עליו לעכב לא קאמר רבא כלל הך סברא דאי עביד לא מהני ובאמת דכדברי הפר"ח מבואר להדיא בתוס' תמורה דף ד' שהקשו דשוחט פסח על החמץ יהיה פסול לרבא דלא מהני ותירצו דבירושלמי יש קרא להכשיר הרי להדיא כהפר"ח דגם בקדשים קאמר רבא הך כללא דלא מהני ושפיר הקשה הפר"ח על הריב"א דמכשיר בלי שום דרשה רק מסברא דלרבא דקיי"ל כוותיה נאמר דלא מהני והיא עצמה הוי קושי' התוס' בתמורה. ולכאורה היה נראה מזה מוכרח דהריב"א ס"ל דלהלכה קיי"ל כאביי דס"ל בתמורה שם דאי עביד מהני ועיין בשו"ת רע"א הנ"ל שחקר בזה היאך קיי"ל להלכה אי כרבא או כאביי יעו"ש אמנם באמת הוי דוחק גדול לומר כן דהא בכל דוכתא קיי"ל דהלכה כרבא נגד אביי וע"כ נראה לומר דגם הריב"א מודה דהלכה כרבא ומה שהקשה עליו הפרי חדש דאמאי מכשיר בלי שום ראיה יש לומר דס"ל להריב"א כסברתו של הנתיבות הנ"ל דהיכא דלא יתוקן הדבר גם רבא מודה דמהני ומש"ה בשוחט פסח על החמץ הרי לא שייך לא מהני דהרי לא נרויח כלל בזה דאע"ג דהך ל"ת של לא תשחט על חמץ דם זבחי יתוקן דכיון דנאמר דלא מהני ולא הוי שחיטה רק נחירה א"כ הא ליכא הך דבר שהקפידה התורה דהקרבן פסח לא יהיה נשחט על חמץ מכל מקום הא ודאי דההורג קדשים בידים עובר ג"כ על לא תעשון כן לה' כו' וכדאיתא במס' ע"ג דף י"ד גבי מקדיש בהמה בזמן הזה דתניא בהמה תעקר ואיזהו עיקור נועל דלת בפניה ופריך ונשחטיה משחט ומשני אתיא בהו לידי תקלה ונשוויה גיסטרא אמר אביי אמר קרא ונתצתם את מזבחותם לא תעשון כן כו' הרי דההורג קדשים בידים עובר על לאו זה מדאורייתא ואע"ג דבתחילה דפריך ונשחטיה משחט משני דאתיא לידי תקלה ולא משני משום לא תעשון רק על קושיא השניה דנשוויה גיסטרא ומשמע קצת דבשחיטה ליכא הך ל"ת והוכחה גמורה אינה דהא י"ל דבתר דחדיש אביי הך דלא תעשון כן באמת קאי הך תירוצא גם על קושיא הראשונה דנשחטיה] זה אינו דשאני שם דהוי שחיטה גמורה ורק משום איסור הקדש יהיה אסור באכילה אבל השחיטה עצמה הוי שחיטה ומש"ה ליכא הך לאו דהאיסור של הלאו הוי בנותץ ומשחית כדכתיב ונתצתם לא תעשון כו' אבל בשוחט על החמץ אם נאמר דלא מהני ולא הוי שחיטה כלל רק נחירה ודאי דנחירה לא עדיף מגיסטרא ואיכא הך לאו וגם נראה דהורג קדשים בידים לא גרע ממטיל מום בקדשים דעובר על כל מום לא יהיה בו ותדע דהרי בעת שמתחיל השחיטה קודם שגמר לשחוט הסימן השני הא אין לך מום גדול מזה דבשלמא היכא דהוי שחיטה לא מקרי מום בהתחלת השחיטה דכן הוא דרך שחיטתו ועיין בב"ק דף ע"ו בתוס' ד"ה שחיטה אבל אי נאמר דלא מהני והויא רק נחירה הא הוי מטיל מום ממש בידים בעת התחלתו של הנחירה ובמה שגמר לנחור לא נפקע איסורא וא"כ ההורג קדשים בידים איכא איסורא דאורייתא וזהו גם כן טעמו של רש"י במס' סנהדרין דף קי"ב גבי עיר הנדחת דתני' שם היו בה קדשי מזבח ימותו ופרש"י דמכניסין אותן לכיפה וטעמו דכיון דמה"ת כשרים הם דהוי שלל שמים ס"ל דמדאורייתא אסור להורגן בידים ומש"ה ס"ל להריב"א דהכא לא שייך כלל הך סברא דלא מהני דהא לא נרויח כלל בזה דאי נאמר דמהני יעבור על לא תשחט על חמץ ואי נאמר דלא מהני יעבור על כל מום לא יהיה בו ועל לא תעשון כן ומה בצע בהחליף איסור זה על שני איסורים אחרים והוי כמו שוחט בשבת דמודה בו רבא דשחיטתו כשרה ומהני והתוס' בתמורה שהקשו קושי' זו דשוחט על החמץ יהיה הפסח פסול דלא מהני הוא משום דאזלי לשיטתם דלא ס"ל סברתו של הנתיבות וכמו דמוכרח ממה שהקשו באותו דיבור עצמו בהא דצורם אוזן בכור נאמר דלא מהני ומש"ה הקשו גם על הא דהשוחט על החמץ דיהיה פסול אכן מ"מ הא מבואר בירושלמי דיש קרא להכשיר וא"כ כיון דנתברר דבשוחט פסח על החמץ לא יתוקן האיסור ואפ"ה הא חזינן בירושלמי שהביאו התוס' בתמורה דמצריך קרא להכשירו וז"ל הירושלמי בפסחים פרק ה' אר"ש בר"י ממה שחייב על הזריקה הדא אמרה הפסח כשר כו' תני חזקיה לא תשחט על חמץ דם זבחי התורה קראו זבחי וכבר הקשו המפרשים על הריב"א דמכשיר מסברא בלא שום דרשה דהא חזינן דהירושלמי מצריך בו קרא להכשירו ועכ"פ הא מדברי הירושלמי מוכרח דבלא"ה הוי ס"ד דהוא פסול וע"כ ס"ל להירושלמי דגם היכא דלא יתוקן הדבר ג"כ אמרינן דלא מהני דאל"כ לא הוי צריך קרא להכשירו דהא ליכא כאן שינה עליו לעכב וכמש"כ הריב"א ומוכח דלא כסברתו של הנתיבות:
[ג] אמנם זה אינו ואדרבה מסוגיא זו יש סמך גדול לסברתו של הנתיבות וכמו שיבואר דהנה גם אי נאמר דלא כהנתיבות קשה לי דברי חזקיה שבירושלמי דדרש דהפסח כשר מדכתיב זבחי דא"כ לר"ש דדרש בפסחים דף ס"ג דהשוחט פסח על חמץ בי"ד כו' חייב ושאר כל הזבחים בין לשמן כו' פטור ובמועד כו' ושאר כל הזבחים כו' חייב ומפרשינן בדף ס"ד דדרש זבח זבחי בזמן דאיכא זבח לא מחויב אזבחיי ובזמן דליכא זבח מחויב אזבחיי הרי דדרש להך יו"ד של זבחי לדרשה אחרינא ותיקשה לדידיה מנ"ל דהפסח כשר ובודאי דוחק גדול לומר דלר"ש באמת יהיה פסול ונחדש מחלוקת חדשה בין ר"ש לרבנן בזה ועוד דא"כ תיקשה דמנ"ל לר"ש לומר דרשה דידיה דלמא לא בא הכתוב רק לאשמעינן דהפסח כשר ועל כן נראה לומר דסברא דלא מהני לא שייך הכא כלל וכמו שכתבנו כיון דלא יתוקן האיסור והא דמצריך הירושלמי קרא להכשירו הוא מטעם אחר ויהיה ניחא גם הא דלר"ש לא צריך קרא לזה דהנה בחולין דף קי"ד קאמר רב אשי מנין לבשר בחלב שאסור שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל אין לי אלא באכילה בהנאה מנין כדר' אבהו כו' כל מקום שנאמר לא תאכל כו' א' איסור אכילה וא' איסור הנאה במשמע ופריך שם מעשה שבת ליתסרו ומשני אמר קרא היא היא קודש ואין מעשיה קודש חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה ודש בה ליתסר ומשני השתא ומה שבת דחמירא מעשיה מותרין הני לא כ"ש כן הוא גירסת רש"י וכתב רש"י אבל בבשר בחלב לא אמרינן הך ק"ו דהא כתיב לא תאכל כל תועבה ומסתברא דעל בב"ח קאי דאכל תועבה גופה אבל חורש בשור וחמור לא אכל החרישה עצמה רק הבא ממנה ויליף ממעשה שבת דאין הבא ממנה קודש והתוס' גורסים שם השתא לגבוה שרי להדיוט מבעי פי' דהתוס' מפרשים דהא דפריך חורש בשור וחמור ליתסר קאי הקושיא דהשור יהיה נאסר באכילה ועל זה מתרץ דהשתא דלגבוה שרי דבע"ח שנעבדה בהן עבירה הא ילפינן במס' סוטה דף מ"ו דכשרין לקרבן להדיוט מבעי והקשו התוס' לגירסתם דאכתי החרישה והדישה דאינם בע"ח לתסרו ותירצו דגבי חסימה אין האיסור משום התבואה רק משום הבהמה וכן חורש בשור וחמור אין האיסור משום החרישה דגם הנהגה בלא חרישה אסור וע"ש עוד בתוס' ד"ה כל שהקשו דצורם אוזן בכור וכן אלים המסורסין לתסרו ותירצו יעו"ש והנה שוחט פסח על החמץ לכאורה תלוי בשני הגירסאות דלגירסת רש"י דילפינן ק"ו ממעשה שבת א"כ גם בזה נוכל ללמוד ק"ו ממעשה שבת דהא ג"כ לא אכל השחיטה עצמה רק הבא ממנו ודומה למעשה שבת אבל לגירסת התוס' דרק על בעלי חיים ידעינן ק"ו מלגבוה א"כ בשוחט על החמץ לכאורה הוי בכלל כל שתיעבתי וכמו שהקשו התוס' דצורם אוזן בכור ליתסר ותירוצם שכתבו על בכור לא שייך הכא יעו"ש והנה בהך דרשה דכל שתיעבתי לכאורה נראה דלאו כ"ע מודים לרב אשי בזה דהרי חזינן בחולין דף קט"ו דכמה תנאי ואמוראי חתרו ליתן טעמים אחרים לאסור בשר בחלב באכילה ורק ר"א לחודא אמר שם האי טעמא ונראה פשוט דהני תנאי לא סבירא ליה הך דרשה וכן נראה מהא דבע"ג דף ס"ו דקאמר ר' יהודה משום ר' מאיר מנין לכל איסורין שבתורה שמצטרפין זע"ז שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל הרי דדרש להך קרא באופן אחר דרב אשי דרש ליה לכל שתיעבתי פירוש, דכל דבר שנעשה בו איסור אסור באכילה ור' מאיר דרש לי' דהוי לאו הכולל לכל האיסורין שבתורה דכל שתיעבתי לך ואסרתי לך ה"ה בכל תאכל ולכאורה י"ל דהני ב' דרשות פליגי אהדדי ועיי' בחולין דף קט"ו ברש"י ד"ה לא דמשמע דהכל חדא דרשה הוי וצ"ע] ועיי' עוד בבכורות דף ל"ה בתוס' ד"ה ומי הביאו דברי הספרי פרשת ראה וז"ל ר' אליעזר אומר מנין לצורם אוזן בכור ואוכל ממנו שהוא עובר שנאמר לא תאכל כל תועבה וכתבו התוס' דלדידן דס"ל דבצורם אוזן בכור ליכא רק איסורא דרבנן משום קנס ס"ל כאחרים דאמרי שם בספרי כתיב להלן לא תזבח כו' אף תועבה האמורה כאן בפסולי המוקדשין הכתוב מדבר או ס"ל דקאי על בשר בחלב ומלשון התוס' ג"כ מוכח דהני אחרים דמוקמי לי' על פסולי המוקדשין חולקין על רב אשי דבחולין וכן משמע להדי' לשון הרמב"ם בפרק י"ח מה' פסולי המוקדשין וז"ל כל קרבן שהוא פסול כו' לוקה שנאמר לא תאכל כל תועבה מפי השמועה למדו שאין הכתוב מזהיר אלא על פסולי המוקדשין הרי להדיא דלא קאי רק על פהמ"ק. אמנם בספר החינוך פרשה ראה מצאתי במצוה תס"ט שכתב דהאחרים ס"ל ג"כ הדרשה דחולין דתרתי ש"מ יעו"ש ולא ידעתי למה דחק בזה לומר כן כיון דהרי מוכרח מהני תנאי דאמרו טעמים אחרים לאיסור בשר בחלב דע"כ לא ס"ל הך דרשה ונאמר דכן ס"ל להאחרים וצ"ע:
[ד] שוב מצאתי להמזרחי פרשת משפטים שהקשה על הא דדרש ר' ישמעאל הא דכתיב שלשה פעמים לא תבשל אחד לאיסור אכילת בשר בחלב כו' דלמה לי הני קראי תיפוק ליה מלא תאכל כל תועבה ותי' דהוי לאו שבכללות ולא היה לוקה עליו הרי דס"ל ג"כ דכ"ע מודים להך דרשה והא דאמרו טעמים אחרים הוא כי היכי דלהוי לוקה על בב"ח וכן ס"ל להחינוך אמנם הרי נוכל להוכיח דע"כ לאו כ"ע מודים בו דמה שתי' המזרחי דמכל שתעבתי ליכא מלקות אינו מספיק עדיין לתרץ לדעת הרמב"ם דכתב בפרק ח' מה' מאכלות אסורות דעל כל איסורי הנאה אינו לוקה אם נהנה מהם ולא אכל ולקמן יובאו עוד פוסקים דס"ל כן ואפי' אליבא דר' ישמעאל דנפק לי' איסור הנאה של בשר בחלב מלא תבשל הא ס"ל להרמב"ם דאינו לוקה דהרי בפרק ט' מה' מאכלות אסורות ס"ל להרמב"ם דגם על הנאת בב"ח אינו לוקה יעו"ש בלח"מ שהביא דברי הרמב"ם בספר מנין המצות שפוסק להדי' כר' ישמעאל דאיסור הנאה דבב"ח נפקא לן מלא תבשל וא"כ הא נשארה קושיות המזרחי דלמה צריך ר' ישמעאל הלא תבשל השלישי לאסרו בהנאה תיפוק לי' מלא תאכל כל תועבה לר' אבהו דס"ל דכל מקום שנאמר לא תאכל הוי, גם הנאה בכלל כיון דגם עתה אינו לוקה על הנאתו שוב מצאתי קושי' זו בספר כו"פ סי' פ"ז ס"ק א' ונשאר בצ"ע ומוכרח לומר דר' אבהו ס"ל דר' ישמעאל לא ס"ל הך דכל שתיעבתי דזהו ודאי דוחק גדול לומר דגם ר' אבהו יודה דר' ישמעאל ס"ל כחזקי' דלא תאכל לא משמע הנאה ועוד דהא כתבו התוס' בפסחים דף כ"ב בד"ה ור"ש דהא דאמרינן שם על פלוגתא דחזקי' ור"א לימא כתנאי ודחי היינו רק לר"א דחזקי' ודאי לא מצי אתי ככ"ע יעו"ש ומוכרח דר' אבהו מצי אתי' ככ"ע ועוד דהרי בסוף סימן י"ח הוכחנו דרך פילפול והראינו פנים מסבירות דר' ישמעאל ס"ל ע"כ כר' אבהו ואין כאן מקומו ועוד דהרי הרמב"ם בעצמו פוסק בפ"ח מהלכו' מאכלות אסורות כר' אבהו וא"כ היאך פוסק כר' ישמעאל דלא תבשל השלישי בא לאסור הנאה דלמה לי' הך קרא כיון דס"ל דעל הנאה אינו לוקה ומוכרח דהרמב"ם, ס"ל דלא קיי"ל כהך דרשה דרב אשי וכמו דמשמע מלשונו בה' פהמו"ק שהבאנו למעלה וס"ל דלאו כ"ע מודים בו והאחרים דסיפרי חולקים ע"כ עליו ועוד דגם להפוסקים החולקים על הרמב"ם וס"ל דלוקה על הנאה מ"מ נראה מוכרח ג"כ מהא דבחולין דף קט"ו יליף איסי בן יהודה דבב"ח אסור באכילה נאמר כאן כי עם קדוש ונאמר להלן ואנשי קודש תהיון לי כו' אין לי אלא באכילה בהנאה מנין אמרת ק"ו ומה ערלה שלא נעבדה בהן עבירה אסור בהנאה בב"ח שנעבדה בהן עבירה אינו דין שאסור בהנאה מה לערלה שלא הי' לה שעת הכושר חמץ בפסח יוכיח מה לחמץ בפסח שכן ענוש כרת כלאי הכרם יוכיחו ואם נאמר כהמזרחי דכ"ע ס"ל הך דכל שתיעבתי וא"כ רק לחיוב מלקות הוא דצריך להך ג"ש א"כ תיקשה דלענין הנאה למה לי' לאיסי ללמוד בק"ו מערלה לר' אבהו תיפוק לי' מכל שתיעבתי דהרי גם עתה דיליף לה מק"ו לא הוי הלימוד רק לאיסור גרידא ולא למלקות דהרי אין עונשין מן הדין וכמו שכתבו להדי' התוס' בפסחים דף כ"ד על הא דאמר אביי שם הכל מודים בכלאי הכרם שלוקין עליהם שלא כדרך הנאתן והקשו שם התוס' אמאי לא קאמר גם הכל מודים בב"ח ותירצו דשם הא ליכא מלקות דאין עומה"ד וכיון דלאיסור גרידא יליף לה איסי א"כ תיפוק לי' מכל שתיעבתי ומוכרח דלא ס"ל הך דרשה רק זה יש לדחות וי"ל דלעולם יליף לה איסי הק"ו גם לענין מלקות ואי דאין עומה"ד נאמר כסברתו של המגיד משנה בפרק שני מה' מאכלות אסורות דהא דאין עומה"ד הוי רק היכא דעיקר האיסור לא ידעינן רק מהך ק"ו אבל היכא דידעינן איסורא מפורש רק דעליו ליכא מלקות וכגון דהוי לאו הבא מכלל עשה וכדומה שפיר נוכל ללמוד העונש בק"ו וא"כ גם הכא נאמר דלר"א ידעינן שפיר דאסור בהנאה מכל שתיעבתי ורק דלא ילקה עליו דהוי לאו שבכללות ושוב יליף שפיר בק"ו מערלה דלוקה על הנאה גם י"ל דהא כתבו התוס' שם בדף קט"ז בד"ה מה דמש"ה יליף איסי איסור הנאה בק"ו אע"ג דאיכא ג"ש דקודש קודש לטרפה דשרי בהנאה משום דבהך קרא דטרפה כתיב נמי קדשים שיצאו חוץ למחיצתן דאסורין בהנאה והק"ו מגלה לן דהג"ש הוי לקדשים שיצאו ולא לטרפה וא"כ הוי הק"ו רק גילוי מילתא על הג"ש ובכה"ג שפיר עומה"ד אבל עכ"פ הא התוס' בפסחים לא ס"ל כן וכתבו להדי' דלאיסי ליכא מלקות בהנאה בב"ח וכן לדעת הסוברים דעל כל הנאה אינו לוקה כלל ולדידהו הוי הק"ו בע"כ רק לענין איסור גרידא ומוכרח לומר דלר' אבהו לא ס"ל לאיסי הך דרשה ועוד יותר נראה להוכיח דלכל הסברות מוכרח ע"כ דאיסי לא ס"ל כלל הדרשה דהרי הגמר' בחולין שם פריך על איסי דלמה לו הך ג"ש דקודש לאסור בב"ח באכילה תיפוק לי' גם איסור אכילה בהך ק"ו מערלה ומשני משום דאיכא למימר חורש בשור וחמור וחוסם פרה ודש בו יוכיח שנעבדה בהן עבירה ומ"מ מותרים באכילה ומש"ה מוכרח ללמוד איסור באכילה מג"ש והדר יליף הנאה בק"ו דליכא שוב לומר חורש בשור וחמור יוכיח די"ל מה להני שכן מותרים באכילה תאמר בב"ח שאסור באכילה ואי נאמר כהמזרחי דאיסורא ידעינן מכל שתיעבתי וכל הלימודים לא איצטריך רק למלקות א"כ תשאר קושי' הגמר' דלמה לו הג"ש באכילה ילמוד דלוקה על אכילה בק"ו מערלה דהא ליכא למימר חורש בשו"ח יוכיח דמה לחורש בשו"ח שכן מותר לגמרי באכילה תאמר בב"ח שאסור באכילה ומוכרח ע"כ לומר דס"ל לאיסי דאי לאו הך ג"ש והך ק"ו לא הוי ידעינן שום איסורא בב"ח ואפי' באכילה הוי ס"ד דשרי וא"כ ממ"נ לכל השיטות והסברות של הפוסקים מוכרח דאיסי לא ס"ל הך דרשה:
[ה] ואין להקשות דא"כ מאי פריך הגמר' בתחילה למה לי הג"ש דנילף גם אכילה מק"ו והרי אין עומה"ד וא"כ הא איצטריך הג"ש כי היכי דלהוי לוקה על אכילת בב"ח והניחא לדעת הסוברים דעל ק"ו דהוי חדא מתרתי דילפינן במה הצד שפיר עומה"ד פריך הגמר' שפיר דהכא הוי חדא מתרתי מערלה וחמץ וכלאי הכרם אבל להני פוסקים דס"ל דגם כה"ג אין עומה"ד ומכללם הא ס"ל כן התוס' דפסחים הנ"ל קשה מאי פריך וכבר עמד על קושי' זו בספר גינת וורדים ע"ש ועוד קשה לי יותר דמאי פריך דהרי אם היינו למדין איסור אכילה בק"ו וא"כ לא היה לוקה על אכילת בב"ח ושוב הא לא הי' יכול ללמוד איסור הנאה בב"ח מהק"ו דהרי יש לדחות מה לערלה וחמץ וכלאי הכרם שכן לוקה על אכילתן תאמר בב"ח שאינו לוקה על אכילתו דאין עומה"ד והרי דכוותי' פריך שם מה לחמץ שכן ענוש כרת על אכילתו ומשני כה"כ יוכיחו וכתבו התוס' דאין לומר דגם כרת נלמד מהך ק"ו מחמץ ויהי' חייב אוכל בב"ח כרת דאין עומה"ד וא"כ הא גם אם אסור אכילה לא הוי רק מק"ו הא שוב לא היינו יכולין ללמוד איסור הנאה בק"ו דנאמר מה לכולהו שכן לוקה על אכילתן וא"כ הא לכאורה מוכרח ע"כ לומר לדעת הפוסקים דס"ל דגם כשהק"ו הוי חדא מתרתי גם כן אין עומה"ד דהם מפרשים דקושי' הגמר' הוי רק משום הך דרשה דכל שתיעבתי והם ס"ל כסברת המ"מ שהבאנו לעיל דכל היכא דידעינן האיסור שוב נלמד העונש בק"ו ומש"ה פריך דגם אכילה נלמוד מק"ו ויהי' לוקה עליו ושוב נוכל ללמוד גם הנאה מק"ו ואדרבה הא מוכרח מקושי' הגמרא דכ"ע ס"ל הך דרשה דאם נאמר דיש מהתנאים החולקים על הך דרשה מאי פריך הגמר' לאיסי דלמא גם הוא לא ס"ל אמנם זה אינו דהא כבר כתבנו דהתירוץ של הגמר' דמשני דהמ"ל חורש בשו"ח יוכיח ע"כ לא אתי' רק כמ"ד דלא ס"ל הך דרשה גבי בב"ח וא"כ הא אי אפשר לפרש כן קושי' הגמר' דא"כ לפי מה דמתרץ ומוכח דלא ס"ל הך דרשה הא לא קשה כלל ולא צריך להתירוץ דחורש בשו"ח יוכיח וביאור קושיית הגמר' מצאתי בכסף משנה בפרק א' מה' טומאת מת שהקשה דהרי בטומאת משא ובב"ח ילפינן עונש מן הדין ותירץ דבב"ח מכיון דאסור לבשלו הוי בכלל לא תאכל כל תועבה אי נמי משמע דלא אסרה התורה לבשלו אלא שלא יבא לאוכלו עכ"ד הכ"מ והנה דבריו באו סתומים במה שכתב דבב"ח עומה"ד ולא מצאתי דבר זה בשום מקום להדי' ועכ"פ נוכל לומר תירוציו לישב קושי' הגמר' והנה תירוצו הראשון דהוי בכלל שתיעבתי הא נתבאר לעיל דאי אפשר לאומרו על קושי' הגמר' דאיסי הא חזינן דלפי התי' לא ס"ל הך דרשה וא"כ מאי הקשה בתחילה דהא אי לא ס"ל לא קשה כלל וצ"ל כתי' השני של הכ"מ דהק"ו הוי גילוי מילתא דכיון דאסור בבישול ידעינן מהק"ו דהא דאסרתו התורה בבישול הוי משום דאסור באכילה ושפיר לוקה מהק"ו ופריך הגמר' שפיר:
[ו] גם נראה להוכיח עוד דהך דרשה אינו מוסכם דהא במס' ע"ג דף כ"ט אמרינן דיין נסך מנ"ל דאסור בהנאה ומשני משום דאיתקוש יין לזבח וזבח למת ומת יליף בג"ש מעגלה ערופה ובודאי קשה דלמה צריך לכל הני לימודים תיפוק ליה מלא תאכל כל תועבה וכדנפקא ליה לרב אשי בשר בחלב ולא מבעי לגירסת התוס' דחולין שהבאנו באות ג' דגורסין השתא לגבוה שרי דלא ידעינן מזה רק על בעלי חיים שאינם נאסרין ע"י עבירה הא ודאי דקשה דתקרובת דאינם בע"ח צריך להיות בכלל לאו זה אלא אפי' לגירסת רש"י דגורס שם השתא ומה שבת דחמירא מעשיה מותרים הני לא כ"ש והך ק"ו הא שייך על כל מילי מ"מ הרי על תקרובת ע"ג ודאי נראה דלא שייך הך ק"ו דמעשה שבת דהרי איסורא של ע"ג לא קילא משבת וגם חמורה מיני' דהוי ככופר בכל התורה כולה שוב מצאתי בפלתי סי' פ"ז שהקשה קושיא זו וכתב דצ"ל דהך סוגיא לא ס"ל הך דרשה יעו"ש והנה אין לדחות ולומר דהרי בהך דכל שתיעבתי לא כתיבא רק לא תאכל ולא ידעינן מיניה איסור הנאה רק אבהו ונאמר דהסוגיא דע"ג אתיא כחזקיה דלא תאכל לא משמע לאיסור הנאה זה אינו מספיק דהא במס' ע"ג דף ל"ב אמרינן על הא דתנן בשר הנכנס לע"ג מותר והיוצא אסור מפני שהוא כזבחי מתים וקאמר בגמרא מני ר' יהודה בן בתירא הוא דתניא ריב"ב אומר מנין לתקרובת ע"ג שמטמא באוהל שנאמר ויאכלו זבחי מתים מה מת מטמא באוהל אף תקרובת מטמא באוהל והקשו התוס' בד"ה והיוצא דמשמע דרבנן דפליגי על ריב"ב וס"ל דתקרובת אינו מטמא באהל לא ס"ל הך היקשא וא"כ לעיל דיליף דיין נסך אסור בהנאה מהך היקשא ואמאי לא קאמר שם מני ריב"ב היא ותירצו בשם הר"י דלענין איסור אכילה והנאה דאשתעי בו קרא לא פליגי רבנן על ריב"ב וס"ל ההיקש דזבח למת ולא פליגי רק לענין טומאה דלא איירי בו ההיקש דריב"ב ס"ל דלגמרי הוקש וחכמים חולקין וכן כתבו התוס' בחולין דף י"ג בד"ה תקרובת והרי בהך היקש כתיב ויאכלו זבחי מתים וא"כ הא לא כתיב רק אכילה והנאה הא לא נזכר בהפסוק ולרבנן דלא ס"ל ההיקש רק לענין מאי דכתיבא בקרא היאך יליף מני' הנאה ומוכרח דהך סוגי' דדף כ"ט אתי' כר' אבהו דבלשון אכילה נכלל גם הנאה וא"כ הא הוי מצי לומר דילפינן מקרא דכל שתיעבתי ומוכרח כתי' של הפלתי דהך סוגיא לא ס"ל כלל הך דרשה אמנם לפי מה שכתבו התו' במס' ע"ג דף ל"ב בשם ר"ת תי' אחר על הא דלא אמר לעיל הא מני ריב"ב הא שפיר נוכל לומר דהסוגיא אתיא כחזקיה:
[ז] גם קשה לי דבסנהדרין דף ס"א איתא השוחט את הבהמה לזרוק דמה לע"ג ולהקטיר חלבה לע"ג ר' יוחנן אמר אסורה דמחשבין מעבודה לעבודה והוי תקרובת ר"ל אמר מותרת דאין מחשבין מעבודה לעבודה וכתבו התוס' בד"ה ור"ל אמר מותרת פי' בהנאה ולא באכילה דהא הוי מומר לע"ג ואסור לאכול משחיטתו אי נמי אפי' באכילה שרי כיון דלא הוי מומר מעיקרא ובשחיטה זו הוא דנעשה מומר וכן כתבו התוס' במס' ע"ג דף ל"ד בד"ה ר"ל בשם רש"י ודברי רש"י המה בזבחים דף יו"ד דלר"ל מותרת גם באכילה וא"כ קשה אמאי מתירה ר"ל נהי דס"ל דלא הוי תקרובות וליכא בו איסורא דתקרובות מ"מ הרי אמרינן שם בסנהדרין עד כאן לא קשרי ר"ל אלא בהמה אבל גברא בר קטלא הוא מידי דהוי אמשתחוה להר דהר מותר ועובדו בסייף א"כ הא נשחטה ע"י עבירה והא ראיה דגברא חייב קטלא על השחיטה זו וא"כ תאסר גם הבהמה משום כל שתיעבתי דאפי' אם נאמר דר"ל ס"ל כחזקיה דלא תאכל לא משמע הנאה מ"מ לכל הפחות באכילה תאסר ומוכרח לומר לשיטת רש"י ותי' הב' דתוס' דס"ל דר"ל מתיר גם באכילה דר"ל לא ס"ל הך דרשה ומש"ה נמי קאמר ר"ל בחולין דף קט"ו לימוד אחר לאסור בשר בחלב אמנם קושיא זו יש לישבה בפשיטות דהרי הך סוגיא איתא בחולין דף ל"ט וכתבו שם התוס' בד"ה ר"ל וז"ל מודה ר"ל דחייב מיתה כו' ואין לתמוה למה נהרג דלמא ממלך ולא זרק כדאמרינן בסנהדרין דף ס"א גבי מסית שאמר אלך ואעבוד פטור דמימלך ולא עבד הכא ודאי לא מימלך כיון דעבד מעשה דשחט ע"מ לזרוק ועוד דאפי' ודאי לא יזרוק חייב דחשיב עבודה בשחיטה זו וא"כ הרי קושייתינו הנ"ל תלוי בהני ב' תירוצים של התוס' דלתי' הראשון של התוס' הא עצם השחיטה לא חשיבא עבודה לע"ג והחיוב מיתה לא הוי על השחיטה רק על הא דאמר שיזרוק הדם לע"ג והוי כאומר שילך ויעבוד והשחיטה לא הוי רק בירור על האמירה דשוב לא מימלך וא"כ הא לא שייך כלל לומר דיהיה בו איסור משום כל שתיעבתי דהוי כמו שוחט בהמה ועובר בשעת המעשה עבירה אחרת שאינו תלוי בהשחיטה דאין מקום לאסרו בשביל זה ורק לתי' הב' של התוס' דחולין דהשחיטה בעצמה הוי עבודה לע"ג ואפי' אם היינו יודעין שבודאי יתחרט ולא יזרוק אח"כ ג"כ חייב ולפי זה הא שייך לומר דליתסר משום כל שתיעבתי וכמו שוחט בשבת דהיה אסור אי לאו קרא דהיא קודש וא"כ הא י"ל דלהך תירוצא של התוס' דחולין נאמר דבאמת מודה ר"ל דאסורה באכילה ואינו מתיר רק בהנאה דס"ל כחזקיה ורש"י והתוס' דסנהדרין דס"ל דר"ל מתירה גם באכילה נאמר דס"ל כתי' הראשון של התוס' דחולין דהשחיטה בעצמה לא הוי עבודה והחיוב מיתה הוי רק על הא דאמר שיזרוק הדם כן י"ל אמנם עיין בדברי רש"י בסנהדרין שם ד"ה ועובדיהן בסייף דמבואר כמעט להדיא כתי' הב' של התוס' דחולין דהחיוב מיתה הוי על השחיטה עצמה יעו"ש בדבריו ואפ"ה הא כתב בזבחים דלר"ל מותרת גם באכילה ולדידיה הא מוכרח לומר דר"ל לא ס"ל הך דרשה ועוד דהא אכתי תיקשה לתי' הב' של התוס' דחולין דס"ל דהשחיטה בעצמה הוי האיסור נהי דזה נוכל לומר כמו שכתבנו דיפרש דר"ל אינו מתיר רק בהנאה דס"ל כחזקיה מ"מ עדיין קשה מהא דבמס' ע"ג דף ל"ד דס"ל לר"מ דגבינות בית אונייקי אסורים בהנאה וקאמר ר"ל מאי טעמא הואיל ורוב עגלות העיר נשחטין לע"ג וא"ל ר' שמעון ב"ר אליקים וכי נשחטין לע"ג מאי הוי והא את הוא דשרי דאיתמר השוחט בהמה לזרוק דמה לע"ג כו' ור"ל אמר מותרת א"ל באומר בגמר זביחה הוא עובדה ומאי הקשה כיון דחייב מיתה על השחיטה והוי בכלל כל שתיעבתי וגם לר"ל אסורה באכילה ורק בהנאה מתירה דס"ל לר"ל כחזקיה א"כ הא י"ל דר"מ ס"ל כר' אבהו ומש"ה אוסרה בהנאה אע"ג דלא הוי תקרובת והרי בלא"ה כתבו התוס' בפסחים דף כ"ב בד"ה ור"ש דר"מ ס"ל ע"כ כר' אבהו וגם בלא"ה הא י"ל דר"מ ס"ל כר' אבהו אלא ודאי מוכרח להיפוך ממה שכתבנו ואדרבה לתי' הב' של התוס' דהשחיטה הוי עבודה לדידהו ודאי מוכרח לומר דר"ל מתירה גם באכילה דלא ס"ל כלל הך דרשה ומש"ה הקשה לר"ל שפיר דאמאי אוסרה ר"מ:
[ח] רק זה יש לישב בפשיטות דאע"ג דבכל מקום נאמר דס"ל לר"מ כר"א מ"מ בהך קרא דלא תאכל כל תועבה לר"מ לא הוי הנאה בכלל ואפי' לר' אבהו דבע"ג דף ס"ו קאמר ר' יהודה משום ר"מ מנין לכל איסורין שבתורה שמצטרפין שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל הרי דס"ל לר"מ דהך לאו כולל כל האיסורין שבתורה וא"כ הא שפיר י"ל דלעולם כ"ע מודים לדרשה דרב אשי דיש בכלל לאו זה גם דבר שנעשה בו עבירה וכמו בשר שנתבשל בחלב מ"מ כיון דס"ל לר"מ דלאו זה כולל ג"כ כל האיסורין שבתורה והרי רוב האיסורין שבתורה אינם אסורין רק באכילה ולא בהנאה א"כ ע"כ הך לא תאכלו לא קאי רק על איסור אכילה לחודא ולא על הנאה ומש"ה גם בהני איסורין שנכללו בהך לאו אע"ג דלא ידעינן בהו שהם מותרים בהנאה מ"מ אי אפשר לידע בהו איסור הנאה משום הך לא תאכל ואפי' לר' אבהו דהא ע"כ הוי הפי' בהך קרא רק אכילה גרידא ורב אשי דנפקא ליה מהך קרא בב"ח גם איסור הנאה הוא משום דלא ס"ל הך דרשה דר"מ דע"ג וס"ל דלאו זה לא קאי על כל איסורין ושפיר הוי לר"א גם הנאה בכלל ועיי' בכריתות דף כ"ה בתוס' ד"ה תנאי שהקשו דהיאך ילפינן איסור הנאה בציפורי מצורע מקרא וזה אשר לא תאכלו לרבות המשולחת והלא הפסוק כתוב גם לגבי עופות טמאין דמותרין בהנאה וכוונתם מבואר דהקשו דגם לר' אבהו אי אפשר ללמוד מיניה איסור הנאה כיון דאיירי גם בעופות טמאין דמותרים בהנאה וזהו להדיא כדברינו אמנם עיין במס' קידושין דף נ"ז בתוס' ד"ה וזה שחלקו על התוס' דכריתות בסברא זו וס"ל דלר"א שפיר נוכל לידע מוזה אשר לא תאכלו גם הנאה יעו"ש שהקשו רק לחזקיה מנ"ל איסור הנאה ומשמע דלר"א ניחא] ומש"ה שפיר הקשה ר"ש ב"ר אליקים לר"ל לדידך דס"ל דבשוחט ע"מ לזרוק לא הוי תקרובת נהי דמ"מ מודית דאסורה באכילה משום כל שתיעבתי מ"מ אמאי אוסר ר"מ הגבינות בהנאה דלר"מ לשיטתו ליכא בהך דכל שתיעבתי איסור הנאה ואפי' לר"א ובזה נוכל לישב ג"כ מה דהקשינו למעלה על הא דדחק בע"ז דף כ"ט למצא לימודים לאסור יין נסך בהנאה ואמאי לא נפק לי' משום הך דכל שתעבתי לפי"ז ניחא דהרי שם בא הגמ' לישב טעם של המשנה דקתני דיי"נ אסור בהנאה דמנ"ל והרי שם במשנה נזכר ג"כ ר"מ דקאמר שם באותו משנה דר"מ אוסר ג"כ נודות של יין בהנאה ולר"מ הא לא הוי מצי לומר משום הך דכל שתיעבתי ומש"ה אמרה הגמ' הטעם משום דאיתקוש לזבח כי היכי דלהוי ניחא גם לר"מ. גם מיושב לנו בזה הא דבפסחים דף כ"ב מדקדק ר' אבהו דלר"מ כל מקום שנאמר לא תאכל הוי גם הנאה בכלל מדאיצטריך למכתב היתר הנאה גבי נבלה וקאמר שם דלר"מ דרשינן אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה ופרש"י דידעינן בו דאסור לשוחטו בעזרה ואם שחטו אסור באכילה מקרא דכי ירחק ממך המקום וזבחת ואכלת כו' ואי אתה אוכל מה שאתה זובח בקירוב מקום ומיהו איסור הנאה לא ידעינן בו דהא לא כתיבא בו לא תאכל ומש"ה איצטריך אותו לאסרו בהנאה והקשה בגליון הש"ס כיון דידעינן בו דאסור לשוחטו וגם דאסור באכילה תיפוק ליה דאסור מהא דכל שתיעבתי וכוונתו כיון דכבר ידעינן בו איסור אכילה הא שוב ליכא למימר בו ק"ו ממעשה שבת ונלמד הנאה מלא תאכל כל תועבה כן ביאר דבריו בהקדמה לדו"ח *) ולדברינו ניחא דלר"מ לשיטתו לא ידעינן מלאו זה איסור הנאה גם נוכל לישב ג"כ בזה הא דהקשינו למעלה באות ד' להרמב"ם דס"ל דאינו לוקה על הנאה למה צריך ר' ישמעאל הפעם שלישי לא תבשל לאיסור בב"ח בהנאה תיפוק ליה מכל שתיעבתי לר"א ולפי"ז הא ניחא די"ל דר' ישמעאל ס"ל ג"כ כר"מ ולעולם י"ל דכ"ע ס"ל הך דרשה ולתי' של התוס' דחולין דהשחיטה בעצמה הוי עבודה נאמר דר"ל לא מתיר רק בהנאה דס"ל לר"ל דמהך דרשה דכל שתיעבתי לא ידעינן איסור הנאה או משום דס"ל כר"מ דהך לאו כולל גם כל האיסורין שבתורה או משום דר"ל ס"ל כחזקיה דכל מקום שנאמר לא תאכל לא הוי הנאה בכלל אמנם הא כבר מבואר לעיל דאיסי ע"כ לא ס"ל הך דרשה ואין להקשות לתי' הב' של התוס' דחולין דהשחיטה בעצמה הוי עבודה ולפי מה שנתבאר דאיסי ע"כ לא ס"ל הך דרשה וא"כ הא צריך לומר דגם רב אשי דקאמר הך דרשה בחולין גבי בב"ח מ"מ גם הוא מודה דאיכא תנאי שחולקים על זה רק ר"א קאמר כן אליבא דנפשיה ומסתמא ידע דאיכא תנא דס"ל הך דרשה וחולק על איסי א"כ קשה הא דבחולין דף ל"ט מביא שם הגמ' פלוגתא דר"י ור"ל בשוחט קרבן לשמה לזרוק דמה שלא לשמה דר"י אומר פסול ור"ל אמר כשר ומפרשינן טעמא דר"י דס"ל מחשבין מעבודה לעבודה ויליף חוץ מפנים ור"ל ס"ל אין מחשבין מעבודה לעבודה ולא יליף חוץ מפנים ופריך שם מהא דחזינן במשנה דר' יוסי ס"ל דבקרבן מחשבין מעבודה לעבודה ובע"ג אין מחשבין מעבודה לעבודה וקאמר פנים קשי' לר"ל חוץ קשי' לר' יוחנן ומאי הקשה דלמא גם ר' יוחנן ס"ל דלא יליף חוץ מפנים וכשמחשב ע"מ לזרוק לא מקרי תקרובת ע"ג ומ"מ שפיר ס"ל דאסורה בהנאה דכיון דגם לר"ל הא הוי השחיטה עצמה עבודה לע"ג וגברא בר קטלא וס"ל לר' יוחנן דמשום כל שתיעבתי אסורה גם בהנאה דס"ל לר' יוחנן כר' אבהו ור' יוסי לא ס"ל כלל הך דרשה דכל שתיעבתי ומש"ה כשמחשב מעבודה לעבודה מותרת גם באכילה כיון דלא הוי תקרובת ומוכרח לכאורה ע"כ לתי' הב' של התוס' דחולין דלא מצינו פלוגתא דתנאי בהך דרשה ורב אשי דקאמר הך דרשה
**(הגה"ה *) פסחים דף כ"ב ואידך חוב"ע לאו דאורייתא פרש"י איסור הנאתו והתוס' חלקו עליו וכתבו דלמ"ד לאו דאורייתא הוי לגמרי לאו דאורייתא ועיין בגליון הש"ס להגאון מוהר"ר עקיבא אייגר זללה"ה זיע"א שהקשה לפרש"י דשחיטתו הוי לכ"ע דאורייתא לתסר בהנאה משום לא תאכל כל תועבה ועיין בהקדמה לספר דרוש וחידוש מה שהקשו עליו דהא נוכל ללמוד ק"ו ממעשה שבת וכדמשני בחולין על חורש בשור וחמור ולדידי קשה על דבריו טובא במה דהבין דלרש"י הוי שחיטה לכ"ע דאורייתא דודאי דבר זה לא ניתן להאמר ועיין בתוס' ד"ה חולין שהקשו מהא דנזיר דפריך למ"ד לחנכו הא קמייתי חוב"ע ומשני סבר חוב"ע לאו דאורייתא ומשמע שם דנאכל הרי שלא הקשו בפשיטות על רש"י היאך הביאו והקשו רק מהא דמשמע שם דהיה נאכל ובודאי מוכח דהתוס' הבינו בכוונת רש"י דרק אכילה הוי לכ"ע דאורייתא אבל שחיטתו הוי מדרבנן וז"ל רש"י בקידושין דף נ"ח ד"ה ובחולין קסבר לאו דאורייתא לא איסור שחיטתו ולא איסור הנאתו וא"כ לא שייך כלל כל שתיעבתי כיון דלא עבד איסורא ולבי אומר לי להצדיק את הצדיק ז"ל ולומר דט"ס נפל בדבריו וצ"ל דלפירש"י דאכילתו הוי דאורייתא כו' וכוונתו בהקושי' לא הוי כלל לסוגי' דחולין דשם הוי הפי' כל שתיעבתי דנעשה בו איסורא רק כוונתו להא דמס' ע"ג דף ס"ו ר"י אומר משום ר"מ מנין לכל איסורין שבתורה שמצטרפין שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך ה"ה בבל תאכל הרי ס"ל לר"י ולר"מ דהך לאו כולל כל האיסורין שבתורה וא"כ כאן דחוב"ע אסורים באכילה מה"ת הם בכלל לאו זה ושוב ליתסר בהנאה דהא כתיב לא תאכל ובפנים כתבנו מה שיש די בישוב קושי' זו:)**
גבי בב"ח ס"ל דכולהו תנאי ס"ל כן גם זה אינו מוכרח דיש לומר דהא בירושלמי פ"ב דפסחים מבואר להדיא דר' יוחנן ס"ל כחזקי' וא"כ ע"כ הא דאוסר ר"י בהנאה הוי הטעם משום דיליף חוץ מפנים והוי תקרובת ע"ג ועוד דלפי מה דמבואר לקמן באות י' דלמאן דס"ל חמץ שעבר עליו הפסח מותר ע"כ לא ס"ל הך כל שתיעבתי וא"כ ר' יוחנן הא ס"ל בפסחים דף כ"ט דחמץ שעבר זמנו מותר ומש"ה מקשה שפיר ונהדר לדידן דמהני סוגין דע"ג ליכא ראיה דחולקין על הך דרשה ורק לשיטת רש"י בסנהדרין דס"ל דגם לר"ל הוי השחיטה עצמו עבודה ומ"מ כתב בזבחים דר"ל מתירה גם באכילה מוכרח דר"ל לא ס"ל הך דרשה וכמש"כ באות ז':
[ט] וכן יש להוכיח מהא דבחולין דף ל' דתנן השוחט לשם הרים שחיטתו פסולה ואמרינן שם פסולה אין זבחי מתים לא ומוקים לה דאמר להר דלא הוי תקרובת דאין נעבד במחובר ופרש"י ומ"מ שחיטתו פסולה מדרבנן דמחזי כתקרובת ולמה אינו אסורה מן התורה לכל הפחות באכילה משום כל שתיעבתי דהרי המשתחוה להר הוי בסייף וכדאיתא בסנהדרין דף ס"א ובע"ג דף מ"ו הרי דהוי עבירה וצ"ל אסור באכילה וגם לר' אבהו הא תיקשה אמאי אינו אסור גם בהנאה וכמו דנפקא לי' לרב אשי איסור הנאה בבב"ח מהאי דרשה דודאי דוחק גדול לומר דהך משנה לא אתי' רק כר"מ דמוקים להך קרא גם לכל איסורין שבתורה שמצטרפין זה עם זה וכן קשה מהא דבע"ג דף נ"א איתא זרק מקל לפני' חייב ואינה נאסרת דלא הוי תקרובת משום דלא הוי כעין פנים ופריך מהא דתנן מצא בראשו פרכילי ענבים ועטרות של שבלים אסורות יעו"ש ואמאי הרי כיון דחייב עלי' משום דהוי דרכה באותה עבודה והוי עובד ע"ג ממש וליתסר נמי בהנאה לר' אבהו ובודאי נראה דהני סוגיות לא ס"ל כלל הך דרשה דרב אשי. וגם הא נתבאר לעיל דע"כ גם רב אשי מודה דהוי פלוגתא דתנאי בזה דאיסי ודאי לא ס"ל כן וכמו שנתבאר למעלה באות ח':
[י] גם עוד ראיה לזה דבפסחים דף כ"ח ס"ל לר"ש דחמץ שעבר עליו הפסח מותר מן התורה ואמאי ליתסר משום כל שתיעבתי דנעבדה בו עבירה דעבר על בל יראה והניחא לגירסת רש"י בחולין דגורס הק"ו ממעשה שבת ניחא דגם על חמץ איכא ק"ו ממעשה שבת דבל יראה הוי רק לאו אבל לגירסת התוס' דלא ילפינן ממעשה שבת ורק בע"ח ידעינן מהא דמותרים לגבוה קשה ומוכרח לומר לפי גירסת התוס' דר"ש לא ס"ל הך דרשה ואי דאכתי קשה דא"כ בפסחים שם דקאמר ר' יהודה דחמץ בין לפני זמנו ובין לאחר זמנו עובר עליו בלאו ואמרינן שם מאי טעמא דר' יהודה תלתא קראי כתיבי חד לפני זמנו וחד בתוך זמנו וחד לאחר זמנו ולר"ש מוקים להו לדרשות אחריני ודחק שם הגמ' דלר' יהודה מנ"ל הני דרשות ולמה דחקה הגמ' בזה ואמאי לא נאמר דר"י ס"ל הך דכל שתיעבתי וידע מיני' לאוסרו אחר זמנו ומוכרח ע"כ כגירסת רש"י דילפינן ק"ו ממעשה שבת וגם חמץ נוכל ללמוד מהך ק"ו אבל לגירסת התוס' קשה ובודאי דוחק גדול לומר דהך סוגי' ס"ל דליכא שום תנא דידרוש להך דרשה דכל שתיעבתי רק זה ניחא בלא"ה דהרי ר' יהודה אוסר גם לאחר זמנו בהנאה ג"כ וע"ש בתוס' ד"ה וחד שהקשה דלחזקי' מנ"ל לר"י דלפני זמנו ולאחר זמנו אסור בהנאה דהרי רק פעם א' כתיב לא יאכל ומסברא מוקמינן לי' על תוך זמנו ותירצו בשם הר"י דכיון דחד מהני פסוקים הוי גם הנאה בכלל ה"ה לאינך וזה ניחא לפי מה דאמרי' דר"י יליף לה מהני ג' פסוקים אבל אם נאמר דר"י אוסר לאחר זמנו משום כל שתיעבתי הא ודאי תשאר קושייתו של התוס' דלחזקי' מנ"ל לר"י לאסרו גם בהנאה אחר זמנו ועוד דגם לר' אבהו תיקשה דהא במס' ע"ג דף ס"ו קאמר ר' יהודה משום ר"מ מנין לכל איסורין שבתורה שמצטרפין שנאמר לא תאכל כל תועבה וכבר כתבנו לעיל באות ג' דלפי הך דרשה ליכא ללמוד מהך קרא הנאה גם לר"א:
גם נוכל לישב הא דדחקה הגמ' אליבא דר"י ולא הוי ניחא לי' דטעמו משום כל שתיעבתי דלכאורה הא תיקשה לפי גירסת התוס' בחולין דלרב אשי דנפק לי' איסור בב"ח משום כל שתיעבתי והרי גם כשבשל עו"ג בשר בחלב או שנפל מעצמו כזית בשר לתוך יורה של חלב הרי ג"כ נאסרת ומוכרח ע"כ דגם בכה"ג הוי בכלל כל שתיעבתי וכמו שכתב רש"י בחולין שם וכן כתבו התוס' במס' תמורה דף ד' שהקשו דצורם אוזן בכור ליתסר משום כל שתיעבתי ותי' דכיון דחזינן דבנפל בו מום מעצמו מותר ע"כ לא הוי בכלל איסור זה הרי דמה דאנו אוסרין משום לאו זה גם בנעשה ממילא ולא עבר שום אדם האיסור מ"מ אסורה באכילה דמ"מ הא נעשה בו דבר האסור להעשות וא"כ הא תיקשה לגירסת התוס' דלרב אשי צריך להיות חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה ואפי' חמץ של עו"ג דלא עבר עליו על בל יראה וכמו בב"ח של עו"ג והרי בפסחים דף כ"ט גבי האוכל חמץ של הקדש דפליגי תנאי אי מעל או לא וקאמר רב אשי דכ"ע ס"ל אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ודבר הגורם לממון לאו כממון דמי והיאך חשיב לי' רב אשי גורם לממון והרי לעולם תהיה אסורה לישראל באכילה משום כל שתיעבתי ובע"כ צ"ל דחמץ לא דמי כלל לבב"ח דבב"ח הוי הבישול בעצמו העבירה ולא בעינן שיהיה הבשר של ישראל דהא גם אם בשל ישראל בשר של עו"ג בחלב ג"כ עובר על לא תבשל ומש"ה גם כשבישלו עו"ג מקרי דנעשה בה דבר האסור להעשות והוי בכלל כל שתיעבתי אבל לענין בל יראה דהאיסור הוי שלא יהיה לישראל חמץ של עצמו ובשל עו"ג אין הישראל עובר וכדאמרינן בפסחים דף ה' אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה ומש"ה בחמץ של עו"ג לא נעשה בו עבירה כלל דרק חמץ וברשות ישראל הוא דהוי האיסור וכשאינו של ישראל חסר תנאי אחד מהתנאים של האיסור והרי זה דומה כמבשל בשר בלא חלב דמותר ומש"ה בחמץ של עו"ג או הקדש לא הוי בכלל כל שתיעבתי ושפיר קרי לי' רב אשי דבר הגורם לממון וא"כ הא מיושב ג"כ הא דדחקה הגמ' בפסחים לומר דלר' יהודה תלתא קראי כתיבי דר' יהודה הא אוסר גם חמץ של עו"ג שעבר עליו הפסח ובכה"ג לא הוי בכלל כל שתיעבתי ואפי' לרב אחא בר"י דקאמר שם דר"י יליף שאור דאכילה משאור דראיה ואינו אוסר רק בשל ישראל מ"מ לא הוי מצי לומר דטעמו דר"י דאוסר לאחר זמנו הוי רק משום כל שתיעבתי ומש"ה אינו אוסר רק בשל ישראל ומתיר בשל עו"ג ולא הוי צריך לומר דטעם של ר"י הוא משום דיליף שאור דאכילה משאור דראי' דזה אינו דהא ר"י קאמר לפני זמנו ולאחר זמנו עובר בלאו וא"כ אי נאמר דלא יליף שאור דאכילה משאור דראי' וא"כ לפני זמנו הא אסור גם בשל עו"ג ודאי דמוכרח דגם אחר זמנו עובר גם בשל עו"ג דהא דומי' דלפני זמנו קתני לה ומש"ה מוכרח רב אחא בר יעקב לומר דר' יהודה יליף שאור דאכילה משאור דראי' וגם תוך זמנו אינו אסור לר"י בשל עו"ג אבל לר' שמעון דמתיר חמץ שעבר עליו הפסח מדאורייתא ואפי' של ישראל ורק מדרבנן אסר לי' משום קנס דעבר עליו בבל יראה וכמבואר בפסחים דף כ"ט קשה דליאסר משום כל שתיעבתי ומוכרח לפי גירסת התוס' דר"ש לא ס"ל הך דרשה:
ובדברינו אלה נבין דברי התוס' בפסחים הנ"ל שהקשה דמנ"ל לר' יהודה דחמץ לפני זמנו ולאחר זמנו אסור בהנאה לחזקיה דהא לא כתיב רק פעם אחד לא יאכל ומסתמא מוקמינן ליה על תוך זמנו וראיתי להצל"ח שתירץ דכמו דדרש איסי בחולין דבב"ח אסור בהנאה מק"ו ומה ערלה שלא נעבדה בו עבירה אסור בהנאה בשר בחלב שנעבדה בו עבירה לא כ"ש וכמו כן נוכל לידע מק"ו זה דחמץ בתוך זמנו ולאחר זמנו אסור בהנאה דג"כ נעבדה בו עבירה ורק על לפני זמנו דאינו עובר על בל יראה עד הלילה ולא נעבדה בו עבירה הוא דבעינן קרא לאוסרו בהנאה ומש"ה כתיב חד זימנא לא יאכל ומוקמינן לי' על לפני זמנו דעל אינך לא צריכא קרא ולכאורה הוי קושי' גדולה על התוס' למה דחקו בזה אבל לדברינו דברי התוס' מוכרחים דאע"ג דגבי בב"ח יליף שפיר איסי מהך ק"ו מערלה וידעינן מיני' דגם בבישלו עו"ג או נפל מאיליו אסור בהנאה דגם בכה"ג חשיב נעבדה בו עבירה אבל גבי חמץ של עו"ג לא חשיבא כלל נעבדה בו עבירה וכמו שכתבנו וא"כ הא איצטריך הך לא יאכל על תוך זמנו דנדע דגם בחמץ של עו"ג אסור בהנאה דזה אי אפשר ללמוד בק"ו דאיסי והקשה התוספת שפיר:
[יא] ונהדר לדידן דמוכרח ע"כ דיש תנאים חולקים על הך דרשה ולפי גירסת התוס' דחולין מוכרח ג"כ דר' שמעון לא ס"ל הך דרשה וא"כ הא מיושב דברי הירושלמי שהבאנו בראשית דברינו דמצריך שפיר קרא להכשיר שוחט פסח על החמץ דבלאו הך קרא הוי ס"ד דפסול משום כל שתיעבתי לפי גירסת התוס' ומיושב ג"כ מה שהקשינו לעיל באות ג' דלר"ש דדרש זבח זבחיי מנ"ל דהפסח כשר ולפי דברינו ניחא דר"ש לשיטתו דלא ס"ל הך דכל שתיעבתי ולא צריך לדידי' קרא להכשירו דמנ"ל הוי ס"ד לפוסלו ואייתר לי' הך זבחי למדרש זבח זבחיי דאי ס"ד לפוסלו משום דאי עביד לא מהני הרי כבר כתבנו דהכא לא יתוקן הדבר שהקפידה עליו התורה ובכה"ג כ"ע מודים דמהני ונסתייעא מזה סברתו של הנתיבות דאי נאמר דגם בכה"ג אמר רבא דלא מהני תיקשה מנ"ל לר"ש למדרש זבח זבחיי דלמא בא להכשיר הפסח דלא נימא דלא מהני אבל לגירסת רש"י בחולין דיליף ק"ו ממעשה שבת א"כ גם בשוחט פסח על החמץ איכא הך ק"ו וא"כ בע"כ הא דמצריך הירושלמי הפסוק להכשירו הוי משום דלא נאמר דלא מהני ומוכרח דלא כהנתיבות אבל להתוס' ניחא וכמש"כ:
[יב] ואין לומר דגם לגירסת רש"י ניחא הא דמצריך הירושלמי קרא להכשירו דהרי בב"ק דף ע"א פליגי רב אחא ורבינא במעשה שבת דר' אחא ס"ל דהוי דאורייתא אליבא דר' יוחנן הסנדלר ורבינא ס"ל דהוי רק מדרבנן וא"כ הא דקאמר בחולין דיליף ק"ו ממעשה שבת ומה שבת דחמירא מעשי' מותרים הני לא כ"ש הא לא הוי רק למ"ד דמעשה שבת הוי דרבנן אבל למ"ד מעשה שבת אסורין מדאורייתא הא ליכא ללמוד ק"ו ממעשה שבת ועיי' בחולין שם במהרש"א שנשאר בקושי' לפי גירסת רש"י דתיקשה עדיין למ"ד דהוי דאורייתא ואם כן נאמר דהירושלמי ס"ל כמ"ד דהוי דאורייתא ולדידי' נהי דעל בע"ח שנעשה בהן עבירה כגון חורש בשו"ח ידעינן דמותרים בק"ו מהא דמותרים לגבוה וכגירסת התוס' אבל בשוחט על חמץ שפיר הוי ס"ד לאוסרו מש"ה צריך קרא להכשירו זה אינו מספיק דודאי דקושיתו של המהרש"א על גירסת רש"י ניחא וגם לרב אחא משני הגמרא שפיר דחורש בשו"ח אתי' בק"ו ממעשה שבת דהרי בבב"ח דאסרינן לי' משום כל שתיעבתי אסור גם כשבישלו עו"ג וז"ל רש"י בחולין שם כל שתיעבתי כו' ה"ה בבל תאכל עולמית בכל הענינים בין שבא בעבירה בין שלא בא בעבירה כגון ע"י קטן ועו"ג הרי דבלאו זה אין חילוק כלל וגם בנעשה בלא איסור הוי בכלל האיסור וכבר הבאנו לעיל דברי התוס' בתמורה דמש"ה ליכא בצורם אוזן בכור משום כל שתיעבתי דכיון דחזינן דבנפל מום מאליו מותר א"כ ע"כ לא קאי הלאו עליו ומש"ה גם בהפיל בו מום בידים מותר וא"כ הא אפילו לרב אחא דס"ל מעשה שבת דאורייתא מ"מ הא אמרינן בב"ק יכול אפי' בשוגג ת"ל מחללי' מות יומת במזיד אמרתי לך ולא בשוגג הרי דבשוגג לכ"ע מעשה שבת מותרין מדאורייתא וא"כ הא מוכרח דלכ"ע ע"כ ליכא במעשה שבת איסור משום כל שתיעבתי וכמו שכתבו התוס' דבצורם אוזן בכור כיון דנפל ממילא מותר מוכרח דלא הוי בכלל זה כ"ש במעשה שבת דחזינן דגם בידים רק שהוא בשוגג מותר דאינו בכלל איסור זה והא דבמזיד אסור מדאורייתא לרב אחא נפקא לי' בב"ק שם מקרא אחרינא משום דכתיב כי קודש היא מה קודש מעשי' אסורין אף שבת מעשיה אסורין וא"כ הא שפיר משני בחולין דחורש בשו"ח יליף בק"ו ממעשה שבת דגם הם אינם בכלל איסורא דהך לאו דכל שתיעבתי דהא לכל הפחות בשוגג מותרים וממילא מוכרח דגם במזיד ליכא בהו איסור זה דאין לומר דנלמדם ממעשה שבת דיהי' אסורין במזיד ז"א דכיון דאיסורא בשבת במזיד הוי משום איסור אחר דכתיב רק גבי שבת הא אי אפשר ללמוד קל מחמור להחמיר עליו ובהך איסורא דכל שתיעבתי הא אין לחלק בין שוגג למזיד ושפיר ילפינן כולהו איסורין דכל היכא דאינו אוכל התועבה גופה כבב"ח רק הבא ממנו דאינו בכלל איסור זה ומיושב שפיר קושי' מהרש"א וא"כ לשיטת רש"י לא בעינן קרא להכשיר פסח שנשחט על חמץ אי לאו משום סברא דאי עביד לא מהני:
[יג] אמנם לכאורה מהך סוגי' דב"ק הוי סתירה לדברינו שכתבנו לעיל דלגירסת התוס' לא ס"ל לר"ש הך דרשה. דבב"ק דף ע"א מביא הא דתני' גנב וטבח לע"ג או בשבת דר' מאיר מחייב ארבעה וחמשה וחכמים פוטרין ומוקמינן לה בטובח ע"י אחר ומש"ה מחייב ר"מ וחכמים דפטרי הם ר' שמעון דס"ל שחיטה שאינה ראוי' לא שמי' שחיטה וס"ל כר' יוחנן הסנדלר דס"ל מעשה שבת אסורין ואמרינן שם פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר מעשה שבת דאורייתא ויליף לה מקודש היא מה קודש אסרן אף מעשה שבת אסור וחד אמר מעשה שבת דרבנן ויליף מדכתיב כי קודש היא היא קודש ואין מעשי' קודש ופריך למ"ד דרבנן מ"ט דחכמים דפטרי בטובח בשבת דהא הוי שחיטה ראוי' ומשני כי פטרי רבנן אשארא והרי החכמים הם ר"ש ומוכח דמ"ד דהוי דרבנן קאמר גם אליבא דר"ש וא"כ תיקשה דהא התוס' בב"ק שם הקשו דלמ"ד דהוי דרבנן לא לכתוב לא קודש ולא היא ותירצו דהוי ס"ד דאסור משום כל שתיעבתי וא"כ הא מוכרח דמאן דס"ל דרבנן ס"ל הך דרשה ומאן דלא ס"ל הך דרשה ע"כ ס"ל מעשה שבת דאורייתא דאיהו הא לא מצי לומר היא קודש ואין מעשי' קודש דתשאר קושי' התוס' דלא לכתוב לא קודש ולא היא וא"כ מדחזינן דרבינא ס"ל גם לר"ש מעשה שבת דרבנן מוכרח דגם איהו ס"ל ע"כ הך דרשה ודלא כמש"כ דאין לומר דגם למ"ד דלא ס"ל הך דכל שתיעבתי מ"מ נתרץ קושי' התוס' דב"ק דשפיר צריך קרא דהיא קודש דבלאו הכי הוי ס"ד דאסור בק"ו מערלה וכמו דיליף איסי בחולין דף קט"ו דבב"ח אסור באכילה מג"ש דקודש ואיסור הנאה יליף בק"ו ומה ערלה שלא נעבדה בה עבירה אסור בהנאה בב"ח שנעבדה בה עבירה לא כ"ש ופריך הגמר' דגם על איסור אכילה נילף מהך ק"ו ולמה לי' הג"ש ומשני דאי לא היינו יודעין איסור אכילה הוי מצי למימר חורש בשור וחמור יוכיח שנעבדה בהן עבירה ומותרים באכילה אבל במעשה שבת הא ליכא למימר חורש בשו"ח יוכיח דמה להני שכן אינם רק לאו אבל שבת הוי בסקילה והיינו יכולין ללמוד מעשה שבת דאסור באכילה בק"ו מערלה ומש"ה איצטריך היא קודש ואין מעשי' קודש דשרי גם באכילה. זה אינו דהא ודאי לאו בדוקא נקטה הגמר' בחולין משום דאיכא למימר חורש בשו"ח יוכיח וה"ה דהוי מצי למימר רובע ונרבע ונעבד יוכיחו דג"כ מותרים באכילה דהא דמאיצטריך קרא לאוסרן לגבוה מכלל דלהדיוט מותרין והך יוכיח הא נוכל לומר גם על שבת וע"כ לא איצטריך היא קודש רק להוציא מאיסור כל שתיעבתי ומוכרח דמאן דס"ל דרבנן ס"ל הך דרשה וכיון דרבינא קאמר שם גם אליבא דר"ש הא מוכרח דלא כמש"כ. אמנם גם זה אינו דהא כבר הוכחנו בבירור באות ד' דאיסי ע"כ לא ס"ל הך דרשא וכ"ע מודים כן ואם נאמר דגם רבינא דס"ל מעשה שבת דרבנן מודה דלאיסי הוי מעשה שבת דאורייתא ולא דרש להך היא קודש ואין מעשי' קודש א"כ למה לי' לרבינא לדחוק אליבא דר' יוחנן הסנדלר דלא אסר רק מדרבנן דמנ"ל זה דלמא גם הוא ס"ל דהוי דאורייתא כיון דבלא"ה איכא חד תנא דס"ל דהוי דאורייתא ולא ס"ל הך דרשה דרבינא ומנ"ל דר"י הסנדלר ס"ל הך דרשה דהיא קודש אלא ודאי מוכרח דרבינא ס"ל דלכ"ע הוי רק דרבנן וכ"ע ס"ל הך היא קודש ואין מעשי' קודש ואי דלמ"ד דלא ס"ל כל שתיעבתי תיקשה לא לכתוב לא היא ולא קודש צריך לומר דאיסי מצריך הך קודש לשום דרשה ואיצטריך לכתוב היא למעט מעשיה.
[יד] ולכאורה היה נראה טעם אחר על הא דמצריך הירושלמי קרא להכשיר ויהיה ניחא גם לגירסת רש"י דהרי על עיקר דברי הריב"א שכתבו התוס' בשמו דהפסח כשר דהא לא שנה עליו לעכב הקשה המהרש"א שם על זה דהא איכא ב' פסוקים לא תשחט על חמץ וגם לא תזבח על חמץ דם זבחי וא"כ הא איכא שנה עליו לעכב ותי' המהרש"א דהני ב' קראי איצטריך לעבור עליו בשני לאוין וכבר ראיתי לשער המלך הל' קרבן פסח שהקשה עליו דהא אדרבה זהו כלל גדול בכל מקום דכל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי ומוקמינן להפסוק השני גם לדבר אחר באם אינו ענין וכל שכן הכא דאיצטריך הפסוק השני לגופו דלהוי מעכב וכן הקשה הקרבן עדה על המהרש"א ועיין בצל"ח שם מה שכתב לתרץ קושי' המהרש"א דזה תלוי בפלוגתא דר"ש דלר"ש דדרש זבח זבחיי ומחייב גם על שארי קרבנות שנשחטו בפסח על החמץ איצטריך הני ב' פסוקים חד אפסח וחד אשארי קרבנות וליכא שנה עליו לעכב ומש"ה לא צריך קרא להכשירו והירושלמי אזל אליבא דרבנן דלדידהו איכא שנה לעכב ומש"ה צריך הירושלמי קרא להכשירו ומוקמינן השני פסוקים לעבור עליו בשני לאוין ולפי דבריו הא ניחא גם לשיטת רש"י:
אמנם זה אינו דודאי דברי המהרש"א ברור מללו דהכא לכ"ע ליכא שנה לעכב דאיצטריך לב' לאוין דאע"ג דבכל דוכתי דאיכא למדרש לא מוקמינן בלאוי יתירי אבל מ"מ הרי זה ג"כ ודאי דכל דהפסוק השני בא לשני לאוין תו לא מצינן למדרש מאותו פסוק דרשה אחרת ורק דבכל דוכתי לא מוקמינן ליה כלל לשני לאוין ואינו חייב על אותו דבר שבפסוק רק מלקות אחת ומוקמינן להפסוק השני על דבר אחר אבל הכא הרי גם אם נאמר דהפסוק השני בא לשנה עליו לעכב מ"מ הא אם יעבור וישחוט על החמץ הרי ודאי דיתחייב עלי' שני מלקות כיון דמ"מ באיסור זה איכא שני לאוין דהא אין לומר דהפסוק השני בא רק לשנה עליו לעכב ולא ללקות עליו דא"כ הלאו השני למה נאמר דגם בלא לאו הוי שנה עליו לעכב וכדאיתא בפסחים דף ס"א במכסת תכוסו דגם בלשון עשה הוי שפיר שנה לעכב ומדנכתבה הל"ת פעם שני' ודאי דילקה עליו שתים ועיי' במכות דף ד' בתוס' ד"ה לוקין שכתבו דחוסם פי פרה ודש בה לוקה ומשלם דליכא למימר דהפסוק לא בא למלקות דא"כ לא ה"ל למכתב בלשון לא תעשה ודכוותי' הכא דלעכב לחודא לא הוצרך הל"ת וכיון דגם אם נאמר דהוי שנה לעכב מ"מ ילקה ב' א"כ הא שוב לא מצינו למדרש מיני' שנה לעכב דלמא עיקרו בא רק לעבור בב' לאוין וזהו בבירור כוונת המהרש"א יעויין בלשונו שם:
[טו] וראיתי לשער המלך הל' קרבן פסח פ"א שהביא דברי חדושי הריטב"א ביומא דף נ"ג דכל היכא דכתיבא בקרא בלשון לאו גם בקדשים לא בעינן שנה עליו לעכב ולדבריו ניחא הא דמצריך בירושלמי קרא להכשירו גם לגירסת רש"י והנה אין להוכיח דלא כדבריו מהא דבזבחים דף ד' פריך דלמא היכא דשחט שלא לשמו לפסול ומשני אמר קרא מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת גו' נדבה אם כמו שנדרת הוי נדר ואם לאו הוי נדבה והקשו התוס' דלמה לן קרא להכשירו תיפוק לי דליכא שנה עליו לעכב והרי בזבחים דף כ"ט אמר רב מרי מנין למחשב בקדשים שלוקה שנאמר לא יחשב ולאו זה הא קאי גם על מחשבת שלא לשמו וכמו דאיתא בזבחים דף ב' עולה ששחטה שלא לשמה אסור לזרוק דמה שלא לשמה שנאמר מוצא שפתיך תשמור כו' ואם לאו נדבה ונדבה מי שרי לשנויי בי' ופי' רש"י דהרי אסור לחשוב בקדשים ונפקא ליה מלא יחשב הרי דלאו זה קאי גם על מחשבת שלא לשמו ואם כן להריטב"א הא שפיר מצריך קרא להכשירו ומוכח מדברי התוס' דלא ס"ל כריטב"א זה אינו דודאי גם להריטב"א הקשו התוס' שפיר דאע"ג דלפי המסקנא גם במחשבת שלא לשמו איכא הך לאו דלא יחשב מ"מ זהו רק לפי המסקנא דידעינן מקרא דמוצא שפתיך תשמור דבמחשב שלא לשמו לא עלו לבעלים לשם חובה ומש"ה אע"ג דאין הקרבן עצמו נפסל בכך מ"מ הא הועילה בו המחשבה בקרבן זה דלא יעלה לבעלים לשם חובה ומש"ה יש לומר דאיכא בו הך ל"ת אבל בזבחים בהס"ד דאכתי לא ידעינן הך דרשה ופריך בגמר' דלהוי פסול הקשו התוס' שפיר דהא לא שנה עליו לעכב וצריך להיות מהסברא כשר וגם יהי' עולה לבעלים לשם חובתו ואז הא ודאי דלא יעבור על לאו זה דלא יחשב דלאו זה הא לא קאי רק על המקלקל קדשים במחשבתו וז"ל הרמב"ם בפרק י"ח מה' פסולי המוקדשין כל המחשב מחשבה שאינה נכונה בקדשים ה"ז עובר בלא תעשה שנאמר לא יחשב מפי השמועה למדו שבכלל דין זה שלא יפסיד הקדשים במחשבתו שהרי זה דומה למטיל מום ומש"ה הקשו התוס' שפיר דצריך להיות כשר וממילא לא קאי עליו הך לאו והרי קאי הך לאו רק על מחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו דפוסל להקרבן ועיי' במנחות דף ב' בפרש"י בד"ה ונדבה מי שרי לשנויי בי' דמשמע ג"כ מדבריו דהיכא דכבר נשחט הקרבן שלא לשמו וא"כ הא אינו עולה לבעלים לשם חובתו מש"ה כשמחשב אח"כ בהזריקה ג"כ שלא לשמו ליכא כלל הך לאו דלא יחשב כיון דאינו מוסיף שום הפסד בהקרבן ע"י מחשבה שבזריקה ודלא כמו שפרש"י בזבחים וצ"ע ועכ"פ לדברי הריטב"א ניחא דשפיר צריך קרא להכשירו רק צריך לעיין בגוף דברי הריטב"א כי אין בידי חידושי ריטב"א על מס' יומא ולא ראיתיו מעולם: