אור ברסלב

בית הלוי חלק א· רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק מבריסק

סימן כה

סימן כד

יחקור במצה של מעשר שני אם יוצאין בו או לא וכן אתרוג של מע"ש אם יוצא בו או לא וכן עיסה של מעשר שני אם חייבת בחלה או לא:

הרמב"ם כתב בפרק ששי מה' חמץ ומצה הלכה ח' וז"ל וכן יוצאין במצה של מעשר שני בירושלים ועיי' בכסף משנה שהקשה על זה דהרי במס' פסחים דף ל"ח קאמר רב אסי מצה של מעשר שני לדברי ר"מ דס"ל מע"ש הוי ממון גבוה אין אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח לדברי חכמים דס"ל דהוי ממון הדיוט יוצאין בו והרמב"ם הא פוסק דמע"ש הוי ממון גבוה כר"מ וא"כ היאך פוסק דיוצאין בו ידי מצה ותירץ הכ"מ דהרמב"ם פוסק כר' חייא ועיי' בפרק ששי מה' ביכורים הלכה ד' בכ"מ שם מבואר הדבר באריכות בשם הר"י קורקוס ותירוצו הוא דבמס' סוכה דף ל"ה על הא דתנן דאתרוג של ערלה פסול פליגי בה ר' חייא ורב אסי דר"א אמר הטעם לפי שאין ב דין ממון ור"ח אמר לפי שאין בו היתר אכילה אבל דין ממון לא בעינן דגם בלא דין ממון אם הי' לה היתר אכילה מקרי שפיר שלכם ואמרינן דאיכא בינייהו אתרוג של מע"ש בירושלים לדברי ר"מ דס"ל דהוי ממון גבוה דלר"ח יוצאין בו כיון דיש לו היתר אכילה אע"ג דאין בו דין ממון מקרי שלכם ולר"א אין יוצאין בו ופוסק הרמב"ם כר"ח דמשום היתר אכילה מקרי שפיר שלכם וסיים שם הכ"מ וז"ל ואני אומר דודאי קיי"ל כר"ח לגבי דר"א דהוי רבו דרבו ואין הלכה כתלמיד במקום הרב ועיי' בלחם משנה פרק חמישי מה' אישות הלכה ד' שהביא דברי הכ"מ הללו והקשה עליו דהרי בגמר' דסוכה אינו ר' חייא סתם רק ר"ח בר' אבין וכן העתיק הכ"מ בעצמו בה' חמץ ומצה ולא הוי כלל רבו דרבו של רב אסי וא"כ צריך טעם למה פסק הרמב"ם כוותי' דר"ח ודלא כר"א והרי בדאורייתא הלך אחרי המחמיר:

[ב] ועוד קשה לי טובא על הרמב"ם דבפסחים ובסוכה שם קאמר רב אסי דבמצה של מע"ש לר"מ אינו יוצא בו וכן באתרוג של מע"ש לר"מ אינו יוצא בו וכן עיסה של מע"ש לר"מ אינה חייבת בחלה וקאמר שם לימא מסייע לי' עיסה של מע"ש פטורה מן החלה דברי ר"מ וחכמים אומרים חייבת ודחי שאני התם דכתיב עריסותיכם עריסותיכם ב' זימני וא"כ הרי עכ"פ לגבי חלה הא ודאי דגם ר"ח בר"א מודה דר"מ ס"ל דפטור מן החלה דהא להדי' תני כן בברייתא וגם בהא דקאמר רב אסי דלר"מ אינו יוצא בו ידי מצה דגמר מצה בג"ש לחם לחם מחלה הרי ג"כ לא מצינו כלל שיחלוק ר"ח בר"א על זה והטעם דודאי לכאורה כ"ע מודים דגמרינן לחם לחם מחלה דהרי להדי' אמרינן הך ג"ש במס' מנחות דף ע' ומהך ג"ש ילפינן שם דאורז ודוחן פטורין מן החלה משום דאין יוצאין בהם ידי מצה דאינם באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון וכיון דחזינן בברייתא להדי' דלר"מ של עיסה מע"ש פטורה מן החלה מוכרח דאין יוצאין בו ידי מצה וגם ר"ח בר"א מודה לזה וזהו הטעם דבפסחים דף ל"ח שהביא הגמר' מימרא דרב אסי לא הביא הגמר' כלל מימרא דר"ח בר"א שחולק עליו משום דבפסחים הוי עיקר הסוגי' לענין מצה ואתרוג הובא דרך אגב ובמצה וחלה לא מצינו שחולק עליו ר"ח בר"א רק מודה לי' ורק בסוכה הביא הגמר' דר"ח בר"א חולק עליו לענין אתרוג והא דקאמר בגמר' לימא מסייע לי' ודחי לי' לא קאי רק על אתרוג וכן הוא בפרש"י להדי' בפסחים שם וכ"כ הרא"ש שם יעו"ש אבל על הא דקאמר רב אסי במצה וחלה הוי סייעתא גמורה כן נראה לכאורה ומכל מקום לא קשה לי מזה על הרמב"ם שפוסק דיוצאין בו ידי מצה וכן על מה שפסק בפרק ששי מה' ביכורים דחייב בחלה אע"ג דכתבנו דבזה גם ר"ח בר"א מודה דר"מ ס"ל דפטורה מחלה ואין יוצאין בו דזה ניחא שפיר דהרי אע"ג דתני' להדי' דר"מ ס"ל דפטור מחלה מ"מ הא עכ"פ פליגא ר"א ור"ח בר"א בטעמו של ר"מ דלר"א הוי הטעם של ר"מ משום דכיון דאין בו דין ממון לא מקרי עריסותיכם ומש"ה ס"ל דגם באתרוג לא מקרי שלכם ולר"ח בר"א דס"ל דע"י היתר אכילה מקרי שלכם וטעמו של ר"מ דפוטר בחלה הא הוי ע"כ משום דכתיב עריסותיכם עריסותיכם ב' זימני וא"כ אינו תלוי כלל בהך פלוגתא דפליגי ר"מ וחכמים במע"ש אי הוי ממון גבוה או ממון הדיוט דהא גם לר"מ דס"ל דהוי ממון גבוה מ"מ היתה חייבת אי לאו דכתיב עריסותיכם ב' זימני והשתא דכתיב הקרא יתירא אפי' אי הוי ס"ל לר"מ מע"ש הוי ממון הדיוט ג"כ פטורה מן החלה כיון דאיכא קרא יתירא למעטו ורבנן דפליגי על ר"מ הוא משום דלא ס"ל הך דרשה כלל ומוקמי הני ב' עריסותיכם לדרשות אחריני ועיי' בתו' סוכה ד"ה דכתיב ובהך פלוגתא פוסק הרמב"ם כחכמים ומש"ה פוסק שפיר דחייבת בחלה ויוצאין בו ידי מצה אע"ג דקיי"ל דמע"ש הוי ממון גבוה מ"מ כיון דהרמב"ם פוסק כר"ח בר"א דהא דהוי ממון גבוה אינו חיסרון כלל דמ"מ מקרי שפיר שלכם משום היתר אכילה ורק משום ב' זימני עריסותיכם פוטרו ר"מ ובזה פוסק כחכמים דמוקמי הני ב' עריסותיכם לדרשה אחרינא שוב מצאתי בצל"ח בפסחים שכתב כן רק דלפי זה הא ודאי נתחזקה הרבה הקושי' הראשונה על הרמב"ם דלמה פוסק כר"ח בר"א נגד רב אסי והרי מצינו עוד אמורא דס"ל כוותי' דר"א דבסנהדרין דף קי"ב איתא תנן התם עיסה של מע"ש פטורה מן החלה דברי ר"מ וחכ"א חייבת אמר רב חסדא מחלוקת במע"ש בירושלים דר"מ ס"ל ממון גבוה הוא וחכמים ס"ל ממון הדיוט הוא אבל בגבולין ד"ה פטורה הרי דגם ר' חסדא ס"ל כרב אסי דהך פלוגתא דחלק תלוי בפלוגתתם דפליגי ר"מ ורבנן במע"ש אי הוי ממון גבוה או ממון הדיוט ולדידי' לפי מה דקיי"ל כר"מ דהוי ממון גבוה אין יוצאין בו ובודאי קשה למה פוסק כר' חייא נגד ר"א ורב חסדא:

[ג] והנראה לישב מקודם דעת הרמב"ם דפוסק דלא כר"א ויתבאר מזה דגם מרב חסדא אין ראי' כלל ונאמר דהרמב"ם אזל לשיטתו ויש לו עמודים לסמוך עליהם דהנה לרב אסי הרי מוכרח ע"כ הא דבפסחים דף ל"ו ס"ל לר' עקיבא דיוצאין במצה של מע"ש ובע"כ ס"ל כר' יהודה דמע"ש הוי ממון הדיוט אליבא דרב אסי וא"כ הרי במנחות דף פ"ב יליף ר' אליעזר דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין מקרא דוזבחת פסח צאן ובקר מקיש דבר הבא מצאן ובקר לפסח מה פסח אינו בא אלא מן החולין אף כל אינו בא אלא מן החולין ופריך בגמר' ופסח גופה מנ"ל ויליף שם ר"א בגמר' פסח דורות מפסח מצרים א"ל ר"ע וכי דנין אפשר משאי אפשר ואמרינן שם לר"ע פסח דאינו בא אלא מן החולין מנ"ל ומשני דנפק לי' מהקישא דזאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים ומפרשינן שם כל חדא וחדא מהך קרא למאי אתי' וחטאת מה חטאת אינו בא אלא מן החולין אף כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין וחטאת גופה מנ"ל אמר רב חסדא אמר קרא והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו משלו ולא משל מעשר וס"ל להרמב"ם דהא דממעטינן מהך אשר לו מעשר הוי רק אליבא דמ"ד דס"ל מע"ש הוי ממון גבוה אבל למ"ד דמע"ש הוי ממון הדיוט שפיר מקרי אשר לו וא"כ הא מוכרח דהך סוגי' דמנחות ס"ל דר"ע סובר דמע"ש הוי ממון גבוה ואע"ג דר"ע ס"ל להדי' בפסחים דיוצאין במצה של מע"ש ומוכרח דהך סוגי' ס"ל כר"ח בר"א דמשום דיש לו היתר אכילה מקרי שפיר שלכם ועריסותיכם ור"מ דפוטרו מחלה הוי רק משום דכתיב עריסותיכם ב' זימני ובזה ס"ל לר"ע כרבנן דר"מ דמוקמי הני עריסותיכם לדרשה אחרינא וליכא מיעוטא למעטו מחלה מש"ה ס"ל לר"ע דיוצאין ב' ידי מצה ומש"ה פוסק הרמב"ם כן והוא תי' נכון דפוסק כסתמא דגמרא ועיי' בחולין דף כ"ב דמביא שם הגמר' הך דרשה דוהקריב אהרן את פר החטאת אשר לו משלו ולא משל מעשר ופרש"י דתרי אשר לו כתיבי בפרשה ואפי' לר' יהודה דס"ל מע"ש ממון הדיוט הוא להכי אתי אשר לו וממעט לי' וכבר הקשה על זה הטורי אבן בחגיגה דף ח' דהרי תלתא אשר לו כתיבי בפרשה וביומא דף נ"א ובשבועות דף י"ד דרשינן להו לכולהו חדא אשר לו ולא משל ציבור ואידך ולא משל אחיו הכהנים ואידך שינה עליו הכתוב לעכב הרי דלא אייתור כלל אשר לו למעט מע"ש ומש"ה כתב הטורי אבן דמעשר וציבור מחד קרא נפקי דהרי הוי אינו שלו ועיי' במנחות דף ב' בתוס' ד"ה כל שרצו התוס' לומר כן דציבור ומעשר מחד קרא נפקא יעו"ש ואתי' כמ"ד מע"ש הוי ממון גבוה וא"כ הא בפשיטות י"ל דהרמב"ם חולק על פרש"י ומשום קושייתו של הטורי אבן ומפרש ג"כ דזה הוי רק כמ"ד מע"ש ממון גבוה ומוכרח מסוגי' דמנחות דהגמרא ס"ל כר"ח בר"א ודלא כרב אסי הן אמת דלכאורה נראה מהך סוגי' דמנחות ראי' לפרש"י דחולין הנ"ל דגם להך מ"ד דס"ל מע"ש הוי ממון הדיוט מ"מ דרשינן אשר לו ולא משל מעשר דאם נאמר כמש"כ הטורי אבן הרי קשה על הך סוגי' כמאן אתי' דכרב אסי הא לא מצי אתי' דלרב אסי הא ס"ל לר"ע מע"ש הוי ממון הדיוט מדס"ל דיוצאין במצה של מע"ש וכר"ח בר"א נמי לא אתי' דאע"ג דלדידי' מצי ר"ע לסבור דהוי ממון גבוה מ"מ קשה דהא טעמו דר"ח בר"א היא משום דס"ל דאע"ג דהוי ממון גבוה מ"מ מקרי שפיר שלכם משום שיש בו היתר אכילה ומש"ה יוצאין בו וא"כ הא כמו דהוי לענין אתרוג בכלל לכם משלכם משום היתר אכילה כמו כן יהי' בכלל אשר לו משלו מהך טעמא גופה כיון דאיהו לא בעי רק שיהי' לו היתר אכילה והיאך ממעט מאשר לו מע"ש ולכאורה מוכרח בע"כ לומר כמו שפרש"י דאפי' להך מ"ד דמע"ש הוי שלו או משום דהוי ממון הדיוט או משום דיש לו היתר אכילה מ"מ ממעטינן שפיר מקרא דאשר לו מע"ש דהוי קרא יתירא למעט מע"ש והוא ראיה נכונה לפרש"י ומה שהקשה הטורי אבן על זה דהא ליכא כלל קרא יתירא דכולהו איצטריך להו הא לכאורה יש לישב דהנה ראיתי בחמדת צבי בחידושיו לשבועות דף י"ב שהקשה על הא דדרשינן חד אשר לו לשינה עליו לעכב דלמה צריך קרא לזה תיפוק ליה דהא בכל עבודת יוה"כ כתיבא חוקה לעכב ותירץ דאיצטריך אליבא דר' יהודה דס"ל ביומא דף ס' דלא נאמרה חוקה אלא בדברים הנעשין בבגדי לבן בפנים ולא בדברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ א"כ אם אחר שהזה לפני ולפנים נשפך הדם קודם שהזה בהיכל וצריך להביא פר אחר להזות בהיכל ואז לא היינו יודעין לעכב בפר זה אם הביאו משל ציבור דעליה לא כתיבא חוקה ומש"ה איצטריך אשר לו וא"כ הא י"ל דהך סוגיא דמנחות ס"ל דר"ע יסבור דחוקה כתיבא גם על דברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ ושוב לא צריך קרא לעכב ואייתור לי' הך אשר לו השלישי למעט מע"ש ואע"ג דמקרי שפיר שלו אכן עיקר סברתו של החמדת צבי לא ברירא לי דאע"ג דביום הכיפורים כתיבא חוקה לעכב מ"מ הרי הא דכתיב גבי חטאת אשר לו שיהיה שלו ולא משל ציבור ולא משל אחיו הכהנים הרי אין הכוונה דבשעת הכפרה יהיה עדיין שלו דהא כיון שהוקדש לחטאת דהוי קדשי קדשים הא לא הוי ממון בעלים כלל רק כוונת הפסוק דבעת הקדשם יהיה שלו וא"כ היאך שייך לומר דנדע עיכובא מחוקה דהרי חוקה לא כתיבא רק על דברים הנעשים בבגדי לבן אבל הקדישו של הקרבן אין לו שום שייכות לזה ויוכל להקדישו גם קודם יוה"כ וא"כ הא שפיר איצטריך קרא לשינה עליו לעכב וא"כ קשה קושית הטורי אבן דהא ליכא קרא יתירא ושפיר נוכל לומר דמחמת הך קושיא של הטו"א ס"ל להרמב"ם דלא כפרש"י רק מפרש דהא דממעטינן מאשר לו מעשר הוי רק אליבא דמ"ד מע"ש ממון גבוה ואתי' הסוגיא כר"ח בר"א ומה שהקשינו דלר"ח בר"א הא משום היתר אכילה מקרי שפיר שלכם והיאך אימעוט מאשר לו צריך לחלק ביניהם דלכם דהוי לשון רבים מקרי שפיר כיון דיש לו היתר אכילה ומקרי שלכם אבל אשר לו דמשמע דבעינן שיהיה מיוחד רק לו ואין לאחרים זכות עליו זה לא שייך רק היכא דיש לו בו דין ממון אבל ע"י היתר אכילה בלא ממון לא מקרי שלו ושפיר אימעוט למ"ד דהוי ממון גבוה ואתי' הסוגיא רק כר"ח בר"א ומש"ה פוסק הרמב"ם כוותיה דידיה ודע דאכתי י"ל דגם למ"ד דהוי ממון הדיוט מ"מ שפיר ממעטינן מאשר לו מע"ש משום קרא יתירא ולא דאיכא אשר לו מיותר דהא שפיר צריך לכולהו וכמש"כ הטו"א רק דע"כ בא הך אשר לו גם למעט מעשר לפי מה שכתבו התוס' במנחות דף ב' בד"ה כל דהוי מצי לכתוב והקריב אהרן את פר אשר לו וכתיב החטאת למימרא דכל חטאות יהיו משלו דווקא והרי על כל החטאות אי אפשר לומר דבא למעט ציבור או של כהנים דמהיכא תיתי יביא יחיד קרבן חטאת משל ציבור דרק בפרו של אהרן הוי ס"ד דיהיה של ציבור וכמו שארי קרבנות של יוה"כ או של אחיו הכהנים כיון דאחיו הכהנים מתכפרים בו אבל בקרבן יחיד הא לא צריך למעטו ומדכתיב החטאת דגם שארי חטאות יהיה משלו דוקא ע"כ בא למעט של מעשר ומש"ה ממעטינן גם למ"ד ממון הדיוט כיון דאיכא קרא למעטו אמנם הא אין הרמב"ם משועבד לסברתן של התוס' דמנחות הנ"ל:

[ד] אמנם א"כ לפי מש"כ דלהרמב"ם הא דממעטינן מאשר לו מעשר הוי רק למ"ד דהוי ממון גבוה א"כ הא תקשה אליבא' דרב אסי דלדידיה הא ס"ל לר"ע ע"כ דהוי ממון הדיוט מדס"ל דיוצאין בו ידי מצה ואם כן הא לדידיה תשאר קושית הגמרא במנחות דלר"ע מנ"ל דפסח אינו בא אלא מן החולין והנראה לתרץ גם זה דבחגיגה דף ח' תניא מסת מלמד שאדם מביא חובתו מן החולין ומנין שאם רצה לערב מערב ת"ל כאשר יברכך ה' אלקיך וכתבו שם התוס' בד"ה מלמד דבפרק התודה הא מפיק דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין מקרא אחרינא ותירצו דאיצטריך קרא דמסת דסד"א כיון דכתיב כאשר יברכך להתיר טפילה הוי ס"ד דכולה נמי ליתי ממעשר קמ"ל וכן כתבו התוס' בזבחים דף נ' ד"ה אם גם נראה לתרץ דמש"ה צריך קרא דמסת ולא סגי לי' בהיקש דזאת התורה דהרי בחגיגה דף ח' איתא גבי שלמי שמחה ישראל יוצאין ידי חובתן בנדרים ונדבות ובמעשר יכול אף בעופות ובמנחות ת"ל ושמחת בחגך מי שחגיגה באה מהם יצאו אלו שאין חגיגה באה מהם והקשו שם התוס' בד"ה מי דא"כ לא יביא שלמי שמחה ממעשר רק ע"י טפילה כמו חגיגה ותירצו דבספרי יליף לה בג"ש דשם שם וא"כ הרי אי לאו קרא דמסת היינו למדין להיפוך דחגיגה יבא ממעשר כמו שלמי שמחה מקרא דושמחת בחגך ואין לומר דקושי' התוס' הוי למ"ד דדבר הלמד בג"ש אינו חוזר ומלמד בהיקש וא"כ כיון דשלמי שמחה יליף בג"ש א"א כלל ללמוד חגיגה מינה בהיקש ושוב לא צריך קרא דמסת זה אינו חדא דהכא לא הוי היקש כלל רק יליף מגופי' דקרא דכתיב ושמחת בחגך דהשמחה יהי' בחגיגה וכיון דידעינן דשמחה הוי ממעשר ובקרא כתיב דהשמחה הוי בחגיגה הא ידעינן מיני' גופה דחגיגה באה מן המעשר ועוד דהרי ג"ש זו שהביאו התוס' איתא ג"כ בגמר' דזבחים דף נ' דמבעי לן דבר הלמד בג"ש אי חוזר ומלמד בהיקש או לא ופשט לי' רב פפא מהא דכתיב וזאת תורת זבח השלמים אם על תודה למדנו לתודה שבאה מן המעשר מדאשכחן שלמים דאתו ממעשר ושלמים גופייהו מנ"ל דכתיב שם שם א"ל מר זוטרא בריה דרב מרי' לרבינא מעשר דגן חולין בעלמא הוא כו' הרי להדי' דמה דילפינן בג"ש דשם שם ממעשר חוזר ע"כ ומלמד בהיקש רק אמוראי פליגי בטעמ' דמילתא אי משום דחוזר ומלמד בהיקש או משום דמעשר דגן חולין הוא וא"כ הא ודאי דהיינו יכולין ללמוד חגיגה מהיקש דשמחה] והנה בתירוצם של התוס' הרי אינו מתורץ רק דמש"ה איצטריך קרא דמסת אמנם הרי אכתי תקשה להיפך דלמה הוצרכה הגמרא במנחות ללמוד מהיקשא דחטאת וחטאת גופה מאשר לו ואמאי לא סגי ליה בקרא דמסת דשלמי חגיגה ונילף בכל הקרבנות בהיקשא מחגיגה דהרי בהך היקשא דמביא שם הגמ' במנחות דזאת התורה לעולה כתיב נמי ולזבח השלמים ושפיר נוכל ללמוד כל דבר שבחובה מהיקשא דשלמי חגיגה דהרי הך ולזבח השלמים דכתיבא בהך קרא קאי על כל השלמים שבתורה וכמו שכתבו התוס' במנחות שם ד"ה אף כל אינו נאכל יעו"ש דקאי נמי על שלמי יחיד והרי הא דדרשינן במנחות שם שלמים מה שלמים מפגלין ומתפגלין הוי נמי הלימוד משלמי יחיד דפיגול הא כתיבא גבי שלמי יחיד הנאכלין לב' ימים כדכתיב ואם האכל יאכל ביום השלישי וא"כ גם שלמי חגיגה הוי בכלל ההיקש ונוכל ללמוד דכל דבר שבחובה אינו רק מן החולין משלמי חגיגה וצ"ל דזה לא הוי קשה כלל להתוס' מעיקרא דכיון דכתיב גבי חגיגה כאשר יברכך דמותר לערב מע"ש עם חולין א"כ אם היינו למדין כל הקרבנות מיניה הוי ס"ד דגם בכל דבר שבחובה מותר טפילה ומש"ה איצטריך שפיר הך אשר לו והתוס' לא הקשו בחגיגה רק להיפך דמסת למה לי דניליף מהיקשא דזאת התורה, ועל זה תירצו שפיר דהוי ס"ד דהך כאשר יברכך דכתיבא בחגיגה בא להוציא חגיגה מכלל הך היקשא ולהתיר להביאה גם כולו ממעשר ומש"ה בעי מסת וזה פשוט וברור וא"כ הרי בחגיגה שם פליגי חזקיה ור' יוחנן דחזקיה אמר טופלין בהמה לבהמה ואין טופלין מעות למעות ור' יוחנן אמר טופלין מעות למעות והנה תי' זה שכתבנו הא לא שייך רק אליבא דר' יוחנן דס"ל טופלין מעות למעות ונמצא דבשלמי חגיגה גם בהמה הראשונה מותר להיות מעורב בה גם ממעות מעשר ושפיר נוכל לומר דאי לאו קרא דאשר לו הוי ס"ד דבכל דבר שבחובה יהיה מותר לערב בו מעשר אבל לחזקיה דאמר אין טופלין מעות למעות ולדידיה הא גם בחגיגה מוכרח להיות קרבן אחד כולה מחולין והמותר מותר להיות ממעשר יעו"ש בחגיגה בתוס' ד"ה תלמוד לומר שהביאו דברי הירושלמי דאיכא מאן דמפיק לה מקרא נאמר כאן מסת ונאמר להלן ותרב משאת בנימין מה להלן א' עיקר והשאר טפל כו' והרי זה לא שייך רק גבי חגיגה דאין לה שיעור ויוכל להביא הרבה בהמות לחגיגתו אבל בכל דבר שבחובה הרי כיון שהביא עיקר חובתו אי אפשר לו להביא עוד קרבן לחובתו וא"כ הא לא שייך כלל לומר כמש"כ דהוי ס"ד דגם בכל דבר שבחובה יהיה מותר טפלה כיון דגם בחגיגה מוכרח להיות בהמה אחת שהיא עיקר החיוב מן החולין ורק המותר מותר ממעשר ובשארי דברים שבחובה הא ליכא מותר כלל וא"כ לחזקיה הא שפיר נוכל ללמוד כל דבר שבחובה מהיקשא משלמי חגיגה ולא בעינן לדידיה הך דרשה דאשר לו כלל וצ"ל דהסוגיא דמנחות אזלא אליבא דר' יוחנן דס"ל טופלין מעות למעות דהא באמת קיי"ל כר' יוחנן וכמו שפסק הרמב"ם בפרק ב' מה' חגיגה ומש"ה הוצרכה הגמרא שם לדרשה דאשר לו וא"כ הא ניחא שפיר קושייתינו דנאמר דרב אסי ס"ל כחזקיה דטופלין בהמה לבהמה ומש"ה שפיר מצי ס"ל דלר"ע דאמר דיוצאין במצה של מעשר שני ס"ל ע"כ דהוי ממון הדיוט ולא אימעוט מאשר לו מעשר והא דדבר שבחובה אינו בא ממעשר נפקא לדידיה ממסת ולעולם שפיר נוכל לומר כמש"כ דהלימוד דאשר לו הוי רק למ"ד דהוי ממון גבוה ומוכרח דסוגיא דמנחות ס"ל דר"ע ס"ל ממון גבוה ואפ"ה הא ס"ל דיוצאין בו משום מצה ומוכרח כר"ח בר"א ובודאי דיפה פסק הרמב"ם כוותיה דידיה כיון דהסוגיא זו הוי כוותיה ועוד יותר י"ל דהרמב"ם לשיטתו דפוסק בה' חגיגה טופלין מעות למעות וא"כ הא אי אפשר ללמוד כל דבר שבחובה ממסת ובע"כ מוכרח לומר דר"ע יליף לה מאשר לו וס"ל דהוי ממון גבוה וכר"ח בר"א ומש"ה פוסק הרמב"ם כן לשיטתו

[ה

] וגם דלפי"ז הרי נוכל להוכיח עוד מסוגיא אחרת דהלכה כר"ח בר"א ודלא כרב אסי דהרי במנחות שם בדף פ"ג איתא במתניתא תני משמיה דר"ע מנחה מה מנחה מקדשת בבלוע אף כל מקדש בבלוע ואיצטריך למכתב מנחה ואיצטריך למכתב חטאת דאי כתב רחמנא מנחה משום דרכיכה בלעה אבל חטאת אימא לא כו' חטאת מה חטאת אינו בא אלא מן החולין וביום ובידו הימנית כו' הרי דבהך ברייתא תני להדיא משמיה דר"ע דהא דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין מחטאת הוא דילפינן לה ובע"כ הוי מלימוד דאשר לו ולא משל מעשר וא"כ הא תקשה לרב אסי מהך ברייתא דלדידיה הא לא מצי ר"ע כלל ללמדו מחטאת ורק מקרא דמסת יליף לה וצריך לומר לרב אסי דהרי הגמרא פריך על הך ברייתא ביום למה ללמדו מחטאת מביום צוותו נפקא ומשני כדי נסבה ופריך עוד בידו הימנית מדרבה בר בר חנה נפקא דאמר רבה בר בר חנה אמר ר"ל כל מקום שנאמר אצבע וכהונה אינו אלא ימין ומשני כדי נסבה ובזבחים דף צ"ח איתא ג"כ הך סוגי' ומשני על הך קושי' השני' ואיבעית אימא סבר לה כר"ש דאמר כהונה בעי אצבע וא"כ נאמר דרב אסי ס"ל כהך תירוצא בתרא דר"ע סבר כר' שמעון ויאמר דחולין וביום כדי נסבה ועיקר דרשה של ר"ע הוי לידו הימנית וכר"ש וכמו דלתי' קמא של הגמ' הוי תרתי מילתא כדי דהיינו ביום ובידו הימנית והעיקר הוי רק חולין לחודא כמו כן נאמר לרב אסי דחולין וביום הוי כדי ועיקר הוי ידו הימנית ולעולם י"ל כמש"כ דחולין לא יליף לר"א רק ממסת והנה התוס' בזבחים שם וכן כתבו במנחות שם וכן כתבו בחולין דף כ"ב דלמ"ד דס"ל בזבחים דבקדשים דבר הלמד בג"ש אינו חוזר ומלמד בהיקש אי אפשר כלל ללמוד ידו הימנית מהך היקש דחטאת כיון דחטאת גופו לא ידעינן רק בג"ש דאצבע אצבע ממצורע ולדידי' מוכרח ע"כ לומר דידו הימנית הוי כדי והרי אי אפשר כלל לומר דידו הימנית הוי כדי רק אם נאמר דחולין הוי דרשה גמורה דהרי ע"כ לכל הפחות אחד מהני תלתא דנקט ר"ע הוי דרשה גמורה ואידך נקט אגב זה וא"כ לרב אסי דמוכרח דחולין הוי כדי בע"כ הוי ידו הימנית דרשה גמורה ומוכרח דס"ל דדבר הלמד בג"ש חוזר ומלמד בהיקש והרי בזבחים דף נ' פליגי בה ר"פ ורבינא ס"ל דמלמד בהיקש ומר זוטרא ס"ל דאינו מלמד ומוכרח דמר זוטרא לא ס"ל כרב אסי רק כר"ח בר"א דגם ר"ע מצי ס"ל דהוי ממון גבוה אע"ג דס"ל דיוצאין בו משום מצה ומיושב לנו פסקו של הרמב"ם:

[ו] ועתה נחזי במה שהבאנו בראשית דברינו מרב חסדא בסנהדרין דס"ל לכאורה כרב אסי ובאמת דאינו מוכרח דהנה לפי דברינו הנ"ל הא קשה טובא דהא בחגיגה דף ח' ס"ל לרב חסדא גבי שלמי חגיגה דטופלין מעות למעות ולדידי' הא אי אפשר ללמוד שארי קרבנות מחגיגה וכמש"כ למעלה דא"כ דלמא גם שם מותר טפילה דמעשר ומש"ה באמת קאמר רב חסדא בעצמו במנחות שם וכן הוא בזבחים ובחולין הך דרשה דאשר לו ולא משל מעשר ולפי מה שנתבאר הא מוכרח דרב חסדא ס"ל דר"ע סבר דמע"ש הוי ממון גבוה וא"כ הא תקשה לכאורה דר"ח אדר"ח דהרי ר"ע ס"ל בפסחים דיוצאין בו משום מצה וכיון דרב חסדא ס"ל דר"ע סבר דהוי ממון גבוה ע"כ מוכרח דר"ח ס"ל כר' חייא בר"א דמשום היתר אכילה מקרי שפיר שלכם ועריסותיכם דאל"כ אלא דס"ל כר"א דלמ"ד דהוי ממון גבוה לא מקרי שלכם א"כ הרי תהי' עיסה של מע"ש פטורה מן החלה דלא הוי עריסותיכם וכיון דהיא פטורה מן החלה בודאי דאינו יוצא בו משום מצה בג"ש דלחם לחם מחלה דהא ודאי דליכא שום מ"ד דיפלוג על הך ג"ש דלחם לחם דהרי הא דקיי"ל דאינו חייב בחלה רק חמשת המינין ולא אורז ודוחן ילפינן לי' במנחות דף ע' בג"ש דלחם לחם ממצה וכמו כן יש לנו ללמוד בהך ג"ש מצה מחלה דבעינן שלכם דוקא ומוכרח מדס"ל לר"ע דיוצאין בו דע"כ ס"ל ג"כ דחייבת בחלה אע"ג דכתיב בו עריסותיכם ובע"כ ס"ל לרב חסדא כר"ח בר"א דמשום היתר אכילה מקרי שפיר שלכם וא"כ הא דתניא עיסה של מע"ש פטורה מן החלה דברי ר"מ ע"כ הוי טעמו משום דכתיב עריסותיכם עריסותיכם ב' זימני וכדמשני לי' הגמרא בפסחים ובסוכה אליבא דר"ח בר"א ואינו תלוי כלל בהך פלוגתא של ר"מ ורבנן בהא דמע"ש אי הוי ממון גבוה או ממון הדיוט רק פליגי אי מיותר הך עריסותיכם השני למעט מעשר או לא והא כבר הבאנו בראשית דברינו דברי רב חסדא בסנהדרין דף קי"ב דקאמר מחלוקת בירושלים דר"מ ס"ל ממון גבוה הוא ורבנן ס"ל ממון הדיוט הוא אבל בגבולין ד"ה פטורה הרי דמפרש דטעמא דר"מ דפוטר הוי משום דהוי ממון גבוה לא הוי עריסותיכם וזהו לכאורה כרב אסי ולכאורה רב חסדא בסנהדרין סותר דברי עצמו בחגיגה ובמנחות לפי הנ"ל:

[ז] והנראה לומר דרב חסדא ס"ל כאתקפתא דר"פ דפריך בפסחים ובסוכה שם על מימרא דרב אסי בשלמא חלה כתיב עריסותיכם אתרוג נמי כתיב ולקחתם לכם משלכם אלא מצה מי כתיב מצתכם ומהדר לי' רבא דגמר לחם לחם מחלה הרי דס"ל לר"פ דאע"ג דפטור מחלה למ"ד דהוי ממון גבוה מ"מ אין לנו ללמוד מיני' למצה ובע"כ צ"ל לר"פ דאע"ג דהא דאינו חייב בחלה רק חמשת המינים ולא אורז ודוחן נפקא לן במנחות דף ע' בג"ש דלחם לחם ממצה מ"מ ס"ל דלא נאמר הך ג"ש רק ללמוד חלה ממצה דדבר דאין יוצאין בו משום מצה אינו חייב בחלה אבל מצה מחלה לא ילפינן כלל בהך ג"ש וגם מה דפטור מחלה מ"מ יכול לצאת בו משום מצה אכן זה ניחא רק לדעת הראשונים דמפרשים הא דאין ג"ש למחצה היינו דאותו דבר הנלמד מחבירו ע"י הג"ש הוא נלמד לכל הדברים שיש בחבירו אבל לדעת הראשונים דמפרשים הא דאין ג"ש למחצה היינו דכמו דזה נלמד מחבירו כמו כן נלמד גם חבירו ממנו וכמו שהאריכו בזה מחברי הכללים לכאורה קשה על ר"פ אמאי לא ס"ל הך ג"ש לענין מצה והנראה דצ"ל לדידהו דר"פ ס"ל דהך ג"ש דלחם לחם לא הוי רק לענין לחם לחודא לגלויי לן מה נקרא לחם וידעינן מיני' דאורז ודוחן לא הוי לחם כיון דאינם בכלל לחם דכתיב במצה אבל לא נלמד מהג"ש מה דלא שייך ללחם דכיון דהוי לחם ורק משום טעם אחר אינו חייב בחלה וכמו במע"ש דהטעם דפטור מחלה הוי משום דאינו שלכם זה לא ילפינן כלל מצה מיני' ורב אסי ורבא ס"ל דגם לענין הך דמע"ש אמרינן הך ג"ש ועכ"פ הא חזינן דאע"ג דר"פ מודה לעיקר סברתו של רב אסי דאי הוי ממון גבוה לא הוי שלכם מ"מ ס"ל דלענין מצה יוצאין בו וא"כ הא י"ל דרב חסדא ס"ל כר"פ בהא דלא אמרינן ג"ש דלחם לענין מצה וא"כ ליכא סתירה כלל בדברי רב חסדא דאע"ג דס"ל לר"ח בסוף סנהדרין כרב אסי דטעמו של ר"מ דפוטר מע"ש מחלה משום דס"ל דהוי ממון גבוה ולא הוי שלכם מ"מ שפיר מצי ס"ל דר"ע סבר דהוי ממון גבוה והא דדבר שבחובה אינו בא ממעשר הוי מקרא דאשר לו ובאמת פטורה לדידי' מן החלה והא דסבירא ליה לר"ע דיוצאין בו משום מצה הוא משום דבמצה הא לא כתיבא מצתכם וכר"פ:

[ח] אמנם אחרי שבאנו לכלל זה דרב חסדא לא ס"ל הך ג"ש דלחם לענין ללמוד מצה מחלה לענין מע"ש א"כ שוב אין אנו צריכין כלל לומר דר"ח ס"ל כר' אסי ולעולם נוכל לומר דס"ל כר"ח בר"א דמשום היתר אכילה לחוד מקרי שפיר שלכם ועריסותיכם וטעמו של ר"מ דפוטר מחלה הוי משום דכתיב עריסותיכם ב' זימני והא דקאמר ר"ח בסנהדרין מחלוקת בירושלים דר"מ ס"ל מע"ש ממון גבוה ורבנן ס"ל ממון הדיוט אבל בגבולין ד"ה פטורה י"ל דהכי פירושו דר"ח ס"ל דכ"ע ס"ל הך דרשה דעריסותיכם ב' זימני דאתי' לפטור מע"ש מחלה וזהו טעמו של ר"מ ורק רבנן דס"ל דבירושלים הוי ממון הדיוט ובגבולין מודים דהוי ממון גבוה ומש"ה אע"ג דכתיב עריסותיכם יתירא מ"מ מוקמינן הך מיעוטא דבא למעטו בגבולין דבלא קרא הוי חייב אפילו בגבולין אע"ג דהוי ממון גבוה דס"ל כר"ח בר"א דלא בעינן דין ממון כלל ואע"ג דבגבולין אין לה היתר אכילה מ"מ כיון דבידו להעלותה לירושלים רק באותו מקום אסורה באכילה בשביל איסור זה לא היינו פוטרין אותו מחלה אי לאו קרא והרי בע"כ מוכרח לומר כן בלא"ה דבסנהדרין פרש"י על הא דאמר רב חסדא אבל בגבולין ד"ה פטורה משום דבגבולין כ"ע ס"ל דהוי ממון גבוה ולשון שני פרש"י משום דבגבולין אסורה באכילה לא מקרי עריסותיכם הרי דלשון ראשון של רש"י ס"ל דמה דאסורה באכילה בגבולין אינה פוטרה מחלה והרי בסוכה דף ל"ה מסקינן דכל האסור באכילה כ"ע מודים דאין יוצאין בו דהיתר אכילה ודאי בעינן ומוכרח דס"ל דזה מקרי שפיר היתר אכילה דבידו להעלותו לירושלים ולאוכלו ורק משום דגם רבנן מודים דבגבולין הוי ממון גבוה מש"ה פטרי כיון דאינו שלו עדיין ומש"ה אי לאו מיעוטא דעריסותיכם יתירא הוי ס"ד דחייב גם בגבולין אע"ג דבגבולין הוי ממון גבוה מ"מ הא לר"ח בר"א לא בעינן דין ממון ומוקמי רבנן הך מיעוטא יתירא דבא למעט גבולין אבל בירושלים דהוי ממון הדיוט חייב דהא ליכא קרא למעטו בירושלים כיון דהוי רק חדא מיעוטא ומוקמינן לי' על מסתבר דהיינו על גבולין אבל ר"מ ס"ל דגם בירושלים הוי ממון גבוה וא"כ גבולין וירושלים שוין הם דמה דאסור בגבולין באכילה אינו חיסרון כלל ומש"ה ממעט ר"מ לתרווייהו מהך קרא כן יש לפרש מימרא דר"ח ולא דעיקר טעמו של ר"מ דפוטרו מחלה הוא משום דס"ל דהוי ממון גבוה ולעולם מצי ר"ח ס"ל כר"ח בר"א דמשום היתר אכילה מקרי שפיר שלכם אמנם ללשון שני של רש"י דסנהדרין מוכח דר"ח ס"ל כרב אסי בעיקר הסברא רק נאמר דס"ל כר"פ דמצה לא נלמד מחלה לענין מע"ש וכמש"כ ויותר נראה דהרמב"ם ס"ל כפי' הראשון של רש"י דסנהדרין:

[ט] ונהדר לדידן דנתישב פסקו של הרמב"ם שפוסק כסוגי' דמנחות דס"ל דר"ע ס"ל דהוי ממון גבוה ואפ"ה קאמר דיוצאין בו ידי מצה אמנם בזה אינו מיושב רק דברי הרמב"ם מהל' חמץ ומצה דזה מוכח שפיר מהך סוגי' דאינו תלוי בזה כלל אבל הרי אכתי נוכל לומר ב' סברות על הסוגי' דמנחות או דס"ל לגמרי כר"ח בר"א דע"י היתר אכילה מקרי שפיר שלכם ומש"ה אע"ג דהוי ממון גבוה יוצאין בו וכמו כן יש לו להיות יוצא באתרוג של מע"ש וכן לענין חלה למאן דלא דרש הני ב' עריסותיכם ויש לומר עוד סברא אחרת דלעולם בעיקר הסברא ס"ל להסוגיא דמנחות כרב אסי דכל שאין בו דין ממון לא מקרי כלל שלכם ולמ"ד דהוי ממון גבוה פטורה מחלה גם מבלי יתורא דעריסותיכם וכן אינו יוצא באתרוג של מע"ש ומ"מ ס"ל להסוגי' דר"ע ס"ל ממון גבוה דס"ל כר"פ ור"ח שהבאנו למעלה דבמצה לא בעינן כלל שיהי' שלכם דהא לא כתיב מצתכם ולא ילפינן מצה מחלה בג"ש לענין מע"ש וא"כ הא דפוסק הרמב"ם דיוצאין בו משום מצה ניחא שפיר דממ"נ מוכח כן מהך סוגי' אבל בהא דפסק הרמב"ם דלא כרב אסי גם בחלה ואתרוג שכתב בפרק ו' מהל' ביכורים דעיסה של מע"ש חייב בחלה וכן פסק בפרק שמיני מהלכות לולב דאתרוג של מע"ש אם נטל יצא וזהו לגמרי כר"ח בר"א ע"ז הא ליכא ראיה כלל מהך סוגי' דמנחות דלא ס"ל כר"א בעיקר הסברא וא"כ מנ"ל לפסוק בזה כר"ח בר"א ודלא כר"א ובשלמא על הא דחלה פסק לחומרא לחייבו אבל בהא דאתרוג הא הוי קולא לומר דיוצא בה וגם הוי בדאורייתא דאזלינן בתר המחמיר קשה עדיין כיון דמהך דמנחות לא מוכחא כלל:

והנראה בטעמו של הרמב"ם דכיון דבהך סברא של ר"א דס"ל דיש לנו ללמוד מצה מחלה בג"ש דלחם לענין מע"ש הא ר"ח בר"א אינו חולק עליו כלל בזה וכמש"כ בראשית דברינו באות ב' וגם רבא משני לי' לר"פ הך ג"ש ואפשר גם ר"פ קיבלה מני' דרבא ובודאי קיי"ל כן בסברא זו דאע"ג דרב חסדא ע"כ לא ס"ל סברא זו מדקאמר דר"מ דפוטרו מחלה הוא משום דס"ל דהוי ממון גבוה וגם הא נתבאר דר"ח ס"ל דר"ע סבר דהוי ממון גבוה ואפ"ה ס"ל דיוצא בו משום דלא ס"ל הך ג"ש בזה מ"מ יש לנו לפסוק כרב אסי ורבא נגד ר"ח דרבים הם ועוד דלכאורה נראה דרבא ורב חסדא הלכה כרבא דבתרא הוא וא"כ יש לפסוק כן דאמרינן הך ג"ש גם לענין מע"ש וכיון דחזינן דר"ע ס"ל דיוצאין במצה של מע"ש ע"כ ס"ל דגם בחלה חייבת שפיר דמקרי עריסותיכם וכן יוצאין באתרוג של מע"ש לר"ע דמקרי שפיר שלכם וכיון דחזינן דבמנחות ס"ל דלר"ע הוי ממון גבוה הוי לגמרי כר"ח בר"א דגם לר"מ יוצא באתרוג של מע"ש כן נ"ל:

[י] והנה במה שחקרנו לעיל דאליבא דרב אסי ע"כ מוכרח דלר"ע הא דדבר שבחובה אינו בא ממעשר אינו נלמד מחטאת וכתבנו דמשלמי חגיגה יליף לה לכאורה היה נראה עוד מקום אחר מוצא לזה דבזבחים דף נ' איתא וזאת תורת זבח השלמים אם על תודה למדנו לתודה שבאה מן המעשר פי' דאיתקוש לשלמים ושלמים גופייהו מנ"ל אתיא שם שם. ועיין במנחות דף פ"א ע"ב דאמרינן שם דהא דתודה באה ממעשר מהיכא קילפת לה משלמים וכתב רש"י דתודה אקרי שלמים דכתיב ובשר זבח תודת שלמיו (וצ"ע דלמה שבק רש"י הפסוק דאם על תודה ונקט ליה פסוק אחר] והקשו שם התוס' בד"ה אם על דא"כ למה צריך הגמרא במנחות דף פ"ב למצא לימודים דדבר שבחובה אינו בא ממעשר תפוק ליה דתודה ושלמים הוי שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין יעו"ש שנשארו בקושיא וא"כ נאמר דרב אסי ס"ל דמכאן ידע ר"ע דאינו בא מן המעשר ואין להקשות על זה דהרי נהי דהתוס' לא תירצו קושיא זו מ"מ הא חזינן דהסוגיא דמנחות דחקה להביא הוכחה דאינו בא מן המעשר הרי דס"ל להגמרא דמהא דתודה ליכא להוכיח כלל ואע"ג דנעלם לנו הטעם לזה מ"מ הא עכ"פ חזינן דהגמרא לא ס"ל הוכחה זו זה אינו דהא י"ל דהנה יעויין בתורת כהנים פרשה צו דדרש מהך קרא דזאת תורת השלמים אם על תודה דשוחטה לשם תודה ושוחטה לשם שלמים וא"כ הא דרשינן מהך קרא עוד דרשה ומש"ה אע"ג דידעינן ג"כ מהך קרא דתודה באה מן המעשר מ"מ לא נוכל למעט מיניה דברים שבחובה כיון דהך קרא אינו מיותר רק להך דמעשר לחודא דאיצטריך להא דשוחטה לשם תודה ולשם שלמים וא"כ הא לא הוי ב' כתובים הבאים כאחד כלל ומ"מ הקשו התוס' שפיר דהא איתא בזבחים דף ז' ובשר, זבח תודת שלמיו אבא חנין אומר משום ר' אליעזר ללמד על תודה ששחטה לשם שלמים שכשרה הרי דזה ידעינן מקרא אחרינא ואייתר ליה הך קרא דאם על תודה רק על הך דרשה לחודא דבאה מן המעשר ושפיר הקשו התוס' דהא הוי שני כתובים הבאים כאחד וא"כ הא י"ל דהא חזינן דבזה הוי פלוגתא דתנאי דהתורת כהנים הא חולק על הא דאבא חנין משום ר"א ושפיר נוכל לומר דהך סוגיא דמנחות אזלא אליבא דתנא דתו"כ דס"ל כוותיה דמהך קרא דאם על תודה הוא דדרשינן דכשר גם לשם שלמים ושוב ליכא ב' כתובים ומש"ה הוכרח לומר הך דרשה דאשר לו למעט מעשר ורב אסי יסבור דר"ע ס"ל כאבא חנין ואייתר ליה הך אם על תודה רק לומר דבאה מן המעשר והוי שפיר ב' כתובים ואין להקשות דא"כ אכתי תקשה לן דלמה דחק ר' אליעזר בעצמו ללמוד דחובה אינו בא ממעשר מהפסוק דוזבחת פסח לה' צאן ובקר דמקיש דבר הבא מצאן ובקר לפסח ופסח גופה למד מפסח מצרים דלא היה ממעשר תיפוק ליה דהוי ב' כתובים לר' אליעזר לשיטתו בזבחים דקאמר אבא חנן משמו דמהך דתודת שלמיו ידעינן דכשר לשם שלמים גם זה ניחא דהא י"ל דרק אבא חנין אמר כן משום ר"א וי"ל דשאר תנאי פליגי על אבא חנן אליבא דר"א גופיה ועוד דאפשר ס"ל לר"א דשני כתובין הבאין כאחד מלמדין (ועיין בסנהדרין דף מ"ה ע"ב גבי אין לו בוהן יד] אבל ר"ע הא ס"ל להדיא בבכורות דף מ"ט דשני כתובים הבאים כא' אין מלמדין ושפיר י"ל דרב אסי ס"ל דר"ע סבר כאבא חנן ונפיק ליה מהך קרא דאם על תודה דאינו בא ממעשר:

[יא] אמנם עיקר קושית התוס' לא הבנתי דמשמע מדבריהם דהך קרא אם על תודה מיותר רק להך דרשה דבאה מן המעשר והרי בזבחים דף נ"ז אמרינן דהא דתודה בעי תנופת חזה ושוק נפקא לן משלמים והביא שם רש"י דברי התו"כ דדרש לה מהך קרא דזאת תורת זבח השלמים אם על תודה דהוקש תודה לשלמים דטעון סמיכה ונסכים (ומה שהוזכר כאן גם נסכים צ"ע קצת דהא במנחות דף צ' נפקא לן נסכים בתודה מקרא אחרינא יעו"ש] ותנופת חזה ושוק הרי דהך היקשא אצטריך עוד לכמה דברים אחרים ומאי הקשו התוס' דהוי ב' כתובים הבאים כא' דאין לומר דס"ל להתוס' דכל הני דרשות דשוחטו לשם שלמים וכן הא דטעון סמיכה וחזה ושוק הכל נוכל לידע מהיקשא דאבא חנן מובשר זבח תודת שלמיו דאין היקש למחצה ואייתר ליה הך קרא דאם על תודה רק לענין דבאה ממעשר דמהך היקש דובשר זבח תודת שלמיו לא נוכל ללמוד גם מעשר דהרי בזבחים דף ל"ו דרשינן שלמיו לרבות שלמי נזיר ושלמי פסח הרי דגם הם כתובין שם והרי הם אינם באין ממעשר דהוי דבר שבחובה ומש"ה איצטריך הך קרא דאם על תודה ללמד דבאה מן המעשר והוי שפיר ב' כתובים לענין מעשר זה אינו דאע"ג דלפי האמת דידעינן כבר דחובה אינו באה ממעשר ודאי די"ל דהוי כן דמהך תודת שלמיו לא ילפינן מעשר כיון דגם שלמי נזיר הוי בכלל אבל אי לא היה לנו שום לימוד אחר דחובה אינו באה ממעשר ודאי דהך דמעשר הוי דומה להא דסמיכה וחזה ושוק וא"כ ודאי דלא היינו יכולים לומר דהוי ב' כתובים מדאיצטריך אם תודה למעשר דמנ"ל לאוקמא הך קרא למעשר יותר מעל שארי דברים כיון דכולהו שוין ומנ"ל לאוקמא על מעשר ולדרוש מיניה דשארי קרבנות חובה אינם באין ממעשר דלמא קאי על חזה ושוק ונמעט דקרבנות שלמי ציבור אינם צריכין תנופת חזה ושוק ועיין במנחות דף ס"ב או דלמא בא לומר דתודה צריך סמיכה ונאמר דבא למעט איזה מן הקרבנות דלא נבעי סמיכה וכדומה ועוד דהא בפשיטות י"ל דהא בזבחים דף ל"ו אמרינן זבח תודת שלמיו זבח לרבות חטאות ואשמות שלמיו לרבות שלמי נזיר ושלמי פסח הרי דבהך קרא הוקש ג"כ תודה לחטאת ואשם וא"כ הא י"ל דתנופת חזה ושוק א"א ללמוד כלל בתודה מהך היקש דהרי בחטאת ואשם ליכא תנופת חזה ושוק כלל ומש"ה דרש ליה בתו"כ דתודה בעי חזה ושוק מהא דתורת השלמים אם על תודה וא"כ צ"ע לי קושית התוס' הנ"ל:

[יב] גם י"ל דאפי' אם נאמר כסברת התוס' דהך אם על תודה לא בא לשום דרשה אחרינא רק להא דבאה מן המעשר מ"מ לא הוי ב' כתובים כלל דהא שפיר צריך קרא להתיר תודה ממעשר דאי לאו קרא הוי ס"ד דאסור ולא היינו למדין דמותר מהא דמותר להביא שלמים דמה לשלמים שכן נאכל לשני ימים ולילה אחד תאמר בתודה שאינו נאכל רק ליום ולילה דהרי אסור למעט באכילת מעשר שני וכדאיתא בזבחים דף ע"ו אין לוקחין תרומה בכסף מעשר שני מפני שממעט באכילתו וע"ש בתוס' דפירשו שממעט באכילתו של המעשר שאוסרו לזרים וא"כ אי לא היה לנו קרא להתיר להביא שלמים ממעשר הוי ס"ד לאסור להביא שלמים משום דממעט באכילתו ומש"ה אע"ג דהתירה התורה להביא שלמים איצטריך שפיר ההיקש דתודה דהוי ס"ד דעד כאן לא התירה התורה רק היכא דנאכל לשני ימים ולילה אבל למעט אכילתה רק על יום א' הוי ס"ד דאסור ומש"ה צריך ההיקש וא"כ הא ליכא למידק כלל מיני' דדבר שבחובה יהי' אסור להביא ממע"ש והרי לכאורה בע"כ מוכרחין אנו לומר סברא זו דהא ודאי קשה לפי האמת למה לן קרא דתודה באה מן המעשר והרי במנחות דחקה הגמ' למצא דרשה דדבר שבחובה אינו בא ממעשר ונפקא ליה לר' אליעזר מפסח ולר"ע מחטאת ומוכח דבלא"ה היינו יכולין ללמוד כל הקרבנות שיהיה מותר להביאן ממעשר במה מצינו משלמים ואם כן נהי דחובה אמעוט מהך דחטאת אבל אכתי על תודה דלא הוי חובה למה לן קרא להתירה ומוכרח על כרחך לומר כמו שכתבנו דתודה לא היינו למדין משלמים כיון דאינו נאכל רק ליום א' וא"כ הא פשיטא דאי לאו קרא דחטאת לא היה אפשר ללמוד כלל מהך אם על תודה ואין להקשות דא"כ לפי האמת מנ"ל ללמוד מהא דכתיב אשר לו בחטאת דכל דבר שבחובה אינו בא ממעשר דמנ"ל דהקפידא גבי חטאת הוי משום דהויא דבר שבחובה דלמא הקפידא דחטאת הוי משום דאוסרו באכילה לזרים דזה ניחא דהרי מדכתיב אשר לו מוכח דהקפידא הוי משום דמע"ש אינו שלו ולענין הא דממעט באכילת מעשר הא אינו תלוי כלל במה דהוי אינו שלו וע"כ דהטעם הוי משום דדבר שבחובה מוכרח להיות שלו דאינו יכול לפטור חובתו בדבר שאינו שלו אבל בהך קרא דאם על תודה דבא להתיר תודה ממעשר שפיר י"ל דאיצטריך משום דהוי ס"ד לאסרו משום דממעט באכילתו וא"כ לא הוי ב' כתובין כלל וצ"ע וע"כ נראה יותר כמש"כ דלרב אסי ע"כ יליף לה ר"ע מהא דשלמי חגיגה אינו בא ממעשר וס"ל דטופלין בהמה לבהמה וכמו שנתבאר למעלה:

תוכן העניינים

בית הלוי חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה